אין זה סוד שאיננו מושלמים. לצד נקודות האור שלנו, שעליהן כל גאוותנו, מסתרך צל: חולשותינו. עשרות תזכורות יש לנו על כך בכל יום: עייפות נפשית, שכחה, כעס, עצלנות וכדו' – כל אלו הם מנת חלקנו. עם השנים התרגלנו אליהן, אולי גם השלמנו איתן ואנו נוטים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו. ברגעי התעוררות מיוחדים, אנחנו עדיין מנסים להשתנות ולהשתפר, וב"ה גם זוכים להישגים נאים. אבל, גם אם לא הצלחנו להשתפר, אנחנו מקבלים את עצמנו – על האור והחושך.

גם מהסובבים אותנו אנחנו דורשים שיקבלו אותנו כפי שאנחנו ואל יבקרו אותנו. את הביקורת העצמית ישאירו לנו. אנחנו נבקר את עצמו, במינון ובתזמון נכון, איננו זקוקים לעזרה חיצונית. מהסובבים אותנו אנו מצפים לקבלה ללא סייג.

כשם שאנחנו מצפים מהזולת שיקבל אותנו כפי שאנחנו, כך עלינו לקבל אותו כפי שהוא, על האור והחושך שבו. זוהי מצוות "ואהבת לרעך כמוך": "תהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו בממונו ובגופו… וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו" (רמב"ם). אם כלל גדול זה נוהג כלפי זרים, על אחת כמה וכמה כלפי בנינו שהם כבשרינו ממש. "ואהבת לבנך כמוך". קבל אותו כפי שהוא. הוא לא שלם, אבל גם אתה לא שלם. אתה מצווה לחנך ולקדם אותו, להשפיע עליו לטובה. אבל, אם לא הצלחת – תקבל אותו כפי שהוא.

הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה