המילה ' התאבדות ' מעוררת רגשות ותחושות אינטנסיביים אצל כל אדם. יש שנוטים להימנע מלדבר על התאבדות מחשש לא אמיתי שהעלאת הנושא לשיחה תעצים את התופעה. אכן, מדובר בתופעה מפחידה ומורכבת. ככל שמעמיקים ללמוד ולחקור את הידע הקיים אודות אובדנות מגלים, שאין הסבר יחיד לתופעה ואין טיפוס אישיותי מובחן שנמצא בסיכון גבוה יותר. למעשה מדובר בתופעה מורכבת מאד שתורמים לה תהליכים, נסיבות חיים וגורמי אישיות שונים.

מה שברור הוא ש"ידע הוא כח". תוספת מוּדעות והבנה על הנושא בקרב הורים, אנשי חינוך וטיפול היא מומלצת. הידע הקיים מאפשר איתור מוקדם של מתבגרים עם נטיות אובדן ומגביר את הסיכוי של מתבגרים לפנות לסיוע בעת מצוקה.

נתונים אודות התופעה

• בנים מתאבדים פי 2 יותר מבנות (היחס גבוה יותר אם מחשיבים תאונות דרכים קטלניות כמחוות אובדניות).
• בנות חושבות יותר על התאבדות, מתכננות יותר ועושות יותר ניסיונות אובדן, פי 10 יותר מאשר בנים.
• בארץ, שיעורי ההתאבדות הגבוהים ביותר הם בקרב יוצאי רוסיה ואתיופיה.

כדי להבין יותר מהי חשיבה אובדנית בקרב ילדים ומתבגרים, חשוב להבין כיצד נתפס המוות בעיניהם. ילדים צעירים לא רואים את המוות כמצב בלתי הפיך. לפי תפיסתם המוות עשוי להיות הזדמנות להיפגש עם אדם אהוב. ילדים בוגרים יותר או מתבגרים מבינים את המוות במונחים של עצב, כאב ואבל על אלו שנשארו מאחור. לכן המוות נתפס אצלם לעתים כדרך לפגוע במי שדואג להם. יש מתבגרים שרואים את המוות כדרך לברוח מכאב או קונפליקט ולהפחית את מצוקתם.

אם כך, המוות יכול לשמש עבור ילד או מתבגר כהגנה מפני כאב. הערכה מקצועית של חומרת הסיכון האובדני היא קריטית במקרים אלו. לדוגמא, מתבגר שהיה מצוי בקונפליקט סביב הישג התפתחותי של עצמאות גוברת הפך מתוח ומסתגר. כשהופנה לטיפול החל להרהר על התאבדות כאמצעי לברוח מהקונפליקט.

סימנים וגורמי סיכון

אצל מתבגרים עם נטיות אובדן נצפה לראות סימפטומים של דיכאון, חוסר שינה, חוסר אונים ואמונה שלאף אחד לא אכפת ממצבם או אשמה וצער. לכמה מתבגרים יש תוכניות אובדניות מפורטות, שאותן הם חולקים עם חבריהם שנשבעו לשמור זאת בסוד.

אובדנות יכולה לבטא גם דינמיקה פנימית אגרסיבית ובלתי מוּדעת. פנטזיות לא מוּדעות עשויות להיות מכוונות פנימה, אל העצמי. זו הסיבה לקיומן של התנהגויות אובדניות רבות המתרחשות ללא מוּדעות של האדם. לדוגמא: "תאונות דרכים" רבות "קורות" למתבגרים ומהוות למעשה ביטוי לא מודע של ניסיונם לגעת במוות או לשים קץ לחייהם. עם זאת, פחות צפוי לראות אובדנות אצל אדם שמבין באופן מלא את מושג המוות, שהוא סופי, בלתי הפיך וקבוע.

גורמי הסיכון העיקריים שנמצאו במחקר הם: קיומה של הפרעה נפשית כמו דיכאון, סכיזופרניה, פוסט-טראומה, הפרעות התנהגות, חרדה והתמכרויות; ניסיון אובדני קודם – כשליש מהמתבגרים שהתאבדו עשו ניסיון אובדני קודם; קשיים בפתרון בעיות; בעיות והתלבטויות סביב זהות מינית ועוד.

היחסים והקשרים של מתבגרים אלו עם הסובבים אותם אינם מספקים. המתבגר עשוי לחוש שחסרים לו תמיכה או תחושת ערך מהקרובים לו. המתבגר שחווה כעס רב, עשוי לעורר תגובות עוינוּת כלפיו והוא לכוד במעגל שלילי.

במחקר נמצא שכשליש מהמתבגרים שעשו ניסיונות אובדניים העידו על כך שאחת הסיבות למעשה האובדני היתה "לבדוק אם אוהבים אותי" או "לגרום לאנשים להבין את רגשותי". כלומר, ניסיון אובדני בגילאים אלו משמש לא אחת כדרך הרסנית לתקשר עם הקרובים של המתבגר ולהפעיל אותם לתקשורת רגשית איתו.

מצבים סומטיים (גופניים) נלווים לרוב למצב אובדני אצל מתבגר. לדוגמא, תגובה פיזיולוגית הנלווית לכעס ומתח, כמו כיווץ שרירים ודופק מואץ, רעד המקושר עם פחדים וקשיי שינה ואכילה המקושרים עם ייאוש.

התיאוריות המסבירות את התופעה הן מגוונות. גורם משמעותי אחד שעולה לאורך תיאוריות רבות הוא קיומו של כאב נפשי בלתי נסבל אצל המתבגר ותחושה של מלכוד פנימי. הוא עומד בפני תמרור "אין מוצא" או מול "בעיה בלתי פתירה". לעתים מדובר בקונפליקט משפחתי והמתבגר חש שהוא לכוד בתפקיד שניתן לו ללא יכולת להשתחרר ממנו, או שקיים כאמור קונפליקט פנימי בלתי פתיר.

בצד גורמי הסיכון, המחקר בתחום מונה מספר גורמים מגנים. הגורם הראשון במעלה הוא לכידות משפחתית. נמצא שמעורבות של בני המשפחה זה בזה, משפחות שהיו בהן תחומי עניין ופעילות משותפים ותמיכה רגשית-כל אלו נמצאו גורמים מגנים מפני נטייה אובדנית אצל המתבגר באותה משפחה. גורם מגן משמעותי נוסף שנמצא הוא דת. במשפחות דתיות (מדתות שונות) נמצאו שיעורי התאבדות נמוכים יותר.

מתי פונים לטיפול?

מצב אובדני הוא מצב דחוף אצל מתבגרים, המצריך הערכה מהירה וממוקדת. אם פונה אליכם מתבגר ומשתף אתכם במחשבות או כוונות אובדן הפנו אותו באופן מיידי לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש (פסיכיאטר או פסיכולוג קליני). אִמרו לו שאתם מבינים שהכאב שלו בלתי נסבל ושהמצב הזה עשוי להשתנות בעזרת טיפול מתאים.

מה קורה בטיפול?

כל מפגש טיפולי מצריך התייחסות ייחודית, אך ככלל הטיפול המיידי במקרים אלו הוא התערבות מוגדרת וממוקדת מטרה במסגרת מפגשים משפחתיים. הפגישות ממוקדות בפעולה ובשינוי ומשלבות מיומנויות של פתרון בעיות ופחות "שיחות טיפוליות". יש דגש על אינטנסיביות בתדירות המפגשים על מנת להעצים את השפעת הטיפול.

תוכניות למניעת התאבדות בקרב מתבגרים תורמות למניעת התופעה דרך הגברת המוּדעות אצל הורים ומחנכים, צמצום גורמי הסיכון, זיהוי מוקדם ומתן לגיטימציה לפניה להתייעצות מקצועית.

הילה אורנג', פסיכולוגית קלינית

.

עוד בלב אבות על התאבדות בקרב בני נוער ומניעת התאבדות:

"הורות והתבגרות": התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער . על התנהגות סיכון ואובדנות בקרב בני נוער. איך לתת מענה חיובי של מניעה? איך לדבר עם נוער על התמודדות עם מצוקה חריפה שנראת שאין לה מוצא?

בננו מאיים בהתאבדות . בננו משתמש לאחרונה בביטויים חריפים הרומזים על כוונתו להתאבד חלילה. הוא מסרב בתוקף ללכת לטיפול. מה לעשות?

התאבדויות בקרב בני נוער: איך לזהות סימנים. כל שנה מתאבדים בישראל 70-90 בני נוער, ועל כל התאבדות כזו יש עשרה ניסיונות שלא דווחו. איך תדעו אם הדיכאון של בן הנוער הפרטי שלכם לא מגיע עד כדי סכנת התאבדות? הפסיכולוגית הקלינית שרון זיו ביימן מסבירה.

פינת הרב גודמן: התייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות. על מורכבות הפרסום והתייחסות הציבור לאחר מקרה התאבדות – רצון המשפחה והחברים להתאבל ולהנציח לעומת עידוד מקרים נוספים חלילה.

מדריך להפרעה דו-קוטבית (מניה-דפרסיה) מהי מניה-דפרסיה? סימנים ודרכי טיפול

הפרעות דיכאוניות אצל ילדים ומתבגרים.  מהי הפרעה דיכאונית? האם היא קיימת אצל מתבגרים? מידע מקצועי.

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות המתבגר מגלה סימני דיכאון. מתי צריך לדאוג?