לא לחינם זכה סרטו של ג'יימס דין "מרד הנעורים" לפופולאריות כה רבה. במקור היה שמו של סרט זה "מורד ללא סיבה", כשם ספרו של הפסיכיאטר האמריקני רוברט לינדר. הדגש "ללא סיבה" יש בו כדי למסגר את הדעה הרווחת לגבי תרבות נעורים. מדובר בסוג של "סטייה" שמקורה בנפש האדם והיקף הלקות בה – אוניברסאלי. מדובר בצורה תרבותית המנותקת לחלוטין מתרבות המבוגרים ומערכיהם, וכל שנותר לאלו הוא לנסות לשלוט עליה ולמזער את נזקיה.
נוח לתת הסברים אלו מתחום מדעי הטבע כאשר באים לדון בתרבותם של בני-נוער, בעיקר בהקשרים בהם זו מוגדרת כ"בעיה" (התמכרות של בני-נוער לאלכוהול סמים או לאינטרנט). בני הנוער נתפסים כמדגרה של לחצים ודחפים, ההורמונים משתוללים, מעין סוג של טירוף זמני. התבוננות שכזו מטילה עלינו המבוגרים אחת משתי המטלות הבאות: האחת היא לרסנם ככל האפשר, ואילו השנייה להבינם עד לאין קץ.
בכוונתי כאן להציג הסברים חלופיים לתופעת "מרד הנעורים" שיש בהם כדי לעמעם את אותה ראייה בעלת אופי אוניברסאלי לטובת ראייה הקשרית – תרבותית. על פי תפיסה זו מושג "מרד הנעורים" הוא מושג בעל תחולה היסטורית, תיחומו ומאפייניו נקבעים במידה רבה עקב גורמים סביבתיים: בית ההורים, לרבות תעשיית התרבות ותקשורת ההמונים.
על פי גישת חקר התרבות, העומדת במרכז דברים אלו, יש לסכמות ולסיפורים על עצמנו ועל אחרים המבנים את הדרך שבה אנחנו חושבים, חיים ופועלים. עקב כך, טענתי היא שגם אם נכונה התיאוריה לגבי דחפים ולחצים הרי ביטוייה הלכה למעשה הם פועל יוצא של סיפורי התרבות הנותנים לגיטימציה לביטוי דחפים אלו ומעצבים את אופי ביטויים.
דברים אלו מבוססים על סקירת ספרות נרחבת אותה ערכתי לפני מספר שנים עבור פרוייקט "נוער בישראל 2004" שהתמקדה בראייה סוציולוגית ותרבותית של מושג מרד הנעורים ושהעלתה עדויות רבות להשקפה זו.
אימוץ ראייה חלופית זו משמעה: מודעות לאקלים התרבותי ולדוגמה האישית כמקורות מרכזיים בעיצוב התודעה האישית לא רק בגיל הנעורים אל גם שנים רבות לפניו ואחריו.
כיצד איפה מעצבים סיפורי התרבות את ההוויה התרבותית של בני-נוער. טענתי היא שבני-נוער מתחילים להשתייך לקבוצתם לא רק בשל תחושות פיסיות שהם חשים אלא גם כשמישהו "מספר" להם על כך ופורשים – גם כש"מודיעים" להם כי תקופת הנעורים הסתיימה.
למוסדות חברתיים יש חשיבות רבה בהגדרת "נעורים מהם". בחברות שונות קיימות מערכות שונות של סיפורים המגבים תהליכים חברתיים. הארכת שנות ההשכלה מלווה דרך קבע בסיורים על תרבות נעורים נהנתנית של גילאי ה- 20 ואף של בוגרים יותר הכוללת טיולים למרחבי העולם, חיים של מסיבות ואירועים "בעיר הגדולה", כמעין התקוממות כנגד השגרה האפורה של הקמת משפחה וקיום עצמי "רגיל"
בגילאים צעירים יותר מטפחים המשפחה ובית הספר את כינון הנבדלות של בני הנוער באמצעות סיפורים המקדשים את הנבדלות המעמדית של בני נעורים. סיפורי שבט אלו מופצים לדוגמא בכנסי הסברה בהם מבשרים לכלל תלמידי שכבה זו או אחרת כי הם נכנסו לגיל ההתבגרות ועליהם להיות מודעים לסכנות המאפיינות את בני גילם כמו הריון בלתי רצוי או שיחות עם פדופילים באינטרנט. לאחר מכן, הורים עורכי דין ויחצ"נים מוסיפים ומספרים בהתחננם על גורל יקיריהם או לקוחותיהם שאנסו או רצחו כי מדובר ב"משובות נעורים" .
לתעשיית התרבות והתקשורת. יש כמובן מקום חשוב בסיפור סיפורים. מחקרים היסטוריים מלמדים על מקומן של תעשיות שונות בעיצוב גבולותיה של תרבות הנעורים. אחד מהם טוען למשל כי נערות מתחילות להתייחס אל עצמן כמתבגרות ברגע שיש חנויות בגדים המספרות להם כי הגיעו לגיל זה. חוקר בריטי טען כי גיל זה מסתיים סביבות גיל 40 כאשר משחקי המחשב מפסיקים להיות אטרקטיביים.
אותם גורמים "הקובעים" את גבולותיו של גיל הנעורים יש להם את היכולת לקבוע גם את גבולותיו של מרד הנעורים.
כמעט אין מחקר המתכחש לעובדה שקיים קשר עמוק ומשמעותי בין תרבות ההורים לבין תרבותם של מתבגרים ולכל היותר תרבות המתבגרים מהווה סוג של הארכה אולי מידה של הקצנה של תרבות ההורים. הקשרים שנמצאו לא אחת בין הסיפורים המבנים את עולמם של הורים לבין אלו של ילדיהם המקרה של ה"היפיז" האמריקנים שלכאורה בעטו בכל אך למעשה היו לא יותר מהארכת הלכי הרוח של הוריהם, בני המעמד הבינוני הן דוגמאות לכך.
גם בימינו אנו ניתן לשאול שאלות דומות לגבי הקשר בין "תרבות הנוער הקלוקל" לבין עולם הערכים שמשקפים הוריהם ושאותו הנחילו במודע או שלא במודע בשנים ארוכות של חיברות (סוציאליזציה), גם אלו המדומיינים של גיל ההתבגרות : סיפורים על "מהי הצלחה" ו"כיצד יש לבלות את הפנאי" או "איזה סוג של השכלה צריך לרכוש".
תעשיית התרבות מספקת שלל סיפורים ופעילויות סמליות בעזרתם יכולים אותם מתבגרים לחוש עצמם כמורדים. המרד מתבטא בביגוד פרובוקטיבי במוסיקה פרובוקטיבית ובמגזיני נוער בעלי שמות פרובוקטיביים. יחד עם זאת יש לשים לב לגבולותיו של "הזעם הקדוש" של בני הנעורים המטופח על ידי סיפורי תעשיות התרבות. זה אינו מופנה כנגדה. תעשיית התרבות אינה מנצלת את להט הנעורים כדי לחקור את השימוש הנצלני של מפרסמים ופרסומאים בגוף האישה או את ההעסקה בתנאי עבדות במתפרות בהם נוצרים הג'ינסים הקרועים והמרדניים.
במילים אחרות אם נתבונן מכל נקודה שהיא מרד הנעורים הוא סוג של קונפורמיזם לסיפורי ההורים, לסיפורי הדימוי האוניברסאלי של המתבגר או לסיפורי תעשיית התרבות.
אם חרד מן דהוא מסיפורי "המתבגרים" עליו פשוט לספר לילדיו סיפורים אחרים, כיוון שמקורות ההשפעה הם רבי עוצמה וטווח השפעתם ארוך ומשתרע הרחק מעבר לגבולותיו המומצעים של גיל הנעורים או מתכניו, הרי שינוי אינו יכול להתמקד בטיפול אד-הוק באישיותו של המתבגר אלא מתבקש מהורים ומחנכים לשנות גם את הסיפורים שהם מספרים לעצמם על מקומם בחברה ומחויבותם. כלפי ילדיהם ניתן לקחת טיעון מופשט זה לכיוונים רבים, אך אציין רק אחד.
בסיפורי התרבות של ימינו, אנו מעודדים את ה"אאוטסורסינג" של ההורות, דהיינו העברת האחריות לחינוך הילדים מההורים ופריטתה לאין סוף אנשים שכל אחד מהם מופקד על היבט ספציפי בחינוכו של הילד. סיפורי "קריירה לפני הכל" מביאה הורים לצמצם את סמכותם לתשלום עבור שלל השירותים (מצהרניות דרך תעשיית חוגים וכלה בפסיכולוגים המטפלים בקשיי למידה ותפקוד) וסיפורי "צרכנות נבונה" לתביעה לתמורה. האחרויות לחינוך הראוי מוטלת על מערכת החינוך ("המורים האלו…. ") או "התקשורת" ("…הילדות בלעדיה הייתה יפה").
ראיית מרד הנעורים כסיפור תרבותי מחייבת כך נראה את ההורים לחזור הביתה ולספר לעצמם את הסיפור שלפיו גם זה מקומם.
ד"ר דוד לוין – המסלול האקדמי המכללה למנהל והאוניברסיטה הפתוחה
התפרסם בעיתון "יסודות" http://yesodot3.co.il/index.php/faq/yesodot-magazin
http://yesodot3.co.il
