לחץ להדפסהלחץ להדפסהprint

1. "ויפלו על פניהם ויאמרו א-ל אלוקי הרוחות לכל בשר וכו' " (במדבר טז, כב)

 

 

שאלה לדיון: לרצות להתפלל

כיצד לדעתכם ניתן להפוך את התפילה ממעמסה לרצון? איך נצליח להתייחס לתפילה כמתנה – עניין שאנו חושקים בו, ולא כעוד משימה שיש לסמן עליה וי?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הראי"ה קוק, עולת ראיה, ענייני תפילה, הדרכת התפילה וחלקיה:

לפני התפילה עלינו לצייר לעצמנו כמה נפשנו חלושה ורחוקה מהקדוש ברוך הוא, וכמה כבד לנו בלעדיו. כך יתעורר בנו הרצון והצורך לשפוך את שיחנו לפני אבינו שבשמים. באופן זה התפילה תהיה עבורנו הזדמנות להתחזק ולהוסיף כוח, במקום לחוש כי היא מכבידה עלינו. 

"רבי אליעזר אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מאי קבע, אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא, כל שתפילתו דומה עליו כמשאוי." לפני התפילה צריך להיות ציור הנפש כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות, הרחוקים ממושגי השלמות ואור פני מלך חיים, ורק בזאת תיגול מעל  ליבה המשא אשר יכבד עליה, בשופכה שיחה לפני יוצרה ואביה שבשמים. ובזה תוסיף אומץ ותחת רוח כהה תעטה מעטה ששון ורוח חדשה בעוז וחדוות ה' תהיה עומדה. אבל כשחסר הציור האמתי הזה, ותחת אשר מתכונת התפילה הראויה היא להוסיף אומץ ולהחליף כוח בנפש ורגשותיה, עוד תוסיף ליגעה, אין זאת צורת התפילה השלמה. שהיא צריכה לבוא מצד הרגש הפנימי, ולא מצד קביעות חובה חיצונית, שאז בהכרח תהיה דומה כמשאוי.

 

  • ריה"ל, ספר הכוזרי, מאמר ג, ה:

החסיד אינו מתייחס אל התפילה כאל עניין שבשגרה. הוא מצרף אל מילות התפילה מחשבה וכוונה. בדרך זו, הופכת שעת התפילה עבורו לגרעין הזמן ופריו, לחלק התמציתי ביותר של יומו. הוא מצפה לרגע בה יוכל לעמוד בתפילה ולהידבק בקדוש ברוך הוא, וככל שהוא מתרחק מן התפילה הוא מרגיש כבדות בנפשו.

אין תפילת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל, כשירת הזרזיר והתוכי, אלא כל מילה מחשבה עמה וכוונה בה. בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה, כי על ידה הוא מדמה אל העצמים הרוחניים ומתרחק מן הבהמיים. וכשם שהיו לו שלוש עיתות התפילה שבכל יום – פרי יומו ולילו, כך יהיה לו יום השבת לפרי השבוע, כי יום זה מזומן להידבקות בעניין האלוקי. וכל עבודת החסיד היא ב'שמחה' ולא בכניעה – כמו שבארנו למעלה.

והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף, שכן תפילת אדם טובה לנפשו, כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעודת לילה. אולם ככל אשר תתרחק שעת התפילה תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה… אך בשעת התפילה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים, ומכין אותה לקראת העתיד.

 

  • שיחות נבחרות מליקוטי מוהר"ן תניינא, צז, צח:

בתפילות המסודרות עם הנוסח הקבוע ישנה התגברות של מניעים שונים המעכבים אותנו ומנסים לפגוע בהתעוררות הלב, אולם בשיחה שאדם עורך בינו לבין קונו מעבר לנוסח הקבוע, אין מניעים אלו קיימים וניתן להגיע דרכה להתעוררות הלב. כמובן שהשיחה אינה באה להחליף את התפילה הקבועה, אלא להוסיף עליה. כמו כן, הדיבורים עצמם, יש להם כוח לעורר את הלב אף אם נדמה לנו שליבנו אינו משתוקק כעת לקדוש ברוך הוא.

עוד שמעתי בשמו לעניין מעלת השיחה בינו לבין קונו, שאמר שעל תחינות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שהם יודעים מהם מכבר. כמו, למשל, על הדרך הכבושה, הידוע ומפורסם לכול, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר. אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש, שאינו נודע עדיין, שם אינם יודעים לארוב שם כלל. כמו כן לעניין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם עצמו בינו לבין קונו, הוא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מליבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב. ואף על פי כן הזהיר מאד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות, כמבואר בדברינו כמה פעמים.

עוד אמר לעניין התחזקות בהתבודדות ותחינות ובקשות, כי הדיבור יש לו כוח גדול לעורר את האדם, אף על פי שנדמה להאדם שאין לו לב, אף על פי כן כשידבר הרבה דברי התעוררות ותחינות ובקשות וכיוצא, זהו בעצמו שמדבר, הוא בחינת התגלות התעוררות ליבו ונפשו לה' יתברך, בבחינת (שיר השירים ה): "נפשי יצאה בדברו", שהדיבור בעצמו הוא התגלות הנפש והלב. ולפעמים על ידי שידבר הרבה, אף על פי שיהיה בלא לב כלל, אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ובנפש. והכלל, כי הדיבור בעצמו יש לו כוח גדול.

 

 

 

 

2. "כי כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו?" (במדבר טז, ג)

 

שאלה לדיון: הבדלי מעמדות

האם לדעתכם התורה דוגלת בשוויון מעמדות או בהעמדת דרגות שונות בעם ישראל?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב שלמה ריסקין:

בדתות אחרות ישנו הבדל ברור בין המעמדות השונים, בין כוהני הדת לבין אלו שאינם כאלה. אצלנו היטשטשו הגבולות הללו. כולנו חלק מהתפילה, ולא משנה מהו המקצוע בו אנו עוסקים. כולנו עטופים בטליתות ונראים ככוהנים.

היכנסו לבית כנסת בשבת רגילה: האדם המוביל את התפילות עשוי להיות הקצב המקומי. אדם אחר, רוקח במקצועו, פותח את ארון הקודש. השלישי אדריכל, קורא לאנשים לעלות לתורה, ומי שקורא את פרשת השבוע הוא אולי נער מתבגר. בתי כנסת רבים אף אין רב רשמי. בדתות אחרות יש הבחנה ברורה בין כוהני הדת לבין אלו שאינם כאלה. אבל אצלנו היטשטשו ההבחנות האלה. כולנו חלק מהתפילה. עם של כוהנים אנו. נסו לבקש מאדם שאינו יהודי, הנכנס לבית הכנסת כאשר כל הגברים עטופים בטליתותיהם והם מתנועעים בתפילה בעיניים עצומות, להבחין בין האנשים הרגילים לבין כוהני הדת. הוא לא יהיה מסוגל לעשות זאת, משום שכולנו נראים ככוהנים.

 

  • שפת אמת, פרשת קורח תרס"א:

הקדוש ברוך הוא נתן לישראל שתי קדושות. הקדושה הבסיסית יותר שייכת לכל ישראל ואין בה הבדלי מעמדות. הקדושה העליונה יותר לא ניתנה לכולם באופן שווה (כדוגמת קדושת הכוהנים), ואליה עלינו לנסות להעפיל כפי יכולנו. קורח ביקש להישאר בדרגה הבסיסית של הקדושה מבלי שתהיה לו נגיעה בקדושה העליונה יותר.

בפסוק כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו. בוודאי גם דברי קורח אלו אמת כי כל העדה כולם קדושים. אבל איתא שנתן הקב"ה לישראל שתי קדושות… וקדושה זו של כלל ישראל היא קדושה אחת. אבל בקדושה שלמעלה לא היה חלק לקורח ועדתו, ובזה כתיב ויבדל אהרן להקדישו קודש קודשים, אם כן הן שתי קדושות. וכמו כן תרומת מעשר, מעשר מן המעשר. העשירי קודש, ממילא מעשר מן המעשר הוא קודש קודשים. וקדושה זו היא מתנה מן השמים…

וקורח ועדתו בוודאי ידעו כי קדושת משה רבנו עליו השלום למעלה, אבל אמרו לא נעלה, ורצו להידבק במדרגה שלמטה. וזהו שנאמר ומדוע תתנשאו. מאחר שראו שהעדה אין יכולים להתמשך אחר מדרגות משה רבנו עליו השלום. אבל באמת הכול היה על פי הדיבור וכך רצונו יתברך שמו, שיהיה לבני ישראל חלק והתקשרות גם בקדושה שלמעלה, הגם שאינו בשלמות לפי מעשה התחתונים. ועל זה נאמר הווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים…

 

  • הראי"ה קוק, אורות התחיה ד:

כשם שאדם פרטי, המתקרב לקדוש ברוך הוא, עושה זאת באמצעות כוחותיו הנעלים יותר ולא באמצעות נטיותיו השפלות, כך בגוף האומה, זקוקים אנו לחלק עליון יותר, לכוהנים היודעים את ה' באמת, על מנת לקרב את האומה כולה לקדוש ברוך הוא.

כשהאדם הפרטי מתקרב לאלוקים איננו מתקרב על ידי כוחותיו הפחותים, על ידי נטיותיו השפלות, כי אם על ידי העליונות שבקרבו. והצד העליון שבו ממשיך את הכול לצד החיים הבהירים האלוקיים. כן גם האורגן הלאומי, וגם האנושי, איננו ראוי ואיננו יכול להתקרב אל האלוקים בקוטנו, בכוחותיו הדלים, בהרגשותיו המהוממות ומטורפות בין גלי חיי החושים הטורפים אותו. אור האלוקים של  הקטנים מתקטן, ועל ידי השפעתו החוזרת מתקטן העולם כולו ומתדלדל.

לכן מאציל האדם חלק עליון מקרבו, מקרב קבוציו, לשם התקרבותו כולו לאלוקים. הכהן החסיד העליוני, המלא חסד ודעה עליונה, הוא יודע את האלוקים באמת, ועל סמך דעתו והרגשתו העליונה נסמך הוא העם כולו…

לעשות את האומה כולה כוהנת, בלא הדרגה, כולה חכמה, נזירה ויודעת אלוקים… זה אי אפשר כעת…

 

 

 

שאלה פותחת – דיון בסגנון קצת אחר

"ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" (במדבר יז, כג)

אנו עומדים בסיומה של שנת הלימודים בה עמלתם בתחומים שונים.

אילו פירות קצרתם בסיומה של שנה זו? על מה עמלתם במיוחד במהלך השנה ושמחתם עתה לראות את הפירות?

איזה פרח גיליתם בעצמכם שלא שמתם לב לקיומו קודם לכן?

 

 

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת קורח

 עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת קורח