חינוך איננו מלאכה קלה. כדי להקנות לילדינו מידה טובה אחת, נדרשת השקעה אדירה. גם כאשר המסר איננו משהו תובעני או חריג אלא ערך הגיוני, כמו בטיחות או הכרת תודה, נדרשים ההורים והמחנכים לחכמה חינוכית ולמאמצים רבים כדי להבטיח את הפנמתו על ידי בני הנוער. לרוב, בהנחלת ערכי יסוד, מתגייסים ההורים והמחנכים יחד למערכה משותפת. ההורים – בדרכם, והמחנכים – בדרכם, אבל המטרה החינוכית משותפת.
קיימים גורמים נוספים בחברה שמשפיעים על חינוך ילדינו. יש מהם שלא רק שאינם תורמים לחינוך אלא מחבלים בו. בדוגמה כזו נתקלתי לאחרונה: על גבי אריזה של דגני בוקר, מופיעה פרסומת הפונה אל בני הנוער ומטיפה להם לעשות ככל העולה על רוחם ולהתעלם מבקשות פשוטות של הוריהם ומחנכיהם. הגימיק הפרסומאי הוא: תאכל דגני בוקר ותעשה מה שבא לך, תתעלם מהוראות בטיחות של מוריך ואל תעזור להוריך. במטרה "לקנות" את לב בני הנוער, הפרסומת נותנת להם לגיטימציה להתמקד בעצמם ולשבור את כל המוסכמות החינוכיות.
אין זה סוד שהפרסומאים הם כוח משפיע בחברה. למרות שאין להם מנדט רשמי בתחום החינוך, הם עשויים לתרום לו או להזיק לו. דווקא בימים אלו, של ערבות הדדית ואחריות חברתית, נקראים גם הפרסומאים לערבות הדדית, ולא לבנות קמפיין הדורס את ערכי החינוך הבסיסיים. הפיתרון הוא לא הידוק הפיקוח על הפרסומת, אלא מעט יותר אחריות מצד כל הגורמים הפועלים בתוך החברה.
הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה
