לחץ להדפסהלחץ להדפסהprint

שאלה: כשנולד בני קראתי ספר על הטיפול בתינוקות ובפעוטות. המוטו המרכזי היה שצריך לאהוב אותם ללא גבול. כאשר בני נכנס לבית הספר נרשמתי לסדנת חינוך ילדים. מעביר הסדנה חזר בלי הרף על חשיבות האהבה בחינוך ילדים קטנים. עתה, בני כבר הגיע לגיל ההתבגרות. קראתי מספר מאמרים של רבנים ופסיכולוגים על חינוך מתבגרים, הדגש בכל המאמרים הוא על אהבה. אהבה, אהבה, אהבה – אין לרבנים ולאנשי המקצוע מה לומר חוץ מזה?! האם זהו המסר היחידי שהם למדו בכל שנות ההכשרה שלהם?

תשובה: אכן, החינוך בכל הגילאים מושתת על אהבה. אם תשתית האהבה חסרה, המאמצים החינוכיים הנוספים לא יניבו כל פרי. לכן, צריך להדגיש חזור והדגש שאין חינוך ללא אהבה. מדוע? הן מפני שהאהבה היא כלי והן מפני שהיא מטרה. כלי – כיצד? נער שמרגיש אהוב על ידי הוריו, מטה אוזן לעיצותיהם החינוכיות ומוכן לקבל את הדרכותיהם. נער שחש דחוי על ידי הוריו, נאטם לקול הוריו. הם מדברים ומדברים, משמיעים דברי תוכחה ומוסר, אבל הוא לא מקשיב. אהבה כמטרה – כיצד? נער שמרגיש אהוב, שמח לא רק בהוריו אלא גם בעצמו. טוב לו ונעים לו בעולמו של הקב"ה, ולכן טוב לו גם עם עצמו. נער שמרגיש דחוי על ידי הוריו, שונא את עולמו של הקב"ה ולעיתים אף שונא את עצמו.

לכן, האהבה כלפי הילדים היא בסיס כל החינוך.

האהבה כלפי תינוק מתוק מתבקשת, האהבה כלפי ילד קטן חמוד אף היא מובנת. אבל האהבה כלפי מתבגר מחוספס, חוצפן ומתמרד, דורשת מאמץ מיוחד. לכן, דווקא בהגיע הבן/הבת לגיל ההתבגרות צריך להזכיר שוב שהחינוך מושתת על אהבה.

הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה, מייסד ויו"ר של לב אבות