ההחלטה לאיזו ישיבה/אולפנא שולחים
במשך כל שנות גידולו של הילד אנחנו משדרים לו שיש לו על מי לסמוך, אנחנו הכתובת לכל התלבטות וצומת, אנחנו מכירים אותו יותר מכל אחד אחר, רואים את הכוחות שבו וגם מכירים את החולשות אך מקבלים אותם באהבה גדולה. ופתאום בהגיעו לכתה ח' נוצרת סביבו אווירה כאילו ההחלטה לישיבה תלויה בו. זהו שדר הן של המוסד החינוכי בו הוא לומד והן של הישיבות/האולפנות שמגיעות לבית הספר ומקיימות ימי היכרות לתלמידים. אני חושבת שההחלטה עדיין נתונה להורים מתוך ההיכרות העמוקה עם הילד ועם צרכיו. על המוסדות החינוכיים לפנות להורים, ועל ההורים להחליט מתוך התייעצות והתחשבות ברצונותיו ויכולותיו של ילדם.
הקשר הפתוח והקרוב עם ההורים
קשר פתוח וחם עם הורים מיטיבים הוא המפתח לכל גיבוש האישיות הבוגרת מבחינות רבות, קשר זה חייב להיות רציף במהלך החיים ובמיוחד כשהנער מתמודד עם משימות ואתגרים לא קלים. מבט אוהב של אבא בסוף היום, חיבוק של אמא לפני היציאה מהבית בבוקר, מחוות קטנטנות שרק הורים יכולים להעניק לילדם מחזקים אותו ומחברים אותו באופן רציף אל העוגן הנצחי שלו – משפחה. אף מחנך/מדריך/מורה לא יוכלו להחליף את המקום של האהבה הבלתי תלויה בדבר שהורים נותנים לידיהם. הברירה של הילד להתמודד בפנימייה על ידי קשרים חברתיים חזקים היא ברירת מחדל שתוכל לחזק אותו במקרים רבים, אך לאורך שנים המשמעות תפחת והמחיר של הפסד הקשר הטבעי עם ההורים כבד מידי.
היתרונות החינוכיים של הפנימייה
אמנם, אין ספק שהפעילויות החוץ-לימודיות הרבות הקיימות במוסדות אלו מעשירות את הילד, מפתחות את עולמו הערכי והרוחני ומנתבות אותו להתפתחות אישית בכיוון אידיאליסטי ותורני. כמו כן אין להתעלם מהצורך החברתי העז הקיים בגיל זה. אולם יש לחשוב כיצד לאפשר לנערים/ות לעבור תהליך של התפתחות אישית חיובית מבלי לשלם מחיר כבד בקשר עם הבית. את המשקל של הפעילויות החברתיות החינוכיות יש להחזיר למימד הראוי לו בתנועות הנוער, בפעילויות חברתיות במהלך היום ובסמינריונים תקופתיים. וכמובן שהמחנכים יהיו אנשים שעניינם בחינוך ליראת שמיים ולמידות וממילא הילדים יקבלו מהם הרבה מעבר ל'לימודים'.
באחד מאספות ההורים נאמר שהמגורים בפנימייה מחנכים להתחשבות באחר (תור למקלחת וכד'). יתכן, אך נראה לי שההימצאות בבית ששוקק חיים (גם אם מדובר במס' שעות מועט ביום) מזמנת לנער/ה רגעים רבים שבהם הוא נדרש לגייס מתוכו טוב פנימי והתחשבות באחיו ובהוריו, ובכך הוא הופך לשותף פעיל בגוף המשפחתי.
תפקיד ההורים
יש לסמוך על ההורים שמצוות החינוך היא עליהם והם אלו שמקבלים סייעתא דשמיא בחינוך ילדיהם, ולהחזיר להם את שרביט החינוך תוך מתן הדרכה וליווי במקרים חריגים. (במציאות היום הורים רבים 'סומכים' על המחנכים ש'יתקנו' את ילדם יותר מאשר הם סומכים על עצמם).
יש לזכור שהימצאות בפנימייה איננה ערובה למניעת ה'גלישה לרחוב' ופיתויים שליליים, הנגרמים תמיד ממצוקה שלא קיבלה מענה. אם הילד נמצא יום יום בבית והוריו ערים להתנהגותו ולרגשותיו הם יוכלו לאתר ולטפל במצוקות אלו מוקדם בהרבה מאשר כשהוא בפנימייה (ושוב אינני מתעלמת מהמקרים הרבים שמתעוררים קשיים דווקא בקשרים עם ההורים ויש צורך בהתערבות מקצועית שתלווה ותסייע לילד ולהוריו).
הפנימייה כורח המציאות ולא בחירה
יש לזכור שהתהליך שהתרחש בציבור שלנו, של הקמת מוסדות פנימייתיים, נולד ככורח, ואילו כעת כשכמעט בכל איזור בארץ יש אוכלוסיה תורנית ציונית מספיק גדולה, אין כורח שילדים יחצו את הארץ כדי להגיע לישיבה 'מתאימה'. אלא יש להקים מוסדות איזוריים שיתאימו את עצמם למגוון האוכלוסיה באיזור.
המצב כיום הוא שבמקומות רבים אין למעשה בחירה בין מוסד פנימייתי לזה שאיננו פנימייתי משום שרוב המוסדות התורניים ברמה גבוהה הם פנימייתיים, ובדרך כלל נוסף להם גם צביון 'מפתה' שמושך את הילדים להתרחק מהבית. זהו מצב לא בריא, ואני חוששת שיש לו מחירים כבדים ועלינו לחשוב על שינוי. אני מקווה מאוד שאינני האמא היחידה שחושבת כך, ושאולי יש כאן שיקוף של דור הורים חדש שרוצה ומוכן להיות שותף מלא בחינוך ילדיו מתוך חיבור עמוק לערכים תורניים ואידיאליסטים.
