השאלה:

המצב הביטחוני בארץ אינו פשוט, ואני, כאימא, חוששת לחיי ילדיי. בתנו בת השש-עשרה אינה חרדה כמוני. היא מבקשת להמשיך בשגרת חייה כאילו לא אירע דבר. כמובן, אינני מונעת ממנה ללכת ללימודים, אך כשהיא מבקשת לצאת ולבלות בעיר זה כבר נראה לי מוגזם. ואז מתחילים הוויכוחים… כיצד עליי לנהוג?

תשובות:

שושנה היימן, מנכ"ל לייף סנטר המרכז להורות מקושרת, מנהלת בי"ס להורות מקושרת במכון לנדר:

תפקידנו כהורים לברר האם ילדינו יודעים להישמר מפני סכנות, שאז ניתן לאפשר להם יותר אחריות ועצמאות, או שהם פחות ערניים לסכנות, ואז חשוב לגונן עליהם. בכל מקרה, זו הזדמנות לשיחה טובה…

כאימהות, האינטואיציה ההורית שלנו מכוונת אותנו להגן על ילדינו מפני סכנות, וכך צריך להיות.   חלק מתפקידנו הוא להשגיח על ילדינו בכל גיל ולשמור על ביטחונם.  בתקופה הזאת, אין ספק שרמת הסיכון עלתה, ואנחנו צריכים להיות ערניים במיוחד.   באופן נורמלי וטבעי, כל אחד – מבוגר וילד כאחד —  מרגיש בהלה  בזמן של סכנה, שאמורה להוביל אותו להיזהר ולשמור על ביטחונו.   כך מערכת הבהלה שנמצאת במוח פועלת במיטבה.

ככל שהילדים מתבגרים יותר, כך היינו מצפים מהם להיות מסוגלים להיזהר ולשמור על עצמם כשיש סכנה.  זה נותן להורה את האות שילדו יכול לקבל יותר אחריות ועצמאות.  אבל לא כל ילד מרגיש את הבהלה, שבאופן טבעי צריכה להוביל אותו לשמור על ביטחונו ולהתרחק מסכנות. ילדים מרגישים את הסכנות ברמות שונות, ויש כאלה שלא מרגישים את הסכנה בכלל.  כל הורה יכול לראות ולחוש אם לילדו יש מערכת בהלה שפועלת בצורה בריאה וגורמת לו להיזהר מסכנות.  כל הורה יכול לשים לב לאיך המצב הנוכחי בארץ משפיע על ילדיו.  (כשאת רואה שהילד לא מרגיש בהלה ולא מתרחק מסכנות, את יודעת שיש צורך להגן עליו עוד יותר כי אין לו נטייה לשמור על עצמו, ובמצב כזה, ההורה צריך להתחיל מההתחלה ולטפל בבעיה זו מהשורש עד שהוא רואה שהמערכת פועלת בילד בצורה בריאה).

מצד אחד, את רוצה לראות שילדתך מתפקדת כרגיל בצורה בריאה, שהיא ממשיכה בלימודים בפעילויות, ובעניינים אחרים בחייה.  מצד שני, את רוצה לראות שהיא מונעת לזהירות ושהיא יכולה לדבר על החששות, לא מתעלמת מהמציאות ולא מזלזלת מהמצב הביטחוני.  זאת אומרת, את רוצה לראות שהיא מגלה איזון ומתינות.

זה גם סוג של מבחן למערכת היחסים ביניכם. אם מערכת היחסים היא יציבה וקרובה, יהיה קל לך  לשמור על מקומך בחייה של בתך כהורה אלפא, שאוחזת בה ושומרת עליה.  הכוונה היא  לא מהמקום של "אני לא סומכת עליך," אלא מהמקום של "אכפת לי ממך, אני אוהבת אותך ואת כל כך חשובה לי."  זה לא מובן מאליו שילדים מבינים שבני המשפחה דואגים לביטחונם של קרוביהם בזכות האהבה והאכפתיות,  ולא בגלל חוסר אמון.  הורים צריכים לחזק  את הנקודה הזאת אצל ילדיהם, כדי שהילדים יקלטו את משמעותה.

מערכת היחסים היא גם ההקשר היעיל שבו תוכלי לדבר עם בתך על המצב הביטחוני, על ההתלבטויות, החששות, והדרך הטובה ביותר להמשיך את החיים הרגילים כמה שאפשר.  היא גם תקבל את ההצעות שלך ואת עזרתך להמשיך את החיים הרגילים ולממש את תכניותיה, ותחליטו ביחד על מה לוותר.

בע"ה שנזכה בקרוב לבשורות טובות וישועות.

בברכה חמה,

שושנה הימן
לייף סנטר, המרכז להורות מקושרת  www.lifecenter.org.il 
מכון ניופלד בישראל  www.neufeldinstitute.co.il

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית:

רצונה של בתך להמשיך בשגרת חייה מעיד על בריאות נפשית, שמחי בכך! התאזרי בגבורה פנימית, ואת החרדות השתדלי להניח בצד. יחד עם זאת, כשאת מתוחה מאד, זכותך לבקש ממנה להתחשב בך.

אמא יקרה.

מגיע לך פרס חינוך, על כך שהצלחת לגדל בת בריאה ובעלת בטחון עצמי. בתך רוצה לחיות חיים מלאים ושמחים, ומאמינה שכך נכון לחיות. סביר להניח שהיא שומעת את החדשות כמוך, ומשוחחת על כך עם חברותיה; סביר להניח שהיא יודעת שהקיום שלנו כאן, של כל אחד מאתנו, אינו מובטח; עם זאת, רצון החיים הבריא אינו מניח לה לשקוע בדמיונות של מה עשוי לקרות, והיא מעדיפה להמשיך לחיות את חייה בעשייה, בשמחה ובסיפוק.

יכול להיות שמעורבים בבחירה שלה להמשיך בשגרה גם תום נעורים, וגם המחשבה ש"לי זה לא יקרה". עם זאת, אני בטוחה שכשהיא יוצאת עם חברותיה הן מודעות לסכנות, שמות לב למה שקורה סביבן, ומשתדלות לקחת מקדמי בטחון עד כמה שאפשר תוך קיום נורמאלי. הן בוודאי לא הולכות לשוטט בשוק העיר העתיקה בימים אלו… נכון לדבר אתה על זהירות, תשומת לב, בחירת מקומות 'סולידיים', כדי להמעיט את הסיכון ככל שניתן.

החלופה, שמשמעה לטפח בבתך פחדים, חרדות או רגשות אשם, עשויה לגבות את מחירה בהימנעות מפעילות גם בימים כתיקונם ובהורדת תחושת הביטחון, ובוודאי לא היית רוצה לראות כך את בתך. (במבט לחדשות נגלה שסיכונים יש בכל מקום וזמן, וצריך אמונה ובטחון ותקווה לצלוח את החיים האלה לשלום…).

החיים בארצנו מזמנים לנו מפעם לפעם תקופות שהניסיון בהן קשה יותר. אין ספק שתקופה זו היא אחת מהן, עוד מערכה במלחמה המתמשכת על קיומנו כאן, ועל מאבקנו להיות עם חופשי בארצנו. "הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" – ומה נעשה וזהו ביתנו?

עם זאת, כשאת מתוחה עד מאוד, זכותך לבקש התחשבות – לא מפני שזו האמת, אלא מפני שהמחיר כבד לך מדי… זו בקשה שגם בתך יכולה להבין אותה, ולהשתדל למענך.

אמא יקרה, חזקי ואמצי, ייתן ה' לך כוח לגדל את ילדייך מלאי עוז וגבורה, מתוך אמונה ובטחון.

עם ובלי קשר למצב, נכון בעיניי שמוסדות חינוך ומינהלים קהילתיים יכשירו בנות ובנים להתמודדות עם מצבי סיכון, כפי ששמעתי שנעשה בכמה מקומות.

נעמה מוזס, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת:

אכן, כאדם מבוגר, תחושת האחריות על חיי אדם גדולה יותר. אולם מצד שני, לא כדאי להעביר אליה את החרדות. ישנן כמה דרכי התמודדות…

כולנו מצויים בימים אלו בתקופה לא פשוטה של חוסר וודאות, שיבוש שיגרה ולחץ. חרדה הינה תחושה פנימית הגורמת למתח, ועשויה לבוא לידי ביטוי בטווח רחב של תגובות גופניות ורגשיות כמו : כאבי ראש ובטן, הפרעות בהרגלי האכילה או השינה, ביטויי כעס ותוקפנות ועוד. תגובות אלו עשויות להשתנות מאדם לאדם בהתאם למצבו האישי. אני נזכרת, שבתקופת מלחמת המפרץ הראשונה בתור רווקה צעירה ,התבוננתי על המצב מנקודת מבט משעשעת. אין ספק ,שעם הזמן כאשר באחריותך אנשים נוספים- אתה כבר נמצא במקום אחר. אולם, החוסן האישי אינו קשור רק במצבנו המשפחתי או מיקומנו הגאוגרפי, אלא בעיקר בפרשנות האישית שלנו את המצב והערכתנו לגבי דרכי ההתמודדות העומדים לרשותנו. ולכן, יש לכבד ולתת לגיטימציה לדרכים המגוונות, בהן כל אחד מאיתנו מתמודד עם המציאות שנכפתה עלינו.

את מתארת מצב שבו בתך ממשיכה להתנהל כרגיל, באופן , שלהערתך, אינו מותאם למצב. יש שיראו בכך סוג של הכחשה, ואולי זו דווקא דרך ההתמודדות היעילה והנכונה. לסביבה החיצונית העוטפת את ילדינו ישנה חשיבות רבה- היא מהווה מעין "מד לחץ"  עבורם. הם אינם מגיבים רק לאיום החיצוני אלא גם לפחדים הדמיוניים ולמתח שהם חשים בסביבתם. שכן מלבד הממ"ד המוגן והבטוח בו יש לשהות בעת האזעקה, הרי שאנו משמשים מעטפת בטחון רגשית חשובה עבור הסובבים אותנו.

נראה כי מעבר למצב הביטחוני מתרחשת "חזית" נוספת של קושי ביכולת להכיל ולכבד את דרכי ההתמודדות השונות שלך ושל בתך. החרדה שאת חשה, שהינה מובנת ונורמלית כבוגר אחראי עלולה להיות מועברת לבתך. יחד עם זאת – אתן לא חייבות להסכים , אך יכולות לנסות להתחשב זו בזו, ולתאם יחד ציפיות המוסכמות על שתיכן- לגבי מקום הבילוי, הזמן, זמינות ועדכון, שיקלו על המתח והחששות שלך.

כפי שציינתי בתחילה, מידת הלחץ תלויה במידה רבה בפרשנות שלנו את המצב כמאיים והערכת דרכי ההתמודדות שברשותנו. גם אם אין באפשרותנו לשלוט על המצב החיצוני, הרי שניתן לנסות להחזיר את תחושת השליטה במה שתלוי בנו. הרחבת דרכי ההתמודדות של "מה כן ניתן לעשות" עשויה לסייע. ולכן אציע מספר דרכים נוספות להתמודדות בתקופה רגישה זו-

שמירה על שיגרה- יצירת סדר יום הכולל קימה ושינה בזמנים קבועים, ארוחות מסודרות, וקיום פעילויות שגרתיות.

פריקת המתח באמצעות פעילות אקטיבית– פעילות ספורטיבית, ביצוע פרויקטים משותפים בבית (בישול משותף, צביעת הקירות וכד' ). פעילות אקטיבית מחזירה את תחושת השליטה והערך העצמי וכאשר מתווספים עזרה, שיתוף ותמיכה  מצד בני המשפחה–גוברת רמת הלכידות המשפחתית.

שיתוף ומתן ביטוי רגשי– אל תסתירי לחלוטין את תחושת הדאגה (לילדים חיישנים מיוחדים לקלוט אותנו גם כשנדמה לנו שהם לא קולטים מה מתחולל בתוכנו) אך כדאי להשתמש בשפה חיובית ובהעצמת הכוחות שבנו- לדו' "המצב אכן מרגיז/מדאיג ,אך ביחד נתגבר" .מומלץ לצמצם את החשיפה למלל הבלתי פוסק באמצעי התקשורת לזמנים קצובים. וכמובן- אין תחליף לתקשורת לא מילולית של חיבוק ומגע פיזי.

פתרון בעיות – אל תגבילי באופן קיצוני את פעילות ילדכם. בדקו ביחד את האפשרויות השונות, ערכו סדר עדיפות, בחנו תרחישים שונים- "אם יקרה כך- ניתן יהיה לעשות כך.." ועודדו לקבל החלטה ברת ביצוע ,ובכך תגבירי את תחושת השליטה והביטחון העצמי שלו.

יצירת חוויות מהנות ומרגיעות– שמיעת מוסיקה ,צפייה בסרטים, משחקים, תרגול הרפיה, וכמובן- שימוש בהומור, שהינו כלי מרכזי בהגברת החוסן האישי.

לסיום, ידוע ש"כשהגלים מתחזקים-החזקים מתגלים"- אי"ה נגלה את החוסן האישי והמשפחתי, וביחד נחזק ונתחזק.

 נעמה מוזס M.A
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת
יועצת למיניות, מרצה ומנחת סדנאות
שח"ל 6 כפר–סבא
054-4798064

www.mosesnaama-tipulzugi.co.il

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי:

תחושותייך מובנות מאד, ויהיה זה לגיטימי לשתף בהן את בתך. חשוב שתגיעו להסכמות פרקטיות בנוגע למסגרת היציאה. ולסיום, תפילה קצרה…

אכן שאלה קשה הטורדת מנוחתם של מבוגרים וצעירים כאחד.

נראה לי שנכון לחלק כאן בין שני מישורים שונים:

במישור הרגשות והתחושות – אני חושב שקודם כל נכון לתת מקום גם להרגשת הפחד וגם לתחושות הבטן שלנו כמבוגרים.  נכון שמאד קשה להצדיק את התחושות הללו ובני הנוער יכולים להקשות עלינו קושיות שקשה לענות עליהם:( ובאוטובוס לא מסוכן? ובדרך לביה"ס? ומחוץ לבית? והרי המקרים קורים בכל מקום.).

בעיניי זה לגיטימי להורה לומר שיש לו תחושות לא טובות מבילוי מסויים שבנו/בתו בוחר/ת ללכת אליו.

מאידך , גם תחושות ההתמודדות (זה בדיוק מה שהאויבים רוצים להשיג), ההכחשה (לי זה לא יקרה) , הרצון להפיג את המתח המצטבר בבילוי עם חברים. הם תחושות טבעיות ובריאות. ולכן הציפייה של בני הנוער מאיתנו ש'נתגבר' או נתכחש לתחושות הבטן שלנו היא טבעית גם כן.

במישור הפרקטי , לאחר לקיחת מה שנאמר לעיל בחשבון, נראה לי שעיקר החכמה הוא במשא ומתן , לדוגמא:

• כן לצאת אבל להסתובב רק בקניונים ושאר מקומות סגורים שיש להם אבטחה.
• לנסוע רק בתחבורה ציבורית (או אפילו להציע הסעה ע"י ההורים)
• לבקש לקבל דיווחים מעת לעת. (אנחנו באוטובוס, הגענו ל… אנחנו בדרך הביתה)
• להגביל יותר את שעות החזרה

לסיום , נוסיף עוד תפילה לרבש"ע מברכת השנים (לפי נוסח עדות המזרח)

ורווה פני תבל ושבע את העולם כולו מטובך… שמרה והצילה שנה זו מכל דבר רע ומכל מיני משחית ומכל מיני פורענויות, ועשה לה תקווה טובה ואחרית שלום. 

‏

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

המצב הביטחוני בארץ אכן לוחץ על "כפתור הדאגה", אולם חשוב שלפני השיחה עם בתך תעשי עבודה פנימית עם עצמך בכדי להתמודד עם הפחדים.

לאימא היקרה שלום וברכה!

באופן טבעי המצב הביטחוני בארץ לוחץ לכולנו על "כפתור הדאגה" לחיינו ובמיוחד לחיי ילדינו, שאנו אחראים לביטחונם האישי.

אמצעי התקשורת למיניהם מוסיפים שמן למדורה הזו עם סיקורים ודיבורים נרחבים וחסרי פרופורציות, ומציפים את המאזינים והצופים בתמונות שנחרטות עמוק בתוכנו ובמחשבות של פחד וחרדה.

נראה כי המצב משפיע מאד על רמת החרדה שלך, וכדי להשקיט את הפחדים ולהרגיע את החרדות שלך, את רוצה שבתך תגביל את היציאות שלה מהבית. הבת שלך, מצידה, רוצה להמשיך לחיות כרגיל, ולא מוכנה בשום אופן לפספס משהו מגיל 16 כפי שהיא מבינה אותו.

את מניחה שכיוון שבתך מעוניינת להמשיך בשגרת חייה, היא אינה חרדה כמוך.

האמת היא, שדרכים שונות בעולם להגיב לחרדה, ואירוע אחד מקבל פרשנויות שונות וחרדות שונות.

החרדה שלך היא מחשש שמא יפגע בה הטרור ח"ו, וייתכן שגם לבתך המצב מגביר חרדה אך מסוג אחר. ייתכן מבתך חרדה שמא המצב יפגע במצבה החברתי או במצב רוחה, וכדי להימנע ממצבים אלו, היא ממשיכה, ואולי ביתר שאת, בחייה החברתיים. ייתכן עוד, שבתך מוצאת נחמה, עידוד ותמיכה בקרב חבריה ולכן כה חשוב לה להיות אתם דווקא בימים אלו היכן שהם נמצאים – באזורי הבילוי.

החדשות הטובות הן, שיש לנו שליטה על מחשבותינו, תגובותינו ומעשינו.

במה שנוגע אלייך, נסי לחשוב על מחשבות מרגיעות ומועילות נוכח המצב העכשווי. אם קשה לך, כתבי את המחשבות החרדתיות שלך.

למשל, "מסוכן עכשיו יותר מתמיד להסתובב בעיר" ; "הבת שלי לא בטוחה כשהיא מבלה במרכז העיר" ; "אין לי יכולת להמשיך לחיות כרגיל כאילו לא קרה שום דבר" וכו'.

בשלב הבא, שימי סימן שאלה בסוף כל משפט, והקריאי אותו בקול כמה פעמים. איך זה נשמע עכשיו?

זוהי דרך קלה ופשוטה להתמודדות עם חרדות ופחדים קלים. שנני לעצמך את המשפטים הללו כשבסופם סימן שאלה, והקפידי לגחך אותם יותר ויותר.

ולסיום, אחת ממטרות החינוך היא לבנות בחניך אומץ וגבורה, לתת לו כלים להתמודד עם אתגרי החיים והשעה. חשבי לרגע, האם בתגובתך הנוכחית את מוסיפה בבתך אומץ וגבורה? האם ההגבלות ואווירת ההתכנסות והפחד שבלי משים מוגברות עכשיו בביתך מסייעים לבתך לעבור את המשוכה הנוכחית בשלום?

0526070954 more-lanoar.co.il

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

הדבקות בשגרה היא גם סוג של התמודדות עם חרדה. חשוב לשוחח ולהחליט יחד על כללים.

אני מתרשמת כי קיים פער בין רגשות החרדה שלך ושל בתך. אנחנו כהורים, באופן טבעי , דואגים וחרדים לשלומם של ילדנו, לעיתים יותר מדאגתם שלהם לעצמם…

מצד שני, בתך מבקשת להמשיך בשגרת חייה, וזו גם דרך להתמודד עם החרדה – לדבוק בשגרה.

בכדי להפחית את דאגתך, שוחחי עמה ותחלטנה יחד על מספר כללי זהירות בהתאם למצב הביטחוני. למשל: עליה לבקש את רשותך לצאת עם חברים, עליה לומר לך להיכן היא הולכת ועם מי, מתי תחזור, עם מי היא חוזרת הביתה, ובאיזו שעה.

תוכלי להגביל אותה ולא לאפשר לה יציאה במידה ולא תוכל להיות מספיק אחראית ולשתף איתך פעולה…

בסופו של דבר אנחנו דבקים בחיים וחלק מהחיים זה גם לצאת לבלות עם חברים…

קחי נשימה ארוכה- תרתי משמע

טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

.
ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

זו הזדמנות ללמוד לשחרר, להרפות, ולכוון את מאמצי ההשתדלות לתפילה ולאמונה.

ראשית כל- תחושותייך מאד מובנות.

אנו נתונים במציאות שהיא מורכבת, וכאם מסורה, את דרוכה לגונן על גוזלייך. אך יתכן ובתך מביאה לך נקודת מבט שתיטיב עמך. היא מאפשרת לך לשחרר… להרפות…

את ההשתדלות שלך בתפילה ובאמונה – תמשיכי. אך השאר – נתון בידיה (ובידי ריבונו של עולם, כמובן…) מהלך זה בוודאי יקל עליך.

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

טל-לי אביב כהן, פסיכולוגית חינוכית וקלינית:

לא למנוע ממנה לצאת, אך לסכם את מסגרת היציאה.

אכן המצב הבטחוני אינו פשוט, אך יחד עם זאת רצוי שלא להעצים את החרדות שבלאו הכי קיימות.
נערה בת שש עשרה אמורה להיות בוגרת דיה על מנת שלא להכנס למצבים מסוכנים במיוחד.
לכן לא הייתי מונעת ממנה לצאת אך…. מה כן הייתי עושה?

מזמנת אותה לשיחה בוגרת, מסבירה את חששותיך ומסכמת איתה את מסגרת היציאה החברתית. שמירה על טלפון נייד פתוח ונגיש אליך במידת הצורך, ושתודיע לאן היא יוצאת ועם מי. כדאי שיהיו ברשותך שני מספרי טלפון של החברות.