בעידן הפרה-דיגיטלי בו צילמנו תמונות בפילם רגיל – נהגנו בשיטתיות לפתחן ולסדרן באלבומי תמונות. באותם ימים, שימשו האלבומים גם כתמונת ראי להתלהבות ההורית שלנו. כמות התמונות והאלבומים ירדו בטור הנדסי מילד לילד. לראשון מילאנו 'בוּק', כשאלבום אחר אלבום תיעדו למען הדורות הבאים כל חיוך או תנועה של הגאון הצעיר. ברם, מילד לילד הצטמצם השימוש בצמצם, וכמות התמונות והאלבומים שיצרנו הלכה ופחתה, כשמהצעיר ביותר בקושי נותרו כמה תמונות. לעתים נדמה כי האלבומים (וצמצומם) מהווים תמונת ראי למציאות כואבת נפוצה בה יורדת ההשקעה ההורית בעיקר בילדים הכי צעירים במשפחה. במשפחות מסויימות דווקא הילד הכי צעיר גדל עם חסך חינוכי חמור הנובע מתמהיל לא מוצלח של שחיקה ועייפות הורית, העלמת עין מגבולות ופינוק (שלו. וגם שלנו).
על דרך הדרש ניתן לומר כי אזהרת התורה מהעלול להתרחש באומה "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים – וְנוֹשַׁנְתֶּם" (דברים ד') נכונה גם ביחס להשקעה החינוכית במשפחה הפרטית ומחייבת אף בזירה זו ערנות והתמודדות שיטתית.
אפשר כמובן אחרת. יש משפחות בהן ההבנה שזה כנראה הילד האחרון מביאה להשקעה חינוכית מבורכת. במשפחות אלו מביאים ההורים לידי ביטוי את שלמדו מניסיון חייהם על חינוך ילדים, ומשקיעים בצורה נפלאה בחינוך בנם הקטן. איזה סוג משפחה אנו נהיה?
הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל
