שאלה: בני (בן 17) לא קם בבוקר, לפעמים הוא קם ב-11 ולפעמים ב-12 בצהריים. אני מותשת מהמלחמה היומיומית להעיר אותו ולנסות להקים אותו. האם זוהי אחריותי כהורה לדאוג שיקום בבוקר?

תשובה:

א. כלל גדול בגידול ילדים הוא ההבנה של ההורים, שיש לתת בילד אמון מלא ולהטיל עליו אחריות. ללא אמון זה, הסיכוי שלנו להשפיע על ילדנו יורד פלאים.

בגיל 17, ילדנו כבר ארבע שנים אחרי שהתורה קבעה שהוא גדול לכל דבר ועניין. כשאביו עלה איתו לתורה בשבת הבר-מצווה ואמר: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה", המשמעות היתה, שהאחריות על חייו של הילד עוברת אליו. את הפרט הזה הילד צריך להבין. ויותר מזה, גם ההורים שלו צריכים להבין.

בפועל, אחרי מלחמת ההתשה שאת מתארת, נקודת המפגש בינך ובין הבן מזמן אינה התפילה, אלא מי שולט במי, מי מנהל את חייו של מי. בנקודה הזו, הבן צודק בהחלט. חייו שייכים לו, והוא המחליט הבלעדי עליהם. הוא גם לא יוותר על הזכות הזו שניתנה לו, והוא צודק.

אנחנו הרי יודעים שהתפילה היא פעולה אמיתית בנפש האדם, היא מתנה וחסד גדול לנשמת האדם שריבונו של עולם העניק לנו. אם התפילה היא נקודה אמיתית ואנחנו מאמינים באמונה שלמה שלילדנו יש נשמה גדולה, אז אין ספק שהוא יגיע לנקודה האמיתית הזו באישיותו בעצמו.

אם הוא מבין שעליו להתפלל ורק קשה לו לקום (כי הוא עצלן, כי הוא הלך לישון מאוחר בלילה וכדו'), אז הוא הבין את מה שאת אומרת לו כבר בפעם הראשונה. לא צריך כל בוקר להזכיר לו את הדבר.

אם הוא לא מחובר לעולם התפילה בשלב זה של חייו, הקימה נגד רצונו לא תעורר את עולמו הרוחני להתחבר לתפילה, אלא תעשה את הפעולה ההפוכה.

בשלב הזה של חיי הילד שלנו, בו הוא מתחיל לקחת אחריות על חייו, וגם נופל וקם, נופל וקם יותר משבע פעמים, אחד הדברים החשובים שפועלים נפלאות ונצורות, הוא תפילתה של אמא. (ולא לשכוח לא לומר לו מלה על זה שאת מתפללת עליו, זה עלול להרגיז אותו יותר מכל).

ב. לגבי עצם העובדה שהילד לא קם וישן עד שעה מאוחרת. בעיה זו אינה רק שלו, אלא של נערים ונערות רבים בגיל ההתבגרות, ולכך קיימות מספר סיבות. מצד שני, יש לעמוד על הסיבות הגורמות לתופעה זו אצל כל ילד לגופו, למרות שזו תופעה אופיינית בדור הזה.

הסיבה הטבעית הראשונה שאינה תלויה בילד (למרות שהבעיות עם הילד לא מתחילות בנקודה הזו), היא העובדה שתהליך הגדילה והצמיחה מתרחש בעיקר בשעות השינה בלילה. והדבר גורם לעייפות.

הסיבה הטבעית השנייה היא, שאם הוא הולך לישון בשעות הקטנות של הלילה, מכיוון שהיה עם חברים, או שצפה בטלוויזיה, או שגלש באינטרנט, לא סביר שמי שהולך לישון באופן קבוע בין 02:00 ל 04:00 יהיה מסוגל לקום בבוקר למחרת כאחד האדם. לכן הבעיה איננה מתי הוא קם, אלא מתי הוא הולך לישון. לכן המאבק להעיר אותו בבוקר מתרחש במקום ובזמן הלא מתאימים בעליל.

הסיבה המעשית – אם יש טיול, או עבודה או כל משימה שהבחור או הבחורה התחייבו אליה או חפצים ביקרם, אנו רואים שברגע אחד הם הופכים להיות קלים כנשרים ועזים כנמרים, והם מזנקים ממיטותיהם לעשות רצון עצמם במהירויות מפליאות.

מכאן אנו למדים, שאם אין להם מטרה שלשמה הם צריכים לקום, הם מעדיפים לישון. לכן במקרים כאלה אין סיבה להעיר אותם רק מכיוון שאנו ההורים חושבים שזו הפקרות לישון עד שעות כל כך מאוחרות. חשוב להשאיר את המאבקים לדברים העקרוניים באמת.

הסיבה המשפחתית. כאן באמת ישנה נקודה עקרונית. כאשר מוטל על הבחור או הבחורה לבצע מטלה בבית (למשל, לשטוף חלק מהבית לקראת שבת), כאן כבר יש מקום לדו-שיח מעמיק יותר. זה דבר שקשור לעולם המידות של הילד ולאחריות שהוא מחויב בה כלפי האנשים שהוא חי איתם. צריך להיות ברור גם לנו וגם לילד, שבמקום הזה, בו הוא לא לוקח חלק במחויבות המשפחתית, הוא לא בסדר. אין ילד שאינו מבין את הנקודה הזאת. יש ילדים שהיצר הרע שלהם מסיט אותם מן האמת. לכן צריך לדבר איתם על הדבר, ונדרשת סבלנות לפרק הזמן בו הילד יעכל את הדברים וגם יבצע אותם הלכה למעשה.

אנחנו ההורים צריכים להבין שתהליך רכישת העצמאות האישית של ילדנו, בזמן שהוא מתחיל לעצב בעצמו את מגמת חייו, הוא תהליך שיוצר חיכוך בלתי נמנע בין הסמכות שלנו כהורים לבין העצמאות של ילדנו. להצלחתו של התהליך הזה צריך סבלנות וסובלנות, עצבים של ברזל, עין טובה ואמון מלא שילדנו, בסופו של תהליך, יהיה טוב וישר עם אלוקים ואדם.

הרב זאב שרון, ראש המכינה הקדם צבאית 'ארזי הלבנון'  בשילה