לחץ להדפסהלחץ להדפסהprint

שאלה: אני מעוניין לחנך את ילדי לאהבת ישראל, ללמוד, להכיר ולכבד את השונה מאיתנו אך מצד שני מפחד מהשפעה שלילית ורוצה שלילדי תהיה חברה טובה ובריאה. האם ילדים יכולים להתמודד מול מציאות מורכבת? האם ישנם גילאים שחינוך פתוח יכול להתאים יותר?

תשובה: ככלל החינוך המשמעותי הוא החינוך המתנהל בבית.

מה שקורה בבית הינו ללא מחיצות וללא הצגות. בבית רואים הילדים את הוריהם בכל המצבים, לטוב ולמוטב. שם הם חווים את יסודות החיים מתוך החיים ולא מתוך הספר או ההרצאה.

מתוך כך ילד שגדל בבית שיש בו בריאות אמונית – אמונה בבורא עולם ואמונה בילדים, יחסי הורים-ילדים בריאים, שמחת אמת, עין טובה כלפי העולם ובריותיו, לימוד תורה אמיתי וכו' – חי בבריאות ויש לו כוחות רבים וטובים, והבית יהיה תמיד המשענת ומקור הכח שלו.

ילד שגדל באווירה כזו יעמוד ברוח מצויה ושאינה מצויה. גם אם יעמוד במציאות שבה הוא חווה חוויות המנוגדות לנורמה ולחינוך שבבית, המשענת שהבית מעניק לו תישאר תמיד הגורם המרכזי בחייו.

עזיבת דרך ההורים באה על פי רוב לא בגלל שהילד למד לכפור בבורא עולם, אלא בעיקר מפני שמצא מקום שבו הוא מרגיש יותר חם וטוב, יחס שונה וכו'.

כמובן – מי יכול להעיד על ביתו שהוא כזה? זוהי שאלה פנים-ביתית שעל כל משפחה לענות בעצמה. כאן מקומם של ההורים המכירים את נפש ילדם וכוחותיו.

גם אם הבית מהווה מקור לכוחותיו של הנער, אין זו חברת ביטוח שניתן להתעלם מהעובר על הנער. יש להמשיך, באופן טבעי ונורמאלי להיות בקשר, להקשיב, לחוות יחד עם הנער את העובר עליו ובמקביל לבחון מה עובר עליו.

יתכן בהחלט שנגלה קשיים כאלה ואחרים שהנער עובר והוא מתקשה לחבר בין העולמות. כאן בא מקום ההורים כדי לתווך, כדי לשים לב וגם לומר בשלב מסוים "עד כאן".

הרב שלמה וייס, ראש אולפנת "אבן שמואל", ורבה של "בני דרום"