בקיץ יש לילדים חופש, זמן לנוח ולשחק. האם זה כל כך רע שישחקו גם במחשב או יגלשו באינטרנט?

"אם זה טוב או אם זה רע" – תלוי במדיניות המשפחתית שאנו מגבשים ביחס למחשב לאורך השנה ובפרט בקיץ. ראיתי פעם פנטומימה של ילד המגיע ביום הראשון של שנת הלימודים לבית הספר. הוא הולך כ"חולה ירח", נראה כ"זומבי", בוהה באוויר, עיניו מזוגגות, קולו מונוטוני ונטול רגש לחלוטין. המורה מקבל את פניו ושואל אותו איפה הוא היה כל הקיץ, והילד ממלמל: "באינטרנט".

ההצגה לא הקצינה קצת? כך המצב באמת?

ראשית, יש ילדים שכך באמת נראים. הרוב לא מגיעים עד כדי כך, אך חלק מתקרבים. בישראל יש ילדים רבים (כולל חלק ממיטב בנינו) המבלים בקיץ בכל יום 6–7 שעות מול מסך. הם משחקים במחשב שעתיים ואחר כך צופים בשני סרטים ברצף. זאת עד שאימא כועסת ודורשת שילכו לחברים לשחק. הם הולכים לחברים ומשחקים. במחשב. ואחר כך רואים אצל החבר עוד סרט. התיאור הזה הוא ריאלי.

אז מה עושים? אי אפשר לדרוש מההורה להיות שמרטף כל היום. יש לו עבודה וחיים.

ההורה לא צריך להיות שמרטף, הוא צריך לגלות הורות מראש. לבנות עם הילד לוח קיץ ובין השאר לקבוע כללים ברורים ביחס לשימושי המחשב. בעיקר כדאי לקבוע יחד, בדיאלוג, תחומי עשייה אחרים – יצירה או התנדבות, עבודה או פעילות ספורטיבית. וכמובן, תפילה ולימוד תורה.

בוא נדבר תכ'לס. איזה כללים היית מציע לקבוע ביחס לשימושי המחשב בקיץ?

ראשית, כללים צריך לקבוע לא רק ביחס למחשב. צריך לשבת עם כל ילד לחוד ואחר כך עם כולם יחד ולתכנן את אופי התנהלות הבית בקיץ; החל מדברים חיוביים שהזכרנו, כמו תפילה, יצירה וכו' והמשך בשותפות בהפעלת הבית (שטיפת כלים זה לא עזרה לאימא! זו שותפות במה שמוטל על כולנו!). אגב, כדאי שיהיה גם זמן שבו אין אנו אחראים לספק לו תעסוקה מעניינת, אלא הוא מעסיק את עצמו, אך בלי מחשב. כחלק מכל זה צריך גם לקבוע כללים בהירים (המותאמים לכל ילד) לגבי המחשב.

נתחיל בדבר הפשוט – עצם השימוש במחשב. חייבים "ליישר קו" בשלושה פרמטרים: במה צופים, מתי צופים וכמה צופים. כלומר, התוכן צריך להיות מקובל עליכם, אבל אף אז אין לצפות במשך שעות ארוכות מִדי. זאת ועוד, גם אם התוכן ראוי והזמן קצוב, אין לצפות באמצע הלילה.

מה כוונתך "תוכן מקובל"? אם הוא נפגש עם כמה חברים והם צופים בסרט אצל אחד מהם בבית – מהיכן יש לי מושג מה התוכן?

לעניות דעתי, כאן מתגלה אחד מעקרונות היסוד של הורות בימינו. לפחות עד כיתה ט–י. הורות פירושה גם לאשר את הסרטים שילדינו רוצים לצפות בהם. לכל אחד מאִתנו יש את העקרונות שלו לגבי תוכני סרטים שהוא מרשה לילדיו לצפות בהם. לא ייתכן שהכול יירמס כי חבר משולי החברה החליט להכניס למחשב סרט "נועז". יש לסכם עם הילדים שבבית מכניסים למחשב רק סרט שההורה אישר. לא כל מה שחבר צרב והביא "הוכשר" על ידי חום הצריבה (שהיא אולי גם אסורה הלכתית וחוקית, אך זה נושא אחר). בבית החבר, הבן שלי אולי לא קובע, אך חובתו להתקשר ולבקש רשות לצפות בסרט המסוים.

במחילה, אתה בקיא כל כך בסרטים שאתה יודע לאשר מה ראוי ומה לא?

אני לא בקיא, אך גוגל כן. כמעט על כל סרט ניתן למצוא סקירה באינטרנט, ולמי שקורא אנגלית בסיסית יש אתרי הורות מצוינים בארה"ב הנותנים המלצה מפורטת על כל סרט, כולל מידע העשוי לעניין הורים כמו רמת אלימות, רמת חוסר צניעות, רמת ניבולי פה וכו'. זה מיועד להורים במשפחות לא יהודיות – כי אכפת להם מחינוך ילדיהם. מה אִתנו?

זה נשמע לי כמו מרדף אין-סופי אחרי הסרטים ואולי קצת קטנוני.

לי זה לא נשמע קטנוני, אלא חלק מתפקידי ההורי. לבדוק האם יש דם בביצה, זה גם קטנוני? הורות זה לא רק טיול כיפי לשלושה ימים בסוף הקיץ, אלא ירידה לפרטים לכל אורכו. לדעתי, מסתתרת כאן בעיה עקרונית: חלק מאִתנו לא גיבש דעה ביחס לתרבות המערב בכלל, ולסרטים בפרט. אפשר להבין מישהו האוסר על ילדיו לחלוטין צפייה בסרטי קולנוע; אפשר להבין מישהו המתיר כמעט הכול. אך רובנו משדרים דואליות. לא מתלהבים, אך לא מתערבים. יש כאן עצלות ועייפות המביאות להישענות על שמרטף אלקטרוני. כמשפחה, אין אנו יודעים בעצם מה אנו רוצים. אם לא אכפת לכם שילדיכם יראו סרטים קשים – תודו בזה לעצמכם; אם אתם חושבים שמדיניות אחרת רצויה מזו שהצעתי – בבקשה, אך גבשו אותה ופעלו בעקיבות לפיה.

לעניות דעתי, מי שרוצה לתת חינוך איכותי, ערכי ותורני, ומוכן שילדיו יראו מעת לעת סרט – צריך לומר זאת ולהגדיר היטב: מה הוא מרשה, מתי וכמה. אגב, אני מכיר הורים המרכיבים בתחילת הקיץ רשימה של עשרים סרטים המומלצים לילד והתואמים את השקפתם, ומבקשים שיצפה לאורך הקיץ מתוך רשימה זו. אם הוא רוצה משהו אחר, הם מוכנים לבדוק, אך הרשימה היא "המלצת הבית". (אגב, עשרים סרטים לקיץ – יוצא שניים לשבוע. לא מספיק? למה הם חייבים שניים ביום ויותר? כי נוח לנו להעלים עין?!).

בוא נישאר ברמה הפרקטית: קבעתי לילד שעה וחצי זמן צפייה ואחרי הזמן שהוקצב הילד אומר שהוא באמצע המתח של הסרט. מה אז?

הורות בריאה מחייבת "גבולות נושמים". למשל, אחרי שסיכמתי עם הילד על מכסה, נניח שעה וחצי ביום (בחופש) – אני נותן לו עוד "בנק" של שעה לשבוע, ממנו הוא "ימשוך" זמן מתי שהוא נתקע ורוצה לראות "עוד קצת" את סוף המשחק למשל. עיקרון זה ישים גם בתחומים אחרים. אם קבעתי עם הילד שכל ערב הוא חוזר בשעה עשר, אני נותן לו "בנק" של שעה נוספת בשבוע שיפעיל לפי שיקול דעתו. שלא יאחר כל יום בשעה ויגיד לי בכל פעם שהיה "דיון חשוב בין החבר'ה". אני נותן לו שעה "עודף" ומבקש שיפעיל את שיקול דעתו מתי להשתמש בו. תתפלאי, הם מתחילים לחזור בזמן כדי לשמור את השעה להמשך השבוע. אותו הדבר נכון עם דמי כיס וכן הלאה. מדיניות כזו מאפשרת שילוב של גבולות והקשבה, הכוונה ועצמאות. היא מנצלת את הקיץ כדי לחנך לאחריות אישית על הזמנים שלי.

יש עוד משהו שכדאי לשים לב אליו לגבי שימושי מחשב בגיל יסודי?

יש עוד הרבה, אך אסתפק בנקודה אחת. חייבים לגלות הורות גם ביחס למשחקי המחשב. יש משחקים מעולים, אך יש גם נוראיים, רווים באלימות, מעשי אונס ומה לא. הכּוונה גם למשחקים שהילדים מעבירים ביניהם בדיסקים וגם לאלו שהם משחקים בהם דרך הרשת. אף בחלק מאתרי המשחקים לילדים יש משחקים נוראיים. ראיתי לא מזמן "משחק ילדים" שבו המשחֵק בוחר איזה עינויים לעשות לאסיר, ורואים את האסיר צורח, מתפתל ומתחנן. כמו שמבררים לפני שקונים לילד משחק קופסה, אף על פי שהוא משחק בו מעט, כך ראוי לברר היטב על משחקי המחשב שבהם הוא שקוע במשך שעות.

עד כאן דיברנו בעיקר על ילדים בגיל יסודי. מה קורה עם גילאי תיכון ושימושיהם בתכנות כמו פייסבוק, צ'טים וכן הלאה?

זה נושא ארוך, אך העקרונות דומים. הורה צריך לקבוע יחד עם הילד גבולות. אם הוא לא יודע מה זה פייסבוק, שיבקש מהילד ללמד אותו, שיקרא קצת מאמרים ויבין את האתגרים. רק כך הוא יוכל לקבוע כללים לילדיו, ובעיקר לדון אִתם בשיחה פתוחה על ההתנהגות הראויה בזירה כמו פייסבוק. האם יש לאשר כל פונה כחבר? האם כל תמונה שלך, גם לא הצנועה ביותר, יש להעלות? האם הפעלתָ את הגדרות הפרטיות של פייסבוק? האם כל רגש אישי מעלים בסטטוס? אם בתי הייתה תולה חמישים תמונות שלה על הקיר בתחנה מרכזית, הייתי מגיב. איך אפשר להתעלם כשהיא עושה זאת על קיר הפייס שלה, שבו "מסתובבים" יותר אנשים מאשר בתחנה המרכזית?!

נושא מרכזי נוסף הוא כמות הילדים ששעמום הקיץ מביא אותם לפשעי מחשב של ממש. יש המפברקים זהות של נערה בקהילה ("סתם, זה לא היה באמת. זה רק בכאילו, במחשב", אומר אחר כך הנער לשוטר החוקר, לאחר שגם המחשב הביתי הוחרם על ידי חוקרי המשטרה). אחרים פותחים קבוצות שטנה נגד ילד דחוי, ואילו חבריהם מזייפים פרופיל פייסבוק של נערה ושולחים בשמה מסרים גסים לבנים. מעשים אלו ועוד הם נפוצים מאוד, גם אצל ילדינו. הם אינם מצריכים מהנער ידע טכנולוגי כלל ולעתים מסתיימים בצורה קשה ביותר. יש כאן שילוב קטלני של הורים שאינם נותנים הדרכה והכוונה בדבר התנהגויות המחשב הראויות וצעירים החושבים שאם זה במרשתת "זה לא באמת". ועוד לא דיברנו על דברים בסיסיים יותר שהורים רבים מזניחים: למשל הכְוונה מתי (לא!) למסור פרטים אישיים, מה לעשות כשאתה מגיע בטעות לאתרים לא צנועים ועוד.

אך מסתתר כאן משהו נוסף, עמוק יותר. המעבר של צעירים רבים לגור בתוך פייסבוק, מלמד אותנו משהו עליהם. חלקם כמהים לקשר אישי משמעותי ורואים בתכנה מענה לבדידותם, מענה שאינו אלא אשליה וירטואלית. במקום לשבת שעות מול המסך ולצבור "חברים", עדיף שיקיימו שיחות עומק עם חברים אמתיים. מה רב המרחק בין חברות משמעותית ובין מה שמכוּנה "רשת חברתית". מי שחבר עם ארבע מאות איש בבת אחת, אינו באמת חברם.

סוף דבר, ביחס לרכבים אנו אומרים "הכן רכבך לחורף". נראה לי שבמקביל צריך לומר: "הכן מחשבך לקיץ". הכוונה לוודא שיש חסם טכנולוגי איכותי המסנן את התכנים ומגן על הילדים, בצד גיבוש מדיניות מעשית. זאת נוסף על העיקר – חינוך והסברה מתמשכים ביחס לנושאים אלו.

משהו  לסיכום?

נגענו כאן בדברים פשוטים מאוד והתמקדנו בנושא המחשב. אך מתוך מה שדיברנו ניתן לגזור עקרונות הורות הנכונים גם בתחומים אחרים. עיקר תפקידנו הוא לראות את הקיץ כהזדמנות להמשך צמיחה משפחתית. לפנות זמן ולתכנן עשייה משפחתית משותפת (נוסף על טיול משפחתי אחד ארוך בסוף הקיץ). למצוא זמן לעשות בכל שבוע משהו עם כל ילד לבד, אפילו משהו קצר באזור הבית. להבין שאם במשך שנת הלימודים מערכת החינוך מסייעת בחינוך ילדינו, בקיץ האחריות עוברת אלינו באופן מלא. להשקיע זמן ומחשבה כדי שבע"ה בסוף הקיץ כל בני המשפחה יסכמו שהיה קיץ נפלא, לא של מריבות וכעסים, אלא של גיבוש, צמיחה ועשייה אישיים ומשפחתיים.

הרב יונה גודמן, ראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

פרסום: עלון "עין חמ"ד" של מינהל החמ"ד, קיץ תשע"ג