מי איננו מכיר את השלטים הפזורים לאורך הכנרת, המזהירים את המטיילים שלא לרחוץ בחופים לא מוסדרים. כמה וכמה רוחצים קפחו את חייהם כאשר רחצו בחוף ללא מציל…

יש חופים מסוכנים יותר! סכנתם היא מסוג אחר: לא פיזית אלא רוחנית ונפשית, כגון: חוף דוגית, חוף גולן… את החופים הללו פוקדים אלפי בני נוער דתיים במהלך חופשת הקיץ. חלקם לנים לילה אחד בחוף, אחרים שוהים בו ימים ושבועות, באווירה חופשית-חילונית, מופקרת, משוחררת מכל גבולות, הרחק מעינם הבוחנת של המבוגרים, ומתנסים בכל מיני התנסויות שליליות: אלכוהול, סמים, פריצות ועריות. כל מי ששוהה שם נשאב לתוך אווירה עכורה זו.

מה לעשות?

1. בראש ובראשונה לנסות לשכנע את הנער/ה שלא לנסוע לשם. להציע להם אלטרנטיבה "כשרה": חוף כינר, חניונים ברמת הגולן. הלינה בחוף היא בחינם, בחניונים – בכסף, לכן בני נוער מעדיפים את חופי הכנרת. על ההורים "לספוג" את מימון הלינה.

2. אם השכנוע לא עוזר, מוצדק להפעיל את הסמכוּת ההורית למנוע את ההתנסות המסוכנת. אם יש משהו שמצדיק "כפייה" ושימוש בסמכוּת זה בדיוק זה.

3. אם אין להורים כוח לעצור אותו/ה, חובה לתאר לו את הסכנות המזומנות לו שם (אלכוהול, סמים, פריצות…), הפיתויים, הלחץ החברתי, ולסכם איתו על גבולות התנהגות.

4. לצייד אותו בפלאפון ולשמור איתו על קשר רציף. חשוב שהקשר עם הבית ועם מה שהבית מסמל לא יינתק אלא ילווה אותו באשר הוא שם. כל שיחה עם הבית עשויה להחזירו מעט ל"שפיוּת". הנער צריך להפנים שאין "שטחים מתים" ללא בית והורים.

5. אם יש צורך בכך (הימים חולפים והנער קבע את משכנו על החוף ומצבו מתדרדר), צריך לאזור אומץ, לקום ולנסוע לשם, לבקר במקום ולהחזיר את הילד הביתה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה