לחץ להדפסהלחץ להדפסהprint

שאלה:

בני פרק עול תורה ומצוות. הוא אטום כעת לדברי השכנוע שלי לשוב לדרך התורה. אינני יודע איך להתייחס אליו? ומה נכון לדרוש ממנו בבית?

תשובה:

שבר ובנין

פריקת עול תורה ומצוות של בן או בת מטעינה את ההורים בתערובת של רגשות שליליים המופיעים בעוצמה רבה. לרוב יופיעו רגשי כעס כלפי הילד, תחושת בושה של ההורים בבנם, עצב והלקאה עצמית של ההורים. כל אלו אינם מסייעים להתמודדות עם המצב החדש המחייב היערכוּת נפשית ומשפחתית שונה מזו שנהגה עד כה. על מנת להמשיך ולתפקד כהורים מועילים עליכם ללמוד את מרכיביה של מערכת יחסיהם עם ילדיכם, לבדוק מה אירע כתוצאה מהתהליך המשברי שילדכם עובר, וכיצד תוכלו להועיל לילדכם המתרחק מאורח חיים של קיום מצוות. השורות הבאות הן ניסיון להתבוננות בתבנית זו, ובעקבותיה גם הצעה לקו התנהגותי מוסכם, שעשוי לבנות מחדש את המבנה המשפחתי.

אמון ואהבה

מערכת היחסים בין הורים לילדיהם עומדת על שלוש רגליים: אהבה, אמון וכבוד. כוחות הנפש היסודיים, המקיפים והפעילים ביותר באדם הם האמונה והאהבה. כלומר, ההכרה הנטועה באדם שהוא איננו גרגיר בודד בעולם, אלא חלק ממערכת רחבה, המושתתת על יחסי אמון בינו לבין האחרים באותה קבוצה, ולא זו בלבד אלא שהוא אף קשור עימהם בעבותות אהבה. רגשות אלו צריכים להיות מסופקים בראש וראשונה על ידי הורים לילדם. מאז לידתו הם אמורים להטמיע בתוכו את התחושה שהוא חלק מהם, שהוא יכול לסמוך עליהם ולבטוח בהם, ולא רק שהם נכונים לעמוד לצידו בכל רגע אלא גם אוהבים אותו ומאמינים בו ובחייוכך גם האדם המאמין בבורא עולם הוא מי שיש לו אמון מלא במקור חייו, ואשר נסמך על עובדת חיים זו. שתי תכונות אלו קשורות זו בזו: ככל שהאמון רב יותר, כך מתמלא האדם באהבה למושא אמונתו.

רגשות אלו זקוקים לטיפוח מתמיד.המאמין בבורא עולם אומר מאה ברכות בכל יום, ועונה "אמן" על ברכות נוספות, על מנת לטפח את האמון והאהבה שלו לקב"ה. יש ללמוד מתקנות חכמים אלו שאין די בהבעה חד פעמית של אהבה הורית ואמון בילדינו, אלא יש צורך לנצל כל הזדמנות על מנת להשפיע רגשות אלו עליהם.

כשאדם "מתחלן" הוא מאבד את תשתית חייו במעגל המשמעותי ביותר – יחסיו עם בוראו. אמונתו בה' פוחתת, ולעתים אף נעלמת, והוא מאבד נקודת משען חשובה זו. למרבה הצער

יסודות-חיים אלו מתערערים במקביל גם במשפחתו הגרעינית. האמון שלו בהוריו נפגע שהרי הוא נוטש את דרך החיים אליה הם חינכוהו, ולרוב גם האמון של ההורים בו נחלש. אובדן האמון מחליש גם את האהבה ההדדית, זאת בנוסף לכעסים המתלווים לצעדו של הילד. כתוצאה מכך הילד חש בודד ועזוב. הכאב מתעצם מפני שקיימת צפייה שבשעה שמתערערת אמונתו של אדם בקב"ה, יחושו הוריו לעזרתו ויחזקו את יסודות חייו. אולם בדרך כלל יסודות אלו מזדעזעים זעזוע נוסף באובדן האמון והחלשת האהבה של ההורים בילדם המתרחק מדרך חייהם.

כמובן שאין לבוא בטענות אל ההורים העטופים בצערם ובתסכולם, אך יחד עם זאת הלא גם הם מבקשים להחיש ישועה לילדם, בשר מבשרם. רק אם ייטיבו להבין את מצבו של בנם יוכלו לעזור לו, ומתוך כך גם לקוות שישוב בתשובה שלימה.

ממוצא דברינו עולה שהתרופה לבן תבוא רק אם הוריו יהיו מוּדעים לצורך הנואש שלו באמון ואהבה מצדם. זו תהיה תשובת-מה לאובדנם של אלו ביחסיו עם בוראו. ואם תשאלו כיצד יעניקו לו את אלו, והרי הוא נטש את שמירת התורה ומצוותיה? על כך נשיב שעליהם להתאמץ עתה יותר ולחשוף את כל המידות הטובות הגנוזות בילדם, גם כאלו שקודם לכן לא שמו לב אליהן במידה מספקת. יש לתת בו אמון, אם הדבר אפשרי, כאדם מוסרי, בעל מידות, מסור למשפחתו ולעמו וכדו'. למצוא את כל המעלות שלו, את הבולטות יותר וגם את אלו הנסתרות. יש לדעת שלעתים דווקא מתוך הקושי צומחת אהבה גדולה יותר.

כבוד

כאמור, יחסי הורים-ילדים עומדים גם על רגל שלישית – כבוד.

בעוד שהעולם המערבי עוסק בעיקר בכבוד הילד, הרי שתורתנו עוסקת בכבוד ההורים. בניית האמון הדרוש ליחסים שבין הורים לילדיהם הוא שקובע את המדרג הנכון ביניהם. לא ההורה זקוק לכבוד והערכה, אלא הילד הוא שצריך לכבד את הוריו, למען עצמו. הכבוד יוצר תחושה של פער בין המכבד למכובד, ומאפשר למכבד לקבל מהמכובד, להקשיב לדבריו וללמוד מדרכיו.

כשילד פונה לאורח חיים השונה משל הוריו, הוא מצמצם, ולפעמים מבטל, את ההקשבה שלו להוריו. שוב אין צורת חייהם מהווה לו דגם לחיקוי. הדבר עלול להביא לפגיעה בכבוד שהוא רוחש להם. למעלה מזאת, הפגיעה בכבוד הטבעי של בן להוריו מופיעה כבר בעצם תופעת החילון. כשילד שגדל במשפחה דתית נוטש את דרך החיים של הוריו, הרי הוא כמי שהטיח בפני ההורים שאין דרכם ראויה. ואילו כל אדם מצפה, ובעיקר הורים מילדיהם, ל"אישור" שדרך חייו היא דרך האמת. צירופם של כל אלו מעצים את תחושת העלבון של ההורים. לכך יש לצרף את הבושה מפני המשפחה המורחבת, הסביבה וכו'. לא ייפלא אפוא שהורים רבים מגיבים בכעס, בהבעת בושה ב"בן הסורר", בתחושת קרירות כלפיו וצמצום התמיכה בו ובבקשותיו. הבן כמובן קולט שהוא דחוי מכאן ואילך, הוא מתרחק מהוריו והפער בינו לבין הוריו גדל והולך.

אולם אם ההורים חפצים בטובת בנם, ובודאי שהם רוצים בזה, ובלבם מפעמת תקווה שהוא ישוב בתשובה, עליהם לפעול לצמצום הפערים ולקרב את בנם. כמובן שהדבר דורש עבודה פנימית מרובה ובעיקר שלא יבושו בו. וכיוון שיכבדו אותו, ממילא יוכלו לדרוש ממנו לכבד אותם ואת ביתם. כבוד זה הוא שישמש אותם בבואם להציב כללים להתנהגותו של ילדם, ועל כך בפרק הבא.

בין כתלי הבית

ראשית יש לבוא לידי הסכמה על כללי התנהגות בין כותלי הבית. בכל מסגרת חפצת חיים קיימים כללים שמחייבים את חבריה ואת הבאים בשעריה. הדרישה מילד לכבד את השקפתם ואורח חייהם של הוריו בעת שהותו בביתם נובעת מזכותם הטבעית, והיא מעוגנת ביושר ובצדק האנושי. אם לא יעמדו על עקרון זה לא תהיה להם עמידה בכל נושא אחר.

מוצע שקנה המידה לכללים אלו יהיה ההתנהגות המצופה מאורח חילוני שיבקש להתגורר בבית המשפחה או לבקר בו. לפיכך על ההורים לעמוד על הדרישות הבאות:

א. שבת. הימנעות מוחלטת מחילול שבת בין כתלי הבית, גם לא בחדרו שלו, ואף אם יסגור את דלת החדר. הרמב"ם השווה חילול שבת לעבודה זרה וכשם שהורים לא יסכימו בשום אופן שלביתם תיכנס עבודת אלילים כך עליהם להתנגד לרמיסת השבת בין כתלי ביתם.

כמו כן אין להסכים לביקור שכרוך בחילול שבת, כשם שיש לסרב לביקור של אורח שמגיע עם רכבו בשבת.

כמובן שבן אינו אורח, ועמידה על עקרונות אלו עלולה להרחיקו מבית הוריו, אולם אלו דרישות מינימאליות המעוגנות כאמור בתביעת הכבוד הטבעי של אדם לחברו וקל וחומר של בן להוריו.

ב.  צניעות. התביעה להתנהגות צנועה מעוגנת בזכויות המתגוררים בבית. לבוש שאינו צנוע או שפה שאיננה נקייה פוגעים במי שנחשף אליהם. כיון שכך הרי שהדרישה צריכה להיות דיבור וכיסוי הגוף כמקובל בחברה דתית (לאו דווקא המחמירה ביותר, ולכן אין הדבר כולל הליכה דווקא עם חצאית).

אם לבן/הבת יש חבר/ה והם מביאים אותם לביתם יש לדרוש מהם התנהגות צנועה בין כתלי הבית. מובן מאליו שאין להסכים בשום אופן לשינה משותפת בחדר אחד.

ג. בעת ארוחה. שוב, קנה המידה הוא: כבוד. לכן יש לדרוש חבישת כיפה בעת הארוחה, כשם שנוהגים חילונים הבאים לסעוד על שולחננו. כך גם לגבי נטילת ידיים לפני הסעודה (משום נקיות!). גם בנושא הברכות לפני ואחרי הסעודה יש לנהוג על פי אותה הנהגה: בעל הסעודה מברך בקול, והילד אם ירצה – יצטרף, אם ירצה – יענה אמן, או ישתוק.

סעודת שבת. אי אפשר להכריחו להשתתף בה, אך עליו לדעת שביתו איננו מסעדה. האוכל מוגש רק במסגרת הסעודה המהווה גם מפגש משפחתי חשוב, ולפיכך יכבד את הוריו וישב עד סוף הסעודה.

יחס כללי

א. קירוב. צריך להתאמץ לקרב את הבן ובודאי לא להרחיקו, אף שמעשיו מעוררים מורת רוח. דתל"ש סיפר לי על הערכתו המרובה לאביו שסייע בידו להעביר את דירתו אף שידע שבנו מתגורר עם חברה. מעשים שכאלה משאירים את הדלת פתוחה.

יחד עם זאת יש להבדיל בין סיוע מעין זה לבין סיוע ישיר לדבר עבירה, כגון סיוע ברכישת בגד שאינו צנוע .

ב. אל ייאוש. הורים שבנם התרחק משמירת מצוות מקווים שבנם עוד ישוב לאורח חיים דתי. יש צורך באיפוק רב על מנת שרצון זה לא ילחיץ מדי ויגרום להתרחקות הבן מהוריו. יחד עם זאת אל להורים להתייאש מתקוותם זו. לעתים בשלב של הקמת בית מבקש אדם יסודות יציבים למשפחה אותה הוא עומד להקים והרי הוא חוזר לכור מחצבתו. ויש שאירוע מיוחד מטלטל את הבן ומשיבו לאביו שבשמים, כמו המעשה בנער שעם גיוסו חדל להניח תפילין והתרחק מאורחא דמהימנותא. אביו היה מתעטר מדי פעם בתפילין של בנו, כאומר אינני מתייאש מבני שישוב להניח תפילין אלו. שנים רבות מאוחר יותר ניצל הבן מנפילה עם רכבו לתהום. מתוך תחושה עמוקה של השגחה פרטית, הוא קיבל על עצמו לשוב ולהניח תפילין. אין ספק שליכולת של הוריו להכיל את החלטתו לפרוק עול תורה ומצוות הייתה תרומה משמעותית בהחלטתו האחרונה.

ג. זוגיות. כאמור ההורים צריכים להפגין אהבה, אמון וכבוד (אמיתיים!) כלפי ילדים אלו. פעמים רבות מופיעה תחושת כשלון של ההורים בחינוך בנם. תחושה זו רודפת בדרך כלל את בן מינו של הילד שפרק עול המצוות. אבא שחינוך בנו לא עלה יפה, מרגיש שהוא לא היווה דמות ראויה לחיקוי לבנו, וכיוצא בזה תחושתה של אמא כלפי בתה. לפיכך הכעס שלהם על הילד מרובה יותר, והמסוגלות שלהם להכיל את המציאות הקשה קטנה יותר. על בן זוגם להיות מודע לקושי זה ולהוביל את בניית מרקם היחסים במציאות החדשה שנוצרה.

סיכום

עסקנו בתיאור עומק השבר האישי והמשפחתי שחווה בן למשפחה דתית שפרק עול תורה ומצוות, ובהזדקקות שלו לאהבת הורים שאינה תלויה במעשיו. היענות ההורים לצורך זה של ילדם  קובעת ברכה מצד עצמה, ויחד עם זאת רק כך נשאר פתח תקווה להתגשמות תקוותם הכמוסה של ההורים שבנם ישוב וישמור מצוות.

לא פחות מכך חשוב להגיע להבנות עם הילד, על מנת למנוע התנגשויות ללא הרף. הותווה קו שעוסק במתרחש בתוך הבית. ועדיין אין ההצעה מקיפה, שכן אין היא מתייחסת להימצאותם של ילדים נוספים בבית, ולשאלות נוספות שאם ירצה ה' נעסוק בהן.

למאמר המשך

הרב אהרן איזנטל, רבה של חיספין ור"מ בישיבת ההסדר