לחץ להדפסהלחץ להדפסהprint

על בעיית הצניעות בקרב מתבגרות

נדמה שאחת התופעות הכואבות ביותר בדורינו היא פריצת גדרי הצניעות בלבוש, על ידי רבות וטובות מבנותינו.

מה גורם לתופעה?

כיצד ניתן להבין את התופעה? מה גורם לבנות של אמהות חסודות, המתחנכות לעתים במיטב מוסדות החינוך התורניים, להשיל מעליהן את דרישות ההלכה בנושא הלבוש?

נראה כי שורש הענין הינו עמוק בהרבה מן הנראה לעין: המראה החיצוני, אינו אלא תסמין שטחי למציאות פנימית כואבת. כי זאת יש לדעת: בת הבטוחה באהבת הוריה, המרגישה רצויה ומקובלת ללא תנאי בבית, לא תצטרך לחפש אהבה וריגושים קלים בחוץ. השלת גדרי הצניעות, כמוה כזעקה לאהבה. וכגודל נטישת ההלכה, כן עוצמת הזעקה וגודל הכאב שבבסיסה.

ברור, כולנו אוהבים את ילדינו. לעתים הבת המורדת היא בדיוק זו שבה ההורים מרגישים שהשקיעו מעל ומעבר ביחס לילדים האחרים. ובכל זאת, נטישת קוד הלבוש המקובל אינו קורה סתם, למרות שקל לנו כהורים, לשייך זאת לאווירת המתירנות שבדור ולפריצה הכללית והסוחפת של ענייני הצניעות בעידן האינטרנט…

אך נראה כי זהו אך תירוץ קלוש, שאין בכוחו לשפר באמת את המצב.

בבסיס התופעה ישנם מספר גורמים אפשריים, עליהם ננסה לעמוד:

  • ביקורת "בונה"?? אין דבר כזה!

בת הנתקלת בביקורת ובשיפוטיות מתמשכות מצד הוריה לא תחוש נאהבת גם אם היא הבת המושקעת ביותר על-ידיהם. כי זאת יש לדעת: לא די להשקיע כסף בילדים; הכי חשוב להשקיע בחינוך של עצמינו למען חינוך הילדים. כל עוד אנו כהורים, מתקשים לקבל ילדים שאינם עומדים בציפיותינו, אל לנו לבוא בטענות אליהם.

במהלך יום שלם של אינטראקציה עם הבת – כמה דברי חיזוק ועידוד היא שומעת מאיתנו ולעומת זאת, כמה ביקורת?

פעמים רבות להורה נדמה שזוהי חובתו להשמיע דברי ביקורת: על ציונים, על דיבורים, על לבוש וכו'. אך התנהלות זו הינה הרסנית וגורמת לנער/ה לחוש שנאה כלפי ההורה המבקר ומה שחמור יותר – כלפי עצמה! מכאן, הדרך לחיפוש אהבה בדרך קלה היא קצרה ומובילה ישירות לאופן הלבוש המדובר.

  • מראה לפנים

לעתים, בנות רגישות במיוחד חשות שהעיסוק בצניעות, מצד הבית ו/או המערכת שבה הן מתחנכות, הינו חיצוני ומזוייף. והשלת הצניעות היא דרכן למחות על כך. כמו בת לאם המתלבשת באופן שהינו "על קו התפר", צנוע-כאילו. כגון: בגד באורך המתאים אך צמוד מדי. או הורים "צנועים" הרואים תכניות טלוויזיה לא צנועות וכו'.

וכן אולפניסטית אחת שהרגישה שמורותיה מעדיפות להתעסק באורך שרווליה במקום לראות את המצוקה הנפשית שבה היתה נתונה. או אחרת שלא יכלה לסבול את העובדה שבבית ספרה המנהל היה מעיר לבנות על חוסר צניעותן(!).

בכלל, למען שלומן הנפשי של הנערות, דרושה רגישות יתר מצד דמויות חינוכיות גבריות (והאב בכלל זה) בנושא עדין זה. עדיף לתת לאם להתייחס לעניין או לשקול היטב כיצד ניתן לדבר על נושא כה טעון בצורה מכובדת.

כמו-כן, עצם ההערות בנושא עלולות לשדר שעיקר עיסוקם של ההורים הוא במעטפת החיצונית. הבת עלולה להרגיש כי מה שבאמת מעסיק את הוריה אינו מצבה האישי אלא כיצד היא נראית לשכנים ו"מה יגידו" אם לא תתלבש כראוי.

יתכן והבת במרידתה, מוחה נגד מה שהיא חווה כחוסר צניעות מצד הוריה: הן חוסר העקביות מצידם (כמו בדוגמה לעיל, שבה דוקא המנהל הגבר העיר לבנות, ולא אישה), והן העיסוק האובססיבי בנושא, העלול להתפרש כעובר את גבול הטעם הטוב. הורים שעסוקים בצניעות הבת בלבד – מראים לה שזהו נושא מרכזי בחייהם, על כל המשתמע מכך, ודי לחכימא…

ושוב חוזר הגורם הראשון: האם זהו המימד היחיד של הבת שלנו? האם אין בה צדדים אחרים הראויים להתייחסותנו, כגון נטייה לחסד/ אחריות/ אידיאלים וכו'? הורים חד-מימדיים ייצרו יחסים חד-מימדיים עם ילדיהם, וחבל! כי ילדינו הם כל כך עשירים ומלאים בעוצמות, שחבל לפספס אותם בגלל 'קטנות מוחין' מצידנו!

  • מחנק

הרבה פעמים הנערה חווה תחושות של מחנק, הבא לידי ביטוי סמלי בלבוש. כאשר אסור לה לפתח את עולמה האישי ולגלות אופקים חדשים; כאשר אסור לה לשאול שאלות או להביע עניין בתחומים שאינם מקובלים על הוריה, היא עלולה להתנער מהכל, כשהצניעות היא אך מעטה שטחי להתנערות כוללת ורחבה יותר.

לעתים, הבת חווה את אמה כמסוגפת ומנותקת מנשיותה, באופן המקשה עליה להזדהות איתה ואף גורם לה להתרחק ממנה במידת האפשר. כגון, נערה שאמה לא היתה מסוגלת ללמד אותה את 'עובדות החיים' מאחר וכל הנושא אינו פתור אצל האם. הקושי של האם גרם לריחוק בינה לבתה וכתוצאה, הבת מנסה בכל דרך אפשרית להיבדל מהאם הצנועה בצניעות עודפת, וממילא לפריצת הגדרים מצד הבת.

כי זאת יש לדעת: קשר טוב עם ילדי מתחיל מקשר טוב עם עצמי!

  • "בל תוסיף!"

בהלכה קיימות הנחיות ברורות לגבי צורת הלבוש של בת ישראל. ואולם, האם אנו כהורים אכן צמודים להלכה או שמא הוספנו הקפדות יתירות על בנותינו, הפועלות להיפך מכפי שהתכוונו?

והדוגמאות אינן חסרות, כגון: עגילים גדולים; מספר חורים באוזן; נזם ועוד.

ב"ה, ההגבלות ההלכתיות הינן ברורות ומדוייקות ונראה כי כל הוספה עליהן, כמוה כמשקולת מיותרת שסופה להשיג את ההיפך מן המטרה. מה שלא נאסר בהלכה – לא נאסר וממילא, אינו מצדיק התייחסות, שלא לומר מריבה.

ילדים אינם 'תכנית כבקשתך'; הם נולדו לדור אחר ואך טבעי הוא שהנורמות, הטעם והסגנון יהיו שונים ממה שהיו בדור ההורים. פעם, עגיל שני באוזן נחשב לפריצת גבול נוראית. היום, כמעט שאין מורה באולפנא ללא מינימום שני חורים באוזן אחת. אם אני רוצה לחנך ליראת שמיים – עלי לשים לב להגביל את עצמי לדיונים עם הבת, רק כשהיא סוטה מן ההלכה. כל דבר אחר – הוא שאלה של טעם, לא של יראת שמים.

מה אפשר לעשות?

  • 'באשר היא שם'

הדבר האחרון שצריך לעשות במקרה כזה – הוא ביקורת. שכן ויתור על גדרי צניעות, כמוהו כאמירה שאני זקוקה נואשות לתשומת לב ואהבה. דוקא במצב כזה חייבים לחבק את הבת בחום ולהראות לה קבלה ללא תנאי ואהבה כמות שהיא, ללא סיבה, רק כי היא הבת שלי!

  • מימדים נוספים

הכרחי לגלות תחומים אחרים בנערה – לא ייתכן שכל מהותה מרוכזת רק במראה החיצוני.
ומה עם אישיותה? כשרונותיה?

האם אנו כהורים זוכרים לתת לבת משוב חיובי על מאמצים שהיא עושה בעזרה בבית/ בהשקעה בסניף/ בלימודים וכו'? או שמא כל השיח בינינו מצטמצם לביקורת על הלבוש שלה?

  • 'תוצאות טבעיות'

אם זה לא עוזר – הבת צריכה לדעת שאיננו מממנים ביגוד שאינו על פי ההלכה. למען התפתחותה הבריאה, הבת צריכה לחוות את הוריה כחזקים וכשומרים על הגבולות בצורה ניאותה. לכן, במקרה שהיא שוברת את הכללים, עליה לדעת שיהיו תוצאות טבעיות למעשיה. במקרה דנן, בת שרוצה לקנות בגדים שאינם לרוח הוריה, צריכה לדעת שהרכישה לא תמומן על-ידם. עליה ללמוד כי לכל מעשה ישנן תוצאות טבעיות וממילא, גם לבחירות שלה בנושא הלבוש.

  • על טעם ועל ריח אין

גיל ההתבגרות הוא בדיוק השלב שבו הבת מתחילה לחפש את האמירה האישית שלה ואת הטעם הייחודי לה. אמא, תני לה להתנסות בסגנון שהיא בוחרת. אל תעירי לה על הטעם, כל עוד הדבר מקובל עלייך מבחינה הלכתית.

צריך לבחור מה שווה מריבה ומה לא. אם נריב על עניינים שבטעם, נאבד את כל המערכה. שכן הבת היקרה תבין שמה שחשוב לי באמת, הוא כיצד היא נראית כלפי חוץ ולא הפנימיות.

רניה סמואל, מטפלת באמנות (.M.A)