שאלה: הבן שלי בן ארבע עשרה וחצי ועד לפני כחצי שנה, היה ילד עדין, פתוח ומשתף. בחצי השנה האחרונה הוא מתרחק מכל בני המשפחה (גם מאחיותיו) ומתבצר בחדר שלו שעות, עם דלת סגורה. אני לא נכנסת לחדר ורוצה לכבד את הפרטיות שלו. כשאני שואלת אותו מה העניינים, הוא מגיב אלי בפרצוף כועס, או בחוסר סבלנות ומחכה לרגע שאפסיק לנדנד. המצב הזה מדאיג אותי מאוד. משהו עובר עליו. מה עושים?
עזרה ראשונה: מן השאלה שאת שואלת, אני לומדת שאת אמא רגישה ומעורבת. יישר כוח על כך.
ובכן, ללא ספק, "משהו עובר על הילד" , על זאת יעיד השינוי הקיצוני בהתנהגות. כיבוד הפרטיות שאת נוקטת בו, הנו חשוב ומבסס יחסי אימון עם הבן ועם זאת, זכותכם וחובתכם כהורים, להגיב ולהבין את המתחולל בנפשו.
לאור הנ"ל אציע ייזום של שיחה שאינה אקראית או מזדמנת עם הנער, כאשר אין לו זכות לבטלה, אלא לקבוע את מקומה – בבית, בבית קפה, בפינה נעימה בטבע. רק אתם והוא. בשיחה זו תתארו בפניו את השינוי בו אתם מבחינים (תיאור אובייקטיבי ולא מאשים) ותביעו את דאגתכם. בקשו ממנו להגיב על כך בנחת וככל שהוא מרגיש שהוא יכול. במידה ויסרב להגיב ולשתף, קבלו זאת בהבנה ועם זאת, ציינו כי אתם מודאגים ומבקשים שינקוב בשמה של דמות בוגרת, המוכרת גם לכם, אותה הוא מוכן לשתף ברגשותיו ובמחשבותיו בתקופה הנוכחית. ציינו שאין בכוונתכם לתחקר אדם זה בנוגע לנאמר. ציינו כי מפגש נוסף מסוג זה, שלכם עמו יתקיים בתוך כשבועיים וכי אתם עומדים על השתתפותו בארוחות המשפחתיות או כל פעילות משפחתית אחרת (נסו לא להגזים) ועל יחס של כבוד להורים הפונים אליו.
במקביל, אציע להזמין ולאפשר פעילות חברתית ומפגשי חברים של הבן בביתכם, לצאת לפעילות /חוויה משפחתית ולגשש מול ביה"ס האם גם שם ניכר שינוי התנהגותי.
במידה וההתנהגות מתמשכת או מחריפה אציע לפנות להתייעצות עם פסיכולוג.
נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ולשעבר מנהלת השרות הפסיכולוגי חינוכי של גוש עציון
