חינוך לצניעות – כיצד?
כשאנחנו מסמנים לעצמינו מטרה בתחום החינוך, אנחנו נכנסים למעין מילכוד. בתחומים אחרים, ככל שנעשה יותר יהיה לנו יותר. למשל, ככל שנאפה לאורך יותר שעות, יהיו לנו יותר עוגות. בתחום החינוך, יש חסרון בעשיה גדולה מדי, כמו בעשיה קטנה מדי. הכוונה, כמובן, לחינוך הישיר. אין "יותר מדי" בהקשבה, באהבה, בבניית אוירה טובה בבית. יש "יותר מדי" באמירות, בבקשות, בהערות ובעצות. לפעמים אנחנו , ההורים, חושבים שהפתרון הוא לגוון בסגנון. פעם נגיד את דברינו ברצינות, פעם בתור בדיחה, פעם בתור שאלה. כך, אנחנו משלים את עצמינו שהילדים לא ישימו לב שהתוכן אחיד. ברוך ה', הילדים שלנו פיקחים. הם אוספים את כל סוגי האמירות יחד ומתלוננים על עודף התערבות ולחץ.
אם כך, אין ברירה, אלא לחנך קודם כל את עצמינו. בין אם אנחנו מתמקדים בנושא הצניעות או בכל תחום אחר – אנו צריכים לדרוש מעצמינו את מידת הגבורה. "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". הדיבורים צריכים להיות מדודים, וכדאי שנושא הצניעות יהיה בלול בנושאים אחרים.
לבוש
איך מתלבשים הוא נושא מפותח. לכל אדם יש בגדים שמתאימים למבנה הגוף ולצבעים הטבעיים שלו. אנחנו מתאימים בגדים למצב הרוח. אם בדתות אחרות אנחנו פוגשים נזירות שלובשות תלבושת אחידה כל ימי חייהן, או מוסלמיות שמתכסות בצ'דור עד שאין אפשרות לזהותן בעוברן ברחוב, אצלינו ההלכה מאפשרת המון ביטוי אישי. גם מי שמתלבשת על פי כל כללי ההלכה, יכולה לבחור בגדים בהירים או כהים, מחויטים או 'זרוקים'. ממש 'דרך אמצע' בין התערטלות לבין החנקה.
כדאי לשוחח עם ילדים על בחירת בגדים. איך נתלבש כשאנחנו יוצאים לקניות ומשם ל'בר מצוה'? מי שבא לחתונה בחולצת טריקו צבעונית. מה האמירה שלו? מי שמגיע לטרמינל כדי לטוס לאילת, והוא כבר לבוש בבגדי חוף, מה היחס שלו לרשמיות ולנופש? ומצד שני: איך עשוי להרגיש סבא שבאים לחגיגת יום הולדתו בבגדי ספורט? איך עשוי להרגיש אבל שבאים לנחם אותו עם תיק גב, בדרך לטיול? איך ירגיש בחור כשמתכופפת מולו בחורה עם מחשוף? אם ברצונה להיכנס אתו לקשר, היא לוקחת דבר גדול כמו יחסי איש ואישה, ומורידה אותו למקום נמוך וגופני. אם אין לה כוונה לקשר, היא דומה לאדם שמנופף בסוכריה לעיני תינוק ושואל: אתה רוצה? כשהתינוק עונה "כן" בעיניים נוצצות, אומר לו האיש: "לא תקבל!"
נרגיל את ילדינו שאמירה לא חייבת להיות מילולית. יש אמירה גדולה בהבעות פנים, בשפת הגוף, ובצורת לבוש.
לבוש והתחשבות
אנשים מתלבשים בצורה שתעיד על האופי, השאיפות, והרמה הדתית שלהם. בחורה שרוצה שידעו שהיא דתיה לייט, תלבש חצאיות, אבל קצרות. בחורה שרוצה את הדתיות כהחלטה פנימית ללא שום החצנה – תלבש מכנסיים. ביטוי עצמי הוא ערך בעל ערך, אבל לפעמים הוא מתנגש עם ערך אחר, של התחשבות בזולת. נצייר דוגמא של צעירה נשואה, שמזמינה אליה הביתה חברה. החברה יושבת על הספה מול הבעל הצעיר עם רגליים חשופות, כי ככה מתאים לה. בעלת הבית נלחצת. היא יכולה אפילו להיות בטוחה באהבתו של בעלה אליה, אבל היא לא יכולה לשנות את טבע האיש, שמתעורר למראה בשר חשוף. האם באמת האורחת צריכה לגרום לחברתה את הצער והחשש הזה, רק בגלל זכותה לביטוי עצמי?
גם במדרשות רואים בנות, שבאות ללמוד תורה מרבנים. הרבנים מתאמצים מאוד בשמירת עיניים, אבל הבת תפריע ותקשה על מי שגומל אתה טוב, כי זכותה להתלבש כמו שהיא רוצה. אשתו של הרב תתאמץ בהכנסת אורחים ומתן אוירה ביתית לתלמידות. אבל הן לא תהססנה להציג לעיני ילדיה הופעה שפוגעת בקו החינוכי של הבית, כי זאת, כאמור, זכותן.
אולי בכל זאת כדאי לחשוב על כל זה, מחדש?
צניעות ובטחון עצמי
לבוש צנוע מעיד על מנוחה נפשית ובטחון עצמי. יש בו אמירה של – אני לא צריכה לחשוף מבשרי כדי שיתייחסו אלי. יש לי עולם פנימי מפותח, אינני צריכה עזרים של גירויים כדי לקבל התעניינות. אינני זקוקה לבלבל את המוח לבני המין השני, כדי להרגיש שחיי עשירים ומלאי עניין.
חיים של שלמות
בלבוש שאינו על פי ההלכה, יש מין אמירה כזאת: בנושא של שבת הקב"ה מבין יותר ממני, לכן אמנע מעשיית מלאכה. אבל בנושא של לבוש אני מבינה יותר ממנו. בכשרות המאכלים אני מוכנה לקבל את דעתו, אבל בענייני בנים-בנות הוא קצת מיושן. בחורה שמרגישה מחוייבת לכל ההלכות, כולל דיני צניעות, חיה חיים הגיוניים, מלאים, בלי סתירות פנימיות. בחיים כאלה היא לא תתבייש, בשום מצב ובשום גיל.
לבוש וערך
בספרים מופיע עיקרון, שלא תמיד מתקבל על לב בנינו ובנותינו, ובכל זאת טוב שההורים יהיו מודעים לו: ככל שדבר יקר יותר הוא עטוף יותר. בלשון חז"ל – "המרגלית, היכן היא נמכרת?" ובדוגמאות מחיינו – עגילים בשלושים שקל ימכרו בדוכן ברחוב. אבל תכשיט זהב לעולם יוחזק במקום שמור, וכשהוא יימכר, הוא יוכנס לצמר גפן שיושם בקופסא, שתכוסה בנייר ותיקשר בסרט.
דרוש על בגד
בשפת הקודש רמזים דקים מעידים על רעיונות גדולים. למשל, על אמת ושקר אפשר ללמוד במשך כמה חודשים. אך גם המיקום של האותיות בסדר ה א' ב', מעיד על רעיונות עמוקים. המילה 'אמת' מתחילה באות הראשונה ומסתיימת באות האחרונה כי האמת היא כללית. לעומתה, אותיות המילה שקר מצטופפות בפינה אחת, לקראת הסוף. אותיות 'אמת' מסודרות באופן אמיתי. ה א' קודמת ל מ' שקודמת ל ת', כפי סידרן ב א'ב'. אותיות 'שקר', לעומתן, מסודרות באופן שיקרי, כי מקומה של ה ש' צריך להיות אחרי ק'ר' ולא לפניהן.
המילה 'בגד' מתאפיינת בשני דברים. אותיותיה מסודרות בסדר נכון. ב', לאחריה ג', לאחריהן ד', כי העיסוק בבגדים הוא ישר ונכון. האותיות נמצאות בתחילת ה א'ב', כי קודם כל תהיה לבוש. תצא ללמוד, תצא לעבוד, אבל קודם כל תתלבש כראוי. יש גם מאפיין פחות מחמיא לאותיות ב'ג'ד'. כמו ש'ק'ר' הן מסודרות במקום אחד מצומצם. עם כל החשיבות של הבגדים בחיינו, הם לא אמורים לתפוס מקום גדול מדי. לא בזמן שנקדיש לקניית בגדים, לא בכסף שנוציא עליהם, ולא בכמות הדיבורים על אופנה. כבודו של הבגד במקומו מונח. במקומו – ובלי לצאת מפרופורציות.
למעשה
השאלה המעשית איננה פשוטה, כי ההחלטה מתי לדבר עם הבת ומתי לשתוק קשורה למערכת היחסים הכללית בין ההורה לבין כל אחד מילדיו. ובכל זאת ננסה לצייר כיוונים כלליים. ראשית, עלינו ההורים לזכור את מאמר חז"ל "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע." אם החלטנו שהמציאות מחייבת את חציו השני של המאמר, טוב שנרגיש סיפוק של מי שנוהג נכון ומקיים את דברי חז"ל. אם נסתובב בתחושה של כשלון, לא נהיה בעלי כוחות כדי לבנות היכן שאפשר לבנות. בכלל, כל כך הרבה דברים שילדינו חווים אינם בידינו, שאחרי שעשינו את מה שביכולתנו, חבל שנחיה בתחושת אשמה מתמדת. ילדינו זקוקים להורים שמחים ומאמינים בעצמם, לא לדמויות נבולות ואכולות חרטה תמידית.
כשאנו באים להוכיח את ילדינו בכל נושא שהוא, צריך לזכור שלא להוכיחם ברבים. גם אחים הם בגדר "רבים." יש בין הילדים תחרות ורגישויות אחרות, אם נטריח את עצמינו לקום אל הילד וללחוש לו באוזן או להזמין אותו לרגע לחדר ריק כשיש לנו הערת ביקורת, הילד יעריך את ההתחשבות שלנו ודברינו ישמעו יותר.
אם ההתייחסות שלנו אל בגדי ילדינו תהיה רק במישור ההלכתי, ילדינו יראו אותנו כמצומצמים. אם לפני הבעת צער על אורך החצאית נתייחס לצבע היפה, לגיזרה המחמיאה וכו' – ניתפס כרוצים את טובתם ושותפים בחויות שלהם, ורק מתוך כך חלוקים עליהם בדברים מסויימים. גם כשנחליט שדברינו הביקורתיים אינם נשמעים יותר, כדאי להמשיך ולהתייחס אל החיוב. אמירה כמו "איזו שמלה יפיפיה!" על שמלה לא צנועה נראית לי כמו חנופה שאסורה הלכתית. אבל תמיד נוכל להגיד משהו כמו "זה צבע שהולם אותך".
לילדינו יש חושים רגישים מאוד. אם אנו מצטערים על זלזול בהלכות לבוש יותר מאשר על זלזול בהלכות אחרות, הם יראו את זה ויטענו שאנחנו יראים מהשם שלנו בחברה, יותר ממה שאנחנו יראים מהקב"ה או מהחטא. מי שמוכיח אחרים צריך להיות בדרגה גבוהה של מודעות עצמית וכנות. ככל שנעבוד יותר פנימה, דברינו ישמעו החוצה.
היעיל ביותר הוא להשקיע בחינוך הילדים הקטנים. כשנלך לקנות בגד עם הבת שלנו והיא תרצה "משהו מהמם", "כמו של נסיכה", "כמו של החברה שיושבת לידי", והשמלה לא מספיק צנועה, נחזור על דבריה כדי שהיא תהיה בטוחה ששמענו והבנו אותה. אחר כך נגיד "אבל השרוול קצר מדי!" לא בגמגום, לא בהתנצלות, אלא בביטחון גמור, שקניית שמלה כזאת לא תעלה על הדעת! כך נשריש את היחס הבריא והנכון להלכה כבר מגיל רך. אם נוסיף "היא גם לא כל כך יפה", אנחנו כאילו לא מסתפקים בנימוק העיקרי. הוא כאילו לא מספיק משכנע בעינינו. לא. נוכל להציע לה לקנות ולתפור תוספות או לא לקנות בכלל. לא בווכחנות ובטח לא בכעס. פשוט בביטחון גמור שאין אופציה לזלזל בהלכה. כשנציע את השמלה שעדיפה עלינו, לא נכריז עליה שוב ושוב "אבל היא צנועה" כדי לא להמאיס את המושג. נגיד "היא חמודה", "חגיגית", וכו'. אפשר להזכיר "צנועה" רק כאחד התיאורים, באגביות, ואפשר גם לוותר על זה בכלל.
כשאנחנו ממליצים על בגד יפה וצנוע, לא נלחץ מדי ובטח שלא נכריח לקנות דווקא אותו. חוויית קניית בגדים צריכה להיות נעימה ומכבדת את רצונו וטעמו של הילד. למה? כי כך נראית מערכת יחסים שנבנית על בסיס מידות טובות. כך גם נקטין את החשש ממרדנות. סביב בגדים, ובכלל.
בראשית דברי ציינתי כיווני הסתכלות בנושא הצניעות. אני ממליצה שהורה יבנה לו, בעזרת המאמר הזה או בלעדיו, הסתכלות רחבה ועשירה על הנושא הזה. התבוננות ששמחה בערך היפה הזה, ולא רק נגעלת מהיפכו או חרדה להתדרדרות הילדים. נבנה בתוכנו יחס מתפעל אל הצניעות, ואז כבר יימצאו לנו ההזדמנויות לשתף את בני משפחותינו בגילויים ובהבנות שלנו, באותה אוירה שמחה שבה חווינו את הדברים בעצמינו. בהצלחה! וגם כשלא – זה קורה לכולנו, לא להישבר!
הרבנית טל רחמני מלמדת במדרשת "מעמקים" ובמכללת אפרתה
