לחץ להדפסהלחץ להדפסהprint

1. "אברהם הוליד את יצחק" (בראשית כה, יט).

רש"י: לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכול אברהם הוליד את יצחק.

שאלה לדיון: "ליצני הדור" או "ליצן הכיתה" ו"ליצן השבט"

כמעט בכל חברה יש מי שנושא את תואר "הליצן". מה דעתכם על תכונת הליצנות? האם היא חיובית או שלילית?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. מי שטעם יין הונגרי, עמ' 54-62:

תקציר: צחוק והומור חשובים מאד לבריאות הנפשית והפיסית שלנו ולחיי חברה תקינים. שימוש נכון בהומור מפוגג מתחים וקשיים. ציניות, לעומת זאת, אינה רצויה כלל.

אל תצחקו. הומור הוא עניין רציני. הוא משמעותי לחיי החברה שלנו, לחיים הבין-אישיים שלנו, ליכולת שלנו "להסתדר" בחיים, ליהנות ולשמוח בהם, ולהנות אחרים.

חשיבות ההומור והצחוק לחיים מוכחת על ידי המדע כעניין התורם לבריאות התקינה והיומיומית.

הרבה מה"קליק" שלנו עם אנשים אחרים טמון ביכולת שלנו לצחוק יחד.

לצחוק, פירושו לצאת מהחוק. לפרוץ את המגבלות והמוגבלויות של החיים.

על ידי צחוק יוצאים מעולם קטן לעולם גדול, ומזמן דחוק לזמן מרווח, ומנפש צרה לנפש רחבה (על-פי הבעל-שם-טוב)

בכוחו של שימוש נכון בהומור לפוגג מתחים ומבוכות ולדלג על מכשולים וקשיים.

למדו לצחוק על הקשיים, לצחוק באופטימיות שבטוחה שאין בכל הקשיים ממש, שאסור להתייחס אליהם ברצינות יתירה.

גם את עצמכם עליכם להפסיק לקחת ברצינות תהומית. מה יש? צחקו קצת גם על עצמכם.

כשאנחנו משתמשים בהומור, במקום להתייחס לבעיות העומדות על הפרק ב"רצינות" הראויה, אנחנו למעשה מכריזים: "נכון. יש בעיות ויש קשיים, אבל מצב הרוח שלי ושלך חשוב הרבה יותר מהם."

צחוק, צחוק, אבל גם קצת רצינות צריך.

באותה קלות שבה ביכולתו של ההומור להתיר תסבוכות, לפוגג מתחים ולדלג על קשיים, כך הוא גם עלול להיות גורם מזיק, כשאינו מנוצל נכון.

ציניות – מכירים?

בוודאי. מי אינו מכיר?

ציניות היא חומת מגן לעגנית שמונעת מאיתנו קשר ומגע עם הזולת.

ציניות היא ההיפך הגמור מהומור בריא.

הומור מקרב, ציניות מרחיקה.

הומור הוא פתיחות, ציניות היא אטימות נוראה.

ציניות היא ה"נשק" הזמין והקליל ביותר שמצוי בידינו כדי לאטום את עצמנו, וכביכול להפוך בכך לבלתי פגיעים, ולפעמים אף כדי לפגוע בעצמנו או באחרים.

ציניות איננה חייבת להתבטא במילים חריפות. לפעמים די ב"עיקום אף" או קריצת עין, כדי להעמיד חומת מגן בצורה סביבנו, או כדי לשלוח חץ משונן בלב אוהבינו.

אנחנו חייבים לוותר על כך.

 

ב. גמרא שבת ל:

תקציר: הגמרא מחלקת בין כמה סוגי שמחה. שמחה של מצווה היא שמחה רצויה. שחוק וקלות ראש אינם רצויים. בדיחה טובה יכולה לפתוח את הלב ללמידה, אולם אחריה יש להיות בכובד ראש.

כתיב טוב כעס משחוק וכתיב לצחוק אמרתי מהולל, כתיב ושיבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זו עושה. לא קשיא. טוב כעס משחוק – טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעוה"ז משחוק שמשחק הקב"ה על הרשעים בעוה"ז וכו', ושיבחתי אני את השמחה – שמחה של מצוה, ולשמחה מה זו עושה – שמחה שאינה של מצוה, ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה וכו' כי הא דרבה מקמי שפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא (רבה פתח את שיעורו בדברי בדיחות, ולאחר מכן ישב באימה והתחיל בלימוד).  ומפרש רש"י: ובדחי רבנן – נפתח ליבם מחמת השמחה.

 

ג. רמח"ל, מסילת ישרים בביאור מפסידי הזהירות:

תקציר: הליצנות פוגעת ביכולת להתפעל מעניינים רוחניים ולהתעורר לתשובה. היא יוצרת מעין חומת הגנה בלב האדם ולא נותנת לדברים המעוררים את הלב לפעול עליו.

ותראה קשי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן, אשר ישמיט ויפיל מעליו החיצים ומשליכם לארץ, ולא יניח אותם שיגיעו אל אל גוף האדם, כן הלצון בפני התוכחה והמרדות. כי בליצנות אחת ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות, מה שהלב מתעורר ומתפעל מעצמו מדי ראותו או שומעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכוח הליצנות יפיל הכול לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת העניינים, ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כוח הלצון ההורס כל ענייני המוסר והיראה.

 

 

  1.  "אל תרד מצרימה… גור בארץ הזאת" (בראשית כו, ב-ג)

שאלה לדיון:

מה דעתכם על נסיעות לחו"ל? (לצורך מגורים, טיול, לימודים, עבודה, טיפול רפואי)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. רמב"ם, הלכות מלכים ה, ט:

תקציר: ישנו איסור לצאת מן הארץ. במקרים מסוימים מותרת היציאה, אולם אחר כך יש לחזור.

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם. אלא ללמוד תורה או לישא אישה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שווה דינר חטין בשני דינרין. במה דברים אמורים, כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר. אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריווח. ואף על פי שמותר לצאת אינה מידת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום.

 

ב. לבקר בהיכלו, שערים לדמותו של הרב בן ציון חיים פריימן זצ"ל, מצדיקי ירושלים (עמ' 200-201):

תקציר: על פי הרב חרל"פ, אדם שאינו רוצה לצאת לחו"ל ועושה זאת מתוך אילוץ, הרי זה סוג של אונס, ונחשב לו כאילו נשאר בארץ ולא יצא. הרב בן ציון פריימן זצ"ל הרגיש כאנוס ממש כשנאלץ לצאת לחו"ל, ולעיתים לא היה מסוגל לצאת אף כשנזקק לכך.

סיפר הרב בן ציון קריגר:

יום אחד סיפר לנו הרב, כי נאלץ הוא לנסוע עם הרבנית לשווייץ. חשתי בצער הגדול שגורמת לו היציאה מן הארץ, ושלחתי לו מכתב למונטרה שבשווייץ ובו ציטוט מן הספר "מי מרום" של הרב חרל"פ. הרב כותב שם כי אדם אשר רוצה מאוד להיות בארץ ונאלץ לשהות בחוץ-לארץ, אנוס על פי הדיבור כמו משה רבנו או בגלל אונס אחר, הרי אמרינן לגביו אונס – כמאן דעביד דמי (אומרים עליו שהוא אנוס, והוא נחשב כמי שעשה), ולכן נחשב הוא כמי שנמצא בארץ.

הרב השיב לי במכתב כי דבריו של הרב חרל"פ ידועים לו, וכשיחזור ארצה נשוחח על כך.

כאשר שב הרב לארץ, והגיע לשבת לישיבה במעלות, סיפר לי כי דברים אלו שמע אישית מפי הרב חרל"פ, וכי בעקבותיהם שאל את הרב אם דבריו לא יכולים לגרום לאנשים להישאר בחוץ לארץ בתואנה כי הם אנוסים. הרב השיב לו כי את האמת יש לומר, והרוצה לטעות – שיטעה. אחר כך הוסיף הרב חרל"פ ואמר, כי מאידך גיסא, דברים אלו יכולים לעודד אנשים רבים השוהים בחוץ לארץ מחמת אונס גמור ואמיתי, ומי יודע אם הרב פריימן עצמו לא יזדקק אי פעם לדברים אלו.

מששמעתי את סיפורו של הרב פריימן, אמרתי לו כי אם דברי הרב חרל"פ כלפיו היו בבחינת נבואה, הרי שהם יכולים להיות אישור עבורו לשהותו בחוץ לארץ, וכי הוא אנוס באמת.

 

על הקושי של הרב פריימן לצאת מן הארץ סיפר הרב יהודה עדס, ראש ישיבת "קול יעקב" בירושלים:

 

זוכר אני כיצד התרשמתי מקדושת ארץ ישראל שבערה בו.

לפני כחמישים שנה, בהיותי תלמיד בישיבת פוניבז', הגיע הרב פריימן באחד הימים אלינו לישיבה וישב ללמוד במשך כל היום. בלילה ניגש אליי ושאל אם יכול הוא ללון בחדרי. כמובן שהסכמתי. הרב נשאר בחדרי במשך כמה ימים, והרבינו לדבר בלימוד. כל אותם הימים לא סיפר לי הרב מה מעשיו ומדוע בא.

ביום האחרון, כמדומני שהיה זה יום חמישי שהיה גם סוף ה"זמן", ביקש ממני שניסע יחד לירושלים.

באותם הימים, לצורך נסיעה מבני ברק לירושלים היה עלינו לעבור דרך התחנה המרכזית בתל אביב. כשהגענו לתחנה המרכזית, ניגש הרב פריימן למדור "שמירת חפצים" ולקח משם ארגז גדול מלא ספרים אשר מסר לשמירה. סייעתי לו להעלות את הארגז על גג האוטובוס.

לאורך כל הנסיעה שוחחנו בדברי תורה, אך מדי פעם בפעם שמעתי אותו נאנח אנחה עמוקה.

ביקשתי ממנו כי יספר לי מה מכביד עליו, והוא ניאות להסביר לי:

"פרנסתי דחוקה. נאלצתי לחפש תעסוקה אשר תקל עליי את עול הפרנסה.

הציעו לי משרה של משגיח כשרות למשך שבועיים בספינה המפליגה לחוץ לארץ ואחר כך חוזרת. משרה זו הייתה מסירה ממני את הלחץ הכלכלי שאני נתון בו.

עשיתי את כל ההכנות הדרושות לנסיעה, ושמתי פניי לכיוון נמל חיפה. אולם, ככל שקרב מועד ההפלגה כך גברו בי לבטיי. אמנם, חכמים התירו יציאה מן הארץ לצורך פרנסה, אך קשה היה לי לעזוב את קדושת ארץ ישראל.

מאידך, הייתי נבוך. היאך אשוב לביתי? הרי אתבייש מאשתי ומהשכנים. הם ליוו אותי "בתופים ובמחולות", והזמינו במיוחד עבורי רכב אשר לקח מהבית את ארגז הספרים שלי ואת כל החבילות…

במשך כל הדרך היה לי צר מאוד בלב, איך אעזוב את קדושת ארץ ישראל?

הרגשתי כי אינני יכול לעשות זאת, ונסעתי חזרה לכיוון בני ברק. כך הגעתי לישיבת פוניבז', ונשארתי ללמוד כמה ימים.

עכשיו, שהגיע הזמן לחזור לביתי, חושש אני כיצד יקבלוני. מתבייש אני מן השכנים, ואינני יודע מה אענה לאשתי… חושבני, כי אכנס ללמוד באחד מבתי המדרש שבירושלים, ואבוא לביתי בסתר, באמצע הלילה…

 

 

שאלה פותחת

מכירת הבכורה

מה מקומו של בכור האחים במשפחה? האם ההחלטות החשובות בין האחים צריכות להתקבל על ידו? האם עליו לקחת אחריות על עניינים שונים בתוך המשפחה יותר מאחיו הצעירים? איך ההרגשה להיות אח או אחות בכורים (שפן ניסיונות של ההורים, שותף לחינוך הקטנים בבית, יותר חובות או יותר זכויות)? ואיך ההרגשה להיות האח הצעיר שיש לו אח בכור (אוהב/לא אוהב שהוא מחליט עליי, גאה בו, הולך בעקבותיו)