לכולנו יש ציפיות מילדינו. ציפיות שהם ילכו בדרכנו (דרך האמונה, התורה והמצוות, אהבת הארץ והמולדת), שיממשו את הפוטנציאל האישי שלהם, שיקנו חכמה ודעת וירכשו מקצוע, וכמובן שיהיו מאושרים בחיים. זה המינימום שניתן לצפות מילדים טובים… כמובן, זה לא למעננו, לא למען כבודנו או התועלת האישית שלנו, אלא למענם, רק למענם.
הבעיה מתעוררת כאשר יש סתירה בין ציפיותינו לבין רצונותיהם. לדוגמה: ציפייתנו מהם שיקנו הרבה חכמה ודעת – קרי 5 יחידות במתמטיקה, אנגלית ופיסיקה – עשוייה להתנגש עם רצונם להתנדב או להיות פעילים בתנועת הנוער (הדרכה). יש הורים שאינם מוותרים, אינם מסתפקים בציפייה בלב או בניסיונות שכנוע (לגיטימיים), אלא לוחצים ולוחצים בלי הרף, בדיבור (אינם מחמיצים הזדמנות להעיר ולהביע מורת רוח) ובמעשה (ענישה). לבסוף, הם קובעים את יחסם אליו בהתאם למידת היענותו לציפיותיהם. אם הבן עומד על שלו, הוא יקבל מהוריו יחס שלילי – הנע בין שדרים קבועים של אכזבה לבין עוינות וניכור. כמובן, כל זה לטובת הבן, למענו, רק למענו.
הורים אלו שכחו שאחת הציפיות שלהם מבנם היא שיהיה מאושר בחיים. האושר בחיים מתחיל כבר עכשיו ולא רק בעתיד. על ידי הלחץ שהם מפעילים עליו הם עושקים ממנו את האושר. נכון, הם דואגים לאושרו העתידי ומסתייעים בניסיונם העשיר, אבל נער איננו יכול לחיות עכשיו על סמך האושר שיהיה לו בעתיד. גם עכשיו הוא זקוק לאושר.
הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה