א. הסרט
כששלושת בני היו בני 32 27 ו-24, הייתי אני בת 55. מצאתי את עצמי עם ראש ולב דחוסים במחשבות ורגשות אודות האימהות שלי, ועשיתי על זה סרט. מאז אני מראה את הסרט לקבוצות נשים, ובעקבותיו עולים דיונים מרתקים אודות השלב הזה שבהורות.
בעקבות הסרט הוזמנתי להרצות לפני פורום מכובד של נוגעים בדבר. בהסבר אודות הצורך במפגש נאמר: "על מנת למלא את תפקידם כהלכה, לפעמים ההורים נדרשים ליזום, להיות מעורבים, להביע דעתם, ולפעמים הם נדרשים לשתוק ולהימנע מהתערבות". נראה לי שבמשפט הזה מגולם לב הקושי במה שנדרש מהתפקוד ההורי בשלב בו אנחנו עוסקים. הקושי הוא במאמץ לייצר גמישות לוליינית בין הצרכים ההופכיים כמעט של הילדים בתקופה הזו. צרכים שגורמים להם להביע נזקקות גלויה וסמויה כלפי ההורים מחד, ורצון עז להתרחק ולהתנתק מאידך. ההורים אז נתונים לטלטלות חוזרות ונשנות של הצורך להתמקם נכון. איך לעזור, במה, כמה. איך לא להיעלב, לא להיעלם… איך להישאר קשוב וקרוב למרות התנהגויות מרחיקות מהילדים. הורים כל כך רוצים להיות הורים טובים. כל כך דואגים. והדבר האחרון שהילדים צריכים ומסוגלים לראות, אלה עיניים דואגות, ביטויים של חרדה, חוסר שביעות רצון שחששות בבסיסו.
במפגשים בעקבות הסרט התוודעתי לתכנים האלה המעסיקים הורים שלא בקליניקה. בקליניקה אני פוגשת בנים ובנות צעירים שרוצים לשנות משהו בהתמודדויות שלהם בשלב החיים הזה, ובסדנאות לזוגות אני פוגשת את קבוצת ההורים לצעירים אלה. ההורים הם אלה שכלפיהם מופנות האמירות: נדרש מהם…. צריכים ל…. ללוות.. לעזור…לתמוך… לתת… לדעת… להשתמש בכלים… להתערב… להיות מעורבים… להיזהר… להיות אחראים… להגיד… לשתוק…. לתת דוגמא….
אימי בת 89, שתהיה בריאה. התייעצתי איתה בנושא. היא מיד הגיבה: לעזור לעזור לעזור. התייעצתי עם בני, אבא לשלושה קטנים. הוא מיד הגיב: להיות איתם. כשעצוב לו – להיות עצוב איתו, כששמח לו – להיות שמח איתו. חשבתי לעצמי: איך הורים יכולים להיות גם במצב של עזרה מתמדת, נתינה, ויתור על דברים אישיים, וגם בד בבד להיות פנויים ומותאמים רגשית.
אז מי הם האנשים האלה, ההורים האלה? מה הם צריכים להיות בשביל לעמוד בזה, לעשות את כל זה? מה הם צריכים להיות בשביל לא לעשות? מה עובר עליהם?
***
הוצאתי מהספרייה שלי מה שנראה קשור. אז כפי שאתם רואים יש ספרות ענפה בהדרכת הורים. אבל רק בשנים האחרונות, מבצבצות פה ושם התייחסויות לגילים עליהם אנחנו מדברים. במייל שלי עכשיו יש הזמנה לשלושה כנסים בנושא.
האם זו תופעה מבורכת? כשמדברים על הדרכת הורים אפשר לסמן כמה אסכולות, שההבדל העיקרי ביניהן הוא מוקד הדיון: (א) עצות והוראות להורים לפי צרכים מזוהים של ילדיהם או (ב) התייחסות כוללת לאדם שתפקיד ההורות מהווה נגזרת חשובה מאישיותו, עולמו הפנימי וחייו כולם.
נראה שהדרכת הורים שבבסיסה איתור וניסיונות תיקון לכשלים ופתולוגיות הינה מחלישה ולעיתים אף משתקת. המתנגדים טוענים שהיא מערערת את בטחונם העצמי של המשתתפים. הם שואלים איך תמיד גידלו ילדים, איך חיתנו… איך עושים את זה בימינו בחברות מסורתיות, בעולם החרדי… המנגינות הללו מוכרות וידועות.
הגישה האחרת מציעה פתיחת מרחב חשיבה ודיבור שנותן הכרה להורים כבני אדם שלמים ומהווה במה לרצונות ולהתלבטויות שלהם עצמם.
***
ב. הקניית ידע וכלים הוריים
נחזור לאנשים עליהם אנו מדברים בהקשר של הקניית ידע וכלים הוריים.
הם כיום בני חמישים שישים. כנראה השקיעו את מיטב שנותיהם, מאז היו הם בני 20-30, במילוי חובתם למדינה, בחיפוש ומציאת מקצוע, במציאת בן בת זוג, לידות, והתבססות כלכלית. הם עצמם קיבלו או לא קיבלו עזרה מההורים שלהם. ואז עכשיו, אפשר שהאנשים האלה, שהפעילו אחריות ומסירות ועשו מה שצריך ומה שנדרש ומה שמקובל ומה שהכרחי כדי לגדל ילדים, יכולים לנשום רגע. לחשוב הנה אמצע החיים מגיע, מה עשיתי עם חיי, האם ואיפה שמתי בצד את ההתפתחות שלי, למען לאפשר לילדי להתפתח. הנה סוף סוף אולי אוכל לארגן את חיי קצת לפי המטרות שלי, לפני שאזדקן… (דיבורים כאלה אני מרבה לשמוע יותר אצל נשים מאשר אצל גברים, אבל גם).
כן, לפעמים הילדים שבגיל נישואין, משקפים להוריהם את מקומם שלהם, וזה יכול לגרור עיסוק רב בחשבונות פנימיים מסוגים שונים.
ועוד עניין בקשר ל"הורים" הנידונים במפגש הזה שלנו. אולי ההורים שלהם עדיין עוזרים להם, אולי לנכדים. ואולי ההורים שלהם מתחילים להיות חולים והאנשים האלה, ההורים "שלנו", נהיים מקור התמיכה לאלה שמתחתם ולאלה שמעליהם. הם עסוקים בזיהוי ומילוי הצרכים של אלה שלפניהם ואלה שאחריהם. זה עומס.
העומס מגיע גם ממורשת הציפיות שקיבלו מדור ההורים וחשיפה לציפיות של דור הצאצאים. האנשים הללו מוצאים עצמם צאצאים של דור שידע מה נכון ומה לא. צאצאים לדור שעשה, הקים, בנה, למרות הצרות המצוקות והקשיים. דור שפעל מתוך היענות לערכים ברורים ומטרות מנוסחות. אם היה זה הישרדותי או אידיאליסטי, זה היה מסומן היטב.
והנה אלה שלפניהם, שמים לפניהם ראקציה. "מה שאני לא מחובר אליו לא קיים. זה לא עובר דרכי. החיים עוברים לידי. אם אני עדיין לא מצאתי את עצמי איך אני אמצא עכשיו בן זוג? עוד לא התחברתי לעצמי, איך אתחבר למישהו אחר?". גם הדור הזה יודע הכל. הוא יודע שהוא לא חייב לדעת כלום, ושהכל מורכב ושאין שום אמת אחת.
זו מבוכה נפוצה אצל ההורים. מבוכה שגורמת ערעור המקום היודע, הבטוח, הסמכותי. המבוכה הזו מוקרנת גם בתחושת הזכות והיכולת לתת עצות.
האנשים האלה אומרים:
– כבר מגיל 14 היא לא בבית, כשהיתה באולפנה עוד סיחנשנו מידי פעם, בשרות הלאומי רצתה להיות רחוק, בכל המובנים… אז עכשיו שאני אגיד לה מה לעשות?!
– בישיבה התיכונית הוא בא הביתה פעם בשבועיים, ב"הסדר" רצה רק לראות חברים. מזל שבצבא נהיה קצת תינוק ורצה אותנו עם האוכל והפינוקים. אבל לתת לו עצות? מה פתאום…
– בשירות הלאומי היא ניהלה את כל העולם, בחיים היא לא תשאל אותי איך לבחור מקצוע או בחור.
– בנושאים שבינו לבינה הוא סגור כמו בונקר. מקסימום יסכים ללמוד עם בעלי משהו.
ג. הורים משמעותיים בתפקיד ההתפתחותי
אז אם היכולת להנהיג הדרכה ועצה נחלשה לנו, אפשר שהורים יכולים להיות מאוד משמעותיים בתפקיד ההתפתחותי של השלב ההתפתחותי שבמרכז הדיון שלנו. ניתן לראות את המשימה ההתפתחותית שעומדת בפני ליווי ההורים בצורה הטובה ביותר בדרך הבאה:
"על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד"
מהתבוננות במפרשים לפסוק הזה, אי אפשר שלא להרגיש את הקשר החזק שמסומן בין הקשר הזוגי ההורי לבין מה שקורה לילדים. "על כן" – סיבה, מה שמניע ומאפשר. אם זה בהקשר של מניעת גילוי עריות, ואם בהקשר של חיפוש יחס רגשי מיוחד, דבקות מחוץ למשפחה הגרעינית. לא עם אמא ואבא. אפשר להציע שיחס זוגי מנפש ועד בשר (כך הרבי היה מתבטא) של ההורים הוא המנוף שבבסיס המנגנון שמאפשר עמידה במשימה ההתפתחותית של להיות איש, אישה. כבר לא ילדים…
מכאן אפשר ללמוד מהו העניין בו ההורים כן יכולים לתרום לתהליך בריא אצל בניהם ובנותיהן. בלי התנהגויות חינוכיות שאולי ההורים מרגישים שכבר אינם ביכולותיהם. אני מתכוונת לנושא של איכות הקשר הזוגי שבין ההורים.
מהות האישיות של כל אחד מההורים, ומהות היחסים ביניהם, הם בתחילתו ובסופו של עניין המשתנה היותר קובע בכוחות ובאמונה של הצאצאים אודות חיי נישואין. ידע וכלים מעשיים להורים הם רכוש רב ערך. אולם רקמת יחסים שמקרינה שהחיים ביחד אפשריים, נסבלים, ואפילו טובים משמחים ומעניקים שמחה וכח – זהו קנין הנספג בתוככי האישיות של הבן והבת, ומהווה כן שיגור בטוח אל מחוץ לבית.
אני שוב ושוב שומעת הורים שאומרים לי: אני מצטטת: "במקום לנבור לילדים החלטנו להתעסק עם עצמנו". "אנחנו רוצים לחזק את הקשר בינינו כדי לעמוד בתקופה הקשה של שידוכי הילדים". "לראות אותם זה כמו להסתכל בסרט על עצמנו, בואי נאהב כמו בימים ההם במקום להיות עצובים". או כמו שאבא אחד אמר לאישתו בנוכחותי: "את מפסיקה להיות בת זוג כשהם בסביבה. אם תראי להם שאת אוהבת אותי, הם יתחתנו לך יותר מהר…".
לא כל האנשים והנשים שילדו ילדים יחד, מגיעים לוותק של 20-30 שנות נישואין משותפות. מבין אלה שכן, לא כולם חוגגים את ימי הנישואין בשלווה ושמחה. יש הורים רבים שמלווים את ילדיהם בהיותם אלמנים, גרושים, פרודים נפשית ופיזית. גם אלה וגם אלה רוצים להעניק לילדיהם את המיטב. בכל המצבים האלה אפשר לקחת אחריות על האופטימיות. על היכולת לדבר. להסיר פחדים. זה קשור בשנוי רגשי אשמה והאשמה שאנחנו מומחים בהם, לחוויה של אחריות.
כאן אני מסתייעת ב: "לך לך מארצך… אל המקום אשר אראך"
יש לי מחשבות אודות רוח הזמן של השיח הפסיכולוגי בהקשר לנושא שלנו. בהגזמה אוכל לתאר זאת כך: מגיע בחור או בחורה אלי, מתישב/ת ואומר: יש לי בעיה… אמא שלי… אבא שלי…… איכשהו חלק מהשיח הפסיכולוגי התיאורטי, יחד עם תכונת ההאשמה העצמית של היידישע מאמע, יוצרים אווירת רקע כללית שההורים האשמים בכל. אני מעדיפה להתחיל טיפול בהזמנה לחפש את ה -"לך לך אל המקום אשר אראך…". מה הוא, היא, רוצה, מה היא אוהבת, מאמינה, איזה משמעות היא מזהה בחייה, מה אהבה והזדהתה איתו, מה חלומותיו…למה בכלל רוצה הוא, היא להתחתן…
נכון שהרבה קשור ונקבע על ידי ההפנמות מההורים ואי אפשר בכלל לעשות הפרדה ולהבחין. אבל עצם השיח הוא אחר ומזמין לקחת אחריות, להיות שמח באפשרויות הנפרשות בעולם של מעין חירות פסיכולוגית… אז מגיעה המשימה של קילוף השכבות שנדבקו תוך כדי ההיסטוריה האישית, וחשיפת העצמי המשוחרר לפעול בעולם להתפתחות ולצמיחה.
אולי גם השיח הרווח אודות אחריות ההורים, יכול להתרחב ולהכיל עוד משמעויות. אולי גם השיח יכול לעזוב אותם במובנים מסוימים. ניתן לחשוב על כינון שיח שמזמין הורים לחדול מאשמות והאשמות, שכן אלה טבעם שמשתיקים ומשתקים יכולות חשיבה ופעולה. אשמה גוררת האשמה, ומתבטאת לרוב בהתרחקות ובנטישה על מנת לא להיות מותקף ולא להתקיף.
הורים לא רוצים לנטוש. הם מבקשים לשרוד את טלטלות הקרב על הקירבה עם הילדים ולהמשיך להרגיש הורים טובים.
נאוה גולדנצייל סגל, פסיכולוגית קלינית ומנחת סדנאות לזוגות
שיחה שניתנה במפגש "קידום מעמדם של הורים", תמוז תשע"ג