1. "וידגו לרוב בקרב הארץ" (בראשית מח, טז)
שאלה לדיון: משפחות ברוכות ילדים
מהו היחס שלכם למשפחה ברוכת ילדים? מהן המעלות במשפחה כזו ועם אילו אתגרים היא מתמודדת?
מהו גודל המשפחה הרצוי לדעתכם, והאם לדעתכם יש לעסוק ב"תכנון משפחה"?
הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:
א. רבי צדוק הכהן מלובלין (פוקד עקרים, אות ב):
ההשתוקקות ללדת ילדים על אף האתגר לדאוג לפרנסתם טבועה בעם ישראל. בזכות צעקתה של רחל "אם אין מתה אנכי", זכתה ליוסף אשר ניתן לו כוח הפרייה והרבייה – "וידגו לרוב בקרב הארץ".
כמו שאמרה רחל "ואם אין מתה אנכי", כי מי שאין לו בנים חשוב כמת, ודבר זה הוא החשק של איש הישראלי… אצל בני ישראל הם משתוקקים לרוב בנים ולא ידאגו כלל מאין יפרנסום, שיקוו לה' יתברך שייתן מזונו לכל איש די מחסורו… ועל כן, כאשר צעקת איש הישראלי לבנים הוא מצד הזה מצד עצמו, שאין חפץ בכל שעשועי העולם, שהם אצלו כלא ונחשב כמת בלא בנים כאשר הוא אצל איש הישראלי… על כן זכתה רחל ליוסף שבו הוא שורש כוח הפרייה ורבייה ד"ידגו לרוב", וכן עיקר שם אפרים "כי הפרני" וגו', וכן אמרו בני יוסף ליהושע "ואני עם רב עד אשר כה ברכני ה'", שבו שורש הריבוי הראוי לזרע ישראל שזכתה לו רחל על ידי צעקתה לה' יתברך על זה במילוי חסרונה. ועל כן קראתו "יוסף" לומר "יוסף ה' לי בן אחר", כי לא נסתפקה בו עדיין, שעדיין לא נשקע חשקה שחשקה לריבוי בנים.
ב. הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, מתוך "צוהר לנישואין" עמ' 221-226:
היכולת ללכת ולהתמודד עם החיים באופן מעשי היא אישית לכל אחד ואחד. יש זוג שיכול להוליד ילד כמעט בכל שנה ויעשה זאת במרץ ובשמחה, ויש אישה החייבת מנוחה של שנתיים עד ההיריון הבא. אולם נשים רבות שואבות כוח מכך שאינן מתערבות בנושא ההריונות, יותר מהכוח שהן שואבות מההפסקות באמצעות אמצעי מניעה.
היכולת ללכת ולהתמודד עם החיים באופן מעשי היא אישית לכל אחד ואחד. יש זוג שיכול להוליד ילד כמעט בכל שנה ויעשה זאת במרץ ובשמחה, ויש אישה החייבת מנוחה של שנתיים עד ההיריון הבא. לא לפי זה ייקבע גן העדן שלהם. במתירנות הפושה בו שיבש העולם המערבי אצל רבים את מהלך החשיבה התורני, יש רק לזכור: על אף התפיסות המודרניות ממשיך הטבע במריו, ומעל גיל ארבעים וחמש הסיכוי ללדת יורד באופן משמעותי ביותר.
במהלך השנים שמנו לב, שאצל נשים רבות הכוח הנפשי לגידול ילדים חזק יותר, כאשר הן מרגישות שאינן "מתערבות" בנושא ההריונות – מהכוח שהן שואבות מההפסקות באמצעות אמצעי מניעה.
פעמים רבות מערכת השיקולים של זוג צעיר מאד היא בוסרית, והם עצמם יתחרטו בעתיד על החלטתם. כאשר אנו משוחחים עם זוג בנושא זה, אנו מדגישים שהנזק מנטילת כדורים לדחיית ההיריון הראשון הוא סטטיסטית פרומילים בודדים בלבד, אך אנו, במכון פוע"ה, מטפלים בכל שבוע בפרומילים אלו.
כמו כן, אם קיימת אצל זוג בעיית פוריות המצריכה טיפול, חבל שהטיפול יתחיל באיחור ניכר עקב הדחייה המכוונת של ההיריון הראשון. דוגמה אופיינית לכך הייתה לנו במכון לפני זמן מה. זוג, שנמצא איתנו בקשר טלפוני קרוב לשנתיים, ביקש פגישה אישית. כשהגיעו לביתי, שמחתי מאד לראותם אחרי שנתיים של קשר טלפוני רציף. פניתי אל הזוג ואמרתי: "שמחה גדולה היא לראות אתכם פעם ראשונה בצל קורתנו" שמתי לב שבני הזוג מסתכלים זה אל זה כתוהים: לספר לו או לא? שאלתי אותם לפשר העניין והם חייכו ואמרו: "כבוד הרב, זו לא הפעם הראשונה. היינו אצלך לפני שבע שנים, סמוך לחתונתנו, כשבאנו להתייעץ על אמצעי מניעה. דיברת איתנו והסברת לנו בחן ובחסד שהדבר לא מתאפשר, אך סברנו שאנחנו חכמים יותר ומנענו היריון קרוב לחמש שנים. היום אני מצטערת לא רק שלא שמענו בקולך, ולא רק על הזמן שהפסדנו, אלא על כך שדחפתי לעצמי הורמונים מיותרים במשך חמש שנים. חבל שלא צעקת עלינו…"
ג. ד"ר חנה קטן, מתוך "צוהר נישואין" עמ' 229
שאיפתנו הגדולה והנצחית היא לתכנן משפחות גדולות בישראל. עלינו לדאוג שילדינו יפנימו בטבעיות את האושר והשמחה, החובה והזכות בהבאת ילדים לעולם.
אני חוששת מאד מאווירה חברתית מתירנית, שעלולה להיווצר בעקבות היתר גורף למנוע היריון אף לזמן קצר בלי התייחסות ספציפית בכל מקרה עם אישיות רבנית – בייחוד כאשר היתר כזה עומד בניגוד מוחלט לשאיפה הגדולה והנצחית: לתכנן משפחות גדולות בישראל. לדעתי, המקור להלך רוח זה נעוץ בחינוך: האם אנחנו דואגים שילדינו יפנימו בטבעיות את האושר והשמחה, החובה והזכות בהבאת ילדים לעולם – אושר שאין לו תחליף ושהוא כלל אינו מובן מאליו – או שאנחנו מעצימים את חשיבות הקריירה, הלימודים וההגשמה העצמית הפרטית על חשבון ההגשמה האמיתית שבאימהות היהודית, שהיא מתנת שמים? דעתי כדעת הרב יעקב אריאל שליט"א – שאלו הם נושאים שיש לדון עליהם כבר בבית הספר היסודי, ובוודאי בתיכון – גם בישיבות! – כשהנשמות של ילדינו פתוחות יותר לקבל ערכים כעין אלו.
סיפור ישן ואותנטי, המעלה בי חיוך עד היום:
זוג בסביבות גיל ארבעים פנה לבדיקת אולטרה-סאונד הריוני. כאשר ראו את העובר על הצג, התרגש הבעל עד דמעות ואמר: "לילד הזה אנו מחכים כבר עשרים שנה!" פניתי לעיין בתיק הרפואי שלהם כדי למצוא את סיבת אי-הפריון הממושך, אך הבעל הקדים ואמר: "יש לנו כבר 15 ילדים בבית, אך לילד הזה חיכינו עשרים שנה!". זהו, לדעתי, תכנון משפחה חיובי למופת…
2. "פחז כמים אל תותר" (בראשית מט, ד)
שאלה לדיון: זריז או פוחז
מהו ההבדל בין אדם זריז לאדם פוחז או בהול? כיצד קונים את מידת הזריזות, ומה יעשה מי שאין לו מוטיבציה פנימית לפעול ולעשות?
הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:
א. שם משמואל בשם הרבי מקוצק, פרשת בראשית תרפ"א:
חיצונית אדם זריז ואדם פוחז נראים דומים. גם בכיוון ההפוך, אדם מתון ואדם עצלן נראים שווים במבט חיצוני. הגבול העובר ביניהם הוא המחשבה המלווה את המעשה. זריזות מלווה בחשיבה, ופחזות היא עשייה ללא חשיבה. אדם מתון עושה הכול ביישוב הדעת ולכן לפעמים נראה כי אינו עושה דבר, ואילו אדם עצלן מתעצל הוא אפילו לחשוב…
זקני האדמו"ר הגדול מקוצק הגיד בהפרש שבין עצל למתון, שלכאורה לפי שטחיות הדברים בקתא חדא נינהו (הם נראים שווים), והגיד הוא שמתון הוא העושה ביישוב הדעת, על כן אינו ממהר לעשות דבר, ועצל הוא להיפך, שמתעצל להתיישב בדעתו ועושה בלי התיישבות הדעת.
ב. רמח"ל מסילת ישרים, בביאור מידת הזריזות:
על אף שעבודת ה' הרצויה יותר היא זו הנובעת מתוך השתוקקות פנימית, ניתן לפעמים לעורר את המוטיבציה הפנימית על ידי זריזות ותנועה חיצונית.
כמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יוולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצווה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת אבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהניסיון יעידהו. ואמנם כבר ידעת שהנרצה יותר בעבודת הבורא יתברך שמו הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה…"צמאה לך נפשי", ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שיימשך מזה שתיוולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית.
ג. שפת אמת זכור תרל"ד:
הדרך העיקרית לקנות את מידת הזריזות בנפשנו היא על ידי השמחה בידיעה כי למעשינו ישנה חשיבות עליונה.
ועיקר הזריזות בא על ידי השמחה שאדם זוכר כמה מעשיו מגיעים עד לשמים.
שאלה פותחת: חיוך, מאור פנים
"ולבן שיניים מחלב" (בראשית מט, יב)
אמר ר' יוחנן (כתובות קיא:): טוב המלבין שיניים לחברו (המחייך לחברו) יותר ממשקהו חלב, שנאמר ולבן שיניים מחלב, אל תקרי לבן שיניים אלא ליבון שיניים.
מתי חייכתם לאחרונה והרגשתם ששימחתם מישהו?
האם זכור לכם מקרה בו הייתם מבואסים וחיוך של מישהו עזר לכם להרגיש טוב יותר?
איזו דמות חייכנית ומאירת פנים אתם מכירים?
