האם מרד גיל הנעורים הוא שלב הכרחי בהתפתחות הילדים? האם מרד הנעורים הוא "גזירת שמים", שאי אפשר לחמוק ממנה? בעבר היה מקובל להניח שמרד גיל הנעורים הוא שלב נחוץ בגיל ההתבגרות, ואף נהגו לומר שילד שלא ימרוד בגיל הנכון, יסחב איתו תסביכים לכל החיים. המציאות מוכיחה בעליל שההנחות הנ"ל אינן מדוייקות. בני נוער רבים אינם מורדים, ולמרות זאת מתפתחים יפה לתפארת משפחתם. מה שנכון הוא שבגילאים הנמוכים, הילד מחובר בחבל טבור נפשי להוריו, הוא חלק מהם מכל הבחינות. את מזונו הרוחני והנפשי הוא מקבל מהם. בהגיעו לגיל הנעורים, הוא מבקש לגבש את אישיותו ואת זהותו, ולשם כך הוא מתאמץ לנתק את חבל הטבור שקושר אותו להוריו. זהו תהליך הכרחי למען התפתחותו הנפשית הבריאה. תהליך ניתוק חבל הטבור הנפשי איננו מתרחש בצורה זהה אצל כל הילדים. יש מי שחותך אותו בעדינות, לאט לאט. ויש מי שקורע אותו בכוח ומהר, ויש אפילו – בפראות.
יש נערים שמושכים חזק הרבה יותר ממה שנצרך על מנת לקרוע אותו. הם סבורים שאם הם לא יהיו אופוזיציה לוחמת נגד כל מה שהבית מייצג הם ימשיכו להיות נגררים וטפלים להוריהם. לכן, הם הופכים למין "איפכא מסתברא" לכל מה שהבית משדר. אם ההורים אומרים "לבן", הם חייבים לומר "שחור". לפעמים תגובותיהם מגוחכות וחסרות טעם, הם מתעקשים על "שטויות", מפני שחשוב להם לשדר עצמאות רוחנית. הם מרגישים שבזה תלויות חירותם וצמיחתם הנפשית, ושבלעדי זה הם לא יצליחו להיות "איש".
ההמשך – לאן המרד יוביל את הבן – תלוי מאוד בתגובת הוריו. הרבה הורים מתקשים להשלים עם ההתנהגות המרדנית של הבן. הם כועסים עליו על כפיות הטובה שלו, הם פגועים מיחסו השלילי כלפיהם. התנהגותו ה"איפכא מסתברא" מתפרשת על ידם כזלזול בוטה: "הוא לא מעריך אותנו". ההורים ממאנים לקבל את יחסו המזלזל כלפיהם, לכן הם מגיבים ומתווכחים, ומנסים עד כמה שידם מגעת לדכא את ה"מרד" נגדם באמצעות שאריות ה"סמכות ההורית" שעדיין שרדו. כך הבן וההורים "הולכים ראש בראש", מתעמתים בלי סוף. הבן מעצים את המרד ומתריס כלפי הוריו, ומולו ההורים מקשיחים את יחסם כלפיו. לבסוף נוצר קרע נפשי, שקשה יהיה לאחות אותו עד שיחלפו שנים רבות. וגם אחרי האיחוי, יוותרו צלקות עמוקות.
אם כן מה לעשות? לוותר? להיכנע? להתקפל? לקבל את המרד כפי שהוא ולחכות לימים טובים יותר? לאבד כל השפעה עליו? לוותר על האחריות החינוכית? – לא!!
א. להכיר ב"בגרות" של הבן. אם ההורים יכירו בבגרותו של הבן, למרות שהיא בהתהוות ועדיין בוסרית, לא יזדקק הבן למרד כדי להרגיש בוגר ועצמאי. אם הוא יקבל מהוריו אישור "רשמי" לבגרותו, לא יהיה לו צורך לסחוט אותו בכוח ולהכריז עליו עשר פעמים ביום דרך סדרת עימותים עם הוריו. לא די בכך שיכירו הוריו בבגרותו בינם לבין עצמם, אלא גם צריך שהבן יהיה מודע לכך שהוריו מכירים בבגרותו. זה ינטרל חלק מה"עוקץ" המייצר את המרד.
ב. הבן מבקש להרגיש עצמאות. אם הוריו יהיו מודעים לצורך זה של בנם, וייענו לו בסבר פנים יפות מבלי שהוא יזדקק להילחם על כל פיסת עצמאות, הוא לא יצטרך להתנהג בצורת "איפכא מסתברא" על מנת לחוות עצמאות ולאמץ סגנון מתריס כדי להרגיש "איש". את העצמאות הוא מקבל על מגש של כסף, ולכן אין לו כל צורך לזרוק בליסטראות כדי לכבוש אותה. גם את ההכרה הרשמית בעצמאותו, חייב הבן לשמוע מהוריו על מנת שהוא לא יפרש את הסכמתם לדרישותיו ככניעה בעקבות המרד שלו.
ג. לאחר ההכרה בבגרותו ובזכותו לעצמאות, מה נשאר מאחריותנו וחובתנו החינוכית, ומה תפקידנו – כך שואלים בצדק ההורים. התשובה היא, שלעיתים קשה להורים להודות שגם במצב הנוכחי הם איבדו כל השפעה חינוכית. הם משלים את עצמם שאם יקשיחו את עמדותיהם, הם יצליחו לחנך את הבן הסורר. זוהי טעות. בן מורד ו"איפכא מסתברא" אין כל סיכוי לחנך. זה יותר קשה מאילוף סוס פרא. לכן, העימותים איתו לא יניבו תוצאה חינוכית משמעותית אלא רק כאב לב הדדי.
בשלב ראשון יש לנטרל את המרד. לאחר שהמרד ישקוט, ניתן לחזור לפעילות חינוכית ולהשפעה חינוכית.
ד. פיתוח תקשורת חדשה עם הבן. אל מבוגר מתייחסים באופן שונה מאשר אל ילד קטן. ליחס מסוג זה הבן מצפה. משוחחים איתו על נושאים "בוגרים", משתפים אותו בשיח בוגרים. מאזינים לרחשי ליבו, לתחושותיו. לא על מנת להגיב ולהטיף, אלא על מנת לשמוע.
ה. חידוש האהבה. ככל שאהבתו להוריו תגדל, כך יקטן המרד ותימצא נוסחת הפשרה המספקת אותו ואת הוריו. לשם כך, צריך לעשות איתו פעילויות המקרבות את הדעת, התורמות לקירבה הנפשית. ההורים יופתעו לגלות שהוא לא כל כך "אנטי", אלא מוכן "לבלות" יחד עם הוריו, מתוך שמחה וחיבה.
הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה
