שאלה:
בביתנו ברוך הילדים נדרשת בת האחת עשרה לעזור. בזמן האחרון, תגובתה לכל בקשת עזרה היא "לא". לעיתים אחרי כמה דקות היא מתעשתת, ולעיתים רק אחרי תחנונים רבים היא מוכנה לעשות את אשר התבקשה. יש לציין שאינני מגזימה בדרישות. יש לה זמן חופשי למכביר, ובקשות העזרה הן בתחום: טיול עם הקטן או הורדת פח האשפה. כיצד להבין את התופעה, וכיצד ניתן ליצור אצלה מוטיבציה לעזור בבית?

תשובה:
ב"ה שהתברכתם בילדים. אינך מציינת עם בתך זו היא הבכורה, האם אחים נוספים נדרשים למטלות? האם יש חלוקת תפקידים או הגדרת משימות? עם כל זאת כדי שילדים ירצו לעזור, עליהם להרגיש שייכים ושותפים, או מוערכים.  קל יותר לגייס ילד לעזור אם הוא מרגיש שמתייחסים אליו בהגינות.

נסי לשוחח עם בתך ויחד אתה להגדיר מהי העזרה שהיא יכולה לסייע. שאלי אותה היכן היא רואה את עצמה עוזרת ובדקי האם היא מעונינת / יכולה לעזור בתחומים שאת מעונינת, או שאולי זה קשה לה והיא מעדיפה תחומים אחרים.

אם הגעתם להבנה / הסכמה על התחומים, כדאי גם שתגדירו את כמות העזרה, תדירותה ומשכה. ידיעה מוגדרת מראש תאפשר לבתך להתארגן טוב יותר עם זמנה שלה. כמובן שבחיי בית תוסס יהיו גם דברים שתבקשי אולי מעבר למוסכם, אך הסיכומים מראש מאפשרים גם הבנה טובה יותר של רצונות ויכולות הדדיות, וכן נותנת תחושת התחשבות ומאפשרת ארגון "הזמן הפרטי". סיכומים מוגדרים מאפשרים גם לנו ההורים לראות טוב יותר את סך המטלות.

בהידברות הורים וילדים יש לזכור דבר חשוב. ישנם שני ערוצי תקשורת השונים מהותית זה מזה.

א. אם אנו מבקשים – המסר הוא שמותר לילד לבחור אם להיענות או לא.

ב. אם אנו חושבים שיש דבר חשוב / הכרחי אין לבקש, אלא יש לומר, לדרוש ולהעביר את המסר שאנו מצפים חד-משמעית שזה יעשה.

ככל שנדע להשתמש נכון בבקשה או בדרישה תהיינה פחות אי נעימויות.

דורית שילוח, פסיכולוגית חינוכית בכירה