חג הפסח הוא חג החירות. אין יקר מחירות ואין נצרך מחירות. טמון בה פוטנציאל חיובי אדיר, אבל ההיסטוריה האנושית לימדה אותנו שהחירות גם עלולה להפוך לרועץ לכלל ופרט. לכן, בעיסוקה האינטנסיבי בגאולת מצרים, מבקשת התורה ללמדנו כיצד בונים חירות נכונה, חירות שלמה ללא צל שלילי. מאמר זה מוקדש לסוגיית "החירות והמשפחה".

שתי סכנות אורבות ל"מעמד המשפחה" ומרכזיותו מצד החירות: מהקצה האחד – החירות הלאומית עלולה לסכן את המשפחה. ומהקצה השני – חירות הפרט עלולה לסכן את המשפחה.

מן הקצה האחד – בעת התעוררות לאומית, כאשר החברה משקיעה מאמצים רבים להשגת חירות לאומית, עלולה המשפחה להידחק הצידה. מתן הבכורה לערכים הלאומיים הן ברמה העקרונית והן ברמה הפרקטית עלול לכרסם במעמד המשפחה. ב"רמה העקרונית", הכוונה להעדפת ערך האומה – כלל ישראל – על פני ערכים אחרים שמצטיירים כנמוכים ממנו. מול "כלל ישראל", הכל נדחה, הכל קטן וחסר משמעות. לכן, כשהלאומיות מורמת על נס, עלולים ערכים חשובים ומרכזיים להיעלם או להיפגע אנושות. ב"רמה הפרקטית", הכוונה להשקעה ולהקרבה שבנין האומה דורש מבניה. בעת התעוררות לאומית, רבים מוכנים להקריב את חייהם ממש לטובת האומה, על אחת כמה וכמה את חייהם הפרטיים והמשפחתיים. הרמ"צ נריה ("נר למאור" עמ' 185) מתאר את התופעה הזו: "דרכו של עולם שבימים של שינויים מהפכניים בחיי העם… נתפסים כל אנשי החזון לבעיות ולרעיונות הכלל. נסחפים הם בזרם הענינים הכלליים בהגיגיהם ועשייתם, ודוחים הצידה את עניניהם הפרטיים ומעדיפים את צרכי הכלל. זה מחוייב המציאות אצל המנהיגים הנושאים בעול הציבור, החייבים להקדיש את כל כולם לעניין הכללי". אבל, מציין הרב נריה, שיש בכך "סכנה להמונים, החייבים לשמור על סדרי חיים תקינים, שלא ימוטו כל מוסדות החברה. הענין נוגע במיוחד לחיי המשפחה – אם ביחס לחובות הבעל כלפי אשתו, והאב כלפי ילדיו, ואם ביחס למסגרת המשפחתית הרחבה, שגם היא טעונה תשומת לב וטיפוח".

קשה וחמור מזה. מתוך מגמה לחזק את המדינה, נעשו ניסיונות בברית המועצות הקומוניסטית ליטול מהמשפחה חלק מתפקידיה המסורתיים. הילדים היו שייכים למדינה. המטרה היתה לגרום בסופו של דבר ל"גוויעת המשפחה" ולצמצום השפעתה. בשם הרעיונות הסוציאליסטים הוקמו מבנים לדיור ציבורי, עם מטבח משותף לכמה משפחות. זה מאוד מזכיר לנו את מבנה הקיבוץ בראשיתו. באופן כללי הניסיון בברית המועצות כשל, אבל זה גרם לצמצום הילודה ולהגברת היקף הגירושין (1/3 מהמשפחות מתגרשות).

מן הקצה השני, אורבת סכנת התפוררות למשפחה מצד "חירויות הפרט". העצמת הפרט ברוח הערכים המערבים הליברליים מתנגשת ישירות עם ערכי המשפחה, מפני שהמשפחה מחייבת מידה מסויימת של ויתור על הזכויות האישיות לטובת הקולקטיב המשפחתי. במאה האחרונה, צמח האינדיבידואליזם קיצוני שאיננו נותן כל סיכוי לקיום המשפחה. לכן, במערב, גיל הנישואין עולה, מקרי הגירושין הולכים ומתרבים והילודה פוחתת. גם בתוך המשפחה, אין באמת משפחתיות. כל אחד חי את חייו בנפרד ללא מחוייבות לתא המשפחתי.

לא אל חירות מסוג זה חותרת התורה. התורה איננה מוותרת על המשפחה. לכן, היא מצווה שקרבן הפסח, המסמל יותר מכל את חירות עם ישראל, יהיה "שה לבית אבות", שה לבית" (שמות יב ד), "למשפחותיכם" (שם, כא). זהו קרבן משפחתי. החירות איננה אמורה לשחוק את ערך המשפחה אלא לבנות אותו ולפתח אותו. המשפחה היא אבן יסוד בעצמאות ישראל. היחיד ימצא בה את מקומו, והעם יושתת עליה (עיין רש"ר הירש שם, ז-ח). המבנה החברתי של עם ישראל מורכב משלוש קומות – יחיד, משפחה, עם. המשפחה היא הבריח התיכון המחבר בין הפרט לכלל.

לכן, לקרבן הפסח יש אפיונים גם של קרבן יחיד וגם של קרבן ציבור. כל אחד ואחד חייב בקרבן פסח, ויחד עם זה קרבן הפסח קרב בחבורה, למנויים בלבד, כעין ציבור קטן.  הוא נמצא בתווך בין קרבן יחיד לקרבן ציבור.

ומכאן למאפיין משפחתי נוסף של חג הפסח – "כי ישאלך בנך", "והגדת לבנך". לא המדינה מגדת, מחנכת ומנחילה ערכים לילדים, אלא ההורים. דור הבנים הולך ומתחנך בתוך הבית, ורק אחר כך הוא יוצא החוצה על מנת להתערות בתוך החברה ולקדם אותה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה