א. הקדמה

כבר הזכרנו את ההבחנה של הרש"ר הירש בין החינוך הביתי לחינוך הבית-ספרי: בית הספר נועד לחינוך הלימודי, הקניית ידע והרחבת אופקים. לעומת זאת, הבית מתמחה בחינוך הנפשי והמידותי. על פי חלוקת תפקידים זו, עלינו להסיק שמוסדות החינוך הפנימייתיים נוטלים על עצמם תפקיד כפול. התלמיד שוהה בהם מרבית ימות השבוע, ולפעמים אפילו כל השבוע, והם משמשים גם כבית-ספר וגם כבית, ועל כן חובתם למלא את שתי הפונקציות החינוכיות. חובה כפולה זו המוטלת על החינוך הפנימייתי איננה פותרת את ההורים מחובתם החינוכית, אלא מרחיבה את גבולות האחריות של המוסד הפנימייתי והופכת אותו לשותף פעיל בחלק החינוכי של ההורים.

לאור זאת נשאלת השאלה: האם החינוך הפנימייתי הוא אידיאל או כורח ואילוץ? האם רצוי שבני נוער ינטשו את ביתם לטובת מוסד חינוך פנימייתי או להיפך – עדיף שילמדו סמוך לביתם, במוסד חינוכי עירוני, על מנת שישובו לביתם מידי ערב? בצד הדילמה החינוכית, קיימת גם דילמה כלכלית: אחזקת מוסד פנימייתי היא נטל כלכלי כבד. נדרשת השקעה בתשתיות יקרות (מבנים לפנימיות), וכן נדרש ליווי חינוכי מוגבר (מדריכים ותוכניות חינוכיות לשעות הפנאי) שגם הוא איננו זול. אין זה סוד שמשפחות שהכנסותיהן ממוצעות, שיש להן יותר מילד אחד בגיל תיכון, קורסות תחת עול התשלומים למוסדות החינוך הפנימייתיים. גם אם מוצדקת הביקורת כלפי גובה התשלום, וגם אם מוסדות החינוך יעברו תכניות ייעול כלכליות והידוק חגורה, אין לצפות לשינוי דרסטי של גובה התשלום. על כן שואלים הורים רבים: האם ההשקעה הכבדה הזו היא חיונית או מיותרת? האם יתרונות החינוך הפנימייתי מצדיקים את עלותו הגבוהה?

ב. תקנת יהושע בן גמלא והשלכותיה

נפתח בסקירת שורשי החינוך הפנימייתי. בימים קדומים, לפני תקנת יהושע בן גמלא, התרכזו מוסדות החינוך בירושלים עיה"ק, שנאמר "מציון תצא תורה". כל נער שנפשו חשקה ללמוד תורה נאלץ לעזוב את ביתו ולעלות לירושלים. הילדים הקטנים שלא יכלו לעזוב את ביתם, למדו מעט. עם הזמן הוקמו מוסדות חינוך אזוריים, המרחק התקצר אבל הפתרון היה חלקי בלבד. עד שבא יהושע בן גמלא וחולל מהפיכה במערכת החינוך, הוא "תיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" (ב"ב כא א). הקמת מוסדות חינוך מקומיים חסכה מהנערים את טלטולי הדרך ואִפשרה להעניק חינוך איכותי גם לקטנים.

חז"ל קובעים שמאז תקנת יהושע בן גמלא, עם לידתן של אפשרויות חינוכיות מקומיות, נאסר על ההורים לשלוח את ילדיהם למרחקים. בגמרא מובאת הוראה של רבא בנידון ונחלקו הראשונים בפירושה. "אמר רבא: מתקנת יהושע בן גמלא ואילך, לא ממטינן ינוקא מממתא למתא [= לא שולחים ילדים ללמוד בעיר אחרת]" (שם). רש"י ורבים מהראשונים פירשו שהוראת רבא מופנית כלפי בני העיר: אם אין בית ספר מקומי, זכאים ההורים לסרב לשלוח את ילדיהם לבית ספר שבעיר אחרת בגלל סכנת הדרך "שמא יוּזק בדרכים, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה", והם יכולים לכפות על בני העיר להקים בית ספר מקומי.

הרמב"ם ובעקבותיו השולחן ערוך פירשו שדברי רבא מופנים כלפי ההורים ולא כלפי בני העיר: "מוליכים הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק. במה דברים אמורים, כשהיו שניהם בעיר אחת ואין נהר מפסיק ביניהם. אבל מעיר לעיר או מצד הנהר לצדו באותה העיר, אין מולכים אותו אלא אם כן היה גשר בנין בריא, שאינו ראוי ליפול מהרה" (יו"ד סי' רמה טז). הוי אומר: רשאים ההורים להעביר את בנם מבית ספר אחד לבית ספר אחד שמוריו משובחים יותר, ובלבד שלא יצטרך בנם לנדוד בדרכים, שהן בחזקת סכנה. אין מסכנים ילד גם אם המניע הוא הענקת חינוך טוב יותר. הענקת חינוך טוב איננה מתירה לסכן את הילד.

החשש לסכנת דרכים היתה קיימת במיוחד אצל ילדים קטנים שלנו בבתיהם בלילה ונאלצו לכתת רגליהם מידי יום לבית הספר ובחזרה ממנו. החשש היה פחוּת אצל בני נוער שלא נדדו הלוך ושוב אלא התארחו בחדרים ליד ישיבתם. לכן, בני נוער המשיכו לנדוד למרכזי תורה מפורסמים. מרכזי התורה עצמם עברו ממקום למקום, ובעקבותיהם גם התלמידים נדדו: ירושלים, יבנה… טבריה. ובבבל – סורא ונהרדעא. תלמידים נהרו אליהם מכל רחבי הפזורה היהודית. בימי הביניים, התלמידים נדדו לאיטליה ולגרמניה, ואחר כך לצרפת עם פתיחת ישיבתם של רש"י ובעלי התוספות, ובהמשך לצפון אפריקה, ספרד, טורקיה, מזרח אירופה. התלמידים חצו יבשות על מנת להגיע לישיבות המפורסמות. בימי חז"ל הם שבו לביתם פעמיים בשנה, בעונות החקלאיות הבוערות, בימי תשרי וימי ניסן. כך נולד המושג של "בין הזמנים". בימי קדם לא היו פנימיות, התלמידים שכרו חדרים בבתים פרטיים.

נדידת בני הנוער למרחקים עוררה דילמות כבדות משקל, במיוחד סביב מצות כיבוד הורים, הן במישור ההלכתי – בני הנוער לא יכלו לקיים את מצות כיבוד הורים; והן במישור החינוכי – הילדים הפסידו את ההשפעה החינוכית של הבית.

ג. לימוד תורה מחוץ לבית ומצות כיבוד הורים

כאמור, מאז ומקדם קיימו נערים את הדרכת חז"ל: "הוי גולה למקום תורה" ונדדו למרחקים על מנת ללמוד תורה. אבל מציאות זו עוררה דילמות כבדות משקל במיוחד סביב קיום מצות כיבוד הורים. בשבתם במרחקים, לא יכלו הבנים לקיים את מצות כיבוד הורים. נשאלת השאלה: לימוד תורה מול כיבוד הורים – מי מכריע? תשובת חז"ל היא ברורה וחד-משמעית: "אמר רבה…: גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר, לא נענש" (מגילה טז ב). ההנחה של רבה היא, שכמספר השנים שיעקב לא היה בבית יצחק ולא כיבד אותו, כך הוא נענש ולא ראה את יוסף. אבל עריכת חשבון מדויק מצביעה על קיום הפרש של 14 שנים: יעקב שהה 36 שנים מחוץ לבית הוריו, בעוד הוא נענש רק ב-22 שנות ריחוק מיוסף. מה ההסבר להפרש של 14 שנים? עונים חז"ל שאלו 14 שנים שבהן למד יעקב תורה בישיבת שם ועבר. מכאן שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם.

הוראה זו הובאה להלכה בשאילתות של רב אחאי גאון, ברמב"ם ובשולחן ערוך (יו"ד רמ יג). מכאן שלא פירשו את המימרה הזו כדברי אגדה אלא כהוראה הלכתית, המתירה לבן לעזוב את ביתו על מנת ללמוד תורה למרות שזה בא על חשבון קיום מצוות כיבוד הורים. רב אחאי מדגיש שמשני טעמים רשאים הבנים להרחיק נדוד: "למיזל גבי רביה למיגמר [= ללכת אצל רבו ללמוד ממנו] או למקום תורה דלא למיגמר ליה בלדחודיה [= ללכת למקום תורה, דהיינו לישיבה, כדי שלא ללמוד לבד]". שתי סיבות להצלחה בלימוד תורה: א. רב גדול, ב. דיבוק חברים. את שתי הסיבות מזכיר רב אחאי. עבור כל אחת משתיהן מותר לעזוב את הבית.

אין ללמוד מכאן שבכל מקרה גובר לימוד תורה על מצוות כיבוד הורים. ה"פרי חדש" קבע שזה "דווקא כשצריך לצאת מהעיר ללמוד. אבל אם דרים בעיר אחת, יכבד את אביו ויחזור לתורתו". אם ניתן לשלב את קיום שתי המצוות, מה טוב. אם לא – רשאי הבן לצאת מהעיר.

גדולי ישראל הדגישו שאין הכוונה שהבן ינתק את הקשר עם הוריו ויזניח אותם, אלא "ראוי לו להיות תמיד עיניו ולבו אל אבותיו, ולא ישכחם ולא יטשם, אלא ישאל וידרוש ויחקור בשלומם" ("מאה שערים" לרבי אליהו קפשאלי). דוגמה לכך: רבי חייא עלה מבבל לארץ ישראל. שכשבא רב מבבל לארץ ישראל, מיד דרש רבי חייא בשלום הוריו. וכן מסופר על ראשי ישיבות בדור האחרון שהיו מעודדים את תלמידיהם להתכתב עם הוריהם.

לא אחת, היתה נסיעת הבן למקום תורה למורת רוח הוריו, בין השאר בגלל סכנות הדרכים. האם חייב הבן להתחשב ברצון הוריו או לא? שאלה מעין זו מובאת בשו"ת תרומת הדשן (סי' מ) לר"י אסרליין (מגדולי אשכנז לפני 600 שנה): "שאלה: תלמיד רוצה לצאת ממדינתו, ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בוטח שיראה סימן ברכה לפניו, ויזכה בתלמוד ללמוד הימנו, ואביו מוחה בו בתוקף ואמר לו: 'בני, אם תלך לאותה מדינה שהרב שם, תצערני עד מאוד, כי אדאג עליך תמיד, ח"ו פן תהא נתפש או יעלילו עליך כמו שרגילים באותו מדינה'. מה יעשה תלמיד – ישמע לאביו, או ילך כחפצו ללמוד תורה? תשובה: יראה, דאין צריך לשמוע לאביו", למרות שאביו מצטער. הר"י אסרליין מאריך בנימוק. עיקרו הוא שמצות תלמוד תורה דוחה הן מצות כיבוד הורים והן מצות מורא הורים. החידוש בדבריו הוא שמותר לבן לעזוב את עירו ללמוד תורה בפני הרב, גם כאשר יש לו אפשרות סבירה ללמוד תורה בעירו. מה הטעם? "לפי שלא מן כל אדם זוכה ללמוד". לא רק עצם לימוד התורה גובר על מצות כיבוד הורים אלא גם שיפור איכות הלימוד גובר עליה. לכן, קיומה של ישיבה ליד מגורי ההורים איננו מחייב את הבן להישאר בעירו. ההלכה מתחשבת בהעדפותיו הלימודיות וברצונו ללמוד אצל רב לפי בחירתו.

האם שיקולים אלו תקפים רק כלפי נערים בוגרים או גם כלפי ילדים? הריחוק מהבית מחליש את הקשר עם ההורים ומצמצם את השפעתם החינוכית – האין זה שיקול שראוי לקחת בחשבון?!

ד. יתרונות החינוך הביתי

אצל נערים בוגרים, קביעת מקום הלימודים – אם ללמוד בישיבה סמוך לבית או ללמוד במרחקים – מסורה להם. הם רשאים לצאת מהבית על מנת ללמוד תורה, למרות שלא יוכלו לקיים את מצות כיבוד הורים ולמרות שהוריהם מתנגדים לכך. לימוד תורה גובר! "הוי גולה למקום תורה".

אצל ילדים ונערים צעירים, החלטה זו מסורה בדרך כלל בידי ההורים. השאלה נשאלת, האם גם כאן השיקול המכריע הוא "הוי גולה למקום תורה" ו"גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם"?

התייחסות מרתקת וחשובה מוזכרת בספר חסידים (סי' תתתרפד. לרבי יהודה החסיד, מחסידי אשכנז, לפני 800 שנה): "בכפר אחד היו רק עשרה בני מצווה בשלושה או ארבעה בעלי בתים, והיו להם בנים והיו לומדים להם תרבות טוב, וכשהיו אומרים ברכות ושבחות היו כולם אומרים ולא היו מדברים שיחת חולין בבית הכנסת. ויש מהם שאמרו לשלוח בניהם לפני תלמידי חכמים בעיר גדולה. אמר להם החכם: 'אל תשלחו, כי יותר ילמדו בזה הכפר שלכם מאשר בעיר, כי הרבה פריצים בעיר'. ולא רצו לשמוע, ושלחו בניהם… ולמדו הרבה, אבל חזרו להם מתרבות טוב שהיה להם. וכששבו לא היו חוששים באביהם כשמוכיחים אותם. אמר להם החכם: 'הלוא זה דברתי לכם'! על זה נאמר: 'טוב לשבת על פינת גג' (משלי), 'טוב שבת בארץ מדבר'…". ההורים רצו לשלוח את בניהם לעיר הגדולה על מנת שילמדו מפי תלמידי חכמים. לעומתם, המליץ החכם שיישארו בבית, מפני שיציאתם מהבית אל העיר הגדולה תחשוף אותם לחברה העירונית המקולקלת ותזיק להם רוחנית. בפועל, תקוות ההורים התממשו, ובאותה מידה גם חששותיו של החכם. יציאת הנערים לעיר הוכיחה את עצמה בתחום הלימודי, אבל הסבה להם ירידה ניכרת במידות. במיוחד נפגעו היחסים בין הנערים לבין הוריהם. הניתוק הממושך החליש את הקשר הראוי בין הבנים להורים. זה בא לידי ביטוי בכך שהבנים הפסיקו להישמע לתוכחת הוריהם.

בהמשך דבריו, מתמקד "ספר חסידים" בהשפעת חברת הנערים על בני גילם. כשם שאסור ללמוד מרב שאינו הגון שמא ילמד ממעשיו הרעים, כך גם "מחבריו הרעים. כי הרבה קשה למי שלבו חפץ בדרך טובה, כשרואה את בני גילו שהולכים בדרך לא טוב, ואם לא יעשה כהם [= =כמותם] יביישוהו. לכך אם יוכל להיות בעיר אחרת, טוב". קשה להשתחרר מהשפעת החברים, קשה לעמוד בפני לחץ חברתי. לכן, ממליץ "ספר חסידים" לוותר על המורים הדגולים של העיר וללמוד סמוך לבית, ולא להיכנס לתוך החברה העירונית הקלוקלת.

במעשה הנ"ל, התנגד החכם ליציאת הנערים מן הבית בגלל המפגש עם ההווי הקלוקל של החברה העירונית. שונה היא היציאה לפנימייה שהיא חממה חינוכית. למרות זאת, יש דִמיון בנקודה חינוכית אחת: היציאה מחוץ לבית מחלישה את הקשר בין הבן להוריו, ומקטינה את השפעתם עליו. ומכאן להתלבטות החינוכית: מוסדות חינוך תורניים פזורים כיום כמעט בכל מקום. יש פיתרון חינוכי זמין במרבית המקומות. אבל, לעיתים, המוסד החינוכי המקומי איננו מספק את כל צרכיו הלימודיים של הנער (או בגלל הישגיו הלימודיים הגבוהים של הנער או בגלל נטייתו לתחומי דעת ולימוד מיוחדים, כמו מדעים מוגברים או אומנות). האם לשלוח אותו למוסד חינוכי פנימייתי מתאים?! מחד, היציאה למקום מתאים מבטיחה הישגים לימודיים גבוהים. מאידך, אין כמעט ספק שהיציאה של הבן (או הבת) מחוץ לבית אל הישיבה או האולפנה תחליש את הקשר בין הבן (או הבת) להוריו. גם אם הבן ימשיך לשמוע לתוכחת הוריו, שלא כמו בסיפור דלעיל, עדיין הוא יפסיד דברים רבים שיכל לספוג בביתו. הדילמה קשה, ואין בה הכרעה חדה.

הכל תלוי בנסיבות ובשקלול מכלול השיקולים, כגון: עומק הפער הלימודי בין מוסדות החינוך, איכות החינוך בבית, ועוד. לדוגמה: אם אין ההורים פנויים להשקיע זמן רב בחינוך ילדיהם (מסיבות מוצדקות או בלתי מוצדקות), קשה לראות את היציאה מן הבית כהפסד גדול עבור הבנים! אם הבית איננו חינוכי, עדיף לצאת ממנו!

רגילים לציין את החשש שיציאת הבן לפנימייה תחליש את הקשר בינו לבין הוריו ותצמצם את השפעתם החיובית עליו. יש שהעלו סברה הפוכה: בני נעורים בגיל ההתבגרות שרויים בתהליך של גיבוש זהות. במקרים רבים, זה מתפרץ בצורה של חיכוכים מכוערים בינם לבין הוריהם. יציאת הבן מהבית עשויה להפחית את החיכוכים המיותרים ולהקטין את המתח בין הנערים להוריהם. בסופו של דבר, זה ייטיב לקשר ביניהם.

יש שהוסיפו שיציאת הבן מהבית תחשל אותו. היא תועיל לו לבנות את עצמאותו ועצמיותו, וגם תסייע לו לפתח קשרים חברתיים יציבים. שהיית הנער בתוך קבוצת בני גילו, ללא תמיכה והגנה חיצונית של מבוגרים, תלמד אותו פרק חשוב ומרכזי בהתנהגות חברתית. חיים משותפים בתוך קבוצת בני אותו הגיל תלויים בכושר של חברוּת. הנער לומד מה זה להיות חבר ונבחן על כך כל יום מחדש (בשפה מקצועית: הוא רוכש מסוּגלוּת חברתית). זהו לימוד חיוני להמשך דרכו בחיים. כל זה לברכה.

ה. ישיבות ואולפנות בנ"ע

הרב משה צבי נריה זצ"ל תמך בחינוך פנימייתי. ישיבות בנ"ע נוסדו במתכונת פנימייתית. לא מקרה הוא. הרמ"צ נריה סבר שזוהי הדרך הרצויה לחיבור שלם של הנער עם אורח חיים של תורה. לא רק לימודים תורניים ברמה גבוהה ביקש הרב נריה להעניק לתלמידיו אלא גם אווירה תורנית מלאה וגדושה, שמקיפה הן את היום והן את הלילה, את ימי החול ואת השבתות והחגים. הרב נריה סבר שבישיבה תיכונית עירונית לא ניתן להגיע לאותם הישגים. היה רגיל לציין לשבח את מיקומה של ישיבת כפר הראה, בפסגה של הכפר, רחוק מהמולת העיר. שמעתי שהרב נריה היה אומר שהפנימייה היא הפנימיוּת של הישיבה. בעיניו זו היתה מתכונת של לכתחילה ולא של בדיעבד. הפנימייה היא חלק מהותי מעולמה של הישיבה.

מגמה נוספת היתה לרב נריה: היענוּת לצרכים החברתיים של הנוער הדתי. הנוער הדתי הארצי- ישראלי היה צמא לחיים חברתיים תוססים. ישיבת בנ"ע היתה מקום לימודים עם אווירה תורנית מלאה אשר גם סיפקה את הצרכים החברתיים של הנוער הדתי. המתכונת הפנימייתית היא תשתית הכרחית ליצירת אווירה חינוכית תורנית וגם חברתית.

הרב נריה התייחס לפנימייה כביתם של התלמידים. פעם, עם הגעת קבוצת תלמידים חדשים לישיבה, שאל הרב מי מביניהם הוא בן יחיד. מספר תלמידים הרימו את ידם. הגיב הרב נריה: כולכם בנים יחידים. כל אחד הוא בן יחיד לנו בישיבה. הרב נריה היה אביהם של תלמידי ישיבת כפר הרֹאה.

תובנה כזו על תפקיד הישיבה הפנימייתית מחייבת את הצוות החינוכי שלא להסתפק בהוראה, אלא גם להשקיע בתחום הרגשי. אכן, כידוע, הרב נריה העניק הרבה חום לתלמידיו. זה לא היה דבר משני בעבודתו החינוכית אלא עיקר גדול. הרב נריה גם השקיע בחינוך של הרגש. אחד הביטויים הנפלאים לכך היה עולם השירה הפנימית שהוא פתח בפני תלמידיו, בשבתות ובחגים, ואף בימי החול.

גם האולפנות של בנ"ע נוסדו במתכונת דומה – מוסד חינוכי פנימייתי. הרב נריה ייחס להן חשיבות רבה, אבל לא אותה חיוניוּת כמו הפנימייה של הישיבה התיכונית (תודה לבני ביתו של הרמ"צ נריה על המידע החשוב הנ"ל).

חשוב לציין שהישיבה הראשונה שפתחה פנימייה היתה ישיבתו של הרש"ז, הסבא מקֶלם, תלמידו של הרב ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר ("אוהלי תורה", ד"ר מרדכי ברויאר). בישיבה זו למדו בני נוער, והם התגוררו בפנימייה. הסבא מקֶלם יישם את עקרונות "תנועת המוסר" גם בתכנון סדרי הפנימייה (ניקיון, נימוס, דרך ארץ, וכו'). הפנימייה לא סיפקה רק אש"ל אלא גם חינכה. דרך אגב, בישיבת קלם, הקדישו כמה שעות ביום ללימודי חול. הרש"ז סבר שזה נחוץ מפני שהורים רבים לא היו מוכנים לוותר על לימודי חול ושלחו את בניהם לבי"ס שבהם התקלקלו הבנים. הגר"י סלנטר נמנע משום כך מלבקר בישיבתו של הרש"ז, על מנת שלא לתת "הכשר" לשיטתו החינוכית (של שילוב לימודי חול), אבל סמך באופן אישי על מפעלו של הרש"ז. כך כותב הרש"ז: "בפירוש אמר לי (הר"י מסלנט) כי רק כשאני שם ומנהל את הענין על פי מוסר ויראת שמים אז טוב. ואם ח"ו בלא הנהגה כזו, ח"ו יצא עגל" (תנועת המוסר, ב עמ' 177).

ו. הפנימייה – עתידה?

בתקופה האחרונה חל במגזר הליטאי מהפך ביחס אל הפנימייה. מרבית ה"ישיבות הקטנות" (מיועדות לבני נוער עד גיל 16-17) החדשות נפתחו ללא פנימייה. הפנימייה כבר איננה מרכיב בסיסי בחינוך הנוער הישיבתי. זה לא קרה במקרה אלא על פי הדרכתו של הגרא"מ שך. הוא סבר שעבר זמנן. מדוע? ההסבר המקובל למהפך החינוכי הוא העלייה הברוכה באיכות הבתים. בעבר הבית היה "חסר", ולכן יציאת בני הנוער מהבתים היתה חיונית להתפתחותם התורנית. למרות המגרעות המוכרות של המגורים במוסד פנימייתי, הם היו עדיפים על מגורים בבית. אבל עכשיו האווירה בבתים (במגזר הליטאי) עלתה לאין שיעור, והיא מקבילה לזו של הישיבה. הישיבה והבית משדרים באותו גל ושואפים לאותה רמה תורנית. לכן, אין סיבה להוציא את הבנים מהבית. הרב שלמה וולבה הדגיש היבט נוסף: היום, בני הנוער פחות בוגרים ועדיין זקוקים לחום של הבית.

לכן, במרבית הישיבות הקטנות, שבים התלמידים לביתם מידי ערב. אמנם, לכל תלמיד יש מיטה בישיבה על מנת שיוכל לנוח באמצע היום. אחת לכמה שבתות, שוהים התלמידים בישיבה, על מנת ליהנות מהאווירה של שבת בישיבה. רק עם המעבר לישיבה גבוהה, לומדים התלמידים בתנאי פנימייה מלאים.

גם אצלנו חל מהפך ביחס אל הפנימייה, בעיקר בכל הקשור לחינוך הבת. באולפנות, נוצרה מתכונת של "חצי פנימייה" כדי "להרוויח משני העולמות": ליהנות מהאווירה המיוחדת שהפנימייה מסוגלת לתת לבנות בגיל הנעורים, וגם ליהנות מהמשך הקשר החם עם הבית. המתכונת של "חצי פנימייה" מאפשרת לבת שלא להתנתק מביתה, ויחד עם זאת ליהנות מהיתרונות של הפנימייה. זוהי פשרה יפה ומועילה.

יש שואלים, האם הפנימיות לבנים הן עדיין מרכיב חיוני בחינוך הבנים או כבר סיימו את תפקידן? אין ספק שמאז ייסד הרמ"צ נריה את ישיבת כפר הרֹאה, עברו הרבה שינויים על החינוך הפנימייתי, על הבית, על בני הנוער ועל החברה, ועל כן קשה לנחש מה היה עונה הרמ"צ נריה על שאלה זו. חלו תמורות משמעותיות בצרכים החינוכיים של בני הנוער, לכן אין כל חובה לדבוק בצורה עיוורת במתכונות החינוכיות הקודמות. כמו כן, עלינו לזכור שהפנימיות לא היו מאז ומעולם, הן יצירה חינוכית בת מאה שנים לכל היותר. על כן ראוי לבדוק מהי תרומתן העכשווית לחינוך הבנים והבנות. בדיקת השטח מעלה שיש פנימיות מוצלחות ויש פנימיות כושלות. הפנימיות המוצלחות, אשר תורמות לחינוך בני הנוער, מחזקות את הדעה שטרם עבר זמנן. בוגריהן מספרים בערגה על התקופה שבה הם שהו בפנימייה ומדווחים על החוויות החיוביות שהם עברו בה (הם יודעים לספר כיצד האווירה בישיבה, אשר במרכזה הפנימייה, "בנתה" אותם). פנימיות מסוג זה הן נכס חינוכי שלא יסולה בפז. לעומתן, הפנימיות הכושלות, אשר אינן תורמות מאומה לבני הנוער, מובילות למסקנה שעדיף היה לוּ היו התלמידים שוהים בביתם.

למעשה, אין תשובה אחידה אלא אינדיווידואלית. היא תלויה במספר גורמים: בשלוּת הנער לצאת מביתו, הרגלי תרבות הפנאי שלו, טיב יחסיו עם הוריו, סוג האווירה שקיימת בבית, כמה זמן יכולים הוריו להקדיש לחינוכו ולטיפוח קשרים אישיים איתו, טיב הפנימייה. שיקולים רבים נוספים משפיעים על גיבוש ההחלטה הסופית. בימינו יש מגוון עשיר של מסלולים חינוכיים, זה מאפשר להתאים בצורה מדויקת בין הנער לבין המסגרת החינוכית.

לפעמים, אין ברירה: בקרבת מקום, אין מסגרת לימודית מתאימה, ועל כן נאלצים ההורים לשלוח את הנער לישיבה פנימייתית. בין השיקולים לבחירת הישיבה או האולפנה הרחק מהבית, ראוי שמקום מרכזי יתפוס השיקול של איכות הפנימייה. לא מספיק לבדוק את רמת הלימודים של הישיבה או האולפנה ולהתעניין בהרכב התלמידים/ות, אלא גם צריך לבדוק כיצד מתנהלת הפנימייה, איזו אווירה שוררת בה, כמה השקעה חינוכית משקיעה הישיבה או האולפנה בטיפוחה; האם הפנימייה היא גן עדן חינוכי, מנוף להתפתחות רוחנית, או רק "מקום מרבץ", שאיננו מזיק אבל גם איננו תורם, או ח"ו "קן צרעות". השהות בפנימייה איננה דבר המובן מאליו אלא צריכה להצדיק את עצמה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה