שאלה:

חנוכה נוסף הגיע ולבתנו בת ה-25 אין עדיין בית משלה. היא מתגוררת איתנו בבית ומצטרפת להדלקה המשפחתית. לאחרונה התחילה לרמוז על רצון לשכור דירה עם שותפות ואני נבוכה. מצד אחד, אני יכולה להבין את הצורך הטבעי שלה בעצמאות בגיל הזה, במיוחד בשעה שחברותיה הטובות כבר נשואות ומנהלות משק בית משלהן (בתוספת ילד או שניים). אך מצד שני אני חוששת. האם אורח החיים החברתי ב"ביצות" השונות אינו מצמצם את הצורך הטבעי להינשא? ובנוסף, מבחינה דתית, האם האווירה ב"ביצה" אינה מולידה פשרנות בתחום הדתי? (היא איננה מתכוננת לגור בקרית משה). אני מוכרחה לציין שהיא מקבלת בבית את המרחב האישי יחד עם חום ואהבה, והצורך לצאת נובע יותר ממקום של רצון להתקדם בחיים. אשמח לשמוע מה דעתכם, הן ברמה הפסיכולוגית והן ברמה הדתית.

תשובות:

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

רצונה של בתכם לתפקד באופן עצמאי מתאים לגיל שלה, ואפשר לסמוך עליה שהיא תנהל את ענייניה באחריות. היכולת להתחתן לא תלויה בזה שהיא גרה אצלכם או בדירה משלה.

עד לא מזמן באופן טבעי בנות גדלו בבית ההורים עד שהתחתנו והקימו בית. אבל בדור הזה יש יותר ויותר נשים שלא מתחתנות בגיל צעיר ועד שתתחתנה ותקמנה בית ומשפחה, הן רוצות לתפקד כנשים עצמאיות. הן מפתחות מקצועות, רוצות לקבל אחריות על הצרכים הגשמיים של עצמן, ולדעת שהן יכולות לעמוד על רגליהן ולהחזיק את עצמן.  גם כשהתנאים בבית של הוריהן טובים והן מעריכות את כל מה שהוריהן נותנים להן, וכמו כן מערכת היחסים בינן לבין הוריהן טובה, הן רוצות שגם תהיה להוריהן את הפרטיות שלהם. כמובן הן מצדן גם רוצות את פרטיותן.

כשבתכם גרה אצלכם, אתם מספקים לה ביטחון ושומרים עליה. ברור שיהיו לכם דאגות אם בתכם תעבור מהבית.  עכשיו אתם יכולים לראות בחיי יום יום כיצד היא מסתדרת. אם היא תעבור לבית משלה, זה בהחלט מעורר דאגות כמו כיצד היא מסתדרת ודואגת לעצמה, כיצד היא מסתדרת עם השותפות בדירה וכיצד הן משפיעות עליה, האם היא שומרת על אורח החיים והערכים שלכם, האם ומתי היא יוצאת ועם מי, ועוד.

אבל מצד שני, בגיל 25 בתך כבר אישה.  כשאתם רואים שהיא בוגרת, אחראית, שוקלת את העניינים לפני שהיא מחליטה, מגובשת בערכים ובזהות שלה, ומשתפת אתכם ומתייעצת אתכם, אפשר לסמוך על כך שהיא תנהל את חייה באחריות.  כשאתם תומכים ועוזרים לה, תהיו חלק מהחיים שלה גם כשהיא תגור מחוץ לביתכם.  אפשר למצוא את האיזון בקשר ביניכם – בביקורים גם אצלה וגם אצלכם, בשיחות טלפון ובפגישות והזדמנויות להיות ביחד.

היכולת להתחתן לא תלויה בזה שהיא גרה אצלכם או בדירה משלה.  זה יותר תלוי ברצונה להקדיש את זמנה ותשומת לבה לעניין, כי אחרת זה לא יקרה לבד.  וכמובן צריך הרבה סייעתא דשמייא.

שושנה הימן

www.lifecenter.org.il www.neufeldinstitute.co.il

יונה תור, יועצת חינוכית, משפחתית וזוגית:

עלייך לשאול את עצמך כמה שאלות על מנת לברר את הדברים. לאחר מכן רצוי מאד לשוחח על כך עם הבת.

גיל 25 הוא אכן כזה שטבעי לו ביותר לחפש עצמאות. יחד עם זאת כל החששות יש להן על מה להתבסס. עם כל זה, הן קיימות גם בעת שהבת מתגוררת בבית. וכי יש מקום יותר מוכר וחביב, חמים ומשפחתי מבית ההורים? אם כן, אולי גם מגורים בבית מצמצמים את הצורך הטבעי להינשא?

גם בתחום הדתי, שווה להתבונן ולשאול כמה שאלות: האם הבת מראה סימנים של רצון לפשרנות דתית? מי הן חברותיה? האם כל דירת מגורים של רווקות הופכת באופן אוטומטי ל"ביצה"? האם זו מציאות הכרחית או אולי סטיגמה? את, שאת מכירה את בתך, האם את נוטה לסמוך עליה? יש לך אמון בה? עד כמה מה שמנהל אותך הם הפחדים? ובכלל האם ההחלטה בידייך? האם היא תשמע לך?

תשובות כנות לשאלות הנ"ל יכולות להקל על המבוכה.

לאחר התמודדות עם השאלות בינך לבין עצמך, ורצוי מאד גם עם האב, מתאים לשוחח בכנות עם הבת, ולשמוע לעומק, מבלי להשאיר זאת כ"רמזים" מהם המניעים שלה וכיצד היא רואה את העניין. כמובן שאז תוכלי גם את לשתף אותה, בעיקר ע"י שאילת השאלות שמטרידות אותך, על מנת שהחלטתה תיקח בחשבון את כל הצדדים, לכאן ולכאן. חשוב לי להדגיש שלעניות דעתי זו חייבת להיות ההחלטה שלה, וחשוב מאד לכבד אותה.

בהצלחה רבה!

 יונה תור

‏

050-6423004

ענת סטרז', יועצת זוגית :

לא פעם היציאה מבית ההורים החם והעוטף מביאים דווקא לפריצת דרך חיובית. חשוב לבקר אותה ולהכיר את מכריה החדשים, ולשדר לה הרבה אמונה.

הדבר הכי חשוב בשלב זה של החיים לדעת הוא שהבת בת ה25 , חייה בידיה.

היא אינה ילדת כתה ד' שעל ההורים לכוון אותה ולהציב לה גבולות המתאימים לה ולגילה.

זה לא אומר שבת ה25 אינה זקוקה להכוונה, אך בשלב זה של חייה כל הכוונה מצד ההורים, חברים, סבא וסבתא וכל מבקשי טובתה מתאימים שייאמרו לה רק אם היא מבקשת אותם ממישהו מכם,

או כחוות דעת כללית – שתאמרו לה ביוזמתכם עם השארת הבחירה בידיה באופן שיהיה ברור מראש שזו לא הכתבה אלא קריאת כיוון אוהבת, ומלכתחילה ייאמר לה שברור שהיא זאת שתחליט בסוף.

כיועצת זוגית, המלווה זוגות משלב הדייטים (ועוד לפני כן) ועד שלבים מאוחרים בחיי הנישואין, ראיתי לא פעם שיציאת הבת (או הבן) מאזור הנוחות שלה, היינו מבית ההורים החם והעוטף בטוב, הביאו לפריצת דרך חיובית בכל מיני אופנים.

ההיחלצות ממצב לא נח באה לעתים מתוך מצבי לחץ.

"הוי גולה למקום תורה" אמרו חז"ל. למה לגלות? אי אפשר מהבית הנוח?

אי הנוחות המאולצת או היזומה, כמו במקרה זה שבת ה25 חותרת להגיע אליה, יש שהיא מאווררת את הנפש, פותחת פתחים של כמיהה לבית, לחמימות עוטפת, לריח של תבשילים… אבל הפעם ממקום של כיסופים ורצון עז לזכות בזה בעצמה כקניין ולא כמתנה, כמו שאתם ההורים יודעים להעניק לה. משם, מהגלות הלא נעימה הזאת של מגורים בדירת שותפות נולדים געגועים עזים לבית והם סוללים דרך בנפש אל הפגישה עם החתן המיועד. לא תמיד, אבל זה פתח הכרחי.

בכל פעם שבנותי עברו מדירת רווקות אחת לאחרת ברכתי להן היתה: "יהי רצון שמכאן תלכי אל ביתך", עד שהתגשמו הברכות ב"ה.

יצא לא פעם, שבנות רווקות "מתגלגלות" מרצונן אל מחוז מגורים חדש ששם הן מצאו את בני זוגן. מי יודע דרכי ה' ואיך הוא מפגיש בין בני זוג.

דבר נוסף שעומד בראש סדר החשיבויות הוא: לשמור על נינוחות ו"דלת פתוחה" (תרתי משמע) בקשר עם בתכם.

לומר לה: "מה שאת עושה זה הכי טוב בשבילך עכשיו" , "את יודעת הכי טוב מה טוב בשבילך", גם אם לכם כהורים קשה באמת לסמוך עליה.

ויחד עם זה – לבוא לבקר, להביא דברים טובים מהבית, להתעניין, להכיר את מכריה וחברותיה החדשים שהיא מתרועעת עמם, להיות מעורבים מתוך מציאת כל נקודות היופי והאור שמנצנצים בחייה החדשים.

לעתים קורה שהבחורה מכירה מישהו ואחרי ההחלטה להתחתן היא בוחרת לחזור ולהתגורר בבית הוריה עד לחתונה… זו מחמאה והוכחה שפעלתם טוב.

חשוב לי לציין: גם בנחלאות מסתובבים חבר'ה נהדרים, לא רק בקרית משה … אני זכיתי בכלה נהדרת משם לבני.

הבת שלכם תמצא בע"ה את אלוף נעוריה בדיוק במקום המתאים. באמונה חזקו אותה. אם הייתם במקום שלה בהיותכם צעירים, תיזכרו בו. קשה וחשוך שם. היא צריכה אתכם בטוב איתה, באור.

חנוכה שמח ובשורות טובות

באהבה

ענת סטרז', יעוץ זוגי 

0526675364

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

רצונה של הבת להתרחק מבחינה גיאוגרפית אינו מעיד על רצון לריחוק פיזי. האמיני בה ובטחי בקב"ה שהכול מדויק מאיתו.

אכן, יש כאב והוא פולח חדרי בטן של אם מסורה ואוהבת. חשוב לך מכל – שבתך האהובה תמצא את אבדתה ותבנה במהרה את הקן הפרטי שלה. אך בינתיים, יש עיכובים ומניעות, שלא תלויים בך. בתך מרגישה אולי צורך לחברה, לשיתוף עם בנות גילה, אולי לחשיפה לפעילויות חברתיות שעשויות להרחיב את קשת ההצעות שהיא מקבלת. זה נפלא שאת נותנת לה מרחב אישי, למרות שלפעמים זה לא קל. הבחירה להתרחק גאוגרפית לא משדרת רצון לריחוק פיזי ממך וגם לא רצון לריחוק מריבונו של עולם. יש לה בוודאי את החלומות שלה. האמיני בה. האמיני ביסודות הבריאים שנתת לה בבית. ומעל הכל- בטחי בריבונו של עולם, שהכול מדויק. והישועה- קרובה לבוא.

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

בהנחה שבתך עושה את מאמציה הכנים להקים בית בישראל, אולי יש לראות את המעבר לדירת רווקות כשלב בבניין העצמאות שלה. ולגבי המגורים בביצה, הם אינם מקלקלים את מי שמגיע עם חוט שדרה דתי. מצבה הרוחני של בתך אינו אמור להיות תלוי באחרים.

לאם היקרה שלום וברכה,

בדבריי, אנסה להתייחס לשתי הסוגיות שעולות מדברייך: לקראת חתונת בתך, ומגורים בביצה או בדירת רווקות.
מדברייך ניכר עד כמה את רוצה שבתך תצא כבר מהבית, אך לא לדירת רווקות אלא לבית משלה.
את חברה שלא ברצונך במועדון הלא רשמי של אימהות לרווקות, המחפשות כל דרך לזרז את נישואי בנותיהן.
לפעמים, משלמים על ה"חברות" הזו מחיר גבוה, בשל הלחץ הסמוי והגלוי על הבן או הבת הבוגרים לכל דבר ועניין, שרוצים לבנות את חייהם בעצמם, לבחור את בחירותיהם ולשלם עליהן את המחירים, יהיו אשר יהיו.

שאלי את עצמך לרגע, "מה תפקידי כעת, כשבתי בת ה-25 טרם התחתנה? מה היא הכי צריכה ממני?"

את עשויה לגלות, שדווקא הקשר הטבעי, הבריא והזורם – שאינו מאיים שוב ושוב בהעלאת הנושא של החתונה – הוא הדבר שבתך הכי צריכה עכשיו.

להסתובב בעולם עם המחשבה "לבתי עדיין אין בית משלה" יש צד חיובי מאד. אוי להם להורים שמחשבה כזו כלל לא מטרידה אותם. כהורים, עלינו לעודד את ילדינו להקים משפחה בגיל המתאים ולשאת באחריות הכבדה והנעימה של בנין עם ישראל. בדורנו במיוחד יש רוחות שונות בעניין זה שאין מקורן בכרם ישראל. הזוגיות ומתוכה ההורות, הן המימוש העצמי הגבוה ביותר שלנו כבני אנוש.
מצד שני, אם המחשבה הזו הופכת לחזות הכל, והטרדה שלה חורגת מגבול הטעם הטוב ומשפיעה על היחסים לרעה – פספסנו את המטרה. אם בעקבות המחשבה הזו את רואה את עצמך כאם כושלת שלא השכילה להביא את בתה לחופה בזמן, או משדרת לבתך אפילו בצורה סמויה שהיא לא בסדר, את עשויה לתת לה סיבה מצוינת לעזוב את הבית המלחיץ והלא קשוב, וחמור מכך, עזיבה או תפיסת מרחק מעולם התורה המלחיץ והלא מתחשב כביכול.

לא ניתן לדעת מדברייך מה בתך חושבת ועושה למען הקמת הבית שלה. לא כתבת מאומה על המאמצים של בתך להקים בית משלה. האם היא פתוחה להצעות ופוגשת בחורים? האם היא מחפשת הצעות באופן אקטיבי, או מחכה לנסיך שיבוא מאיליו? בכלל, אין כמעט רקע על בתך בדברייך. למשל, האם היא מתפרנסת, לומדת, המצב החברתי שלה, מידת האחריות והעצמאות האישית שלה ועוד.

בהנחה שבתך אכן עושה את מאמציה הכנים להקים בית בישראל, שומעת הצעות ונפגשת עם בחורים, אולי יש לראות את המעבר לדירת רווקות כשלב בבניין העצמאות שלה, ולא כניסיון לברוח מכם. בדרך הטבעית והטובה, הבת יוצאת לחופתה מבית הוריה. כשזו מתאחרת להגיע, יש בנות שרוצות חיים יותר עצמאיים וסוג של שקט ו"שותפות לצרה" (= לדעתי, לעשייה, לחיפוש, להקשבה) גם אם ביתן הגרעיני אינו מלחיץ.

להגיד שמגורים בביצת רווקים ורווקות פוגעים במצב הדתי זה כמו להגיד שהצבא מקלקל מבחינה רוחנית. אני לא מכיר אף אחד שהצבא קלקל אותו. אני מכיר כאלה שהיו מקולקלים לפני הצבא או שהגיעו ללא עמוד שדרה רוחני יציב וממילא ויתרו לעצמם במהלך השירות הקשה והתובעני.

להגיד שהביצה הירושלמית תקלקל את בתך זה כמו להאשים את הסיגריה בסרטן של המעשן אותה. מי בוחר אם לעשן? מי בוחר מה וכיצד תהיה קרבתו לבורא עולם?

להגיד שמצבה הרוחני של בתך תלוי רק באנשים אחרים זה להודות שנכשלת בחינוך בתך, שלא נתת לה את הכלים להתמודד עם רוחות זרות, שלא קיבלה דוגמא אישית מהבית ומיושביו. האם כך?

זו לגמרי בחירה של בתך אם להמשיך לגור בבית הוריה או לשכור דירה עם כמה חברות. זו גם בחירה שלה כיצד לחיות את חייה כיהודיה. זו גם בחירה שלכם אם להשתתף בהוצאות השכירות והמחיה שלה.

אולי הגיע זמן לשיחה כנה ופתוחה על העניין. חפשי לך הזדמנות להוציא את בתך מהבית ולשבת במקום שייתן לשתיכן את התחושה של הביחד – שלפעמים זה דווקא מחוץ לבית – והגידי את אשר על ליבך. בשום אופן אל תתני לאפשרות שבתך עוזבת את הבית בטריקת דלת או בפנים חמוצות שלה או שלך לקרות.

גם אם תבחר בסופו של דבר להיכנס לביצה, השאירי את ביתכם פתוח עבורה לרווחה, למרות שבחירתה אינה מוצאת חן בעיניכם. שדרו לה אמון לאורך כל הדרך, ונסו להפוך את ביתכם ל"ביצה". תנו לה חופש והקשבה. התחילו או המשיכו להיות חלק ממאגר השדכנים שלה. יש משהו יותר חשוב מהמגורים של בתכם. בתכם עצמה.

מאחל לכם ולה סיום מהיר ורגוע במיוחד של תחנת הרווקות הזמנית ומהרה יישמע בביתכם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה!

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il