אחד המדדים לבריאותו של תינוק שזה אך יצא מרחם אימו הוא בכיו. אם התינוק אינו בוכה אות הוא כי יש בעיה, משום שהבכי מציין רצון וחוסר, ומי שנולד ללא רצון המביא לבכי, הוא וודאי בבעיה. המיילדת תטפח על ישבנו כדי שיבכה, שירצה להפסיק את הכאב. מאז, התפקיד שלנו לעורר את הרצון, לשמור אותו חי וחיוני, לדאוג לכך שהילד תמיד ירצה, הנער ישתוקק והמבוגר ישאף. ולא זו בלבד, אלא שלא ינסה להרוות את הרצון במים מלוחים, בהנאות רגעיות, בפיתויים הנראים לעין. באותה עת אנו מבקשים גם לעורר את הרצון העליון, 'יהי רצון מלפניך', לבקש שיחפוץ גם הקב"ה בטובתנו, שלא יהיה אדיש חס וחלילה אלינו, ושלא יקבל את השטחיות בה עובדים אותו אחרים.
למעשה, כל חיינו אנו צריכים לרצות, ולבקש שאלו שסביבנו וזה שמעלינו ימשיכו לרצות. מי שמדכא את הרצון ומבקש מנוחה יקבל ילד מורד, מבוגר אדיש ואלוקים השופט במידת הדין. עלינו ללמוד לקבל את סערת הרצון של ילדינו, את חוסר היכולת ואף את האיסור למלא את הרצון בשלמותו, להמשיך את הבכי ההוא שבכינו כשראינו עולם לא מושלם, לא להתבכיינות אלא להתקדמות. למעשה, כאשר מתפללים לדעה, תשובה ורפואה, יותר מאשר מבקשים שיבואו עלינו, מבקשים לרצות אותם, להכיר בחסרון ובצמצום שלנו. אם נחנך כך לתפילה, אזי לתפילה יהיה מקום גם בחיי הצעירים המתקשים להאמין בתועלתה.
הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת
