לחץ להדפסהלחץ להדפסהprint

1. "ואת שבתותי תשמורו" (ויקרא יט, ג)

 

שאלה לדיון: מה עושים בשבת?

בשבת עלינו להימנע ממלאכות רבות. אם כן, מה עושים בשבת? מה לדעתכם צריך להיות התוכן העיקרי של השבת? (מנוחה, אכילה, קריאת ספרים עיתונים, לימוד תורה, השקעה במשפחה, מפגש עם חברים)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הרבנית אורה רבקה וינגורט, אור הלבנה עמ' 115-116

אהבת ה' והתענגות על ה' הם התוכן העיקרי של השבת. ניתן להגיע אליהם דרך התפילות המיוחדות של שבת ואף דרך אכילת המטעמים של שבת.

השבת היא יום של אהבה, יום של דביקות. החל מקבלת שבת, בה אנו מזמינים "בואי כלה, בואי כלה…", אנו מבינים כי בשבת יש חיבור גדול – חתונה.

למעשה, ישנה חתונה כפולה. לשבת נאמר "כנסת ישראל היא בן זוגך", ומבחינה זו, השבת היא הכלה ובה אנו נדבקים. מצד שני, כנסת ישראל היא "כלה קרואה בנעימה", כלה הנדבקת בדודה – הקב"ה – ביום השבת. היינו היכן שהיינו משך ששה ימים, ביום השבת אנו שבים ונפגשים. לפי זה מובן מנהג ישראל לקרוא מגילת "שיר השירים" בערב שבת לפני מנחה (ולאלו מאתנו שאינן מספיקות, מובא בספרים שניתן לומר שיר השירים במהלך השבת, מתי שמתאפשר…).

חתונת השבת מתרחשת, כבכל חתונה, בשלבים. במהלך השלבים הללו הדביקות הולכת ומתחזקת. ליל שבת הוא בבחינת אירוסין-קידושין, וכנוסח תפילת ערבית "אתה קידשת". ביום השבת, החתונה עצמה. בתפילת שחרית אומרים "ישמח משה במתנת חלקו", ומרמזים למתנות שנותן החתן לכלה בחתונה. לקראת ערב אנו מגיעים לשיא – לייחוד, וזו כמובן שעת סעודה שלישית. נוסח התפילה במנחה הוא "אתה אחד", המרמז לייחוד. בכך ניתן להבין מדוע זוהי התפילה הקצרה, משום שברגעים האינטימיים ביותר אין צורך בהרבה מילים….

מה אם איננו מרגישות ממש 'מאוהבות' במהלך השבת? גם על זה אפשר להתפלל. לפני שבת, ובעיצומה. ב"ליקוטי תפילות" לרבי נתן מברסלב מופיעות תפילות נפלאות גם בעניין זה.

במהלך השבת אפשר להתפלל גם בדרך המיוחדת לשבת – בזמר. זמירות שבת מבטאות רחשי לב עדינים וכמוסים, ומהנפלאים שבהם הוא פיוטו של רבי אהרן מקרלין: "י-ה אכסוף נועם שבת, המתאמת ומתאחדת בסגולתך. משוך נועם יראתך לעם מבקשי רצונך. קדשם בקדושת השבת המתאחדת בתורתך. פתח להם נועם ורצון לפתוח שערי רצונך…".

אפשר להפוך את הרצון לתפילה, ואפשר גם להתפלל לרצות יותר…

 

עונג שבת

 

עונג? להתענג? האם זהו ערך יהודי?! ועוד איך. הרמח"ל בפתח "מסילת ישרים" כותב: "והנה, מה שהורונו החכמים זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא". וממשיך בעל ה"מסילת ישרים": "ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא וכו' אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם וכו' והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה הם המצוות וכו' ומקום עשיית המצוות הוא רק בעולם הזה…".

כל עבודתנו בעולם הזה, היא השגת העונג האמיתי והשלם בעולם הבא. אמנם, גם בזה העולם יכולות אנו לטעום טעם גן עדן, "מעין עולם הבא, יום שבת מנוחה". ואכן, העונג הוא מעיקריה של השבת, כלשון הכתוב "וקראת לשבת עונג". להלכה, מתפרש הכתוב כאכילת משמנים, "איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת".

סוגיית האכילה, וה'תענוג' שהיא גורמת לנו היא מן ההסתבכויות הרציניות שלנו. 'תסביך' זה איננו מקרי, והוא נעוץ בנו עמוק מאז חטאם של אדם וחווה…

מכל מקום, בשבת אין תסביכים. בשבת מתענגים על אכילת משמנים ושתיית ממתקים, "והיינו שבימות החול לא כל אחד מסוגל לרומם את העניינים הגשמיים כולם שיהיו בבחינת קודש, אבל ביום שבת קודש הכל קודש … ומכוח קדושה זו מסוגל כל איש יהודי לרומם בשבת קודש את כל ענייני 'לכם' שיהיו קודש".

 

  • הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה שבת, פרק ה' ופרק כב:

מצווה להרבות בלימוד תורה ביום השבת, ואמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג) לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". עוד אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ.) …

אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבת, חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתיה ושינה (פסחים סח, ב). אמנם יש סוברים, שרק ביום טוב החלוקה שווה, אבל בשבת שנועדה לתורה, צריך להקדיש יותר ממחצית הזמן ללימוד התורה (ב"ח ע"פ הרמב"ם) אולם לרוב הפוסקים, כוונת חכמים שגם בשבת יש לחלוק את הזמן, חציו לתורה וחציו לעונג גשמי. יוצא לכאורה לפי זה, שחובה להקדיש כשתים עשרה שעות וחצי לתורה, שכן משך השבת עם תוספת שבת הוא כעשרים וחמש שעות. אולם למעשה נראה שאפשר להקל, שאותן שבע שעות שאדם צריך לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות, ומתוכן יש להקדיש כתשע שעות לתורה, וכתשע שעות לעונג שבת של אכילה, שתיה ותוספת שינה של תענוג. ואף שעיקר העניין הרוחני של השבת נועד ללימוד תורה, נראה מדעת כמה פוסקים שאפשר להקל ולכלול בתשע השעות של תורה גם את שעות התפילה, ובתנאי שלא יאריכו מדי בתפילה. לפי זה יוצא שבפועל צריכים להקדיש לכל הפחות שש שעות בשבת לתורה, שיחד עם שלוש השעות המוקדשות לתפילה יהיו תשע שעות.

על גבי החלוקה הכללית, מחצה לעונג רוחני ומחצה לעונג גשמי, ישנה הדרכה נוספת, שתלמידי חכמים שרגילים לסגף עצמם במשך ימות השבוע בשקידת התורה, יוסיפו מעט בעונג גשמי, ואילו אנשי מעשה שאינם מספיקים ללמוד תורה כראוי בימות החול, ירבו יותר בלימוד התורה    (ירושלמי שבת טו, ג, פס"ר סו"פ כג, ב"י רפח, א). וכן כתב הרמ"א (רצ, ב:) בעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מתלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימי השבוע. ותלמידי החכמים ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתיה קצת, דהרי הם מתענגים בלימודם כל ימי השבוע".

הטעם לכך, שהשבת נועדה להשלים את האדם שלימות גמורה, ברוחניות וגשמיות. ואנשי מעשה שעסוקים כל השבוע בעבודתם, זקוקים יותר להשלמה בלימוד התורה, ותלמידי חכמים שמתישים את גופם בשקידת התורה, זקוקים יותר להשלמה בעונג גשמי. מכל מקום אלו ואלו צריכים לתת מקום נכבד לעונג שבת רוחני ולעונג שבת גשמי, שעל ידי חיבורם יחד הם מפרים זה את זה, והאדם מגיע לשלמותו, וזוכה לעונג שבת עמוק ואמיתי…

 

לדעת הרמב"ם, מותר לקרוא בשבת רק בדברי קודש, אבל בכל שאר דברי החולין אסור לקרוא, ואפילו ללמוד מדעים אסור, כדי שלא ינהג בשבת כמנהג חול ויבוא מתוך כך לידי כתיבה. אבל למעשה נוהגים כדעת רוב הפוסקים (רש"י, ר"י, רא"ש), שסוברים שהאיסור הוא לקרוא בענייני חשבונות ועסקים, וכדי שלא יבואו לקרוא בהם, אסרו חכמים לקרוא גם בדברי חול שאין בהם ערך. אבל בדברי חול שיש בהם ערך מותר לקרוא, כדוגמת דברים שיש בהם צורך הגוף, כמו הדרכות על תזונה נכונה ומרכיבי המזון שמודפסים על האריזות. וכן מותר ללמוד חכמות ומדעים.

וסתם דברי חול וסיפורים שאין בהם ערך, אסור לקרוא, אבל מי שמתענג בקריאתם רשאי לקרוא בהם דרך ארעי, שלא גזרו על קריאה שיש בה עונג. אבל סיפורים מסקרנים שגורמים צער או דאגות אין לקרוא בשבת (מ"ב שו, לח; שז, ג). ונראה שסיפורים עצובים מתולדות ישראל ומחיי הצדיקים מותר לקרוא, הואיל ויש בהם ערך של לימוד תורה ומוסר, אלא שעדיף ללמוד בדברים משמחים המתאימים יותר לשבת.

מעיקר הדין מותר לקרוא בעיתונים דברי חכמה. ומי שמתענג מקריאת חדשות וסיפורים ופרשנויות – רשאי לקרוא בהם, אבל ידיעות שגורמות לעצב ודאגה אסור לקרוא. מותר לקרוא על כלכלה מאמרים כלליים שאינם עוסקים בהדרכה מעשית, אבל אסור לקרוא מאמרים שיש בהם הדרכה מעשית לעסקים והשקעות. וכן אסור לאדם לקרוא פרסומות למוצרים שאולי יקנה בעתיד.

ואף שמעיקר הדין מותר לקרוא חלקים מהעיתון, לדעת רבים ראוי להימנע מקריאת עיתונים בשבת, מפני שהם מלאים פרסומות מסחריות, ויש בהם הרבה ידיעות מצערות, וקשה להבחין בין המותר לאסור. בנוסף לכך, הקריאה בהם מבטלת את עיקרה של השבת שנועדה ללימוד תורה.

 

  • רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תניינא, יז:

בשבת עלינו להשתדל להיות כמה שיותר בשמחה, ולהתענג על ה' באכילה, שתיה ומלבושים.

צריך ליזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת, כי מעלות וקדושות שבת גדולה ויקרה מאד וכו'. ועיקר הכסילות הוא מחמת השעבוד שיש בחול, כי על ידי השעבוד אין הדעת שלם וכו'. אבל בשבת הוא חירות, וכשיש חירות ואין שעבוד וגלות, אזי הדעת שלם כנ"ל ועיקר החירות על ידי התענוג והשמחה של שבת, בחינת (ישעיה נח) "אז תתענג על ה'", הנאמר בשבת. ועל ידי זה נעשה חירות, בבחינת (שם נה) "כי בשמחה תצאו", שעל ידי שמחה יוצאין לחירות וכו'.

והכלל, שצריך לנהוג שמחה גדולה בשבת קודש, ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל, רק להתענג על ה' ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג, הן אכילה ושתיה, הן מלבושים כפי שיכול. כי אכילת שבת היא כולה רוחניות, כולו קודש, ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חול…

 

2. "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז)

 

שאלה לדיון: תוכחה, ביקורתיות

רבים מאתנו נוטים להתבונן בביקורתיות על תופעות או אנשים מסביבנו ואף למתוח עליהם ביקורת. מה דעתכם על תכונה זו? מהן השלכותיה על הסביבה ועל האדם עצמו? ממה נובעת תכונה זו?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  •  ספר יראים, סימן רכ"ג:

כאשר רואים חבר שאינו נוהג בדרך הגונה וטובה, מצווה להוכיח אותו ולהדריך אותו בדרך הטובה אף אם נראה כי אינו מקבל את התוכחה. אולם יש לעשות זאת בנעימות ובנחת ולהיזהר מאד שלא לבייש אותו.

ציווה בוראנו, הרואה דבר בחברו שאינו הגון, שיוכיחנו וידריכנו לטובה דכתיב בפרשת קדושים "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". ואמרינן בב"מ באלו מציאות (ל"א, א), הוכח תוכיח, אפילו 100 פעמים…

וצריך המוכיח להוכיח במקום שלא יתבייש חברו, כדתניא בערכין: יכול אתה מוכיחו אף על פי שפניו משתנות, תלמוד לומר "לא תישא עליו חטא"…

וכל מי שרואה בחברו דבר שאינו הגון ואינו מוכיחו, הקב"ה תובע מידו, דכתיב ביחזקאל "ואתה כי לא הזהרתו, רשע בעוונו ימות ודמו מידך אבקש"…

ועל המוכיח להוכיח בנעימות ובנחת כדי שיתקבלו דבריו, כדאמרינו בשבת (ל"ד, א), עשרתם ערבתם, הדליקו את הנר.

 

  • חפץ חיים, שמירת הלשון, שער התבונה יג-טז:

אדם ביקורתי מאד, אשר בכל עניין מוצא פגם ומתבונן על העולם בעין שלילית, לא יוכל להימלט מעוון לשון הרע עד שלא יתקן מידה זו.

ויש שסיבת הרגל עוונם בא להם מצד מידת נרגנות. והוא האיש אשר דרכו וחוקו להתאונן ולהתרעם, וימצא תואנות על חבירו תמיד על מעשיו ועל דבריו, ואף על פי שחבירו בתומו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר. וידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון, וחושד חבירו שבשנאתו אותו עשה הדבר הזה וכו'. והנה המנוגע במידה הרעה הזאת לא יימלט תמיד מעוון לשון הרע על ידי זה, כי בכל מה  שחברו עושה או מדבר יתראה לו שכיוון רק נגדו…

 

  • רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תניינא, י"ז:

דרכו של הקדוש ברוך הוא להתבונן רק על הטוב שאנו עושים, ואף אם יש בנו משהו לא טוב, אינו מסתכל על זה. זוהי משמעות הפסוק "לא הביט און ביעקב". אם כך נוהג הקב"ה, ודאי שגם אנו, בני האדם, צריכים להתבונן רק בטוב שיש בחברינו ולא לחפש אחר הפגמים.

דרך השם יתברך להביט על הטובות שעושין, ואף שנמצא בהם גם כן מה שאינו טוב, אינו מסתכל על זה. כמו שכתוב (במדבר כג): "לא הביט און ביעקב". מכל שכן שהאדם אסור לו להביט על חברו לרעה, למצוא בו דווקא מה שאינו טוב ולחפש ולמצוא פגמים בעבודת חברו, רק אדרבא, מחויב להביט רק על הטוב.

 

  • הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, שכו, קפה:

היכולת להסיר את הביקורתיות מן הלב ולהתבונן על כולם (כולל הרשעים) בעין יפה, דורשת עבודה ומאמץ גדול. כשמצליחים למצוא את נקודת הטוב גם ברשעים, כוח הרע הולך ומתמעט.

עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכול בעין יפה, בחמלה של חסד, שאין לה גבול, להידמות לעין העליונה גם על מה שעושים הרשעים, גם על הרעים היותר מוחלטים ברשעות, לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצוא את הצד הטוב שבהם… וכשמוצאים אותה הנקודה מסלקים בזה את כוח הארסי שבהסתה עצמה, וכוח המהרס שבה הולך ומתמעט…

אשרי האדם המעמיק בטוב העליון הזורח בכל הטובות והרעות. הוא ימצא את הצדק בכל רשע, האמת שבכל שקר, הטוהר שבכל טומאה, הנועם שבכל מר.

 

שאלה פותחת: שריטה בנפש

"ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא יט, כח)

ישנם אירועים בחיים המשאירים רושם בנפשנו גם שנים רבות לאחר מכן (אירועים חיוביים ושליליים).

נסו להיזכר באירוע שנחרט בנפשכם. כיצד משפיע אירוע זה על חייכם כ יום?

אילו תובנות עלו בכם במהלך הזמן בעקבות אותו אירוע?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת אחרי מות

פותחים שולחן – לפרשת קדושים

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת אחרי-מות – קדושים