לחץ להדפסהלחץ להדפסהprint

קל לכתוב על הכלה, חירות, הקשבה. קשה לכתוב על ענישה. אבל מה לעשות? גם זה חלק מהחיים.

מסתבר שהעובדה הפשוטה הזו אינה מובנת לכל. אנו נוטים לפנטז על חינוך שכולו "מידת החסד" בטהרתה, ובלי איזון מצד מידת הדין. לכן צריך לומר את המובן מאליו: אין במציאות קבלה אינסופית. גם הילד האהוב ביותר זקוק לגבולות. קודם כל, משום שבעולם יש גבולות, וצריך להכין את הילד למציאות שבה יתמודד עם איסורים שונים. מעבר לכך, אם רוצים לחנך את הילד לערכים – כל עולם ערכי באשר הוא – צריך לזכור שמשמעותם של ערכים היא, בין היתר, הגבלות שאדם לוקח על עצמו. אין חינוך ללא גבולות, ואין גבולות ללא סנקציות למי שעובר עליהם.

אבל, יש טוענים, למה להעניש, בכל זאת? למה לא לתת לילד לשאת ב"תוצאות הטבעיות" של מעשיו? למשל, אם יתנהג בצורה לא חברתית, החברה פשוט תדחה אותו, בלי שמישהו יצטרך "להענישו" הענשה מכוונת. נשמע יפה, אבל המציאות מלמדת שלא לכל בעיה ערכית יש "תוצאות טבעיות". שקר, למשל, לפעמים דווקא מועיל לטווח הקצר, ועד שמגיעים לטווח הארוך כבר התגבשו דפוסים לא רצויים. יש גם התנהגויות מסוכנות, שלא הייתי רוצה לתת לילד להתנסות בתוצאותיהן הטבעיות…

אבל הענישה עצמה חייבת להישמע לכמה כללים, שמא תצא תועלתה בנזקה. ענישה היא צעד מכאיב שננקט כלפי אדם אהוב מאד, מצדו של אדם אהוב מאד. יותר מזה. הילד נושא את עיניו – בצדק מוחלט – אל המבוגר, כמי שמספק לו את צרכיו ומגן עליו מכל רע. כשאותו מבוגר עצמו מתנהג כלפיו בתוקפנות, מונע ממנו דבר נחשק… מה הוא אמור לחוש? איך ייתן אמון כלשהו באותו מבוגר? ואם לא ייתן אמון בהוריו, בילדותו, איך ייתן אמון באדם כלשהו, כשיגדל?

ענישה היא צעד מכאיב שננקט על ידי האדם המשמעותי ביותר לילד, ממנו הוא  מצפה להגנה, לאהבה, תמיכה ועידוד. התפתחותו הנפשית התקינה תלויה ביכולתו לתת אמון באהבת הוריו – איך מענישים בלי לפגוע באמון הזה, היקר מכל?

הוי אומר: אין חינוך נקי לחלוטין מענישה, משום שאדם חייב להפנים את קיומם של גבולות, והסברה בלבד אינה מספקת. ועם זאת יש בענישה צד הרסני. אי אפשר להימנע מענישה, ואי אפשר להתעלם מסכנותיה. זוהי הדילמה. חשוב לזכור אותה, משום שעצם הזכירה מעוררת את כובד הראש החיוני במצב כזה.

נכון, מדברים בגנות הענישה הפיזית. אבל הרי אפשר לפגוע בילד בלי לגעת בו, ולפעמים זה הרבה יותר הרסני. התעלמות, לעג, מניעת אהבה – עלולים להיות קשים בהרבה ממכה קלה. איך נשמור על הדימוי העצמי של הילד, ועל אמונו באהבת משפחתו?

אציע מספר כללים, שהם אולי מובנים מאליהם, אבל חשוב להזכירם.

  1.      הבנה. הילד חייב להכיר את כללי הבית, ולהבינם. אסור להעניש ילד בלי שיידע על מה הוא נענש – הוא יחווה זאת כהתקפה        ולא כחינוך. חובה לשוחח, לפני ואחרי, להסביר שוב ושוב. חשוב שיידע שיש כאן מחשבה והגיון, גם אם אינו מסכים להם.
  2.      הקשבה. לתת לילד אפשרות להסביר את עצמו, ולהיות פתוחים לאפשרות שהוא בעצם צודק. לא להחליט מראש.
  3.      כבוד. לעולם לא להשפיל. העונש צריך להיות ענייני, בלי שהנענש יחוש שמישהו לועג לו. השפלה אינה עונש.
  4.      מידתיות. הילד מרגיש מתי עונש חורג מגבול הסביר, ויתקומם, לפחות בלבו, כנגד שרירות והקצנה.
  5.      פיוס. לאחר שנענש, היחס חוזר להיות אוהב ומכבד כמקודם. להאמין שהילד יחזור לעצמו ולהתנהגותו הטובה.
  6.     התנצלות. לפעמים אנחנו טועים, למרות הכוונות הטובות. צריך לדעת להתנצל על טעות. זה לא מוריד מכבודו של ההורה,           להפך.

אפשר להוסיף, אבל הכוונה ברורה.

ועכשיו, השאלה המתבקשת היא אם אפשר לעמוד בכל הכללים האלה? התשובה היא שלא תמיד. כולנו שוגים, מפעם לפעם. אבל  כדאי לזכור אותם, או לפחות את רוחם הכללית. הורה המשתדל להתנהג בכבוד, ואינו פוגע באמון הבסיסי שרצונו לחנך ולא להתקיף, זוכה להערכת ילדיו גם כשהוא טועה. הניסיון מוכיח.

ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני