1. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר לב, ו)

שאלה לדיון: לימוד בישיבה ושירות צבאי

האם לומדי התורה השואפים להיות תלמידי חכמים פטורים משירות צבאי? מה לדעתכם נכון יותר, ללמוד במסגרת ישיבות ההסדר ולשרת בצבא במשך כשנה וחצי או ללכת למסגרות אחרות (כמו מכינות וישיבות גבוהות) ולהתגייס לשלוש שנים?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

• הרב שאול דוד בוצ'קו, ראש ישיבת ההסדר היכל אליהו בכוכב יעקב, "לימוד תורה ושירות צבאי" עמ' 8-9:

אדם שמוותר על מנעמי החיים כדי לעסוק בתורה, אינו מרוויח משכורת גבוהה ומסתפק במועט, אינו רודף אחר מותרות והנאות אלא מסגף עצמו כדי ללמוד תורה – קדוש ייאמר לו. אך אין הוא נפטר מקיום מצוות, ובכלל זה אין הוא נפטר מלהשתתף במלחמת מצווה.

רבים מביאים את דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל כראייה לכך שתלמידי חכמים פטורים מלהילחם. כך כתב הרמב"ם שם: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל ה', שנאמר "ברך ה' חילו", והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר "אני חלקך ונחלתך". ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מבאי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו לעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים ללוויים, הרי דוד ע"ה אומר "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי". משמע מכאן שכל אדם המתמסר כל-כולו לתורה הרי הוא כשבט לוי, ואינו נלחם, ואף צריכים הקהל לתת לו מתנות כדי לפרנסו.

אך באמת קשה להביא מכאן ראיה. כל מה שנאמר כאן הוא שיש אפשרות לכל אדם להתמסר כל כולו לתורה, ובכך הוא מקדש עצמו, ואף הציבור צריך להתחשב בו ולכבדו. אדם שמוותר על מנעמי החיים כדי לעסוק בתורה, אינו מרוויח משכורת גבוהה ומסתפק במועט, אינו רודף אחר מותרות והנאות אלא מסגף עצמו כדי ללמוד תורה – קדוש ייאמר לו. אך אין הוא נפטר מקיום מצוות, ובכלל זה אין הוא נפטר מלהשתתף במלחמת מצווה. שבט לוי עצמו לא נפטר מכל מלחמות ישראל, ומעולם לא עלה על הדעת לומר כן. כל מה שנפטר שבט לוי היה ממלחמת כיבוש הארץ, וזאת מפני שאין לו נחלה בארץ, אבל אם אויבים מתקיפים את ישראל – ודאי אינו פטור! "לא תעמוד על דם רעך"! אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים למלחמת מצווה (רמב"ם הלכות מלכים פ"ז ה"ד), ובוודאי אף שבט לוי, וכן כל המקדש עצמו ולומד תורה כל חייו! פנחס היה כהן ויצא להילחם את מלחמת ה' במדיין. יהושע, עליו נאמר "לא ימיש מתוך האוהל" שהיה שקוע בתורה, יצא ונלחם עם עמלק ברפידים. אף אחד אינו פטור מהגנה על עם ישראל, ובוודאי אין לו פטור בזכות התורה שלמד ולומד.

• הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות, בראיון ל"עולם קטן" גיליון 557, פנחס:

במקום שהציבור התורני יבין שיש לו אחריות גדולה להתגדלות בתורה, הוא מחנך את הנוער לחפש רק את הסיירות. השיח אצל בוגרי שמינית צריך להיות איך אהפוך להיות תלמיד חכם משמעותי יותר, הרב לפני השאיפה להיות גנרל בצבא.

הסיבה העמוקה לכך שישיבות ההסדר מצמיחות לומדי תורה בחיים היא שישיבות ההסדר מלמדות שהחיים מורכבים", מסביר הרב ויצמן. לשיטתו, אך טבעי הוא שמי שמחנך את תלמידיו לטוטליות בכל הקשור לתורה, מעביר להם מסר סמוי שברגע שיוצאים החוצה התורה מונחת בצד. "מאשימים את ישיבות ההסדר בברווזיות – קצת יודע ללכת, קצת יודע לעוף, אבל את שניהם לא עושה טוב. זו הסתכלות של 'מוחין דקטנות' שאינה מבינה שהחיים מורכבים, והתורה ניתנה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. אנשים לא קולטים שהתורה פונה מלכתחילה לחיים מורכבים. ישיבות ההסדר, בגדלות המוחין שלהן, קלטו שבישיבתנו בארץ ישראל השילוב של תורה וחיים הוא מובנה.

בוגר ישיבה שעזב אותה אחרי ששידרו לו כל הזמן שלימוד תורה הוא רק לתלמידי ישיבות, יתקשה לקבוע עתים בחיי המעשה. הוא חושב שמרגע שעזב את ספסלי בית המדרש, הוא ויתר על האפשרות להיות תלמיד חכם. בוגר ישיבת הסדר ששידרו לו השכם והערב שיש לו אחריות על התגדלות התורה וששואף להיות תלמיד חכם, הוא יקבע עיתים ויתגדל בתורה עד שיהיה תלמיד חכם בכל מערכות החיים, בכל מקום שהוא נמצא…

רבים מתרעמים על קיצור השירות של תלמידי ישיבות ההסדר.

"חייל בישיבת ההסדר משרת בצבא במשך ארבע שנים", קובל הרב על שיטת הספירה של השירות. "אני הייתי בנח"ל וקטפתי בצל כמה חודשים מהשירות הצבאי שלי, וזה נחשב לי שירות צבאי. לימוד תורה הוא לכל הפחות כמו לקטוף ארטישוק ביישוב מחולה. מסלול ההסדר הוא העשייה הצבאית בצורה המעולה ביותר שבה אדם יכול לתרום לעצמו ולמדינת ישראל בעת הזו"…

"אחת הבעיות הקשות היא שבחור בוגר שמינית החושב איך לחיות חיים משמעותיים יותר, לא יכול להגיע עם המשקפת שלו יותר רחוק מאשר השירות הצבאי. הוא מתרגם חיים משמעותיים עם העשייה הצבאית, ולא קולט שחיים משמעותיים זה איך הוא ייראה בגיל חמישים או ששים.

במקום שהציבור התורני יבין שיש לו אחריות גדולה להתגדלות בתורה ולתורה בהמון, הוא מחנך את הנוער לחפש רק את הסיירות. השיח אצל בוגרי שמינית צריך להיות איך אהפוך להיות תלמיד חכם משמעותי יותר, הרב לפני השאיפה להיות גנרל בצבא."

• הרב זלמן מלמד, תחומין ז, עמ' 330-334:

האומה צריכה תלמידי חכמים גדולים השוקדים בתורה ומתעלים לדרגות היותר גבוהות בתורה, והאומה צריכה ג"כ אנשי צבא מאומנים. לשם השגת התכלית הזאת של הופעת התורה בגדלות, הכרח הוא לשחרר את העוסקים בתורה מכל עול אחר, ולאפשר להם להתרכז בלימוד התורה באופן מלא.

המבט הציבורי קובע שהאומה צריכה תלמידי חכמים גדולים השוקדים בתורה ומתעלים לדרגות היותר גבוהות בתורה, והאומה צריכה ג"כ אנשי צבא מאומנים. לשם השגת התכלית הזאת של הופעת התורה בגדלות, הכרח הוא לשחרר את העוסקים בתורה מכל עול אחר, ולאפשר להם להתרכז בלימוד התורה באופן מלא. אם יידרשו לומדי התורה לשלב עבודת צבא בתוך לימודם אפילו במידה מועטת ואחר כך להיקרא למילואים בתוך זמני הלימוד בשנות הלימוד הראשונות, הרי שתפגע עד מאד האפשרות של צמיחת גדולים בתורה באופן היותר שלם כפי הנצרך מאד לאומה כולה….

ככלל קיים הבדל עצום בין בני ישיבה שלמדו בשנים הראשונות תורה בלבד, ובין אלו שלמדו בישיבה בשילוב עם שירות בצבא. כמובן יש יוצאים מן הכלל, אך אנו בכלל עסקינן. ההבדל העיקרי הוא בבניין האישיות התורנית הנוצר מתוך מסירות לת"ת ללא שום תכלית נוספת: לא צבא ולא תעודת הוראה. רק כאשר שנות הלימוד הראשונות מוקשות כולן לת"ת בלבד, תוך התגברות על לחצים חיצוניים ופנימיים של הורים וחברים, נבנית אישיות חזקה ואיתנה מלאה ביראה ואהבה.

החשש שמא בן תורה שאינו משלב ישיבה וצבא כאחד, יהיה מתנתק מהציבור, מתרחק ומסתגר, ולבסוף מסתייג ומתנכר, אין לו כל הצדקה. הקובע הוא החינוך בישיבה. יכול להיות בן ישיבה מלא באהבת ישראל, הארץ והמדינה, ושמח בכל הצלחות הציבור בחומר וברוח. ולעומתו יוכל להיות תלמיד המשלב לימוד תורה וצבא, אך אינו עומד על ערכו האלוקי של הצבא וערכה האמתי של המדינה, מדינת עם ד' בארץ ד'.

בבית מדרשו של רבנו מרן הרב צבי יהודה זצ"ל חונכנו לתפישה של אחדות, לומר כחכמי יבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר וחברי מלאכתו בשדה. לאמר: זה משלים את זה, ואין אחד יכול וצריך לעשות את כל התפקידים. רק באומה כולה באים כל התפקידים לביטוי בשלמות.

2. "איש כי ידור נדר לה'" (במדבר ל, ג)

שאלה לדיון: נדר, קבלה טובה

מה דעתכם, האם טוב לקבל על עצמנו הנהגות טובות שאינן חלק מן ה"שולחן ערוך"? (לדוגמה, לומר פרקי תהילים בכל יום, לצלצל בכל שבוע לקשישה בודדה). האם נכון "להכריח" את עצמנו על ידי נדר לעשות מעשה חיובי כלשהו? (כגון לפתוח קבוצה של לומדי שמירת הלשון, להקים מסגרת חינוכית)

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

• קהלת ה, ג-ד, גמרא נדרים ט ע"א:

מה שנודרים מוכרחים לקיים. לדעת ר' מאיר עדיף להימנע מנדרים. לדעת רבי יהודה הטוב ביותר הוא לנדור ולשלם.

"כאשר תדור נדר לאלוקים אל תאחר לשלמו, כי אין חפץ בכסילים, את אשר תדור תשלם.

טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם."

טוב אשר לא תדור וגו', טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, דברי ר' מאיר. רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם.

• הרב חיים סבתו, תיאום כוונות, עמ' 165-166:

יש מקום לנדור נדר בעת צרה.

אמת, פעמים שעושה הקדוש ברוך הוא חנינה עם מי שאינו ראוי ומאיר לו את פניו. ואותה חנינה ואותה הארת פנים עומדת היא לנגדו כל ימיו ולא מרפה ממנו. חוב הוא ועליו לפורעו. והדין דין אמת. זכרתי מה שנדרתי בעת צרה כשיצאנו מן הטנק ורצנו בין הכדורים להסתתר בוואדי. ידעתי, העולם לא יהיה עוד בעיני מה שהיה קודם.

• הראי"ה קוק, מידות הראיה, אמונה כא:

מי שכל חשקו הוא להתקרב אל ה', ירצה שגם התנהגותו ומעשיו החיצוניים יתאימו לאותו חשק פנימי. מתוך כך הוא ידור נדרים ויקבל על עצמו החלטות מעשיות מעבר לתרי"ג המצוות.

… מי שמטהר נפשו, ומעמיד את סכום חייו על התוכן האידיאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוק רק בו, ימצא תמיד את נטייתו החזקה אל האמונה, והשעשוע העליון של אור אלוקים יחייהו, וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההתנהגות החיצונית, ע"פ אותו העניין המתאים אל החשק האידיאלי הפנימי, ובעצמו ידור נדרים ויסכים הסכמות לסמן בהם חייו בסימנים של זיקוק אלוקי, וקל וחומר שישמח מאד בכל הנדרים הכלליים, שהם כל מסורת האבות, בזיקוקם העממי הכללי לצור משגבם ואלוקי חשקם ותשוקתם.

שאלה פותחת – דיון בסגנון קצת אחר

"נחנו נעבור חלוצים לפני ה'" (במדבר לב, לב)

כיצד הייתם מגדירים את עצמכם, כחלוצים ומובילים בחברה, או יותר כהולכים בתלם אחרי מוסכמות חברתיות?

באיזה עניין בחייכם אתם מרגישים חלוצים, או לפחות מעוניינים להיות חלוצים?

לפרשת מסעי

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת מטות

פותחים שולחן – לפרשת מסעי

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת מטות-מסעי