1. "ויאמר אליו משה, כצאתי מן העיר אפרוש את כפי אל ה'" (שמות ט, כט)
שאלה לדיון: להתנדנד בתפילה
האם לדעתכם טוב להתנדנד ולפרוש כפיים או לקרוא בקול רם בעת התפילה, או שעדיף להתפלל ללא תנועה כלל? מדוע?
הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:
א. אורחות צדיקים, שער האמת:
צריכה להיות התאמה בין התנהגותו החיצונית של האדם לבין הרגשותיו וכוונותיו הפנימיות. אדם המתנועע כלפי חוץ בזמן התפילה וליבו ומחשבותיו נתונים לעניינים אחרים, אין עבודתו אמיתית.
…אבל אם התפלל בהנעת שפתיו אל הכותל ומחשב בענייני העולם, ויקרא בלשונו וליבו בעניין אחר, או שיחשוב להתכבד איך קולו ערב כדי למצוא חן העיני בני אדם לקבל מהם שבח – אז אין עבודתו אמת, והוא מאותם שנאמר עליהם: " קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ירמיה יב, ב). לכך אנו מתפללים: "וטהר ליבנו לעבדך באמת" – שנעשה כל עבודתנו באמיתות ולהאמין בלב ונפש חפצה, ולא מפני אנשים ולא בשביל ממון או רעות רוח.
ב. רמח"ל מסילת ישרים, בביאור מידת הזריזות:
התנועה החיצונית יכולה להוליד באדם התלהבות פנימית.
כמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יוולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצווה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת אבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהניסיון יעידהו. ואמנם כבר ידעת שהנרצה יותר בעבודת הבורא יתברך שמו הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה…"צמאה לך נפשי", ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שיימשך מזה שתיוולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית.
ג. הרב יהושע שפירא, קרוב אליך, גיליון 106:
מצד אחד, אדם צריך לנהוג בדרך שתרומם אותו ותקרב אותו יותר לקדוש ברוך הוא, אולם מצד שני, כיוון שתנועות חיצוניות בזמן התפילה אינן חובה הלכתית אלא מידת חסידות, אין לנהוג כך כאשר הדבר פוגע בסביבה או כאשר מגנים אותו על כך.
החת"ם סופר אמר שהשולחן ערוך מחייב את כל ישראל בשווה, אבל בעניינים של חסידות צריך כל אחד ללכת בדרך שמרוממת אותו ומקרבת אותו לה' יתברך, ובה לדבוק.
כך גם בעניין התפילה. אדם צריך לבחור בדרך שמקרבת אותו לה', דרך שמעוררת בו יותר דבקות אלוקית.
יחד עם זאת, במקביל לבדיקה הפנימית מה מרומם אותנו, יש לבדוק את ההתאמה של מעשינו לסביבה בה אנו פועלים. הרמח"ל מסביר בספר מסילת ישרים כי דווקא בענייני חסידות צריך לשקול היטב את התוצאות, שלא יבוא על ידי חסידותו לידי תקלה או פגיעה בסובבים אותו. ואפילו אם יגרום להם לגנות אותו שלא בצדק, גם זו סיבה שלא לנהוג במידת חסידות.
2. ויאמר ה' אל משה, אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ וכו' (שמות ח, יב)
שמות רבה י, ז: אמר רבי תנחום, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקה על ידך. לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן.
שאלה לדיון: הכרת טובה
מדוע לדעתכם קשה לנו לפעמים להכיר טובה אחד לשני? אילו תירוצים אנחנו נותנים לעצמנו על מנת להתחמק מהכרת הטובה? והאם לדעתכם כאשר עושים טובה למישהו צריך לדאוג שידע על כך?
הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:
א. הרב אביגדר נבנצל, שיחות לספר שמות, שיחה א':
קשה לנו לפעמים להכיר טובה לזולת, משום שזה נתפס כהודאה על חולשה. לא נעים לנו להודות שלא הסתדרנו בעצמנו והיינו זקוקים לעזרתו. כתוצאה מכך, אנו מסבירים לעצמנו כי הטובה שעשה עימנו אינה גדולה כל כך, וכי אין צורך שנודה לו. התורה רוצה כמובן שננהג אחרת.
הבעת תודה כרוכה בבושה מסוימת. לא נעים להודות שלא הצלחתי להסתדר בכוחות עצמי. על כן פועל בלב הרדם מנגנון משוכלל, שמנסה בדרכים שונות להניא את האדם מלהודות. מערכת זו פועלת, להפחית בעיני האדם מערך הטובה שנעשתה עבורו, לשכנע את עצמו שהוא אכן לא היה זקוק לאחרים. ובעקבות השפעה זו על ההכרה – כשהוא מתחיל להאמין (לעצמו..) שבעצם לא הטיבו עימו – באה התחמקות מהכרת טובה מילולית או מעשית.
כדי שנבין במה בדיוק הדברים אמורים, נביא מדגם קטן של תירוצים עצמיים כאלה העולים בליבנו מדי פעם. תירוצים בהם מרגיע האדם את מצפונו מלהכיר טובה למי שהיטיב עימו:
א. "הוא אמנם עשה לי טובה – אבל שילמתי לו, ואולי אפילו יותר מדי. נדמה לי שהוא כבר חייב לי".
ב. "מה הוא כבר עשה? זה בכלל לא עלה לו במאמץ!".
ג. "זאת נקראת טובה?! הרי זה בקושי הועיל לי במשהו, הייתי מסתדר גם בלעדיו".
ד. "הוא באמת עשה משהו – אבל אם אני לא הייתי מתאמץ בעצמי, זה לא היה שווה מאומה".
ה. "הוא בכלל לא התכוון לטובתי! הוא עשה זאת לעצמו. במקרה זה הועיל גם לי".
ו. "כל מה שהוא יעשה בשבילי, לא יוכל להשתוות לטובה שפעם עשיתי עבורו".
כל אחד מכיר עוד ועוד דוגמאות לתירוצים כגון אלה, שמקורם הוא כאמור, בקושי הנפשי של המקבל, להכיר ולהודות שהוא אכן נזקק לעזרת הזולת. אבל התורה רוצה שננהג אחרת. התורה מחנכת אותנו, פעם אחר פעם, להכיר טובה ולא להתחמק בתירוצי סרק… האדם נקרא להכיר טובה לא רק למין האנושי, אלא גם לבעלי החיים, ואפילו לדומם חסר התנועה.
ב. הראי"ה קוק, עין איה שבת דף י, יד "הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם":
הכרת הטובה היא העמוד המוסרי הגדול ביותר, אשר יוביל את האנושות כולה להכיר בטובותיו של הקדוש ברוך ולהאמין בו. לכן, כשאדם עושה טובה לחברו, אף על פי שאינו עושה זאת על מנת שיכיר לו טובה, ראוי שיודיע לחברו על הטובה שעשה לו. כי בעקבות כך יודה לו חברו, ועמוד הכרת הטובה יתחזק בעולם.
הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בליבות בני אדם יהיה עוזר מאד אל התיקון הכללי…
לכשתתגדל האנושיות והכוחות המוסריים יתפתחו יפה, עד שיהיה ראוי להכניס בלב, באורח ישר וטבעי, גם רעיונות יותר גדולים ואדירים, יופיע כוח ההכרה הזאת באור גדול, עד שתשפיע רב כוחה על כל העלילות האנושיות הכוללות והפרטיות, וכל כך תהיה פועלת בחזקת ידה עד שתעורר בחיל את הלבבות לדעת את ה', להכיר כי הוא הוא המטיב באמת, ולהכיר גם כן את הדרכים שבהם נוכל להביע רחשי הכרתנו את טובותיו הנישאות…
על כן, כל מה שיבוא לידינו להשריש בלב בני אדם וליתן מקום לכוח הנעלה של הכרת טובה שיגדיל ויצא אל הפועל, היא עלינו חובה גדולה, למען תת דרך ליסוד הנעלה שעתיד לקחת חלק גדול בתיקון העולם הכללי, להיות מתחזק ומתרחב.
על כן, הנותן מתנה לחברו, שכפי הנימוס האנושי בהיוודע למקבל יימלא לבבו רגשי הכרת הטובה, לימדונו חז"ל שלא ימנע הטוב הזה להיות יוצא מן הכוח אל הפועל, אם שהנותן איננו חפץ לא בהכרת טובה ולא בתשלומי תודה. אבל היסוד המוסרי שעתיד להיות נוטל חלק גדול בהטבת המציאות ראוי לטפחו וליתן לו מקום להתרחב, וכל רגש קטן מצטרף אל התיקון הכללי כשיוכר בכל כוחו.
שאלה פותחת: לכל איש יש שם
"וארא אל אברהם וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו, ג)
כיצד אתם מרגישים עם השם שלכם?
באילו מצבים, אם בכלל, אתם מעדיפים שלא ידעו את שמכם?
איזה שם אתם אוהבים במיוחד?
מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?
עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת וארא
