שאלה:האם נכון להוציא ילדים מהבית לפנימייה בכל גיל שהוא, ומהי גישת ההלכה בנושא?
תשובה:בירור סוגיה זו על-פי התורה חייב להתבסס על הכרת המציאות הפנימית בארץ, ואינו יכול להיות תיאורטי לגמרי. על-כל-פנים אפשר להעיר כמה הערות כלליות.
ודאי שעל-פי תורה ההורים הם הגורם המחנך והמורה הראשי הם ההורים, כמו שכתוב "ושננתם לבניך" (דברים ו), "ולמדתם אתם את בניכם" (דברים יא יט), אך זכור לטוב יהושע בן גמלא שראה שלא כל ההורים מסוגלים ויכולים למלא משימה זו, לכן הוא תיקן שיהיו מלמדי תינוקות בירושלים, ואז בוודאי הילדים לא גרו בבית, אך אין הכרח שהיה זה פנימייתי, ויכול להיות שהתאכסנו אצל משפחות מקומיות. הוא בחר דווקא בירושלים, לפי התוספות מפני שיש שם אווירה של קדושה גדולה, ותלמיד שרואה כוהנים עוסקים בעבודה, מתעורר אצלו חשק ללמוד תורה ויראת שמים. אבל גם לזה לא כל ההורים היו מסוגלים, לכן הוא תיקן שיהיו מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך, כלומר בתי-ספר אזוריים ולא פנימייתיים, ובגלל מרחק ההליכה היו מיועדים לבני שש-עשרה או שבע-עשרה. אך בגלל הגיל המבוגר בו הוכנסו התלמידים למסגרת, לא היו להם הרגלי משמעת, ולכן כאשר רבם כעס עליהם, היו בועטים ויוצאים. משום כך הוא תיקן שיהיו מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר מגיל שש-שבע (בבא בתרא כא א).
מכל זה הננו רואים:
- שהמחנכים האידאליים הם ההורים.
- כאשר מחנכים אלה אינם ממלאים חובתם, יש להסתייע במחנכים מבחוץ.
- שגם אז לא היתה מסגרת פנימייתית אלא הילדים גרו בבית.
- יש חשיבות לאווירה כוללת של יראת שמים.
על הערך של ההורים בתור מחנכים אין צורך להסביר הרבה, שהרי חינוך במהותו צריך להיות מתוך תשומת לב לאופי המיוחד של כל אחד, וההורים הם המתאימים לכך, בגלל יכולתם הטבעית להתמסר, והילדים אוהבים ומעריכים אותם.
דא עקא שלא תמיד כן הוא, ובעידן המודרני יש בקיעים רבים בתיאור אידאלי זה. הרבה פעמים יש מרד נגד ההורים בגיל ההתבגרות תוך כדי תהליכים של גיבוש זהות המלווים בקונפליקטים, וכבר אמרו חז"ל שהמכה את בנו הגדול חייב נידוי (מועד קטן יז א), כי הבן עלול לבעוט בו ולהחזיר לו. ובספר פלא יועץ הוא מוסיף, שהוא הדין אפילו בקטן שאינו מקבל מרות, ולאו דווקא הכאה אלא הוא הדין בגערה, ובדורות אלה שיש מרד נעורים חריף, "מה טוב ומה נעים לאב ולאם אם יהיו באפשרות להם שיפרישו את בניהם שלא יהיו סמוכים על שולחנם" (ערך הכאה). ואכן בפנימייה הילד נמצא בחברה שוויונית, שאינה מעוררת אצלו רגשי מרדנות, ואדרבה, מאפשרת את גיבוש העצמאות בגיל ההתבגרות. החינוך החברתי הוא גם בעל חשיבות מכרעת בפנימייה, שהנער מתרגל למלא חובות ולא להיות נמשך רק אחר נוחיותו באורח מפונק. הוא לומד אחריות חברתית.
יש גם ערך רב בהרחבת אופקי התלמידים על-יד פגישת נערים אחרים, מגווני אוכלוסיה שונים.
כמו-כן הפנימיות יוצרות אווירה חינוכית מתאימה, לעומת הבית בה גורמים שליליים נמצאים בסביבתו או אפילו בתוכו, כך שהפנימייה מאפשרת גם להילחם במציאות השלילית, וגם להכשיר את התלמידים להתמודד אִתה.
אין צורך לומר שבמקרה של בתים הרוסים, הפנימייה היא ממש הצלת נפשות.
יחד עם זה יש חיסרון רגשי רב במגורים בפנימייה, ויש ילדים שסובלים מזה מאוד. יש ילדים שזקוקים מאוד לפרטיות וליחס אישי, וקשה להם החשיפה וגם העמידה במאבקים התוך-חברתיים.
היוצא מכל הנ"ל הוא שיש לשים לב לגורמים השוואתיים:
- גיל, שאכן פנימייה יותר מתאימה לחינוך על-יסודי.
- יחס הגומלין בין הילד להוריו במובן של רגשי מרדנות.
- המצב הרוחני והחינוכי של הבית.
- אופיו של הילד ותגובתו לחשיפה חברתית ממושכת.
כמו כן, אי-אפשר לדמות פנימייה לפנימייה, ולכל אחת ואחת יש מאפיינים שונים, בגישה הרוחנית, בשיווי בין חופש והתערבות. אך באופן כללי נוכל לומר שהישיבות התיכוניות והאולפנות הן ניסיון מוצלח מאוד, ויש להן זכויות גדולות מאוד לתורה, לאומה ולקידוש השם.
הרב שלמה אבינר, רבו של היישוב בית אל, ראש ישיבת "עטרת כהנים"