אין כל ספק כי אם נערוך סקר בקרב אנשים – בלי קשר לגיל – נגלה כי רוב מוחלט של הנסקרים יגידו שאסור לשקר. לא זו בלבד, אלא שיתכן ויהיה גם ממצא מפתיע והוא שככל שהילדים דווקא צעירים יותר, הם יביעו עמדה נחושה יותר כי אסור לשקר בכל מצב. לעומת זאת, מקרב אנשים מבוגרים יותר – החל, אולי, מגיל ההתבגרות – נמצא כי על אף שיגידו כי חל איסור לשקר, יהיו מקרים בהם הם יגידו שאולי, בכל זאת, מותר לשקר.

אכן כולנו גדלנו עם המושג המוזר הזה של "שקר לבן" אשר משמעותו הוא שניתן, לפעמים, לשקר אם השקר לא נועד באמת לרמות ואם לא יצא לזולת כל נזק מהשקר שלנו.

כך, לדוגמא, יש להניח כי אין חולק על כך כי על מנת לערוך מסיבת הפתעה עבור חבר, אפשר לשקר בכדי לצור "אמתלה" כדי שחתן השמחה יגיע למקום הנכון בזמן הנכון וכך ההפתעה תהיה מושלמת. כמו כן, יש להניח כי כולם יגידו שבנסיבות מסוימות – כגון במצב של חיים ומוות, מותר לאדם לשקר על מנת להציל את נפשו או את נפש חברו.

ישנם מצבים נוספים בחיים בהם אנחנו מתמודדים עם השאלה האם מותר לשקר, כגון: האם מותר לשקר לאדם עם מחלה סופנית כאשר קיים חשש שידיעת האמת תקרב את מותו? האם מותר לשקר על מנת לשמור על שלום בית? הרי שהקב"ה עיוות את האמת למען שלום בית כאשר אמר לאברהם "למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" בעוד ששרה באמת אמרה "ואדוני זקן".

היה זה הסופר האנגלי John Heywood (1497-1580) שכתב שרק ילדים ואווילים לא משקרים. אמירה זו אמנם צינית קצת אולם בהחלט מתייחסת לתופעה של תמימותם של ילדים ואנשים המוגבלים בהבנה שלהם אשר אינם יכולים לרקום את מהלכי החשיבה המורכבים יותר הנדרשים לתכנון אמירת שקר. לא כן מבוגרים, אשר לפעמים לא בוחלים באמירת שקר על מנת להגן על עצמם או להשיג את מבוקשם. אכן לעיתים אצל מבוגרים, המטרה יכולה לקדש את האמצעים.

אז למה בעצם ילדים משקרים? לכך יש מספר תשובות.

ראשית, ישנם ילדים שמשקרים בגלל שאין להם יכולת להבחין בין אמת לשקר. ילדים אלו חיים בעולם מעורער ומבולבל שבו אין הם מרגישים שניתן לסמוך על אחרים, כולל הדמויות ההוריות האמורות להיות משמעותיות. השקרים של הילדים האלו אינם מבטאים ניסיון לרמות או להערים כי אם העדר יכולת ליצור לעצמם מציאות קבועה ומסודרת בה אירועי החיים צפויים ובה הדמויות החשובות מתנהלים בצורה עקבית ובריאה. למרבה המזל, מעטים הילדים המשתייכים לקבוצה הזאת כך שדי נדיר לראות ילד אשר שקריו נובעים מנסיבות אלו.

הקבוצה השנייה היא של ילדים אשר פשוט חיים בעולם שבו כולם משקרים ובו אין ערך למילה של האדם. בדומה לילדים בקבוצה הראשונה, גם ילדים אלו לומדים כי לא רק שאי אפשר לסמוך על אף אחד אלא שהדרך היחידה לשרוד היא להמציא דברים או לעוות את המציאות. בשונה מהילדים בקבוצה הראשונה, ילדים אלו לפחות יודעים שהם משקרים אלא שהם סבורים כי זו הדרך הנכונה להשיג את מה שהם צריכים. כמו בקבוצה הראשונה, גם ילדים אלו סובלים מבעיית אמון. קשה לסמוך על הסביבה, קשה לסמוך על דמויות משמעותיות, וגם אם אומרים לך או מבטיחים לך משהו, לא בטוח שיהיה קיום לדברים. בעולם שאין ערך למילה של האדם, הילד לומד כי גם הוא לא צריך לכבד את המילה שלו. אבל גם הקבוצה השנייה הינה קטנה באופן יחסי ונמצאת, בעיקר, בתוך משפחות עם קשיי תפקוד משמעותיים.

הקבוצה הכי גדולה והכי שכיחה היא זו של ילדים שהם שקרנים מזדמנים המשתמשים – לעיתים ולא כל הזמן – בשקרים על מנת לשפר עמדה, מצב או תנאים. ילדים אלו חושבים כי ניתן לרמות על ידי שקרים "קטנים" ובכך להתחמק מתוצאות ההתנהגות שלהם. אצל ילדים קטנים, השקרים בדרך כלל הינם תמימים ושקופים וסופם כמעט תמיד להתגלות. בהקשר הזה אני נזכר במקרה של ילד אשר בהיותו בכיתה א' נדרש להביא פתק הביתה מהמורה ולהחזירו חתום על ידי אחד מההורים אלא שאותו ילד, ככל הנראה, לא רצה להתמודד עם התוצאות של אותו פתק ובמקום זה החליט לחתום בשם ההורה. הוא, כנראה, חשב כי התרמית שלו מושלמת. אלא שכאשר הוא הביא את הפתק למורה למחרת, היא גילתה כי הפתק חתום עם השם "אמא" ועוד בצבע גואש.

ילדים לפעמים משקרים על מנת לשמור על דימוי עצמי. כך, לדוגמא, ילד יכול לרמות במשחק מתוך תחושה שהפסד יפגע מאוד בדימוי עצמי שלו. כך גם ילדים יכולים להמציא כל מיני סיפורים על מקומות שביקרו בהם, דברים שהם עשו ואנשים שהם פגשו וכל זאת על מנת להרים את קרנם בעיני אותם חברים.

כאשר ילדים משקרים קיימת נטייה אצל הורים לכעוס, אולם בסופו של דבר הכעס אינו משיג הרבה. אולי הילד יימנע בעתיד משקרים מתוך פחד אבל חשוב יותר לנסות להבין למה הילד משקר. יש לראות בשקר סימפטום ולא הבעיה עצמה. טיפול בסימפטום מעולם לא יפתור את הבעיה האמיתית. ילד עם קשיים בדימוי העצמי, ממש אינו זקוק לכך שיכעסו עליו. הוא צריך הבנה, סבלנות ועידוד.

 ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, מנהל קליני של מכון שינוי, הרצליה.