שאלה: הבן שלי – בן 15 – פשוט לא מקבל מרות – לא שלנו ולא של ביה"ס. עושה מה שבראש שלו, מפר את דברינו ב"ריש גלי". איך עושים לזה סוף?

תשובה: שנים ארוכות היו בני אדם רכושם של בני אדם אחרים, עבדים היו רכושם של בעליהם, נשים רכושם של גברים, וילדים רכוש ההורים. לא בצורה אלגורית, אלא באופן ממשי, מחצית מן המין האנושי ואף יותר, הייתה אוכלוסיה ללא רצונות וצרכים, ללא שאיפות אישיות וללא קול.

ברבות השנים החל השחרור, בוטלה העבדות, פחתה אפליית הנשים, וילדים היו לבעלי זכויות (הרבה) וחובות (מעט). חכמי ישראל לאורך הדורות ראו בחירויות אלו קודש, ודאגו לשמר אותן על ידי הלכות שונות.

לעיתים קשה לנו להשתחרר מתביעת הבעלות על מה שסובב אותנו, וודאי על ילדינו, הרי אנו הולדנו אותם, הרי הם חייבים בכבודנו, הרי אנחנו לא העזנו לדבר בפני ההורים שלנו, הרי… אולם חכמים הפכו את המשוואה ואמרו כי תחושת הבעלות על אדם אחר אינה מעניקה לנו את הכח לשלוט בו, אלא לגלות אחריות כלפיו, ו"כל הקונה עבד כקונה אדון לעצמו", ועל אותו משקל כל המביא לעולם ילד, כמוליד אב לעצמו.

כשאומר הורה "הבן שלי", יש וה"שלי" הוא כינוי חיבה – הרי הוא יוצא חלצי ובו גאוותי; ויש שה"שלי" הוא כינוי רכושני – הרי הוא יוצא חלצי ולכן בעלותי עליו ברורה. בדרך כלל, כאשר מדובר בתלונה על הילד, אזי ה"שלי" אינו ביטוי של חיבה אלא של דרישת בעלות.

בהמשך השאלה נאמר בכאב כי הבן עושה "מה שבראש שלו". גם משפט זה יכול להיאמר בשתי משמעויות. לעיתים נשמע כי "את הדרשה הוא חיבר לבד, הכל זה מעצמו, ממה שבראש שלו", בגאווה. אך לעיתים זו טרוניה כואבת, כמו שאומרים על מכונת כביסה שקנינו ש"עושה מה שבראש שלה" ולא פועלת לפי מה שהובטח בחוברת התפעול שקיבלנו עם קנייתה.

להוותכם בנכם עושה את מעשיו בראש חוצות. הרי הוא מייצג אתכם, כולם יודעים היכן גדל ולמי הוא שייך, ואוי לאותה בושה. שוב, כמו כולנו, אתם חשים כי הבן הוא "הארכה" שלכם, הוא איבר מגופכם שלכם, ומעשיו גורמים לכם "נכוּת", שאתם בושים בה.

ולבסוף, הייתם שמחים כי זה ייגמר, רוצים לשים לזה סוף, אבל יש בעיה. כשקונים בחנות, אפשר להחזיר ולבטל את הקניה מיד, אולי לקבל זיכוי ולקנות אחר. אפשר גם להיפטר מהמטרד שקניתם ולקנות חדש, או אולי, במקרה קשה, אפשר למסור לתיקון למומחים. יש הורים שעושים זאת גם עם ילדיהם – שולחים מהבית, מתנחמים בילדים האחרים שלהם "שעושים מה שבראש של ההורים שלהם", או שולחים אותם לבעלי מקצוע היודעים לפתור בעיות חינוכיות, אולי בישיבה תיכונית מרוחקת.

לשמחתי אינכם מן ההורים הללו – הרי פניתם בבקשת עזרה ולא הרחקתם את "המזיק" מהבית. אם כך, אנו כבר רואים את האור, איכפת לכם מהבן, אתם דואגים לו, אז אולי כדאי לשנות את הגישה ולהחליט כי בנכם הוא ישות עצמאית, הראויה לכבוד באשר הוא שם.

ילדינו אינם שלנו יותר מאשר אנו שלהם, זהו העולם החדש, שגם אם איננו מקבלים אותו, הוא העולם אותו יצרנו למענם. אם לא נתייחס אליהם כאל "רכוש" שתפקידו למלא את הציפיות שלנו ולא לבייש אותנו בפומבי, אלא כאישיות עצמאית שניתנה לנו הזכות והחובה (הערה למתקדמים: שהיא חובת גברא על ההורה ולא חובת חפצא על הילד) לדאוג לרווחתה הפיסית והרוחנית, אולי אז ימלא את הציפיות שלנו ממנו.

קשה מאוד להתנתק מתחושת הרכושנות שלנו, לוותר על הזכות הטבעית שלנו לשלוט במה שיצרנו, אולם מסתבר כי רק הנכונות לוותר על מה ששייך לנו עושה אותו לשלנו באמת, תחת אשר נהיה אנחנו שלו. רק אם נדע לקבל את מה שבראש של ילדינו ולכבד אותו, גם אם מה שבראש שלו אינו זהה למה שבראש שלנו, אז, למרבה הפרדוכס, יתקרבו הראשים.

בינתיים, אולי כדאי לשוחח על מה שבראשים שלכם, של שניכם. תבררו קודם מה יש בראש שלו, אמנם בדרך כלל אין שם משנה סדורה אלא רסיסי תחושות, אולם גם הם ראויים לכבוד. אל תטיפו לו את מה שיש בראש שלכם, נסו לוותר לפעמים על הצגת עמדתכם, העמידו אותו על טעויותיו, אך מצאו גם את היופי והמקוריות שפעם היו גם בראשכם ושכחתם מהם.

עצה טובה ומעשית. פגשו את בנכם שלא סביב האירועים המכעיסים, אז יקל לשוחח על דעות ומבוכות. שתפו אותו בלבטים שלכם, הראו לו גם את החולשות שלכם. מצאו גם בדבריו טעם והוכיחו לו כי תקבלו אותו כפי שהוא וכי אינכם רוצים לשים סוף למאומה. בדרך תצטרכו להבליג על הרבה, אולי תנהגו באופן מלאכותי, שהרי בטבעכם אתם רק רוצים לשים לזה סוף, אולם תגלו כי נפלה בחלקכם הזכות להשתנות, בזכות הבן היקר שלכם.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת