פעמים מגיע הורה למסקנה כי ראוי להציב גבול לילדיו. אחד מבקש לקבוע סך זמן ברור בו מותר לצפות בשבוע בסרטי מחשב (כולל אצל החברים!) ואחר מבקש שבנו יקפיד על שעת החזרה הביתה עליה סיכמו. להפתעתי, לעתים ההורה מנסה להציב את הגבול, אך מתקפל ברגע שילד שולף את הקלף המנצח: "אבל לכל שאר הילדים מותר". בימינו ניתן לשמוע הורים המנמקים מדוע הם מרשים לילדיהם להתנהג בצורה שאינה נראית להם: "כי גם לכל חבריו מותר"!
נוכח התקפלות זו, הגיע הזמן לקרוא לעצמנו להפסיק להתבייש מלגלות הורות. הילדים שלנו אינם בבעלות השכונה או הקהילה. הם ילדים שלנו וזכותנו ואף חובתנו לקבוע איתם את גבולות התנהגותם. הם זקוקים לזה ובעומק ליבם מצפים לכך. כדי לעשות כן צריך לדעת כמה דברים: ראשית, עובדתית, לא כל שאר ההורים 'מסכימים'. חלק מאלו שכן מסכימים לדפוס ההתנהגות השנוי במחלוקת, עושים כן בגלל… שגם אנו מרשים! שנית, לעתים אומרים לי הורים כי אם הם יתעקשו – הילד עלול "לכעוס מאוד". במחילה, אם אתם מאמינים בדרככם, אם הקשבתם בנחת לעמדותיו, קיימתם שיחה נעימה ובסוף החלטתם לעמוד על שלכם – אז מה אם הוא קצת יכעס? בית הבנוי על אהבה ותקשורת יכול לשאת גם כעסים הנובעים מהורות בריאה. צריך להביע הבנה לכעס מבלי להיבהל ממנו. להסביר לילד כי הגבול שהוצב נובע מאהבה כנה לו ולעתידו.
אמירה עממית אומרת כי רב שכולם תמיד מרוצים מפועלו אינו רב. אמירה נבונה זו נכונה אף לגבי הורות. תפקידנו העיקרי אינו רק להיות אהובים. עלינו להנהיג את ילדינו, ואז הם יעריכו ויכבדו אותנו, גם בגלל הגבולות שהוצבו באהבה.
הרב יונה גודמן, ראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל
עוד מאמרים בנושא:
"למה לכולם מרשים ולי לא" / הרב יוני לביא – על מידת ההתחשבות בטיעון המנצח..
אז למה לכולם יש?! / הרב יוני לביא – שיטת ה"כ-ו-ל-ם" מפורסמת להפליא בין הילדים ואפקטיבית להפליא אצל ההורים. שוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו שולפים את האשראי וקונים מוצרים שאנחנו לא רוצים או מתירים דברים שאנו יודעים שלא יעשו טוב לילד שלנו. כיצד מתגוננים מול נשק יום הדין שמערטל אותנו שוב ושוב מעקרונותינו ההוריים?
