לחץ להדפסהלחץ להדפסהprint

בואו נדמיין מצב קצת סוריאליסטי: נניח שאנחנו אמני הפיסול. ממש עכשיו אנחנו עמלים על יצירת המופת עליה חלמנו עוד בעבר הרחוק, כשהתחלנו ללמוד אמנות. זמן רב אנחנו עמלים על היצירה, לאחר שתכננו היטב כל פרט, שרטטנו שרטוטים מדויקים – הרי אין פרט ביצירה שאין לו מסר ומשמעות עצומה! והנה אנחנו מתחילים לראות את העמל נושא פרי והיצירה מתחילה לקרום עור וגידים. אבל ממש לפני שאנחנו מברכים על המוגמר, היצירה שולחת פתאום יד – מה זה, כישוף? – ולוקחת מאיתנו את האזמל, ומודיעה לנו: מכאן אני ממשיכה לבד! תודה על מה שעשית עד כה, אבל עכשיו אני מתחילה ליצור את עצמי.

איזה פחד! כל כך הרבה השקענו, ופתאום הכל משתבש? מעשה ידנו יורד לטמיון, מתפתח לכיוונים שלא שיערנו, הורס כל מה שבנינו… ואולי לא? אולי בעצם הצלחנו הרבה יותר ממה שהעזנו לחלום – הרי רצינו משהו שייראה כמו חי, והנה הוא חי באמת!

ובאמת, מה אפשר לעשות כאשר הילד הטוב שגידלנו, שעמלנו כל כך הרבה להקנות לו ערכים משובחים, וששנו לראותו הולך והופך ל"בן אדם" כמו שחלמנו, פתאום מתחיל ללכת בדרכים שלא ראינו אפילו בסיוטים? הבת חוזרת מאוחר, מתלבשת בצורה המעוררת בנו רתיעה. הבן מזלזל בלימודים (במקרה הטוב), או אפילו מעשן, מדבר בסגנון מחוספס, או שהוא דווקא נראה ילד טוב ופתאום מישהו רואה אותו עם נרגילה… לא על זה חשבנו, נכון?

אבל זוהי בדיוק הנקודה. הילד רוצה להיראות אחרת ממה שאנחנו רצינו, דווקא משום שכך רצינו אנחנו עבורו. לא תמיד הוא רוצה זאת משום שהוא חושב שאנחנו רוצים דברים לא טובים, או דברים שהוא אינו מסכים עמם. לפעמים זה פשוט משום שהוא רוצה לחשוב בעצמו על דמותו, ומעוניין ליצור את עצמו בעצמו. הוא לא יגדיר זאת כך, וברוב המקרים לא יגדיר זאת בכלל בצורה שאנחנו נבין, אבל איזו "דווקאיות" דבקה בו, והכל הפוך. הילדה רוצה להרגיש שהיא הקובעת באיזה סגנון תתלבש, ואם תתלבש באופן שאנחנו מאמינים שהוא הנכון, לא תוכל להאמין שיש לה בחירה בתחום זה, או בכל תחום שהוא. לפעמים היא תאמר משהו אחר, כמו "תעזבו אותי, היום לא מתלבשים ככה. מה, אני חנונית?". אבל זו בכל זאת תהיה ההרגשה מאחורי הדברים.

האם זה אומר שאנחנו צריכם לקבל כל התנהגות? בשום אופן לא. אבל זה כן אומר להיכנס לדיאלוג מתוך כבוד, מתוך מודעות לכך שהנער או הנערה הם כבר בוגרים מבחינות רבות, ובסופו של התהליך הם יהיו בוגרים לגמרי, ויחליטו בעצמם על כל אורחות חייהם. כדאי להתחיל כבר עכשיו להתרגל לסוג חדש של דיאלוג, שיש בו כבוד והכרה.

אגב, בניגוד לדעה נפוצה, זה ממש לא מה שיהפוך את הילד לחילוני – להיפך, זה יכול להציל את האפשרות שיחזור לדרך עליה גדל. מי שסוגרים לו את הדלת, יצא מהחלון ולא יחזור. מי שהדלת פתוחה לפניו, יכול לחזור בה כשם שיצא דרכה. ובתרגום לנמשל: אם אני נאבק על זכותי להיות אחר, לא אוותר על אחרוּתי בלי שאחוש מושפל. אם מכבדים את חיפושי, יש סיכוי שאחזור בי, מתוך ביטחון שחזרתי תכוּבד כשם שיתר מהלכי זכו לכבוד.

וגם את הכלל הזה כדאי לסייג בכמה דרכים:

קודם כל, כבוד חייב להיות הדדי. תמורת הכבוד שאני נותן לנער אני יכול לבקש ממנו לכבד אותי, את אורחות חיי (ואני, למשל, ממש לא מעוניין שבביתי תישמע מוזיקה בשבת, או שחדרים מסוימים בביתי יסריחו מסיגריות, או שידברו אלי ב"סגנון מחוספס" וכדומה). אני רשאי – וחייב – לבקש גם את האפשרות לחנך את יתר ילדי על פי דרכי. חשוב לזכור שברוב המקרים הנער רוצה להישאר בקשר עם הוריו, ויסכים לוויתורים  מסוימים – בתנאי שיחוש שהוריו מכבדים את דרכו השונה. אם זה לא כך, הבעיה יותר קשה, וכדאי לבקש עזרה חיצונית ביצירת דיאלוג של כבוד הדדי.

בנוסף, דיאלוג הוא מקום שנאמרים בו, בין היתר, גם דברים קשים. אנחנו המבוגרים יודעים היטב שהנער הוא באמת רק נער, ואפילו מבחינת יידע פשוט על המציאות הוא עלול לעשות מהלכים שיגרמו לו נזק. עישון הוא דוגמה, ויש דוגמאות יותר קשות (כידוע, עישון הוא לא תמיד טבק). חשוב לנו שהדיאלוג הזה יוכל לכלול, במסגרת הכבוד ההדדי, גם את מלוא הביקורת שלנו על מהלכים אלה ואחרים של הנער. זלזול בלימודים נכלל בהחלט במסגרת הזאת.

ועוד נקודה: כבוד הדדי כולל דיווח אמת. כדאי שהנושא יהיה מדובר במשפחה. נער הזוכה לכבוד אמור לספר להוריו את האמת על התנהגותו. הנער זכאי לאמון כל עוד לא ידוע במפורש שהוא משקר לגבי התנהגותו. אווירה של חוסר אמון יש לה מחיר כבד משל עצמה – היא מגדילה את הסיכוי לשקרים בעתיד. נער הזוכה לאמון, סביר שיחשוש לאבדו (שוב, במקרים שהנחה זו אינה נכונה, הבעיה עמוקה יותר וצריך עזרה מקצועית).

בסופו של דבר, דיאלוג, כבוד אמון. כללים פשוטים כאלה (שהם הרי יסוד מוצק לכל יחסי אנוש!) עשויים לסייע להתמודד עם רוב המשברים.

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני