לחץ להדפסהלחץ להדפסהprint

בחרתי לפתוח את המאמר במעט נתונים המעידים על כך שאומנם בתחום הנדון, מתבגרים בסיכון מקרב בני נוער מהציונות הדתית רב הנסתר על הגלוי אך עם עובדות קשה להתווכח. במדינת ישראל יש כיום 733,000 מתבגרים, מתוכם 665,000 תלמידים. מתוך כלל התלמידים נמצא שכ – 70,000 בני נוער משתמשים בסם לא חוקי כלשהוא. מספר זה מהווה כ – 11% מקרב בני הנוער, כ – 36% שותים אלכוהול לעיתים קרובות [1].

במחקרים שנעשו בקרב בני נוער דתיים מדובר על כך שיש קורלציה בין הנתון במגזר הכללי לבין אחוז המשתמשים בסמים ואלכוהול מקרב בני הציונות הדתית. הנתונים מראים על כך שכ – 10% מקרב בני הנוער הדתי משתמשים בסם לא חוקי כלשהוא. מהי משמעותו של נתון זה? מה הוא אומר לנו ההורים ולנו אנשי החינוך? אולי נכון להמשיך באמירות "לנו זה לא יקרה", "אנחנו חברה מוגנת", "תוכנית המניעה הטובה ביותר היא החינוך של הציונות הדתית". להבנתי יש לראות את תופעת השימוש בסמים כסימפטום למציאות רחבה יותר ומורכבת יותר שקשורה למתבגרים בעידן הפוסט מודרני. רבות נכתב על מתבגרים בעידן הפוסט המודרני אך לצורך הדיון ברצוני להתייחס לכמה מאפיינים.

א. בעידן בו נוצרו שינויים מהותיים בחשיבה ובתפיסת המציאות. הפרט מצמצם ואפילו שולל את הסמכות והכוח שהוא הִקנה למבוגרים שבחייו, הפרט הפך את עצמו למרכז וסובר שהמתכון לחיים כבר לא נקבע ע"י גורם חיצוני. המתכון לחיים הפך להיות מתכון אישי.

ב. "אובדן הילדוּת". טשטוש הגבולות בין ילדים למבוגרים באמצעות חשיפה בלתי נמנעת לאינפורמציה מאמצעי המדיה השונים. המבוגר כבר לא משמש בתפקיד "המתווך". האינפורמציה והידע מגיעים ישירות דרך מחשב, אינטרנט, טלביזיה, חברים ועוד. טשטוש הגבולות הזה מביא את הילדים והנוער לגבש אוריינטציה של מבוגרים טרם זמנם.

ג. התערערות היציבות של התא המשפחתי כמסגרת דו-הורית קבועה לאורך זמן (כיום שיעור הגירושין בעלייה, 60% מבני האדם מחליפים בן זוג אחד במהלך חייהם).

ד. להורים יש פחות זמן טכני ופנאי רגשי לילדים עקב תרבות קרייריסטית ומציאות כלכלית מורכבת. ישנו צורך אמיתי ביציאת שני בני הזוג לעבודה. הנוער בתגובה נשען פחות על המבוגר ובונה יותר על עצמו.

נוכח העמדות והתופעות הנ"ל נוצרו שינויים מהותיים בגישות הנוער. נוצר אצל הנוער מבנה נפשי שונה וייחודי המגיב באופן אחר למוסכמות עולם המבוגרים.

המושג "חינוך" (שינוי ועיצוב של עמדות, ערכים והתנהגות) הוא רעיון שפשט את הרגל אצל בני הנוער. מבחינתו אפשר שיקנו לו ידע, אך עמדות, ערכים ואפיוני התנהגות עליו לגבש בעצמו. הנוער רואה עצמו במרכז עם זכות לבעלות וסמכות על חייו, הוא מכליל את הוריו כחלק ממערכת "נותני השירות" ושולל מהם את המימוש המסורתי של תפקיד ההורה. אנשי המקצוע נוהגים לקרוא למצב זה "איבוד הסמכות ההורית".

במציאות חיים שכזאת אנו מנסים "לחנך" את בנינו ומסתבר שזה לא קל בלשון המעטה. ישנם לא מעט קשיים ולעיתים אף כעס שלנו המבוגרים כלפי הורינו, מדוע לא הכינו אותנו למשימה? אף על פי כן ולמרות הכל זה אפשרי. הנוער שלנו מוכיח לנו כל פעם מחדש ששווה להשקיע בו. בנינו ובנותינו הולכים לצבא לשרות לאומי, לישיבות ולמדרשות. משתלבים במפעלי חסד ותופסים במסגרות אלה מקום של כבוד. כנראה שהחינוך שלנו נכון וטוב אך כל זה אסור שיסנוור את עינינו, מכיוון שלכל כלל יש יוצא מן הכלל ועל אחת כמה וכמה במציאות מורכבת כפי שצוינה לעיל.

מסתבר שבציונות הדתית השוליים הם צרים ביותר, והנפילה לתהום הינה סיכון מוחשי. בשנים האחרונות אנו נחשפים לתופעות של מרידה מקרב מתבגרינו הכוללת: גידול שיער, התנגדות לעולם הדתי המעשי, עישון נרגילות, סיגריות ואף שתיית אלכוהול ועישון סמים, לאחרונה אף תופעות של ונדליזם, גניבות ואלימות.

אני במכוון כולל את כלל התופעות הנ"ל ב'חבילה' אחת מכיוון שהן כולן ביטוי למגמה אותה ציינתי בתחילת המאמר. לעיתים קרובות תופעות אלה מועצמות על ידינו מבלי משים, לעיתים אנו גורמים לתופעות אלה לצאת מכלל שליטה. רובנו אוהבים לראות את ילדינו ב'דמותנו ובצלמנו', דבר זה בא לידי ביטוי מובהק כשאנו רוצים לגייס משפחות נוספות לישובים בהם אנו מתגוררים. בפרסום יהיו בתים נאים וילדים קטנים וחמודים אבל לפתע פתאום כשהנער מופיע בשבילי הישוב או בבית הכנסת כשהוא מגודל שיער זה נראה להורים ולחברה זר ואף מאיים. אם הילד "לא בסדר" (לפי איזו שהיא הגדרה) אנו "נדאג" שיהיה בסדר.

המראה החיצוני תופס משמעות רבה בחיינו. אנו מוציאים את עצמנו מתעסקים באורך השיער, האיפור הגס, הפירסינג, החולצות הגזורות וכד'. אנו עדים לתופעה שבני הנוער בודקים את גבולות הגזרה במישור זה. אנו מבחינתנו מביעים עמדות חדות ונחרצות, דבר שגורם לחלק מהמתבגרים להתבצר בתווית "הפריק", "הזרוק " ולהמשיך בשלהם ( שמות תואר הניתנים להם בד"כ ע"י השכנים ושאר הישוב).

בני נוער שכבר הגיעו למצבים קשים מדווחים לנו שכך התחילה הידרדרותם. "ברגע ששמו עלינו תווית החלטנו להוכיח לכולם שאנחנו אף גרועים יותר ועוד נראה לכם".

התווית מושמת גם במישור הלימודי. המחקרים מראים שכ – 70% מקרב בני הנוער המשתמשים בסמים הם נערים/ות בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז (ADHD). בני נוער אלה מתקשים להשתלב בביה"ס. התווית שמודבקת עליהם כ"חלשים" או כאלה הזקוקים ל"מרכזי למידה" או מושמים ב"הקבצה ג'" מחזקת את הדימוי העצמי הנמוך, ולעיתים הסם מהווה פתרון למצוקה זו, הסם משמש כסוג של "ריפוי עצמי".

משיחות שערכתי עם בני הנוער שהסתבכו בבעיות סמים וכד', הם מדווחים על כך שעברו מספר בתי ספר במשך השנים. החוויות הזכורות להם מביה"ס הן חוויות של כישלונות אין סופיים. המשברים מתחילים בד"כ במעבר לחטיבת הביניים שם עולה רף הלימודים. לאחרונה אנו עדים לפתיחת מסגרות ייחודיות לבני נוער שלא השתלבו במערכות הנורמטיביות (בישיבות התיכוניות ובאולפנות). מגמה זו הינה מורכבת, מחד סוף כל סוף ישנה מסגרת הקולטת, מאידך מסגרות אלה "פותרות" את מערכת החינוך מלקחת אחריות על בני נוער אלה ולראות כיצד ניתן לשלבם למרות "חריגותם". מסגרות אלה מחזקות את הדימוי הנמוך ומבליטת את חריגותו של הנער.

מדיווחים של בני נוער שהסתבכו, דווקא המפגשים הבעייתיים עם מערכת החינוך ועם החברה בישוב הם אלה שגרמו להם "לעשות החלטה". אנו מכירים בחשיבות 'קבוצת השווים' כמעצב אישיותי אצל המתבגרים, תנועת הנוער הינה חלק חשוב מקבוצת השווים.

בחבריא ב' (מכיתה ט' ומעלה) מי שנשאר בתנועת הנוער הוא בד"כ מדריך בתנועה, "החברה שלנו" ברובם לא מתקבלים להדרכה, דבר שמגביר את אי השתייכותם "למיין סטרים" של הישוב. באופן טבעי החבר'ה מחפשים את "השווים" בשדות זרים, "אם אין לנו מה לעשות בישוב ניסע לכיכר ציון או לחוף דוגית, ל"בניאס" וכדו'. בעקבות כל הנאמר, המעגל המשפחתי הופך להיות יותר ויותר מסובך, ההורים "מתביישים" בבנם או בביתם. ישנו לחץ סביבתי, בנם הופך להיות שיחת היום בשולחן שבת של השכנים. כל זה גורם להורים להגיב בקיצוניות ואילו המתבגרים מתבצרים במקומם והנתק הולך וגדל.

מבחינתו של המתבגר אם בכל החזיתות רע לו חייבת להיות חזית אחת שיהיה לו בה טוב וזה אצל "החברה". הדינמיקה בין בני הנוער המסומנים היא כזאת שמקבלת את כולם כמו שהם. שם לא שופטים אותם, שם כל התנהגות מקובלת, שם הוא מרגיש "בראש טוב, סבבה". מדובר בסביבה בה אין גבולות, בה יש טשטוש בין המינים, בה כל האסור מותר. הנערים חווים שם חוויות קשות בלי שיהיו מודעים למצבם. מדובר בהפקרות מינית, עישון סמים ושתיית אלכוהול ללא כל בקרה. הבנות איתן נפגשתי בעבודתי מדווחות על כך שלצורך השגת הסם או בכדי להרגיש בין החברה הם נאלצות לקיים יחסי מין בלי שיהיו מוכנות רגשית לשלב זה. הנערים מדווחים על כך שהם נאלצים לגנוב ולעיתים אף לשדוד קשישים בכדי שיהיה להם כסף לסמים ואלכוהול.

סצנת הסמים ואלכוהול עונה להם על כל החסכים עליהם דיברתי, פתאום לא מרגישים שונה. ההערכה העצמית גוברת, הסם מטשטש וגורם להם להרגיש טוב, "להיות בהיי" (בשפת המשתמשים להיות "בסטלה" כלומר להרגיש טוב). ישנם לא מעט מקומות בהם בני הנוער מקיימים את החוויה עליה אני מדבר. מקומות ידועים יותר וידועים פחות כדוגמת: כיכר ציון, חוף דוגית, חוף לבנון, הבניאס, חוף השנטי בים המלח, איזור המעיינות בגוש עציון ועוד. בני הנוער מדווחים על "זוּלות" – מקומות עישון בישובים עצמם, בבתים נטושים ואף דירות של ההורים שנסעו לחופש, חו"ל וכד'. אני מציין מקומות אלה כדי לגרום לנו להבין את היקף התופעה ולחשוב קצת אחרת כיצד להתמודד איתה. המשטרה לא מטפלת בתופעה מכיוון שלא מדובר באוכלוסיה עבריינית קשה. סדרי העדיפויות של המשטרה הם שונים ובצדק.

אם כן מה עלינו לעשות? להרים ידיים, להוריד את הראש ולחכות שהזמן ייעשה את שלו. או שמא להיות יותר אקטיביים אבל באופן אחר, לא במובן השיטורי-סמכותי, אלא יותר במובן החינוכי המבין אך גם מונע את ההידרדרות. מבחינת לא מכבה שריפות, נגרר ומגיב לתופעות אלה, אלא מונע אותן. כיצד מרחיבים את השוליים על מנת שלא תהיה הידרדרות מהירה וחדה? הפתרונות הם רבים ובמישורים רבים. במישור הקהילתי, במישור המשפחתי ובמישור הבית ספרי.

המישור הקהילתי

יש לתת את הדעת לקבוצת המתבגרים – כל השקעה תצדיק את עצמה באופן מיידי. יש למצוא רכז נוער מתאים שילווה את המתבגרים, כדאי שלא יהיה מבוגר מידי (מנטלית) ולא צעיר מידי. אחד שיכול לעשות אינטגרציה בין המתבגרים השונים לייצר פעילות שכל אחד יוכל למצוא את עצמו. שילוב של פעילות חינוכית אתגרית וסתם חווייתית ולתת גם לשונים מקום בקבוצה. אנו יודעים שלכל אחד יש צדדים שבהם הוא חזק. יש להיערך לחופשות ביה"ס בצורה נכונה במיוחד לאור העובדה ששבוע הלימודים התקצר.

באופן כללי זה נכון שבישובים הומוגניים העניין קל יותר אך גם בקהילות דתיות בערים הגדולות ישנה אפשרות להיערך בהתאם. בחלק מן הישובים יש מוסד של "משפחות מאמצות": כל שכבת גיל מקבלת משפחה מלווה אליה הנוער מגיע בשבתות. מודל זה מהווה לגבי חלק מן המתבגרים מפגש אחר עם עולם המבוגרים. לא מפגש של סמכות ולא מפגש משפחתי. לעיתים נוצר אקלים המאפשר לדבר על סוגיות משמעותיות בעולמו של המתבגר, נושאים סביב ההתפתחות האישית והדתית וכד'. בישובים שלא השקיעו בתחומים אלה ישנם אחוזים גבוהים יותר של נוער מנותק. בחלק מן המקרים נאלץ מדריך הנוער לעסוק בחיזור אחר הנערים הנ"ל, תהליך החיזור הינו משמעותי ויש להשקיע בו זמן ומשאבים.

המישור המשפחתי (עם קשר למישור הקהילתי)

עבודה עם ההורה – ברוב הבתים שהתגלו קשיים בחינוך הילדים נמצא שיש או עודף קשיחות או עודף פתיחות, כלומר: אחד מהקצוות. ישנם מספר דרכים להתמודדות עם הקושי המשפחתי, נראה שגם ההורים צריכים תמיכה ולא רק המתבגרים. לשם כך ישנה חשיבות "לקבוצת הורים" או "חוג הורים" (כל שם שאינו מאיים יתקבל בברכה). כיום ישנם אנשי מקצוע רבים בקרב הציונות הדתית שיכולים להנחות פעילות זו. יש לדון בקבוצה זו במספר נושאים:

1. תרבות הנוער הדתי לאומי כיום – בהרבה מהמקרים ההורים מנותקים לגמרי מהוויית המתבגרים.

2. העצמת הנוכחות ההורית בחינוך הילדים. גבולות אינה מילה גסה, אך כיצד ומתי מציבים גבול? סוגיה מורכבת אך ניתנת ללמידה, במיוחד אם עובדים בצורה עקבית שכוללת תמיכה להורים במהלך התוכנית.

3. העצמת התא המשפחתי: תקשורת במשפחה, אהבה, אמון, אמפטיה והזדהות, הבעת רגשות ושיתוף הילדים בהם.

4. גבולות וחופש, משמעת ומשמעות במשפחה, בחיים הדתיים ובכלל.

5. על המשפחה כחוויה, יצירת הווי משפחתי שמייצר מכנה משותף בין ההורים לבין הילדים.

6. על המשפחה והקהילה ומה שביניהם, על היחס לשונה במשפחה, בקהילה.

לחוג הורים שכזה ישנה חשיבות גדולה גם אם לעיתים קשה לרכז מספר רב של הורים. הניסיון מוכיח שההורים יוצרים קשרים ביניהם ו"מגלים" שהבעיות שלהן הם לא רק שלהם, וגם לשכנים ישנם קשיים ובעיות דומות. לעיתים זוגות הורים מתאמים פעולה ביניהם, דבר המייצר שיתופי פעולה בהתמודדות עם הבנים. המטרה היא בסופו של תהליך לעבור משיח אמוציונאלי חזק, לדיאלוג עם המתבגרים.

המישור הבית ספרי

מישור זה הינו משמעותי ביותר וזאת בשל העובדה שהמתבגרים אמורים לשהות בו רוב שעות היממה, ובחינוך הפנימייתי 24 שעות ביממה. מפגש זה אמור להיות מפגש משמעותי שהרי ידע ניתן לקנות בדרכים אחרות. לא כאן המקום לדבר על דמות המחנך אך טענתי היא שבעידן שכשזה יש להרחיב את "ארגז הכלים" של המחנך. בכדי לחדור ללבו של המתבגר יש צורך ביכולת הקשבה והבנה, יש לייצר מצבים שמאפשרים למתבגר לשתף את המבוגר במה שעובר עליו, אך לשם כך על המבוגר לרצות להיות שותף ופנוי למסע מפרך זה.

מידת הסבלנות הינה מידה חשובה ביותר גם כשהנער/ה פורצים גבולות, הם בדרכם שלהם קוראים לעזרה, יש חשיבות לתגובה אך יחד עם זאת יש לנהל עימם דיאלוג.יש לייצר "קווים אדומים" אך על קווים אלה להיות דינמיים ולעיתים אף להתאימם לייחודיות של הנער גם אם יש לכך מחיר קבוצתי. לא להיבהל מהשיער הארוך והנזם באף גם אם בסופו של תהליך הנער/ה יצטרכו להסיר סממנים אלה, חשוב לעשות זאת בדרך הנכונה. אני ממליץ על עבודה קבוצתית בתוך בית הספר. המבנה הכיתתי של כסא ושולחן מלפנים ושכל אחד מתבצר בד' אמותיו, מייצר ריחוק וחוסר פתיחות. מומלץ לפתוח את היום במעגל קבוצתי "בגובה העיניים" ולאפשר למתבגרים לדבר על רגשותיהם וכד', מעין "סבב הרגשה". גם אם הציניות של החבר'ה תגבר אין להתייאש, הניסיון מוכיח שכשיש אווירה חיובית המתבגרים מנצלים את ההזדמנות ומדברים על דברים שכואבים להם.

כלי נוסף שעליו אני ממליץ הוא "ביקור הבית" מושג הלקוח מעולם הפנימיות לנוער מנותק (בד"כ במעמד סוציו-אקונומי נמוך – משפחות מצוקה וכד'). מסתבר שביקור בבית מייצר קשר אחר בין המחנך לבין הנער, הכרת המשפחה מאפשרת התמודדות אחרת, נכונה יותר של המחנך עם הנער, ושל הנער עם משפחתו. לכאורה הדברים ידועים ובכל סמינר למורים לומדים על כך, אך בפועל זה לא נעשה מכל מיני סיבות: חוסר זמן, לחץ של בגרויות וכד'. יש לי הרגשה שהסיבה האמיתית לכך הינה פחד המחנכים מלהיכנס לעולמות סבוכים אלה, כמו כן חוסר בפניוּת נפשית ורגשית של המחנכים עצמם. מאות בני נוער לא היו נפלטים מבתי הספר, מן הישיבות והאולפנות, אם היינו מפעילים כלים חינוכיים-טיפוליים אלה. ברבים מן המקרים בית הספר מעביר את האחריות להורים (ובצדק), אך בכך פותר את עצמו. אין ספק שההורים הינם אחראיים אך גם לביה"ס ישנה אחריות.

אם ניתן לבני נוער אלה מקום בישיבות ובאולפנות, נשקיע זמן ואנרגיות לתת להם הרגשה שהם רצויים, שלא נוותר עליהם כל כך מהר, אזי יש סיכוי שייצאו מהתסבוכת בה הם נמצאים.

מתכנית מניעה להתמודדות עם תופעות של התדרדרות

עד כאן כתבתי על תוכניות מניעה ראשוניות, אך מה עושים כאשר התופעה קיימת והנער/ה נמצאים בעיצומה של הידרדרות בכל התחומים? בשנים האחרונות הצטבר ניסיון במדינת ישראל בהתמודדות עם בני נוער שנמצאים בסיכון גבוה. אחד המאפיינים הבולטים אצל בני נוער אלה זהו "מנגנון ההכחשה". כולם סביבם בחרדה והם בשלהם, לכאורה לא מודעים למצבם הקשה. משפטים כדוגמת: "אני בשליטה" "מחר אני אפסיק", ו"תפסיקו להילחץ", הינם משפטים השגורים בפיהם, בשלב זה הנער בשלו ו"שכולם יקפצו".

מבית הספר הוא נזרק ובבית המצב הופך להיות בלתי נסבל. הסמים והאלכוהול הופכים להיות ידידיו של הנער/ה. מצב מסובך זה קשה גם לנער/ה, הסמים מאפשרים לו/לה לעבור שלב זה "בקלות" יחסית. בשלב זה ההידרדרות גדולה, מדובר במציאות של פריצת גבולות מוחלטת, בה הכל מותר. הנער מבצע עבירות ומסתבך בשקרים מתנסה בעישון סמים. במצב זה על ההורים לפנות לגורמי טיפול בקהילה, ולדרוש סיוע (ישנם אנשי טיפול המתמחים בעבודה עם מתבגרים).

לחלק מהנערים יש קצין מבחן שמלווה אותם. במידה והנער משתף פעולה ומבקש עזרה, ניתן לבצע טיפול בקהילות הטיפוליות הקיימות. במידה ואינו משתף פעולה (המצב הנפוץ יותר) יש לבצע הליך כפייתי כאמרת חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (מסכת קדושין דף נ' ע"א). על ההורים לפנות לקצין המבחן או אל פקיד הסעד (במידה ולנער לא נפתחו תיקים במשטרה), שבדרכו פונה לבית המשפט ומבקש במקרים אלה טיפול בכפייה. להורים אני אומר שגם אם הליך זה נראה קשה ומאיים וקיים החשש שיפגע עתידו של הילד, אל תחששו, הגישה היא טיפולית ולא ענישתית ובסופו של תהליך ייסגרו התיקים ולא יישאר רישום פלילי. ישנו אינטרס משותף של כולם לעזור לנער ולא לפגוע בו. ישנן שתי מסגרות טיפוליות לציבור הדתי: "רטורנו" בבית שמש ו"מלכישוע" על פסגת הגלבוע. במקומות אלה מתבצע תהליך חינוכי ייחודי שכולל ניהול עצמי ועבודה קבוצתית. הנערים לומדים במשך היום ויכולים לגשת לבחינות הבגרות בהתאם ליכולות ולזמן בו הם שוהים בטיפול.

חשוב לציין שבמסגרות אלה לא מושם דגש על גמילה מכיוון שמרבית הנערים עדיין אינם מכורים (בשל גילם הצעיר וסוגי הסמים בהם משתמשים). העבודה עם הנערים היא בעיצוב התנהגות ותהליכי שינוי ברמה ההתנהגותית והאישיותית.

קהילת מלכישוע פיתחה תוכנית ייחודית קצרה, שאחריה נעשה מאמץ להחזיר את הנערים למסגרות מהן הם באו. מדובר בד"כ בבני נוער צעירים בני 14-16. לצערי, מוסדות החינוך של הציונות הדתית לא כל כך משתפים פעולה עם בוגרי התוכנית. ישנו פחד שמא יקלקלו את שאר הנערים, טענה שאיני יכול להבין, קשה לי לקבל גישה זו. נערים/ות אלו הם שלנו, בני הציונות הדתית. יש לנו הזדמנות להחזיר אותם למסגרות הרגילות, ושיהפכו לאזרחים מהשורה. אי קבלתם בחזרה מחזקת את הסטיגמה ומקשה על שיקומם. יש לי ציפייה ממערכת החינוך שתהיה אמיצה ותתמודד עם אוכלוסייה זו. מלכישוע מבחינתה ממשיכה ללוות את הנערים ואף נותנת סיוע מקצועי למסגרות הקולטות.

לאחרונה משרד הרווחה פתח הוסטל לנערות בגילאי 14-18, נערות שנפלטו מהאולפנות ונמצאות בסיכון גבוה. בית חם זה פועל בקיבוץ טירת צבי והבנות לומדות במוסדות החינוך של האזור. יש לי ציפייה שמערכות החינוך יהיו פתוחות לקליטה של נערות אלה. אנו נותנים את הסיוע המקצועי והליווי. כל עוד מערכת החינוך מתנערת ומסרבת לקחת אחריות, לנערות אין עתיד. הסטיגמה מתחזקת ובסופו של דבר נערות אלה מפנות עורף וממשיכות בהידרדרות. לסיכום, על מערכת החינוך להיות רגישה בשלבים התחלתיים ולהיות עסוקה במניעה, בידה הדבר. אך כאשר הנערים/ות כשלו ועברו טיפול, חובתה של המערכת לפתוח בפניהם את הדלת ולאפשר להם לחזור הביתה ולהיות כאחד האדם.

המשימה החינוכית בדורנו היא להרחיב את השוליים, להיות שם ולקיים עם בני הנוער דיאלוג אמיתי. לא שיפוטי, יותר סבלני, יותר פתוח. כשאזלו הכוחות ואין שיתוף פעולה ניתן לפנות לגורמים מקצועיים.

רטורנו לנערים ולנערות 02-9998244

מלכישוע לנערים ונערות 04-64882226

טירת צבי – בית בקהילה קיבוצית לנערות שנמצאות בסיכון – מרים גולדשמיט, רכזת 054-564058

'יפתח' פנימייה חינוכית טיפולית לנערים, אריאל סוקולוב מנהל 052-5643807

'מחול' פנימייה חינוכית – טיפולית לנערות, אריאל סוקולוב מנהל 052-5643807

פורסם באתר "קולך"

ד"ר בני פישר (דוקטורט לחינוך) ייסד וניהל את קהילת הנוער במלכישוע (קהילה טיפולית לנוער משתמש בסמים ואלכוהול). משמש כיום כמפקח על הפנימיות במחוז צפון בחסות הנוער – משרד הרווחה. מרכז את תוכנית " ערבין" שליד ישיבת הקיבוץ הדתי שבמעלה גלבוע – תוכנית הכשרה לאנשי חינוך וטיפול לעבודה עם מתבגרים בסיכון במגזר הדתי.


[1] עפ"י דו"ח מחקר אפידמיולוגי 5 הרשות למלחמה בסמים 2001).