לחץ להדפסהלחץ להדפסהprint

כשם שצריך שניים לטנגו כך צריך שני צדדים למצב משברי במשפחה, הקשור ליחסי הורים ילדים- הצד של ההורים והצד של הילדים. מאמר זה יעסוק הפעם בצד של ההורים.

לצורך העניין, אין זה משנה כרגע אם המצב המשברי הוא על רקע  דתי, חינוכי, לימודי או משפחתי. אין זה משנה האם מדובר על משבר גיל ההתבגרות על כל השלכותיו, או על מצב רוח חולף, אין זה משנה האם מדובר על ילד שהוריד את הכיפה או כזה שהחליט לגדל פאות ולנסוע לאומן, אין זה משנה האם מדובר על ילד שפלט את עצמו מסגרת הלימודים או כזה שהחליט להסתגר באיזו גבעה או ישיבה. אין זה משנה אם זה בן או בת, ואין זה משנה מי התחיל, וגם לא כל כך חשוב כרגע מי צודק.

הדבר היחידי שמשנה כרגע והוא זה שניצב לנגד עינינו – זה שנוצר מצב של משבר, קרע, נתק וניכור.

על הרקע הזה, כמה נקודות ותובנות למחשבה להורים:

א. אל תאשימו את עצמכם – הורים רבים שמגלים לפתע מה קורה לילדיהם, מה הם עושים או לא עושים ובאיזה מצב פיזי או רוחני הם נמצאים- נוטים להאשים את עצמם, ולהתחיל במסכת של חיטוטים עצמיים וחפירות בנפש שכותרתם היא – איפה טעינו? אשמנו בגדנו טעינו תעתענו… הכיוון הזה של האשמה העצמית לא רק שאיננו לוקח את המשפחה לשום מקום חיובי ופרודוקטיבי, אלא גם עלול להוסיף שמן למדורה – על ידי יצירת מתח בין האבא לאימא, החלפת האשמות הדדיות, ויצירת אוירה לא נעימה בבית המשפיעה על שאר בני המשפחה, המוצאים עצמם מעורבים בעל כורחם בסחרחרת האשמות הללו. אין טעם בהאשמה עצמית, מכיוון שלא בהכרח יש קשר בין התנהגות והתנהלות ההורים והבית לבין מה שקרה לילד.  לאף אחד אין תעודת ביטוח. אנחנו רואים ילדים שיצאו מבתים שנתנו להם כל טוב ברוחניות ובגשמיות, אהבה ואמונה- ואף על פי כן קרה מה שקרה. לא תמיד יש את מי להאשים ולא צריך בכלל לחפש אשמים. האשמה איננה מובילה את האדם לאף מקום, אלא אם כן יש הבנה ברורה על התנהלות אישית או משפחתית מסוימת המצריכה תיקון, ואז בודאי שחייבים לתקן. אבל אם המשפחה התנהלה באופן טבעי ונורמטיבי, ולמרות זאת הנשמה של הילד סוחפת אותו לכל מיני מחוזות זרים לבית- לא האשמה עצמית תביא מזור לבעיה הזו.

ב. תמשיכו לחיות – לא פעם ולא פעמיים נתקלתי בבתים שקרסו והפסיקו לחיות בגלל משבר עם ילד. שמחת החיים הסתלקה מהבית, ויושביו מסתובבים אבלים, מבוישים וחפויי ראש. הבית כולו נכנס לקדרות ועצבות. ואז לא רק שיש בעיה עם הילד- אלא שהבית כולו הופך להיות למוקד של אווירת נכאים. זה שהילד כרגע במקום שבו הוא נמצא- זה קשה וכואב, אבל אסור לתת למצב הזה להשתלט על הבית ועל כל החיים, ולהכניס את כל המציאות למצב של משבר ודיכאון. לא מגיע לילדים האחרים בבית לסבול בגלל שאחד האחים נמצא כרגע במקום שבו הוא נמצא. הם ודאי לא אשמים. עם כל הקושי המובן, יש להשתדל להמשיך את שגרת החיים בבית כפי שהייתה טרום המשבר. שולחן שבת וחג שיהיה כמו שצריך להיות. כך גם שגרת החולין. החום והאהבה צריכים להמשיך לשרור בבית, עם הידיעה שכרגע יש מצב של משבר שכולם מקווים שייפתר ובקרוב. שמחת חיים איננה טכניקה של התמודדות. שמחת חיים היא מהות של בית המשדר בריאות, חוסן, ויכולת התמודדות. אל בית כזה בסופו של יום ירצה המתבגר לחזור ולחסות תחת כנפיו, גם אם בדרך יעשה כמה סיבובים במחוזות זרים.

ג. פרגנו לעצמכם – הורה שחוק, עייף, פגוע ועצבני, לא יכול לתת מעצמו לאחרים. גם לא לילדיו. הורים רבים עסוקים כל הזמן בלתת ולתת ולתת את הכול לילדים, ושוכחים בדרך גם להטעין את עצמם, גם לחזק את עצמם. לתת לילדים אין פירושו להפסיק לדאוג לעצמך- פיזית ורוחנית. כדי שתוכל לתת- אתה צריך להיות מלא בעצמך. זה לא אגואיזם לפרגן לעצמך. זו לא הורות לא טובה אם במקום לתת כל הזמן רק לילדים אתה נותן גם לעצמך. לצאת לחופש לבד עם האישה- זה לא מותרות. זה צורך חיוני כדי להינפש ולהתחזק. ללכת לחוגים כאלה ואחרים או לפעילויות שמהנות אותך – הרצאות, ספורט, מוזיאונים, ספריה, תחביבים, או כל מה שלא יהיה – כל זה איננו בגדר מותרות אלא בגדר צורך בסיסי של כל אדם לשעות איכות שלו עם עצמו, למען הכיף שלו ושמחת החיים והסיפוק שלו. הורים שלא מפרגנים לעצמם וכל הזמן עסוקים רק בדאגה ונתינה לילד- עלולים למצוא את עצמם במשך השנים כבויים ושחוקים.

לפני טיסה מוקרן במטוס סרט הוראות בטיחות. בסרט נאמר שבזמן חרום יפתחו מסכות חמצן מעל הראשים של הנוסעים. ואז אומר הקריין בסרט הבטיחות כך: "בזמן חירום, אם נמצא לידך ילד, עליך לחבוש קודם כל בעצמך את מסכת החמצן שלך ורק אחר כך תסייע לילד לחבוש את מסכת החמצן שלו". לכאורה זה נוגד את האינסטינקט הראשוני שדוחף אותך לדאוג קודם לילד ורק אחר כך לעצמך, אבל ההוראות וההיגיון אומרים הפוך – בזמן משבר קודם כל תדאג לעצמך שתחיה ותהיה בריא, רק כך תוכל לעזור לילד לצלוח בשלום את המשבר, ולחבר אותו לחמצן שלו – תרתי משמע.

הרב אבי רט, ראש מכון ש"י באונ' בר אילן, וראש מרכז 'קריאת כיוון' לייעוץ והכוונה אישית משפחתית וחינוכית ברמת אביב. 052-4270900