1. "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר" (שמות טז, ג)
שאלה לדיון: מנגל, פויקע
מה דעתכם על תרבות המנגלים (ביום העצמאות ובזמנים אחרים), ועל ישיבה בצוותא סביב סיר הפויקע?
הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:
א. רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ה:
בכל פעולה שאדם עושה (כולל אכילה, שתייה, מנוחה וכד'), עליו לשים לנגד עיניו תכלית אחת והיא השגת ה'. כשהוא אוכל למשל, עליו לכוון שגופו יהיה בריא על מנת שיוכל להיות כלי להשגת החכמות והמידות.
בהשתמש האדם בכוחות הנפש לצד תכלית אחת, צריך לאדם שישעבד כוחות נפשו כולם לפי הדעת… וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו, וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, מנוחותיו וכל דבריו, מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר, פועל שלא יביא אל זאת התכלית, והמשל בו, שישים הכוונה באכילתו, בשתייתו, משגלו, שנתו, יקיצתו, תנועתו ומנוחתו בבריאות גופו לבד, והכוונה בבריאות גופו, שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמות ולקנות מעלות המידות ומעלות השכליות, עד שיגיע לתכלית ההיא.
ב. הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, רצב:
תחושת התיאבון בקרב בעלי חיים ובני אדם רגילים נועדה לגרום להם לאכול על מנת שיחיו ויתחזקו באופן פיסי. צדיקים לעומת זאת, חשים תיאבון על מנת להתאחד עם ניצוצות הקודש הטמונים בתוך המאכלים. ניצוצות אלו נכנסים בתוך נשמתם ומעוררים בהם שמחה רוחנית.
מה שהתיאבון הפשוט של האכילה עושה אצל בעלי חיים כולם, ואצל בני אדם בינונים, להמשיך את האדם לאכול להחזיק את חייו וכוחותיו, פועל בצורה אצילית וכוח נשגב אצל גדולי הדעה, צדיקים יסודי עולם, החפץ להתאחד עם כל ניצוצי הקודש הטמונים בתוך המאכלים, שהשמחה הנשמתית מתעוררת מהאדם האוכל לעומתם, לקבלם אל תוך נשמתו, להוסיף בהם אור וחדוות עולמים, והם בעצמם מוסיפים עוז ושמחה בתנועה גם לפני האכילה. בעת האוכל כבר השמחה מתנוצצת במעמקים, ובאכילה עצמה היא עולה במעלה יותר עליונה…
ג. ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, מז:
אדם צריך לשאוף לשבור את תאוות האכילה, ולהשתדל להסתפק ב"כזית" וב"כביצה". מי שמצליח בכך יזכה שהקב"ה יישא פנים אליו.
מי שהוא משוקע בתאוות אכילה, בידוע שהוא רחוק מאמת, ובידוע שדינים שורים עליו. גם זה סימן של דלות. גם יבוא לידי ביזיונות ובושות… ודע, מי שהוא משבר תאוות אכילה, הקדוש ברוך הוא עושה על ידו מופתים, כי אמרו חכמינו ז"ל (ברכות כ:): כתיב: אשר לא ישא פנים, וכתיב: ישא ה' פניו אליך. אמר הקדוש ברוך הוא: איך לא אשא להם פנים? אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת, והם מדקדקין על עצמן בכזית ובכביצה…. וזהו רמז נפלא: אם ישראל מדקדקין לבלי לאכול הרבה, רק מכזית ועד כביצה, אזי הם בבחינת: ישא ה' פניו, ואז יש נשיאות פנים… נמצא, שנשיאות פנים הוא על ידי שיבור תאוות אכילה.
2. "ונחנו מה כי תלינו עלינו" (שמות טז, ז)
רש"י: ונחנו מה – מה אנחנו חשובין.
שאלה לדיון: ענווה, התבטלות
מה דעתכם, האם אדם צריך "להחזיק מעצמו" או לא? למה נכון לשאוף – לתחושה של התבטלות, או לתחושה כי אני שווה הרבה?
הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:
א. הראי"ה קוק, עין איה שבת ל"א, קטז:
יסוד הענווה הוא במידת האמת. אדם המחובר לאמת "מחזיק מעצמו" מצד צלם האלוקים שבו, ומפני החכמה והטוב שקנה בנפשו, ולא "מתערבב" בדמיונות שווא המפריזים או מפחיתים מערכו העצמי.
דרך הענווה האמיתית היא לכבד גם כן את עצמו במידה הראויה, כי יסוד הענווה היא הכרת האמת לאמיתתה, בלא שום עיוורון וערבוביה של דמיון. שברוב האנשים, האהבה הנפרזה לעצמם מסמאת את עיניהם מלראות בחיסרון הנמצא בעצמם, וממילא גם בטובת רעיהם וביתרונם. אבל העניו רואה את עצמו מכובד מצד צלם אלוקים אשר בו, מצד החכמה והטוב הנקנה בנפשו, ומוכן לראות גם כן את חסרונותיו בלא שום משוא פנים, וכן רואה הוא ביתרון חברו מצד צלם אלוקים וסגולת הנפש.
ב. שפת אמת, פרשת במדבר, תרמ"ד:
הדרך לזכות לתורה היא על ידי ההתבטלות בפני הקב"ה. תכונה זו, להפקיר את עצמנו כמדבר ולהתבטל בפני הקב"ה, היא תכונה השייכת אך ורק לבני ישראל, ומכוחה ניתן להגיע לכל המדרגות בעבודת ה'.
במדרש "ימצאהו בארץ מדבר", מציאה גדולה מצא הקב"ה לישראל.
פירוש "מדבר" הוא הביטול, כמו שכתוב במדרש שאין יכולין לזכות לתורה עד שעושין לעצמם הפקר כמדבר. והנה ביטול באמת אין נמצא בעולם, רק בבני ישראל, כמו שנאמר בפסוק "אתם המעט" – ממעיטין עצמכם. כי יש בעצם ליבות בני ישראל שבקות וביטול לה' אחד. וזה אות השבת קודש, שהוא עדות על בני ישראל, כי הביטול מכל המעשים הוא יום מנוחה להם. שכל מגמתם להניח ממעשיהם ולהתבטל אליו יתברך. וזה היה כל זכותן של ישראל, כמו שנאמר "לכתך אחרי במדבר וכו'", שמזה באו לכל המדרגות וכו'.
ג. הרב אברהם בהר"ן, החברה והשפעתה עמ' 157:
אדם צריך לחיות בתחושה מאוזנת ביחס לערכו העצמי ולא לחשוב כי אינו שווה כלום. כשאדם מפחית מערכו העצמי, הוא מרגיש חלש ונגרר, ואינו פועל כפי שצריך הוא לפעול. על כך מוכיח שמואל את שאול, "הלא אם קטון אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה".
מקובל כי בישיבת סלבודקה ביססו חכמי המוסר את תורת השתלמות המידות על בסיס פיתוח התחושה המאוזנת בהכרת הערך העצמי. ראש הישיבה ר' אייזיק זצ"ל היה מרבה לדבר בשבח המידה הזו שיש לקבוע אותה ביסוד לכל הנהגת האדם.
הוא הסביר את שורש החטא של שאול שלא מילא את הצו להשמיד כל זכר לעמלק בכך שמידת הענווה אצלו, "הנה הוא נחבא אל הכלים" (שמואל א', י, כב), סטתה קצת אל צד החיסרון בהערכה עצמית, ביחס לרום מדרגתו של שאול בחיר ה'. ושמואל הנביא הוכיחו "הלא אם קטון אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה" (שם טו, יז). חולשה מסוימת הייתה קיימת בהנהגתו של שאול, ביחס לשלמותו, שלא העריך דיו את מעלתו הגדולה של ראש שבטי ישראל. וכאשר שמואל שאל אותו: "ומה קול הצאן הזה באוזניי?" השיבו שאול: "אשר חמל העם על מיטב הצאן", העם חמל. שאול המלך נתן משקל רב מדיי לרצונות העם. הייתה זו התחשבות יתירה באחרים הנובעת מתוך חולשה בהערכה העצמית ביחס לגדלותו.
גם המרגלים בשובם מתור את הארץ אמרו (במדבר יג, לג): "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם".
כאשר בעינינו אנו כחגבים, כן נהיה.
שאלה פותחת: כלי נגינה
"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה.." (שמות ט"ו, כ)
מהו כלי הנגינה האהוב עליכם?
מבין הכלים שהנכם מכירים, מהו הצליל שנעים לכם ביותר לשמוע?
לו הייתם מנגנים בתזמורת, באיזה כלי הייתם בוחרים?
מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?
