קשה לי. יש לי בן בישיבה תיכונית, ובעצם קשה לומר שהוא בישיבה. הרבה זמן הוא סתם עם עצמו, זועף, מגיב בכעס כשאני מנסה להגיע אליו… כמה היה כיף כשהוא היה ילד קטן וחמוד… כאלה שיחות מעמיקות היו לנו, יחסית לגילו, כמובן. איך הרגשתי שהוא שותה בצמא כל מה שאני אומר לו… למה הכל השתנה? למה הוא הפסיק להקשיב לי, דווקא בתקופה שההבנה שלו באמת יותר טובה, ויש לי כל כך הרבה להציע לו, להדריך אותו… והוא הולך ומסתבך, לאחרונה הוא רב עם אחד המורים, ממש בטיפשות, ואני ידעתי שאילו היה מתייעץ אתי הייתי יכול למנוע את כל ההסתבכות. לא ברור לי אם הוא בכלל זוכר שיש לו הורים. הוא משדר בכל דרך שאין לו צורך בנו בכלל.
נפתח בתיקון הטעות הנפוצה ביותר. קודם כל יש לו צורך בכם, בהחלט. למעשה, בניגוד גמור להתנהגות המופגנת כלפי חוץ, מסתבר שגיל ההתבגרות הוא אחד הגילאים שבהם נוכחות ההורים היא החשובה ביותר. סמוך עליו. הוא יכול להתעלם מכם לגמרי, אבל הוא עוקב בהתמדה אחרי תגובתכם לחוסר התגובה שלו. הוא מפנים את התנהגותכם כלפיו. משימת החינוך נמשכת בדיוק כמו שהייה פעם, אבל בדרכים אחרות.
אם אתה מחפש מפתח להתנהגותו, אנסה להציע לך קטע מופלא שכתב הרב קוק. "את העולם הרוחני" כתב הרב "בונה כל אחד לעצמו בקרבו, וכל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד. כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי…ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אוזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה. ואחרי ההירוס הגדול הזה… הוא שב ומתחדש בצורה חדשה" (קובץ ז', קפב).
הבן שלך הגיע לגיל שבו הוא חייב לבנות את עולמו הרוחני בתוך עצמו. עדיין אין לו דבר משל עצמו. הוא לא שכח מה שלמד מכם, אבל הוא חש שכל מה שהוא יודע אינו שלו. הכל קיבל מבחוץ. אמנם זו דרך הטבע, ובלעדי מה ששמע בעבר לא היה מגיע למקום בו הוא מסוגל לחפש את עצמו בתוך עצמו. אמנם אפשר להסביר לו שבבוא הזמן יגיע גם לעולמו הפרטי הייחודי. אבל איין סבלנות. ההוא חייב לבנות את עצמו בעצמו, ואין לו פתרון אלא על ידי "ערלת אוזן כבירה".
אז מה? האם זה מחייב אותך לקבל את התנהגותו? ממש לא. נער בגיל ההתבגרות אינו אמור להיות פטור מכללי התנהגות סבירים. יותר מזה: מדובר בגיל שיש בו באמת סכנות לא מעטות. חשוב לדעת איך להתמודד עמן. אבל בשלב זה אסתפק בהצגת הכלל שהכל נובע ממנו: מדובר בתהליך חיובי ביסודו, קשה כל שיראה, מסוכן ככל שיהיה, עדיין זהו תהליך חיובי וטוב, שסופו – אם יתנהל כראוי, במציאת "הפסוק של שמו הפרטי".
מה לעשות בינתיים? על כך במאמר: דיאלוג עם המתבגר.
ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני
