לחץ להדפסהלחץ להדפסהprint

1. "הנה בעל החלומות הלזה בא" (בראשית לז, יט).

שאלה לדיון: חלומות

מה דעתכם, האם להיות אדם בעל חלומות הוא דבר רצוי או לא? במילים אחרות, האם טוב שאדם יחלום וישאף לעניינים מרחיקי לכת אשר כרגע נמצאים הרבה מעבר להשגתו (להמציא תרופה לסרטן, להתחתן עם בן זוג "מושלם" ללא חסרונות, ללדת עשרים ילדים), או שחלומות מן הסוג הזה מנותקים מן המציאות – מה שנקרא "לחיות בסרט"?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. הרב שלמה וולבה, עלי שור חלק א', עמ' קכ-קכא:

רצונותיו של האדם הם המניע הפנימי והכוח העמוק ביותר שלו. ככל שאדם ישאף יותר להתקרב לקב"ה, כך ישיג את מבוקשו. כמובן, אין לשאוף לעניינים שאינם מתאימים למדרגתנו או שאינם אפשריים. זהו חיסרון בדעת.

כוח אחד מקנן בכל אדם – העמוק שבכוחות, וכוח כביר הוא. למעשים הוא מביא, את הדרך הוא מאיר, וסיעתא דשמיא הוא מעורר: הרצון.

אין כוונתנו לרצונות העולים חדשים לבקרים, אשר לרוב – בדמיון יסודם, תהיה מגמתם רוחנית או גשמית. אפשר לרכז את כל כוח ה"אני" ברצון אחד, הממלא את כל האדם, לכל עומקו ולכל גובהו – ורצון זה יכריע בכל צעד, הן בדברים היומיומיים והן בדברים הגורליים בחיי האדם…

המצליח להכניס השאיפה להתקרבות אל ה' ולעבודתו ברצון, שהרצון יתמלא כולו בדבר אחד ויחיד זה, להיות קרוב אל בורא העולם – הרי הרצון ימשוך אחריו את כל כוחות הגוף והנפש, וכולם יירתמו למגמה זו…

ועלינו לדעת אמת נוראה זו: מה שאדם באמת רוצה – את זה הוא משיג בחייו, ולהיפך: מה שאדם משיג בחייו – זהו הגילוי על מה שהיה רצונו בתחילה…

אי ההצלחה מעידה תמיד על רפיון הרצון או על אי השימוש ברצון. כמובן, מדובר בעניינים שהם בתחום האפשרי לאדם זה מבחינת כוחו ומדרגתו. השאיפה לבלתי אפשרי הינה חיסרון בדעת.

 

ב. הראי"ה קוק, אורות הקודש א, רכו:

המכאובים אותם אנו חשים בעולם קשורים בראייה המציאותית והחומרית שלנו. החלומות מעניקים זוהר למציאות הקודרת ובעצם הם יותר אמיתיים מהמציאות…

החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולם בשוב ד' את שיבת ציון.

הגסות של החיים החברותיים, בהיותם שקועים רק בצידם החומרי, נוטלת את אור החלום מן העולם. את זוהר ההרחבה שלו, את עלייתו העליונה מהמציאות הקודרת, עד שהעולם מפרפר במכאובים מתוך עקיצותיה הארסיות של המציאות, חסרת זוהר החלום…

כמה גדולה היא הטעות של המתפארים במציאות הלקויה, בעת אשר רק החלום החופשי, המורד במציאות וגבוליה, הוא האמת היותר הווייתית של המציאות…

 

 

2. "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו" (בראשית לט, יא)

רש"י: רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו

נתיבות שלום: אין הכוונה כפשוטו שיעקב בא להצילו ברגע האחרון שיוכל לעמוד בניסיון, אלא הכוונה שנראית לו מידתו של אביו, היינו שחשב בעת הניסיון מה היה אבא עושה במצב שכזה, וע"י זה עמד בניסיון הגדול.

שאלה לדיון: סיפורי צדיקים

מה דעתכם על קריאת סיפורי צדיקים? האם טוב להעמיד את דמות דיוקנם לנגד עינינו, או שסיפורים כאלו עלולים להחליש ולתסכל אותנו כשאיננו מצליחים לנהוג כמותם?

 

הצעות למקורות המתייחסים לעניין:

 

א. רמח"ל, מסילת ישרים, בדרכי קניית החסידות:

 

קריאה בסיפורי החסידים מועילה לאדם לקנות את מידת החסידות.

 

הנה ממה שיועיל הרבה לקנות החסידות – הוא גודל ההסתכלות ורוב ההתבוננות… והנה לזה צריך שיתבונן האדם בחדריו, ויקבוץ כל מדעו ותבונתו אל ההסתכלות ואל העיון בדברים האמיתיים האלה. והנה ודאי שיעזרהו לזה רוב ההתמדה והעיון במזמורי דוד ע"ה וההתבוננות בם במאמריהם ועניינם, כי בהיותם כולם מלאים אהבה ויראה וכל מיני חסידות, הנה בהתבוננו בם לא ימנע מהתעורר בו התעוררות גדול לצאת בעקבותיו וללכת בדרכיו. וכן תועיל הקריאה בסיפור מעשה החסידים, כי כל אלה מעוררים את השכל להתייעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים".

 

 

ב. ליקוטי מוהר"ן (רמח):

סיפורי צדיקים מלהיבים ומעוררים את הלב להתקרב לקב"ה, מכיוון שהרושם שהשאיר אותו צדיק במעשיו מתעורר מחדש בעת שמספרים עליו.

דע שסיפורי מעשיות מצדיקים הוא דבר גדול מאוד. כי על ידי סיפורים מצדיקים נתעורר ונתלהב הלב בהתעוררות גדול להשם יתברך בחשק נמרץ מאוד. כי הרשימו שעשה אותו הצדיק שמספרין ממנו, על ידי עבודתו את השם יתברך, זאת הרשימו נתעוררת בעת שמספרין מהצדיק, והיא מעוררת להשם יתברך בהתעוררות גדול.

 

ג. שמחה רז, סיפורי צדיקים עמ' 255:

 

סיפור מעשיהם של צדיקים חשוב כלימוד זוהר וכקריאת שמע. לא מוכרחים "קהל" שישמע את הסיפור, ניתן לעשות זאת גם בינינו לבין עצמנו.

 

אמר רבי נחום משטיפינשט לחסידיו:

לספר סיפור-מעשה משל צדיק, חשוב כמו לימוד בדף ב"זוהר" הקדוש. ולספר בלילה קודם השינה סיפור מעשה של צדיק חשוב כ"קריאת שמע".

והוסיף ואמר:

כסבורים אתם שסיפור מעשה צריכים לספר דווקא אחד לחברו? לאו דווקא. שהרי מצינו ב"קריאת שמע", אדם קורא בקול "שמע ישראל", ולמעשה אדם אומר זאת בינו לבין קונו, אף הסיפור מהצדיק, יכול להיות בינו לבין עצמו.

 

 

שאלה פותחת:

"והבור ריק אין בו מים" (בראשית לז, כד)

האם יצא לכם להרגיש פעם כמו בור ריק ללא מים?

מדוע הרגשתם כך? (פגיעה של חבר, כישלון בלימודים או בתחום אחר, נתינה לזולת ששאבה את כל האנרגיות)

כיצד התמודדתם עם תחושת הריק הזו ומה יכולתם לעשות בנוסף על מנת לשפר את המצב? (שיחה עם אדם קרוב, שמיעת מוסיקה, עשייה, לימוד תורה, התייעצות עם רב או איש מקצוע, בילוי עם חברים, טיול בחיק הטבע, תפילה)