אין ספק שהדרכה בתנועת נוער היא פעילות אינטנסיבית ש"גוזלת" זמן רב ויקר, היא באה לרוב על חשבון הלימודים הסדירים. נוסף לשעות הרבות שהמדריך והמדריכה מקדישים לפעולות עם חניכי השבט שלהם ולהכנתן, ולישיבות הצוות השבועיות, הם גם טרודים ומוסחים כל ימות השבוע. כל מי שטוען אחרת ומבקש לצייר תמונה שממזערת את ה"נזקים", כלומר את הפגיעה בלימודים, טועה ומטעה. האם יש דרך כיצד לצמצם את השקעת הזמן בהדרכה? לא, מדריך שאיננו משקיע בהדרכה איננו מדריך טוב, והלוואי ולא היה מדריך. מדריך שאיננו טרוד מהמצב של השבט שלו ושל חניכיו איננו ראוי לשם מדריך.
לכן, יש הורים שאוסרים על בניהם/בנותיהם להיכנס להדרכה. הם רואים את טובת בניהם בהשקעה בלימודים. התמדה בלימוד תורה והשגת ציונים גבוהים בבחינות הבגרות חשובות יותר מהדרכה בתנועת נוער. ועל הטענה הנפוצה שההדרכה היא תרומה לחברה, משיבים ההורים: "עוד חזון למועד. אם ירצה הבן בכך הוא יוכל לתרום לחברה בעוד כמה שנים. דווקא כבוגר, תרומתו תהיה איכותית יותר".
קשה להורים לראות את בנם או בתם בשיא פריחתם הלימודית, מעבירים את עיקר מרצם מלימודים לפעילות חברתית ששואבת זמן וכוחות נפש. במקום לרכון על ספרים יקרי ערך הם צמודים לאפרכסת הטלפון ומנהלים שיחות אין-סופיות עם מדריכי הסניף ועם חניכיהם. גם מרחף החשש שההדרכה תוציא אותם לגמרי מהלימודים והם לא יצליחו לחזור לספסל הלימודים גם כאשר תסתיים תקופת ההדרכה.
למרות כל האמור לעיל, ראוי לתמוך בנער ובנערה שהתבקשו להיכנס להדרכה.
ראשית, בגלל מחויבותנו לצרכי הכלל: יש לנו אחריות להתפתחותן ושגשוגן של תנועות הנוער שממלאות תפקיד חיוני בחברה. למשבצת ההדרכה, אנו – המבוגרים – איננו מתאימים אלא רק בני נוער. חיוני שנערים ונערות מוכשרים ימלאו את משבצות ההדרכה.
וכך סיפר הרב משה צבי נריה על תחילת כניסתו לפעילות ב"בני עקיבא" ("כשחר אורו" עמ' 188). באותם ימים, היה הרב נריה תלמיד צעיר בישיבת "מרכז הרב". "כשהתחלתי לטפל באתחלתא של 'בני עקיבא' מתוך חרדה לעתידו של הנוער, ידעתי שאין דעתו של הרב [= הראי"ה קוק!!] נוחה מזה, מפני שהוא חשב, ובצדק, שזה מוקדם מדי בשבילי. הוא הצטער שאינני שקוע בלימוד כפי שהייתי יכול. אבל ידע שזה הצלת הנוער, העריך את העניין והכיר שהמציאות מחייבת שמישהו יעשה את הדבר הזה. שהרב חשב שמשה צבי [נריה] צריך לעשות זאת רק בעוד חמש שנים – זה פשוט וברור, אלא שהוא נמשך לעשות זאת כבר עכשיו. הרב התייחס לזה כנראה בסבלנות… אם היה מורה לי להפסיק – בוודאי הייתי מציית. אבל הם [הראי"ה קוק והרב צבי יהודה] לא נהגו כך. הרב צבי יהודה לא נתן לי הוראה מפורשת אלא הסביר לי שאני צעיר וצריך ללמוד. המשכתי ללמוד בישיבה והצלחתי ב"ה להתקדם… הפעילות ב'בני עקיבא' לא ניתקה אותי מהישיבה ומעולם התורה". בהזדמנות אחת, תיאר הרב נריה את פעילותו בבנ"ע בפני הראי"ה קוק. הרב התפעל ואמר "אין לך דבר קדוש מזה".
אמנם, הימים אינם אותם ימים, רמת הנוער הדתי כיום גבוהה יותר מבעבר ואיננו חרדים למצבו של הנוער הדתי, אבל גם לא כל נער הנכנס להדרכה הוא בדרגתו של הרב משה צבי נריה, שעתיד היה להיות ראש ישיבות בנ"ע. למרות השוני הגדול בין התקופות והאישים, נוכל ללמוד על הצורך בתגובה מאוזנת: כזו התומכת בכניסה להדרכה ויחד עם זה מעודדת להתמיד בלימודים.
שנית, הרבה פעמים, טובתם של הנער/ה היא להיכנס להדרכה. לא רק מפני שהם חולמים על הדרכה, ואם נחסום אותם הם יהיו מתוסכלים, אלא מפני שההדרכה עשוייה לפתח ולבגר אותם, ולמלא צרכים נפשיים שהלימודים הסדירים אינם ממלאים. בזכות ההדרכה, מתעוררים כוחות חיוביים רדומים הבונים נדבך משמעותי נוסף באישיותם, כוחות שלא באים לידי ביטוי במסגרת החינוך הממוסד. זהו נכס נפשי שלא יסולא בפז. ה"נזק" הלימודי הוא נמוך יחסית לרווח הנפשי הגדול. יש בני נוער שהכניסה להדרכה היא עבורם "הצלה" ממש, היא משקמת אותם ממשברים אישיים הקשורים לתפקודם הכושל בבית הספר. היא מחזירה להם את האימון בעצמם, "מחיה" אותם. כמובן, ההדרכה היא בראש ובראשונה תרומה חברתית ולא טיפול נפשי עבור מי שיש לו תסכולים אישיים. לכן, רק מי שיש לו כישורי הדרכה ראוי להיות מדריך. טובת החניכים קודמת לטובתו האישית של המדריך. אבל, מי שראוי להיות מדריך, אין לחסום אותו בגלל שיקולים זרים, ואפילו בגלל שיקולים לימודיים.
הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה