שאלה: ב"ה יש לנו משפחה גדולה. כמה בנים וכמה בנות. כולם הולכים בדרך שלנו. אבל בתנו הצעירה (בת 15) גורמת לנו עוגמת נפש גדולה. היא מתלבשת בצורה שאיננה מקובלת בבית שלנו. בעלי מתווכח איתה כל הזמן, מוכיח אותה בהתמדה. אבל היא עקשנית ומצפצפת עליו. אני סבורה שזה לא נכון להתקוטט איתה. אני מאמינה שהזמן יעשה שלו. מה גישה הנכונה?

תשובה: בתכם בת 15. גיל זה הוא שלב בו נערים ונערות מבקשים ביטוי עצמי ותגובותיהם ונטיותיהם תלויות הרבה במצבים המשתנים, תכונות, מיקומם במבנה המשפחתי, מיקומם בחברה, חוויות של הצלחה או כישלון, קשר עם הורים ומורים וכו'. מן הסתם אי שם בסבך הנתונים המשתנים נעוץ הפיתרון להתנהגותה. לא שזה תמיד 'אחד לאחד', וגם אם נאתר את הסיבה, לא תמיד התיקון מהיר ומיידי, אבל בדרך כלל יש סיבה להתנהגות אך לא תמיד נצליח לשרטט את ה'מנגנון' בשלימותו.

מעתה, אנו צריכים לחפש את הדרך היעילה ביותר אל נפש הבת. אינני חושב שהתוכחה הקשה והויכוח ישיגו את השינוי המיוחל. הם רק יצליחו להעביר לילדה מסר של אכזבה ועגמת הנפש. אבל אם היא בשלב זה 'עקשנית ומצפצפת', הסיכוי שמסר מסוג זה יוביל לשינוי הוא נמוך. כבר "אמר רבי אליעזר משום ר' יהודה בן שמוע: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לאדם שלא לומר דבר שאינו נשמע…".

חישבו ביחד מה יהיה יועיל יותר? כיצד תשיגו כבוד הדדי? הבנה הדדית?  נדמה כי לפעמים להורה יותר קשה לוותר כי ההורה תופס התנהגות כזו ככישלון אישי שלו (לפעמים, פניו מול החברה), ומאידך צריך לזכור כי אנו לא עוסקים כאן במפעל למוצרים מוגמרים אלא בנפשות ואין נפש דומה לחברתה. מותר להורים להעביר לבת מסר ברור שהתנהלותה איננה מתאימה לבית ושהם מצפים ממנה שתכבד את המקובל בבית. אבל במקביל, מוטלת על ההורים החובה לשדר שממשיכים לאהוב אותה ולדאוג לה ושהיא חלק חשוב מהמשפחה (כמים הפנים לפנים). אהבה מסייעת לדלג על פערים אך גם במסלול זה נדרשים סבלנות, אימון ותפילה.

הרב יאיר גנז, ראש אולפנת נווה דקלים, גבעת וושינגטון