גיל ההתבגרות איננה תקופה קלה. כמה שהיא קשה להורים, היא קשה למתבגרים שבעתיים וזאת בשל הצורך שלהם – בפרק זמן של מספר שנים בלבד – לעשות את הדרך הארוכה והקשה מילדות לבגרות וזאת תוך כדי הצורך – או לפעמים הכורח – לוותר על מנעמי הילדות ולקבל את דרישות הבגרות.

אחת מהתכונות האופייניות לתקופה הזאת – ואולי אף אחד מסימני ההיכר שלה – הוא הכעס של המתבגרים. גם אם מקורו של הכעס לא תמיד ברור, הרי שמטרתו ברורה מאד – ההיפרדות מההורים ויצירת אישיות נפרדת ובלתי תלויה בהורים.

חשוב לציין כי למרות שההורים אולי יודעים כי מדובר במשהו צפוי ונורמטיבי, לא תמיד קל להם לקבל את הכעס בשוויון נפש או בהבנה, על אחת כמה וכמה שקשה להם לעודד אותו. הם מתקשים להכיר במשימה ההתפתחותית העומדת מאחורי הכעס.

הכעס של המתבגרים יכול לעתים להיות קשה ולהגיע מתוך מועקה עמוקה גם אם נראה כי הסיבות או הזרזים הנראים לעין הינם שוליים, רדודים ולא ענייניים. הכעס יכול לבוא מכמה מקורות: מתסכול, מתחושת חוסר אונים, מחרדה או מתחושות קיפוח. מקורו יהיה מה שיהיה, קשה להורים לקבל את הכעס בשל פתאומיותו, חריפותו וצורתו. הוא לא תמיד נראה מכוון להשגת מטרה מסוימת, לא תמיד נראה פרופורציונאלי לאירוע, ולעתים אף נראה תלוש לגמרי ממה שקורה בשטח. כעסם של מתבגרים יכול להיות מלווה בהתבטאויות בוטות מאד, בגידופים, בקללות, בצעקות ובהתייחסות מחוצפת – שלא נדבר על התנהגות ילדותית.

הורים רבים הלומים קצת לנוכח התבטאויות הכעס של ילדיהם המתבגרים, מהר מאד נפגעים ולעיתים נשאבים אל תוך מעגל הכעס, ואז יוצאים הם להתקפת נגד – לעתים גם הם בצורה ילדותית. למרבה הצער, ברגעים שכאלו גם ההורים נתפסים בקלקלתם וגם הם משיבים שלא כהלכה. כמה שלא נעים עבור הורים לשמוע את הילדים צורחים, מגדפים ואף מקללים וכמה שזכותם של הורים לעמוד על מינימום של כבוד בהתייחסות של ילדיהם אליהם, עליהם להבין מאיפה מגיעים הכעס וההתפרצויות, מה באמת מטרתם ואיך ראוי להתייחס אליהם.

ישנם מספר דברים שכדאי לזכור ואשר יש בהם בכדי להקל את ההתמודדות עם כעסים של ילדים:

1. "בקרובי אקדש": ידוע הדבר כי אנו מרשים לעצמנו דברים עם אנשים שאנו אוהבים, ואיננו מרשים אותם לעצמנו עם אחרים. אנו מרגישים בטוחים כי – לא משנה מה – הם יסלחו לנו. אם הילד שלך מתפרץ עליך בצורה מאד לא נאותה, אפשר, לפחות, להתנחם בכך כי יתכן והוא מכוון את הכעסים אליך מתוך תחושה מיוחדת אליך ומתוך בטחון כי לא משנה מה, אתה תמשיך לאהוב אותו, וזאת על המשקל של "בנים אתם לה' אלוקיכם" ו"בנים סוררים". הם יודעים כי נאהב אותם לא משנה מה. הם יודעים שהאהבה של הורה היא אהבה אשר איננה תלויה בדבר.
2. תגובה נורמלית: עם כל הכעס שהילד יכול לעורר אצלך, יש תמיד לזכור שאתה המבוגר והוא הילד ואל לך להגיב כמו ילד. אין מקום ל"ברוגז", אין מקום לענישת יתר ואין מקום לחרמות. אדרבה, חשוב ביותר לזכור כי כאשר ילד מתנהג בצורה כה לא נאותה, סביר להניח כי רע לו, כי לא טוב לו וכי כואב לו ועצוב לו.
   הורים אשר יש להם רמה מפותחת מאד של בגרות נפשית ותובנה רגשית יוכלו אף להבין כי פעמים רבות הרגשות והתחושות שהילדים שלנו מעוררים בנו אינם אלא השתקפות של איך שהם מרגישים. בשל כך, אם ילד שלנו מעורר בנו רגשות של כעס ותסכול, יתכן ובמקום להגיב בכעס ועוינות, עלינו להגיב בהבנה ובחמלה.
3. להתסתכל יותר עמוק: כאשר ילד מתפרץ והתגובה שלנו היא אגרסיבית וענישתית, אין כל ערובה לכך כי זה מה שיפתור את הבעיה. אמנם קיימת בעיה, אבל עלינו לשאול את עצמנו מה הפתרון המתאים. הורים שמגיבים בכעס, בדרך כלל רק גורמים להסלמה במצב ללא שהם מצליחים באמת להפיק כל תועלת ולהביא לידי כל שינוי. הילד יודע שההתנהגות שלו לא מקובלת. זאת לא הבעיה. צריך להסתכל עמוק יותר לנפשו של הילד לראות מה באמת מציק לו.
4. לעשות לימונדה מלימונים: לא נעים כאשר ילד כועס ועוד יותר לא נעים כאשר הוא מתפרץ. עם זאת יש להניח כי אם לילד היתה דרך יעילה יותר להביע את מצוקתו, הוא היה עושה זאת. גם כאשר ילד כועס בצורה לא ראויה, יש להביע הערכה על שהוא מוכן לשתף אותנו בהרגשות שלו, וכן להעביר לו את הרגשותינו: את תסכולינו מכך שאין אנו מצליחים להבין מה מציק לו. כאשר הורים מגלים רגישות והבנה, נפתחים הדלתות, והילדים יכולים לדבר על מה שמציק להם.
5. הר הגעש: הדרך הכי טובה להתמודד עם התפרצויות זעם היא למנוע אותם. כאשר מדברים עם ילדים דרך קבע ומעודדים אותם לדבר את אשר על ליבם, הם לא צוברים כעסים ותסכולים אשר עלולים להתפרץ יום אחד. לוקח להר געש הרבה שנים להתפרץ. יש להניח שאם הייתה דרך לשחרר את הלחץ בהדרגתיות, ניתן היה למנוע את התוצאות הקטלניות של ההתפרצות.
   יחד עם זאת, יש לזכור כי יש גם פן חיובי להתפרצות של הר געש. לצד הכפר אשר יכול לאולי להיהרס, יש אפשרות של יצירת אי חדש. כדאי לנסות ולמנוע התפרצויות של ילדים. אבל אם ההתפרצות כבר הגיעה, ננסה להוביל אותה לכיוון בונה וחיובי.

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, מנהל קליני של מכון שינוי, הרצליה.