כל הפוסטים מאת levavot

פרשת ויצא

1. "ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וכו'" (בראשית כח, יב)

שאלה לדיון – חלומות ופנטזיות

מה דעתכם על קריאת ספרי פנטזיה (קוסמים, מכשפות, יצורים משונים, עולם בדיוני)? איזו השפעה יוצרת ספרות מסוג זה על הנפש?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. הרב שלמה אבינר, במאמר "ספרות ילדים דמיונית" באתר ספריית חוה:

ספרות מן הסוג הזה אינה אסורה, אך היא מעצבת אצל הקורא את התפיסה השגויה כי אין צורך לעמול ולהתמודד בעולם, ואפשר לפתור בעיות בהינף קסם בלבד. תפיסה זו נובעת מתופעה עולמית של "מנוסת התבונה", בה אנשים מחפשים ניסים בכל התחומים במקום לעמוד באומץ ובגבורה מול הקשיים ולהילחם בהם.

סיפורים רבים מסוג זה הם שטויות והבלים; אך איסור – אין בהם. עבודה-זרה אין שם אך כישוף יש שם. כישוף הוא איסור, ואסור לאדם לקרוא ספרים המעוררים אצלו חשק לעבור על איסור (שו"ע, או"ח שז טז). כן אסור לקרוא ספרים המגרים יצרים, כל יצר שהוא. אולם ברור שקריאת ספרים אלה, כהארי פוטר, אינה מעוררת אצל הקורא חשק לעסוק בכישוף, כיוון שבימינו ובחברה שלנו איש אינו יודע לכשף ואי-אפשר למצוא לימודי כישוף. פירוש 'תפארת ישראל' על המשניות מביא בשם רבי יעקב חגיז, שמאז התפשטות אור התורה בעולם, נחלשה רוח הטומאה בארץ, ואין די טומאה כדי לכשף (משנה, סנהדרין ז ז). לכן אין סיכון שקריאת ספרים אלו תעורר איזה קורא לכשף, לא בגלל חוסר חשק אלא בגלל חוסר יכולת.
אבל בוודאי יש לקריאה זו השפעה שלילית, משום שהכל שטויות, וגם שטויות והבל הם דבר אסור. "וילכו אחרי ההבל ויהבלו". קריאת ספרים של הבל מעוררת חשק לעסוק בהבלים. הכיצד? ספרים מעין אלו יוצרים אצל הקורא, באופן מודע או לא מודע, מין תפיסת עולם שאין צורך להתמודד עם בעיות החיים, אלא אפשר לפתור אותן על-ידי תחבולות. זה יוצר לילדים מין ראש כזה שיש תחבולות וקיצורי דרך, שלא הכל מבוסס על עמל ועבודה, על התייצבות רצינית מול הבעיות, אלא אפשר לפתור בעיות בן-רגע בדרך מופלאה.
יש להתרחק מספרות ילדים דמיונית המחנכת לכך שאפשר לפתור בעיות בעזרת קסמים ותחבולות ולא על-ידי עבודה ועמל. אגב, בספרֵי 'הארי פוטר', גם שם זהו המסר המרכזי, ואסור לאותו מכשף צעיר להשתמש בכשרונו כדי לפתור בעיות בחיים, וכל הקסמים אינם אלא לתפאורה בעלמא, והעיקר הוא חברוּת ואומץ. העיקרון שיש לעמול ולברוח מתחבולות – בעינו עומד.

הרי החיים רצופי בעיות, בחיי הפרט, בחיי המשפחה ובחיי האומה. במקום לעמוד באומץ ובגבורה מול הקשיים ולהילחם בהם, ולדעת שלא תמיד יש פתרון לכל בעיה ואף-על-פי כן יש להמשיך להילחם – יחפשו פתרונות פלא מידיים, וכיוון שלא ימצאו אותם, יתקפלו וישקעו בעצב ובמרד.
הנזק אינו משיכה לכישוף או עבודה-זרה, אלא מה שמכונה "מנוסת התבונה". הבינה האנושית הולכת ונסוגה בעולם ולא רק בעם-ישראל. במשך אלפי שנים, לחמו נגד כל מיני אמונות תפלות ושטויות והצליחו ליצור מבנה של חשיבה הגיונית, שצריך להתאמץ ולהתמודד עם הבעיות. ועכשיו יש נסיגה בעולם: אנשים מחפשים ניסים בכל התחומים.
בעם-ישראל ובכל העולם כולו פונים לכל מיני בעלי מיסטיקה שקרית ומסולפת, למנבאים, לאסטרולוגים, לקוראים בקפה, לאדמו"רים מזויפים ושקרנים, לכל מיני מרפאים בשיטות אקזוטיות שאינן מרפאות מאומה, מה שגורף מיליארדים של כספים וגורם למיליוני נזקים ואומללים.
האויב הוא "מנוסת התבונה". ספרים אלה, שלא קראתים, המתארים ילד מודרני עם משקפיים שיחד עם זה בקי בקסמים, הם חלק מ"מנוסת התבונה" שהיא תהליך רחב מאוד. ..
הדמיון עלול להפוך לאויב המין האנושי. ספרים כאלה עלולים לפתח דמיון חולני. ומדוע יש בהם הצלחה? כי הילד הולך בעקבות המבוגר המאוכזב מן החברה המודרנית שאינה מסוגלת לפתור את כל הבעיות, וגם מודה בכך. כיוון שכך, הם פונים לכישוף ומקימים לתחייה את המנטליות המאגית שהיתה קיימת בדורות הקדמונים. כאשר יש בעיה, במקום לנתח אותה ולנסות לפתור אותה, מנסה המנטליות המאגית לפעול בעזרת טריקים ופטנטים, תחבולות וסגולות. לילד קטן אי-אפשר לבוא בטענות על דרך חשיבה כזאת, עדיין אין לו חשיבה הגיונית. כאשר הוא אינו מצליח לפתוח את הדלת עם מנעול, הוא מנסה איזו נוסחת קסם. אך כאמור הוא עדיין ילד קטן. אבל אם זה הופך לתופעה כוללת שאין יוצאים ממנה, זה גרוע מאוד. זהו הבל מזיק, הבל מושך.
ב. הראי"ה קוק, אורות הקודש רלא, רלז-רלח:

כוח המדמה הוא כוח חשוב בנפש.

כאשר הוא מחובר אל עולם הקדושה יש בו יכולת לגרום התעלות לאדם, אולם אם הוא מרוחק מעולם הקדושה יש לו השפעה שלילית על הנפש.

 

כל זמן שעוסקים בתורה ובחכמה, בגמילות חסדים וביישובו של עולם, באהבת הבריות ובדרך ארץ, אין להתפחד מכל התפרצות של דמיונות. וכל ההופעה היותר כבירה של עושר הדמיון תתהפך לאור גדול…

ההתעלות של הדמיון באה כל זמן שהוא דבוק בקדושה, אבל הדמיון של חול אין לו כי אם כח הצל שבו לבד, והוא מקור הליצנות. לפי אותו הערך שהוא מתרחק ממקוריות השכל, וכפי מה שהוא מתגבר, כך המציאות נחלשת אצלו, והנפש השקועה בו באה לידי ייסורין בתחילתה ולידי כליה בסופה.

והרפואה לעולם, שנשתקע הרב בדמיון מצד הצללי שלו, היא לא התחלשות הדמיון, וגם לא הגברת השכל לבדו, שסוף סוף גם הוא מצומצם הוא, אלא התשובה אל המקור העליון, שהדמיון מוכשר לקבל ממנו את עץ החיים השלמים שלו…

 

ב. הרב אהרן ליכטנשטיין, מבקשי פניך עמ' 87:

אין ספק כי ישנה עדיפות לעיסוק בדברי קדושה על פני העיסוק בדברי חולין. אולם, ההחלטה מה לקרוא ולמה להקדיש זמן קשורה לאיזון שאדם מחפש בעולמו הרוחני והרגשי. לעיתים קריאה בספרות החול מעניקה לנו את האיזון הזה.

העולם שלנו יצר דברים גדולים ונפלאים. אמת, עולם התורה הוא עולם שמה שנמצא בתוכו ייחודי, חשוב, נשגב נעלה מרומם, כהנה וכהנה לעומת כל מה שיש בדנטה או בעמיתיו וחבריו.

אין צל של ספק בזה. אין ספק בעדיפות של דברי קדושה על דברים של חולין.

אבל אני חושב שהחלטות לגבי השאלה מה לקרוא ולמה להקדיש זמן, אינן מרוץ איכותי. אי אפשר להציג את השאלה האם כל דף ברבי יהודה הלוי, עולה על כל דף בדנטה. השאלה היא אחרת. שאלה של איזון שאדם מחפש. איזון בעולמו הרוחני ובעולמו הרגשי.

בוודאי. אני מחויב לעיסוק שלי בתורה. אני מתמלא ממנו. אני קשור בו ומקבל ממנו מעל ומעבר לכל מה שאני יכול לקבל מדברים אחרים. אבל במידה מסוימת, דווקא בגלל שהתבשמנו מאותו עולם, איננו שמים לב לעולמות אחרים.

יאמרו: אכן, דברים אחרים שטויות והבלים הם, מי צריך אותם בכלל! איני יכול להשיב על טענה זו, אלא לומר את האמת: כן, יש דברים מסוימים שאני צריך אותם, שנמצאים שם, בעולמות האחרים.

 

 

  1. "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (בראשית כט, כו)

שאלה לדיון – עצמאות 

האם צריך להתחשב בדעותיהם ובתפיסת העולם של האנשים הסובבים אותנו (משפחה, חברים, שכונה, יישוב), או שכל אחד צריך לנהוג באופן עצמאי מבלי להתחשב בשיקולים מן הסוג הזה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, צז:

האדם צריך לדעת להשיב תשובה ברורה על שאלת ה"איכה". לא להתנכר לעצמיותו.

ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור…

חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו. לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת "איכה", מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחוויה לאל זר… וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל.

באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות והלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח. וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.

 

 

ב. הרב אברהם בהר"ן, החברה והשפעתה עמ' 27:

לחברה ישנה השפעה אדירה על האדם, לטוב ולרע. האדם צריך להכיר בכך ולהשתדל בכל כוחו לנצל זאת אך ורק לקבלת השפעה חיובית.

אדם השואף לעלות בדרך השלמות האמיתית, ולצעוד בעקבותיו של אבינו אברהם העברי, אשר זכה להיקרא כך משום שהיה לו העוז לעמוד לבדו מעבר אחד בעוד העולם כולו עומד מן העבר האחר, אדם כזה מן ההכרח שיהיה מודע לכוחות האדירים של החברה המאיימים להסיט אותו מדרכו זו.

עליו להבין על בוריה את התלות של נפש האדם בחברה. עליו להכיר את דרכי השפעתה, את אמצעי הנגד שהבורא העניק לאדם לשמור על עצמאותו, ואת התחבולות שניתן לנקוט בהן כדי לדחות ולהדוף את ההשפעה השלילית של החברה. עליו גם לדעת כיצד לנצל טבע זה של האדם להיות מושפע השפעה חיובית, לצורך יצירת ובניית אישיותו המקורית והעצמאית שהיא כולה חיובית.

זה מול זה ברא ה' את האדם. מול חולשתו של האדם נוכח כוח ההשפעה האדיר של החברה, קיימת באדם ישות ייחודית, המבדילה ומייחדת אותו מאחרים, והיוצרת תחושה ותודעה של בסיס מוצק ואיתן בתוכו פנימה. תוך הישענות על בסיס זה יוכל לעמוד מול ניסיון ההשפעה מן החוץ.

 

 

שאלה פותחת

"ויגל את האבן מעל פי הבאר" (בראשית כט, י)

האם הרגשתם פעם את הביטוי "נגולה אבן מעל לבי"?

מה הייתה ה"אבן" שרבצה על לבכם? אילו תחושות התלוו לכך (לחץ, כאב, בדידות, דאגה)?

מה סייע לכם לגולל את האבן מן הלב?

התמודדות עם משברים בגיל ההתבגרות

הרב זאב קרוב מדבר בכנס 'מתבגרים באהבה' של לב אבות בשיתוף המתנ"ס – תרבות תורנית, קצרין

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

הרב זאב קרוב,
מרצה בנושא חינוך ילדים, לשעבר ראש הישיבה התיכונית קרני שומרון

עוד עם הרב זאב קרוב בלב אבות:

"הורות והתבגרות" בנושא: חינוך למצוות בשמחה בגיל ההתבגרות – שאלות מאזינים: הישיבה התיכונית השניאה על בני הבכור את הלימודים. לשלוח את אחיו הקטן לישיבה? איך לחנך את המתבגרים להתפלל בשמחה? האם אפשר לעודד לפעמים תפילה ביחיד במקום תפילה בציבור?

מבחן התוצאה או מבחן הדרך? – על חשיבות החינוך לדרך נכונה ולא לתוצאה

החינוך החיובי – מהות החינוך- "אל תעשה" או "עשה"?

עין טובה על ילדינו  – על החשיבות לדון לכף זכות את ילדינו למרות הקושי שבכך..

גיל חינוך-עד מתי? – עד איזה גיל מותר להורים לחנך את ילדיהם? ומדוע?

בני קנה אייפוד ללא אישור – על אייפוד, אמון וחינוך לעצמאות

נחישות וכוח פנימי

נחישות היא המאפיין הקריטי ביותר מכל המאפיינים בהצבת גבולות בהורות. היא מבטאת את נכונות ההורה לשלם את המחירים הכרוכים בעמידה על עקרונות חשובים ובשמירה על גבולות חיוניים. גישה נחושה של הורים מעבירה מסר תקיף, חד משמעי ונקי מספקות. ילד שחווה מסר כזה יקבל ביתר קלות את הגבול שההורה יציב לו. לעומת ילד להורה מתלבט, המציב לכאורה את אותו גבול אך מעביר מסר לא ודאי ולא החלטי.

נחישות מבטאת את תחושת השלמות הפנימית של ההורה. טעות היא לחשוב שנחישות מתבטאת בקשיחות, הערות, איומים או עונשים. הנחישות מתבטאת פעמים רבות דווקא בהתייחסות רגועה אך תקיפה, בטון דיבור החלטי אך לא מאיים, באמירות קצרות אך חד משמעיות. נחישות אינה מסתמכת על דחף רגעי אלא קשורה בנושא שלגביו יש למנהיגים עמדה חזקה, מעורבות אישית ואכפתיות רבה. נחישות מבטאת עוצמה פנימית והיא קשורה למידת השכנוע והשלמות הפנימית של האדם.

יש הבדל משמעותי בין מעשה שאדם עושה מתוך שכנוע פנימי לבין מעשה שהוא עושה ללא שכנוע או מתוך חובה. כאשר המעשה אינו מבוטא את הקול האישי, חש האדם מאולץ, מגושם ולא שלם עמו. כאשר מבטא המעשה את קולו האינדיבידואלי, הוא מרגיש צודק. אם התנהגות ההורים אינה מבטאת את צורכיהם, רגשותיהם וערכיהם, הם אינם חשים שלמים עם עצמם.

הורים שמציבים גבולות בלי שהם שלמים איתם, אל להם להתפלא שילדיהם אינם נענים להם. לכן, הורים נחושים אינם הורים צועקים, מאיימים או מענישים, אלא הורים שילדיהם מרגישים שהם באמת מתכוונים למה שהם אומרים או עושים.

הקשר בין תחושת הכוח הפנימי לבין השימוש בכוח ממשי הינו קשר הפוך: ככל שההורה מרגיש יותר כוח פנימי כך הוא צריך פחות להשתמש בו. הורים שמרגישים כוח מבפנים, ילדיהם ייענו להם יותר גם במשימות קשות. הורים שמרגישים חלשים מבפנים, ילדיהם יתנגדו להם יותר גם במשימות קלות.

לפעמים, עצם הנחישות המשודרת לילד, ההרגשה הברורה והחזקה שההורה עיקש ומוכן "ללכת עד הסוף" עושה את שלה והילד נענה להצבת הגבול ביתר קלות.

נחישות הורית מתחילה פעמים רבות בנכונותם "ללכת עד הסוף" בדמיון. בני אדם אינם מעיזים לדמיין את מה שעלול לקרות ממה שהם מפחדים ממנו. כתוצאה מכך, פחדיהם גוברים והם משותקים בעשייה. כאשר הורים חוששים ללכת עד הסוף בדמיונם; כאשר הם חוששים לדמיין כיצד ייראו הדברים אם הילד יסרב להוראותיהם והם ייאלצו להפעיל כוח – הם נעשים חלשים. פעולותיהם במציאות מוכתבות על ידי הפחד הפנימי שלהם. לעומת זאת, כאשר הורים אוזרים עוז לראות בדמיונם גם את התוצאות הקשות שעלולות להיגרם כתוצאה ממהלכים שיינקטו, הם נעשים חזקים. מעשיהם במציאות משוחררים מפחדים, משדרים לילד ביטחון ולכן הם אינם צריכים בדרך כלל להגיע ביחסיהם עם הילד למקומות הקשים שאליהם הגיעו בדמיונם.

נראה, אם כן, כי כאשר הורים חשים תחושת שלמות פנימית עם הגבולות שהם מציבים לילד, הילד יחוש בסמכותם וייענה להצבת הגבולות. נחישות הורית מתבטאת במתן הוראות תוך התייחסות רגועה אך תקיפה, בטון דיבור החלטי אך לא מאיים, באמירות קצרות אך חד משמעיות.

מתוך אתר 'הידברות'

פנימייה - בחור נרדם על המיטה עם חומש ביד

היבט רגשי – התפתחותי של החינוך הפנימייתי בגיל ההתבגרות

תופעת החינוך הפנימייתי בישראל, ייחודית בכמותה בעולם למעט פנימיות מסוימות באנגליה. היא נוצרה כתוצאה מעליית נוער ללא הורים בתקופת השואה ולאחריה טרם הקמת המדינה, ובהמשך בעליות השונות. בעוד שבמגזרים החילוניים והחרדיים-ליטאיים חדל החינוך הפנימייתי להיות רווח בגיל התיכון מסיבות שונות, בציבור הדתי-לאומי רק בשנים האחרונות החלו להישאל שאלות בדבר התאמת המסגרות הפנימייתיות לכל הנערים.

ברשימה זו ברצוני להתייחס לחינוך הפנימייתי מהסתכלות על גיבוש הזהות העצמית של המתבגר, שהיא אחת המטרות ההתפתחותיות המרכזיות של גיל ההתבגרות.

תחושת הזהות העצמית הינה תחושה בסיסית של האדם הרואה עצמו כנפרד מהאחר. בנוסף תפיסת הזהות מקשרת בין העבר האישי לעתיד הצפוי ומשייכת את האדם לערכים ולקבוצה חברתית המעניקה ביטחון. לאחר שאדם מגבש את זהותו הוא יכול לענות על השאלות: מי ומה אני? ולאן אני רוצה להגיע? תחושת הזהות העצמית אינה באה כתהליך הבשלתי טבעי בלבד, אלא הדרך לגיבוש הזהות היא תוך כדי מגע עם האחר והאינטראקציה עם החברה. בניגוד לגיל הינקות והילדות, בו מרכז הכובד החיצוני והפנימי הוא עם ההורים, בגיל ההתבגרות עובר מרכז הכובד לחברת בני הגיל השווים. אצל המתבגרים המורדים, ההורים ודמויות הסמכות הנוספות רואים זאת באופן בולט. אך גם אצל שאר המתבגרים הנורמטיביים ישנה פרידה פנימית מהילדות והתלות בהורים תוך כדי חיפוש שייכות והזדהות עם קבוצת בני הגיל השווים. לכן תהליך גיבוש זהות העצמית כרוך בחוויית נפרדוּת מההורים תוך כדי חיפוש תמיכה עזרה והזדהות עם החברים.

החינוך הפנימייתי יכול לאפשר את גיבוש הזהות בעצם המגע התמידי עם בני הגיל, מגע חברתי שמהווה חמצן לבריאותם הנפשית של המתבגרים. אין ספק שחלק מהמתבגרים נתרם מכך. רוב המתבגרים לא ניזוקים מהיבט זה. יחד עם זאת  יש מתבגרים שהחינוך הפנימייתי לא מתאים להם ואף עלול להזיק להם.

מקום מרכזי בשאלה זו יש לתת למתבגר עצמו, במיוחד מי שהתנסה בפנימייה ומבטא בדרכים שונות שזה לא בשבילו. שני סוגים של מתבגרים יתקשו לתפקד במסגרות פנימייתיות:

1. מתבגרים שיש להם קושי בהתמודדות עם גורמים סביבתיים המקשים עליהם לתפקד באופן נורמטיבי, כגון: לימודים או לחץ חברתי, בין אם מדובר בכניעה ללחץ חברתי הנראה לעיתים כהתנהגות אנטי סוציאלית, ובין אם מדובר בבידוד וניכור חברתי. נערים אלו לא יפיקו תועלת במסגרת פנימיתית.

2. סוג נוסף של מתבגרים שעלולים להינזק בשהייה בפנימייה רגילה הם מתבגרים שיש להם קושי בארגון פנימי בסיסי המתבטא בליקוי בשיפוט והבנת המציאות. לעיתים רואים בהם חסרי אחריות ומבולבלים. מתבגרים אלו  צריכים תיווך ועזרה ישירה של מבוגרים בדומה לילדים צעירים.

לסיכום לפני קבלת החלטה על חינוך פנימייתי למתבגר, יש לקחת בחשבון גם את הצרכים הרגשיים הספציפיים של כל מתבגר, מעבר לתחומים הלימודיים השונים. גם אם רוב המתבגרים מצליחים לתפקד במסגרות הפנימייתיות ישנם מתבגרים שמסגרות אלו לא מתאימות להם.

אוריה יורב עו"ס קליני, מטפל במתבגרים, מרכז גוונים

עידוד הבת לנישואין

השאלה:

בתי הבכורה נישאה בגיל צעיר (19), וכיום, 5 שנים אחר כך, יש לה כבר 3 קטנטנים. בתי השנייה הגיעה לגיל 22 ואיננה מוכנה לשמוע הצעות. הסיבה, לפי דבריה, שאין לה שום רצון להיכנס ל"סרט" הזה שהיא רואה אצל אחותה. ה"סרט" הזה משמעו טיפול אינטנסיבי בילדים שהגדול שבהם רק בן ארבע והקטנה בת חצי שנה, עיניים אדומות מעייפות, חוסר סבלנות, וכן, גם חוסר רומנטיקה בין ההורים הצעירים. אני מוכרחה לציין שהקשר ביני לבין בעלי טוב ויציב, וזו פעם ראשונה שהיא רואה מקרוב חיי נישואים מורכבים. כואב לי שזו התדמית שנוצרה לה על זוגיות וחיי משפחה, ואני גם חוששת כי הזמן החולף אינו לטובתה. אשמח שתעזרו לי.

 

תשובות:

חיה מאיר, יועצת ומאמנת אישית:

מפגשים שבתשתיתם עמדת סירוב, לא עולים יפה ולא נושאים פרי, ולכן אין טעם ללחוץ. מאידך, יש לגדל את ילדינו להבנת המורכבות בחיים; להבין שיש מטרות עיקריות שאנו מכוונים אליהן, ובצדן יש מחירים שאנו מוכנים לשלם כדי להגיע לשם.

אמא יקרה.

בתך צודקת. באמת חיי נישואין כרוכים בעמל, במחויבות, לעתים בתובענות. ב"ה יש בהם גם צדדים יפים ומתגמלים, אבל לא תמיד הם נראים לעין כמו החלקים המאמצים והמעייפים. לא כל אחד מוכן ורוצה להיכנס למערכת הזו בגיל צעיר, כשמנגד נמצאים "החיים הטובים": עצמאות, ספונטניות, פעילות מגוונת, סדנאות, בילויים וכד'. קשה להמיר את אפשרויות הבחירה הפתוחות במסגרת מחויבת ומחייבת, שלעתים גם מעייפת וסוחטת. עמדה זו  משקפת נאמנה תפיסות רווחות בתקופתנו, שהחיים נועדו ליהנות אותנו. במתח בין אחריות ומחויבות לבחירה פתוחה וחופשית נוטה הכף פעמים רבות לכיוון הפחות מחייב. (כאן תאמר הבת: זה לא לגמרי נכון, יש לי לימודים, עבודה, ודי לי בכך – נכון לעכשיו).

מבחינתך, כמי שגידלה את בנותיה לחיים ערכיים, שמהם נגזרות גם האחריות, המחויבות, והעדפת מטרות העל על פני הנוחות המיידית, התנהלותה של בתך מערערת על היסודות האלו. עם זאת, נראה שבעמדה שלה מעורבים גם חששות ופחדים אמתיים, שהמשא הזה יעיק עליה באופן שלא תוכל לשאתו בכבוד. אולי היא לא מביעה את החששות האלה כדי לא להצטייר כחסרת בטחון ויכולת, אבל אין זה אומר שהם לא מנהלים אותה.

יתכן שתחושת הלחץ גורמת לה להתבצר בעמדה השוללת, ודווקא יתר הבנה תשחרר אותה לבחור מתי היא מוכנה להתניע תהליך בחירת בן זוג. בשיחה עם הבת הייתי נותנת מקום לחששותיה: באמת יש רגעים, שעות וזמנים שתובעים מאתנו מעל ומעבר. עם זאת, בית ומשפחה הם מקום משמעותי ביותר בחיינו, ושווה להשקיע. תני דוגמאות מחייך, אל תחששי להצטייר כמי שהתמודדה עם רגעים מעיקים. אני מאמינה שהדוגמה האישית שלך, של בעלך ושל משפחתכם, תיתן לה כוח והבנה לראות את המערכת הזוגית והמשפחתית במבט רחב.

באמת יש רמות בשלות שונות ביכולת להקים בית. פגשתי בנות שנפגשו עם בחורים מגיל 20 כיוון שכך מקובל, ובפועל זיהו רטרואקטיבית שאלו היו פגישות סרק, כי הן בשלו לנישואין כמה שנים אחר כך. לחילופין, יש גם כאלה שנישאו בגיל צעיר כיוון שכך מקובל, ומצאו עצמן לא מוכנות לאתגר שנקלעו אליו. אני מניחה שגם בתך אינה רוצה לוותר על נישואין, אבל היא רוצה להגיע למקום בתחושת מסוגלות ורצון, ולא בהרגשה שנדחפה לשם בעל כורחה. מכל מקום, מפגשים שבתשתיתם עמדת סירוב, לא עולים יפה ולא נושאים פרי.

כעמדה חינוכית, נראה לי שיש לגדל את ילדינו להבנת המורכבות בחיים; להבין שיש מטרות עיקריות שאנו מכוונים אליהן, ובצדן יש מחירים שאנו מוכנים לשלם כדי להגיע לשם. זה נכון בלימודים, בעבודה, בבית, בכל אתגר חדש או מתמשך. נתפלל על חכמה, בינה ודעת, לבנות נכון את מערכות חיינו ולעמוד בכבוד באתגרים שהן יזמנו לפתחנו.

 

מיכל פלהיימר, יועצת, ומלמדת בתוכנית בית מדרש במכללת אפרתה:

לא פשוט לתמרן בין הבנות, ובעיקר לא פשוט להכיל הרבה כאב. אם נלמד להתפעל מן "הלב של אימא", אולי נצליח גם להעביר את זה הלאה.

אכן. לב של אימא מכיל הרבה כאב. כואב לך שזו התדמית שנוצרה לה על זוגיות וחיי משפחה, וכואב לך בוודאי לא פחות לראות בקשייה של בתך הבכורה. את מנסה לסייע לזו ולסייע לזו ואת זקוקה לכישורי לוליינות לא פשוטים. אם תציעי לבכורה לבוא כל יום עם הילדים – עלולה בתך השנייה לחוות באופן לא הדרגתי וטבעי מה טבעה של אימהות (בדרך כלל ילדים נולדים אחד אחרי השני, ולא בבת אחת), ובכלל, נראה כי המפגש ה"הצפוף" ביניהן אינו עושה לה טוב. ומצד שני, אם תמעיטי בסיוע לבכורה בשעה שהיא כה זקוקה לעזרתך, מי יודע לאן הדברים ילכו.

כך את נקרעת בין הרצון לסייע לבכורה לבין המחיר שאחותה משלמת, והשעון מתקתק..

אז איך צריכה אימא לנהל את כאביה? והאם אפשר בכלל לנהל אותם, או שתמיד נהיה מוצפות בהם?

אז קודם כל, בואו נודה על האמת. מגיע לנו צל"ש על הלב הנפלא שלנו. הוא גמיש ורחב ויש בו המון מקום. הוא מתמלא שמחה ונחת כשמישהו מהילדים שולח אותנו לנוח "כי את ממש עייפה", וחווה התרגשות רבה כשהבן נכנס ללמוד בישיבה. הוא מתפעל מתשובה מיוחדת של אחד הילדים בשולחן שבת, ומייחל לרגע שהבת המתבגרת "תתאפס" על הלבוש שלה. הוא מכיל ציפייה מתוחה לבן שאמור לחזור מהצבא, ומרגיש חוסר אונים אל מול תקופת יובש בהצעות השידוכים של הבת. אלף רגשות, נעימים יותר, ונעימים פחות, וכולם מסתובבים במרחב הגמיש הזה שנקרא "לב של אימא".

לכן, קודם כל, תני כבוד ללב שלך.

שימי לב כמה הוא פועם. כמה הוא דואג לכולם. כמה הוא עשוי להימתח לכל הכיוונים, כמה הוא סופג, ותטפחי לעצמך על השכם. מותר לך.

כשתלמדי להכיר במעלה הזו, ביכולת הספיגה שלך כאימא, ביכולת לכאוב ולשמוח ולחוש את כל הרגשות גם יחד, יתכן ותצליחי להעביר מסר דומה גם לבת שלך.

החיים הם לא פלקט. יש בהם המון רבדים והמון תנועה. מה שהיא רואה אצל אחותה אכן קיים. אי אפשר להכחיש. יש עייפות, ויש קשיים לעיתים בחיי הזוגיות. אבל יש בהם גם המון יופי וטוב. את לא יכולה להבטיח לה שחייה יהיו נופת צופים, שכל יום יתבוננו יחד בשקיעה וליבם יתרחב באהבה, אבל את כן יכולה להבטיח לה שהיא תהיה מסוגלת להכיל. גם כאב, גם שמחה, גם דאגה וגם שלווה.

תפקידך, כך נראה לי, הוא להעצים בה את הנקודה הזו. לגרום לה להאמין ביכולת שלה להכיל את כל מניפת הרגשות הזו על כל גווניה.

ולצורך זה, תצטרכי את לעשות את הצעד הראשון.

להתפעל מהלב האימהי שלך, לקבל את כל התחושות הסותרות שמסתובבות בו ועושות מהומה, וללחוש לו בינך לבין עצמך: אתה גדול!

.

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

פעם היה מובן מאליו שנערה מתבגרת, מתחתנת ומקימה משפחה. החשיבה המערבית הליברלית יצרה בלבול בתפיסה זו, וכתוצאה מכך, נשים צעירות מרחמות על אימהות ש"סובלות" ו"תקועות" עם מטלות הבית וגידול ילדיהן. חשוב לשוחח עם הבת על תפקידיה של האישה ועל המשמעות של זוגיות והקמת משפחה.

את מזכירה במכתבך שני גורמים שהשפיעו על גישתה של בתך השנייה בת ה-22 לגבי חיי הנישואין והקמת משפחה – הדוגמה של אחותה הגדולה והדוגמה של הקשר בין הוריה. יש גורמים רבים נוספים שעלולים לתת חומר למחשבה על חיי משפחה לאשה בת 22. שיחות עם חברות, סיפורים שהשמיעו לה, כתבות בעיתונים, מאמרים בתקשורת, ודעות של נשים אחרות שהשפיעו עליה מוסיפים למכלול החוויות שעיצבו את המסקנות של בתך.

פעם היה מובן מאליו שנערה מתבגרת, מתחתנת ומקימה משפחה. לציבור המסורתי והתורני וגם לציבור הכללי זה היה ערך עליון ולא היה אפילו צורך לדבר על זה. בגלל ההשפעה של החשיבה המערבית הליברלית, שמקלקלת את התרבות המסורתית שלנו בדרכים רבות, נשים צעירות רבות התבלבלו והתחברו לתפיסות מעוותות. תפיסות אלו עטופות במילים יפות כמו 'שחרור האישה,' ו'שוויון זכויות,' וגרמו לאיבוד המהות הפנימית לחיי המשפחה והתפקיד המיוחד של האישה בחיי המשפחה ותרומתה לחברה כולה. שכחנו את הערך של האישה כעיקר הבית, המעניקה את הביטחון ההכרחי לצמיחתם של ילדיה. במקום זה, התרבות נותנת לנשים את המסר הסמוי וגם הגלוי שזה בזבוז זמן לטפח את הבית ולדאוג לילדים. כתוצאה מכך, נשים צעירות מרחמות על אימהות ש"סובלות" ו"תקועות" עם מטלות הבית וגידול ילדיהן.

היום כשזוג מחליט שהם רוצים להתחתן, הם מתכננים יחד את  החיים שלהם. הם משוחחים ושוקלים יחד את סגנון החיים שלהם, יכולתם להתפרנס, שאיפותיהם האישיות ושאיפותיהם כזוג. כל זוג תופר את התכניות שלהם כפי שמתאים ואפשרי להם. אבל הבסיס להחלטותיהם צריך להיות הערך של הבית היהודי והמשפחה. לא סתם אנחנו מאחלים לזוג צעיר שמתחתן, "שיבנו בית נאמן בישראל."

כדאי לשוחח עם בתך על גישתה כלפי התפקידים של האישה, והמשמעות של זוגיות ובניית הבית והמשפחה. היא לא צריכה להשוות את עצמה לאחותה הגדולה. היא ובעלה לעתיד יהיו בע"ה ייחודיים. המטרה של השיחה עם בתך היא לא לשפוט או לשכנע אותה אלא לעזור לה לראות את הנושא מחדש, להעצים את הערכים, להתחשב בנקודות מבט אחרות ולקבל פרספקטיבה אחרת.

שושנה הימן,
לייף סנטר, המרכז להורות מקושרת www.lifecenter.org.il
מכון ניופלד ישראל www.neufeldinstitute.co.il

.

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי:

 כדאי שההורים יעודדו את הבת הבכורה להשקיע בזוגיות (ויציעו שירותי ביביסיטר לצורך זה). כתוצאה מכך תלמד הבת הצעירה יותר כי אפשר להעצים זוגיות שאינה הולכת "חלק", והחשש מפני נישואים ילך ויקטן.

אני חושב שההערה של השואלת בסוף דבריה לגבי הקשר שלה עם בעלה היא הערה חשובה שכדאי לפתוח ממנה.

ב"ה יש לא מעט אנשים שזוכים לזוגיות טובה ויציבה. יש לזה בוודאי סיבות רבות הקשורות גם לאופיים של שני בני הזוג. לעומתם יש לא מעט זוגות שהזוגיות שלהם מאתגרת ולפעמים גם לא יציבה. הדור הצעיר שלנו נחשף לכל הסוגים. לכל ילד וילדה יש כמה חברים/חברות בכתה שההורים שלהם גרושים או שהם מתגרשים והסיפורים הטרגיים הללו זולגים לכתות.

הילדים שלנו גדלים מול מציאות שהם יודעים שלא כל אחד זוכה לזוגיות טובה ויציבה.

אז מה עושים? כמובן שצריך להתפלל לזיווג הגון.

אך מעבר לזה חשוב ללמד את עצמנו ואותם שזוגיות זה דבר שאפשר וצריך לעבוד עליו, להשקיע בו!

בעניינה של השואלת, נראה לי שבמצבים כאלה נכון שהבת השנייה תראה שאפשר 'להעצים את הזוגיות' של האחות הגדולה. אם זה על ידי עידודם ללכת ליעוץ או להעצמה זוגית ואם זה על ידי עידודם להשקיע זמן בזוגיות שלהם (ולשמש בייביסיטרים מסורים בזמנים החשובים הללו), ייתכן שאם הבת השנייה תראה שזוגיות טובה היא לא רק גזירת גורל אלא תלויה הרבה מאד בשני בני הזוג, היא תהיה מוכנה להתנסות בכך מתוך אמונה ביכולותיה לבנות לעצמה זוגיות טובה ויציבה.

 

ד"ר חנה קטן, מומחית ברפואת נשים ופריון:

בדרך כלל לא רצוי לדחות את גיל הנישואין. הזמן החולף אינו מיטיב עם היכולת לזרום בזוגיות. חשוב שבתך תבין כי אינה רואה את כל התמונה בחיי הנישואין של אחותה. היא רואה את העומס והעייפות, אך את רגעי החסד הנעימים אינה רואה. רגעים אלו באים לידי ביטוי בבית פנימה.

בשאלתך – את בעצם נוגעת בדילמה המורכבת של מציאת הגיל האופטימלי לנישואי הבת.

וכמובן שאין תשובה אחת לכולם. זה תלוי בגורמים מגוונים- אופי, בגרות, בשלות לקשר, האיש ואופיו, ובעיקר בסייעתא דשמייא.

מניסיוני,  נישואין בגיל צעיר אינם נופלים באיכותן מנישואין מאוחרים, אם לא להיפך.

ככל שהגיל מתקדם, יש יותר נוקשות, יותר כבדות, פחות זרימה טבעית שכל כך חשובה לבניית קשר בריא.

אין לי ספק שבתך רואה תמונה מעוותת ומתעתעת של נישואי אחותה. עול הבית והילדים הוא עול נעים, עול שממלא בסיפוק, עול של נתינה למי שאוהבים…

היא רואה את אחותה בשעות של עייפות ושל עומס. את רגעי החסד הרבים, היא מפספסת. הם בתוך הבית פנימה. הם בתוך הלב והנשמה.

ה'ביחד' הופך אותם לאנשים שלמים. מאושרים. מלאים וגדושים בטוב ה'.

כדאי להדגיש לבתך את הצדדים השונים של דחיית קשר לגיל מבוגר, ואף להעלות את החשש מרווקות מאוחרת, בעקבות הדחייה הזו.

אני מאחלת לך שתזכי ובתך תקים בקרוב בנין עדי עד.

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

:

תפקידנו כהורים אינו מסתיים עם סיום גיל ההתבגרות, הוא רק מקבל אופי קצת אחר. בדבריה של בתך ישנם רמזים לכמה הנחות יסוד שעליהן היא נשענת. אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שמדובר בכשלים לוגיים וחשוב שהיא תיווכח בהם באמצעות שיחה טובה איתך. מלבד בירור הדברים עם בתך הצעירה, רצוי שתסייעי לבתך הבכורה בגידול ילדיה הקטנים, ובעיקר הפגיני שמחה על נוכחותם בחייך. כך תטמיעי את התחושה והתפיסה כי "ילדים זו שמחה".

לאם היקרה שלום וברכה!

אי אפשר שלא להבין את הדאגה שלך לשתי בנותייך. לזו שמסרבת כרגע לנסות להקים בית בישראל וגם לזו שכורעת תחת נטל גידול הקטנטנים. הסיפור שלך מוכיח לכולנו, שלעולם נישאר בתפקיד ההורים גם כשילדינו יעברו את גיל ה20 ואף יקימו משפחה משלהם.

כאן נשאלת השאלה: מה תפקידנו כהורים מול ילדינו הבוגרים כשהם עצמם כבר הורים או בדרך להיות כאלה?

אם בגיל ההתבגרות אנו מדברים על שיח בוגר ושיתופי מתוך כבוד אמתי ליכולתו של המתבגר להבין מורכבות מה היא, הרי כשמדובר בילדינו המבוגרים, על אחת כמה וכמה שעלינו לראות אותם כשותפים ושווי ערך מבחינת המשאבים האישיים, יכולת החשיבה, האבחנה, הרגישות ומציאת הפתרונות.

אם בגיל ההתבגרות אנו מרשים לעצמנו להתערב כשצריך, הרי שבחיים הבוגרים של ילדינו עלינו לכבוש את עצמנו ולגלות מעורבות, אכפתיות ורגישות בכדי לתת את מלוא הכבוד והאמון לאדם שאנו כה רוצים שינהל את עצמו היטב.

בתך הצעירה מדברת על ה"סרט" שהיא רואה ואולי גם חיה בתוכו במידת מה, בהיותה חלק מהמשפחה, אך כלל לא בטוח שאי רצונה להיפגש נעוץ בסיבה זו. הקושי של אחותה יכול להיות כיסוי לסיבות  שונות לחלוטין, שאינן קשורות כלל בגידול ילדים והשלכותיו.

בהנחה שלא כך הם פני הדברים, ובאמת היא מתכוונת למה שהיא אומרת, ייתכן שהנחות היסוד שלה, הגלויות והנסתרות הן:

  1. גידול ילדים קטנים היא משימה קשה שפוגעת בשמחה ובזרימה של החיים.
  2. גידול ילדים קטנים וצפופים עשוי לפגוע בזוגיות של ההורים.
  3. אם אתחתן ואלד ילדים, גם אני אכנס ל"סרט" הזה.

בהנחות היסוד הללו יש שני כשלים לוגיים דומים: "הכללה" ו"חיבור מקולקל". ונבחן את הדברים: האם העובדה שאחותה מותשת ומתוחה מחייבת שגם היא תגיע למצב זה? גידול ילדים קטנים היא משימה קשה שפוגעת בשמחה ובזרימה של החיים?? (כן, להחליף את סימן הקריאה שלה בסימן שאלה). מי מחליט מה יקרה בזוגיות שלהם – הם או האתגר שבגידול הילדים? האם לא ניתן למנף את השותפות הקדושה בגידול הילדים לחיזוק הזוגיות? וכאן מגיע "החיבור המקולקל" – "אם זה קרה לאחותי – זה חייב לקרות גם לי." מי אמר?

אם יש לך קשר ושיח טובים איתה, ויש לך כאימא וכאימה את התכונות והיכולות לדבר איתה בגובה העיניים מתוך ראייתה כאישה בוגרת, עצמאית ומודעת לעצמה, אני מציע לך לבדוק איתה את הנקודות הבאות:

מהן תפיסותיה לגבי קושי בחיים? (דבר שיש להימנע ממנו בכל מחיר/הזדמנות לצמיחה/מבחן למידת המחויבות שלנו לערכים וכו')'

מה משפיע על חיינו, האירוע או הפרשנות שלנו לאירוע? (וכאן המקום לדון בדוגמאות מחייך ומחייה)

האם המציאות המורכבת (והשמחה) של משפחה ברוכת ילדים מכריחה עייפות, תשישות, זוגיות מקרטעת וחוסר שמחה?

לבחון איתה את העיקרון של "חיבור מקולקל", ולהראות לה כיצד ברוב חייה היא לא מאמינה לו (דוגמאות: אם העולם החברתי שלה טוב – היא לא מאמינה שיתעלמו ממנה או ינדו אותה או שלא תהיה לה יכולת להתמודד במצב כזה, כמו שקורה לפעמים לאחרים. אם הלכה לאקדמיה – לא מאמינה שאין לה סיכוי להצליח כמו אחרים שמאמינים כך ומוותרים מראש. אם יש לה רישיון נהיגה – היא לא האמינה שלא תעבור טסט או שלא תצליח להשתלב בתנועה כמו אחרים שכלל לא ניגשים ללימודי נהיגה)

אחד התפקידים שלנו כהורים להורים, הוא לקחת חלק מסוים בגידול הנכדים ובעיקר להפגין שמחה ואושר על כך שזכינו לנכדים ולהרחבת המשפחה ואנו שמחים להשקיע גם אם קשה ולא תמיד נוח במצווה הגדולה הזו – לגדל ילד בישראל ולהיות שותפים לבורא עולם בגידול ופרנסת בריותיו. אני בטוח שגם אתם שותפים למחשבה זו גם במעשה, ואתם שמחים ומחפשים כל הזדמנות "להסניף" את הנכדים, ואם צריך גם לשמור עליהם, לקלח, להלביש ולהאכיל אותם ורואים את הבלגן שהם מסדרים לכם בבית כאי סדר חיובי ביותר. ההסתכלות וההתנהגות שלכם חשובה מאין כמותה להטמעת התפיסה בבית ובמשפחה ש"ילדים זו שמחה".

שתזכו להרבה נכדים ונכדות משתי בנותיכם!

נייד: 052-6070954
אתר: www.more-lanoar.co.il

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

אולי דבריה של בתך נובעים מתפיסה מסוימת של חיי הנישואין, ואולי זהו רק "כיסוי" לסיבה האמיתית. חשוב לשוחח איתה, ובמידת הצורך להפנות לסיוע מקצועי.

שני דברים עולים משאלתך:

1 – הסתכלותה של בתך על מציאות חייה של אחותה מעידה, אולי, על ראיה מעט "צרה" ללא אפשרויות בחירה, כלומר: נישואין = ילדים ללא "תכנון" " שליטה" או חשיבה האם זה מתאים כרגע? האם זה הזמן הנכון ? וכ"ו , מבלי להתייחס לצד ההלכתי שבעניין זה, מבחינה רגשית "הסרט "הזה נראה לה כרגע מעייף, עמוס, טורדני ולא ניתן " לבחירה ", ולכן המסקנה הטבעית היא להימנע מכך….

2 – יתכן שחייה המורכבים של אחותה הוא "תירוץ " להימנע כרגע מהכרויות למציאת בן זוג לחיים…ואולי קיימת סיבה אחרת להימנעות הזו ?

מומלץ כהורים לשוחח עם הבת ולנסות להרחיב את הראיה שלה , כך שתבחין בכך שיש עוד אפשרויות לחיי נישואין ולא כולם חיים באותה הדרך …

במידה ואתם מודאגים כדאי להפנותה לאיש מקצוע.

טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

נשירה מבית הספר

נשירה - והלאה?

נשירה מבית הספר איננה תופעה רחבת-היקף בקרב הציבור הדתי אבל למשפחות שילדיהם – בדרך כלל בנים – שוקלים לעזוב את הלימודים אין נחמה סטטיסטית. אדרבה, בקרב ציבור אשר רואה ערך נעלה בישיבה על ספסל הלימודים, הנשירה נתפסת כדבר חריג ומביך, וזאת מעבר לנזק שהיא גורמת לתלמיד עצמו.

נשירת תלמיד מבית ספר הינה מקור של חרדה להורים ממספר סיבות. במישור החינוכי, הם דואגים לעתיד החינוכי והמקצועי של הילד. מכונן בתוכם פחד שאם הילד לא ילך לבית הספר, כל שיוכל לעשות בעתיד הוא למכור עפרונות בתחנה המרכזית. הורים מודעים לתחרות שקיימת בשוק העבודה ולחשיבות של תארים אוניברסיטאיים, על אחת כמה וכמה תעודת בגרות, כדברים אשר גם אם לא מבטיחים הצלחה מקצועית, בהחלט תורמים לה.

אולם, מעבר לחששות אלו – שהרי שכולנו מכירים אנשים אשר לא סיימו תיכון או שאין להם חינוך פורמלי מעבר לתיכון ובכל זאת מאד מצליחים בחיים – הורים חרדים לגבי מה הילד יעשה באותן שעות בהן שאר הילדים יושבים נמצאים בבית הספר. הורים חרדים מהאפשרות כי ילדיהם יתחילו לבלות ברחובות, יתערו בחברה "לא טובה" ובסופו של דבר יתדרדרו לסמים ולפשע. אכן הניסיון מלמד כי לעיתים חששות אלו מוצדקים.

נשירה מבית ספר איננה מתחילה ביום אחד אלא הינה סופו של תהליך הנמשך חודשים אם לא שנים. כאשר נער מגיע למצב של נשירה כבר קשה מאד לעזור לו. לא רק שהוא בדרך כלל נמצא בפיגור משמעותי בחומר הלימודים, אלא שהוא גם הגיע למצב של ייאוש, פקפוק ביכולתו ללמוד ולעמוד במשימות החינוכיות ונהיה עצוב ואף מדוכא.

עם זאת, הורים יכולים לזהות סימנים מוקדמים לנשירה כמו ירידה בהישגים לימודיים, איחורים והיעדרויות רבים, אי הכנת שיעורי בית, אדישות  כלפי בית הספר, תלונות רבות על מורים והתחברות לילדים אחרים אשר מתקשים גם הם בלימודים או אשר בעצמם כבר נשרו. כמו כן, ילדים המרגישים את עצמם מנוכרים מבית הספר וממטלות לימודיות הינם בסכנה של נשירה.

ילדים לא נושרים כי טוב להם בבית הספר או כי  הלימודים ממלאים אותם בסקרנות וסיפוק. נושרים רבים הינם בעלי ליקויי למידה כגון דיסלקציה, בעיות שפה, קשיים בהבעה בכתב או קשיי קשב וריכוז. עבורם החוויה הלימודית הייתה רצופה תסכולים בגלל הקשיים בעמידה בקצב של הכיתה, בהגעה להישגים להם הגיעו שאר הילדים, חוסר העמידה בציפיות של ההורים שלהם ואף אי יכולת לעמוד בציפיות שלהם מעצמם. ילדים אלו חשים כי אין הם מצליחים להגיע לשליטה על המסגרת החינוכית – דבר שגורם להם מועקה – ועל כן הם מחליטים כי הדרך היחידה שהם יכולים להרגיש מידה מסוימת של שליטה, היא פשוט לברוח מבית הספר.

לעומת ילדים עם קשיי הלמידה, סוג אחר של ילדים הנושר מבית הספר הם ילדים עם מועקות רגשיות שאינן קשורות ליכולתם הלימודית כי אם ליכולתם לגייס את כוחות הנפש הנדרשים על מנת לעמוד בתסכולים הרגילים של בית הספר, בדרישות של זמן ומאמץ, בכישלונות שכמעט כל תלמיד נוחל מדי פעם ובתחרות מול ילדים אחרים. מצבים שכאלו יכולים להיגרם מכך שהילד נתון ללחצים רבים בעקבות אירועים או התרחשויות במשפחה – אובדנים, התעללות, מאבקים קשים בין ההורים – או בשל חוסר בטחון, דימוי עצמי נמוך או דיכאון.

הנשירה קיימת גם בקרב ילדים הבאים ממשפחות אשר אינן מעודדות את ילדיהם לסיים את התיכון ולהגיע ללימודי המשך. נדמה כי כיום חלה ירידה משמעותית במספרן של משפחות שכאלו אם כי הסטטיסטיקה עדיין מצביעה על שיעור נמוך יותר לזכאות לתעודות בגרות בישובים הנחשבים "חלשים" יותר.

אז מה לעשות?

כמו ברוב הבעיות האחרות של ילידם, המפתח לטיפול מוצלח נעוץ בזיהוי מוקדם. חובה על הורים להיות מעורים בנעשה עם ילדיהם בבית הספר ולעקוב אחרי ההתקדמות שלהם. כאשר ילד מתקשה בלימודיו, אין לתלות את זה בכך שהוא "עצלן" או בכך שהמורה "לא בסדר". יש תמיד לוודא אם אין לילד קושי בלמידה ואם קיימת דרך אחרת ללמד, ואפילו לחשוב להעבירו לבית ספר אחר המתאים לו יותר.

יש להיות זהירים וערים לסימנים מוקדמים של עצבות או דיכאון אצל ילדים. ניתן לזהות מצבים שכאלו על ידי שינויים משמעותיים בהרגלים ובחיים היומיומיים של הילדים בתחומים של אכילה, שינה, עצמאות, מצבי רוח ויחסים עם בני משפחה.

במקרים שבהם ילדים נמצאים על סף הנשירה או כבר נשרו, יש להיזהר מביקורתיות יתר. הילד יודע שזה לא בסדר ושאתם מאוכזבים. הוא לא צריך לשמוע את זה עוד מאתיים פעמים. בראש וראשונה הוא זקוק לאהבה, הבנה ותמיכה. תמיד אפשר להשלים בגרות אחרי הצבא. יש להיזהר שלא לגרום לילד להתרחק מהמשפחה ולהסתבך עם אותם הדברים הנמצאים ברחוב.

יש לזכור כי יש ילדים אשר אינם בנוים ללימודים בבית הספר או שאין להם את הבגרות הנדרשת על מנת לשבת בבית הספר, לעמוד בדרישות ולהתמודד עם התסכולים. יש לזכור כי חלק מילדים אלו לוּ היו חיים לפני 1000 שנה, בתוך חברה עם דרישות וציפיות אחרות, היו מצליחים. יש לעודד ילדים אלו למצוא את התחום שבהם הם יכולים להצליח.

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, מנהל קליני של מכון שינוי, הרצליה.

פינת הרב גודמן: בחירת בית ספר – סינון ראשוני




 

הרב יונה גודמן, מנהל חינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

להקלטה המלאה: הורות והתבגרות: תהליכי הקבלה למוסדות לימוד

 

 

לרשימה המלאה של חומר על תהליך הרישום למוסדות חינוך 

 בחירת בית ספר - סינון ראשוני

פרשת וירא

1. "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" (בראשית יט, כו)

שאלה לדיון:

מה מקומה של הסקרנות בחיינו? היכן עובר הגבול בין סקרנות למציצנות? ובנימה אקטואלית, מה דעתכם על פרסום תמונות של מחבלים הרוגים, או פרסום תמונות וידאו של מהלך הפיגוע?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. רמב"ם, הלכות שכנים פרק ב, יד:

תקציר: הסקרנות אינה חיובית כשמדובר בפלישה (אף בראיה בלבד) לפרטיותו של הזולת. לכן, מותר לאחד משני שותפים בחצר לדרוש הקמת מחיצה ביניהם.

חצר השותפין שיש בה דין חלוקה, או שחלקוה ברצונם אע"פ שאין בה חלוקה, יש לכל אחד מהם לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו. שהיזק ראיה היזק הוא ואין לו חזקה בחצר. אלא אע"פ שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה.

 

ב. הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, צנעת אדם (הזכות לפרטיות לאור ההלכה) עמ' 76:

תקציר: בנוסף על ההדרכות ההלכתיות בנוגע לזכות האדם לפרטיות, ישנה גם הדרכה מוסרית שלא לפגוע בפרטיותו של הזולת על ידי כניסה פתאומית לביתו.

במקורותינו אנו מוצאים גם התנגדות מוסרית לפגיעה בפרטיותו של אדם בהיותו בביתו: "שבעה דברים ציוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו… ואל תכנס לביתך פתאום, כל שכן לבית חברך" (פסחים קיב, א). ותלמידו, רבי שמעון בר יוחאי אומר: "ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן: הנכנס לביתו פתאום ואין צריך לומר לבית חבירו וכו'" (נידה טז, ב).

 

ג. הראי"ה קוק, עין איה ברכות ט, יא

תקציר: מבחינה פסיכולוגית, האיום מפחיד יותר מן העונש עצמו. לכן, ההבטה בעונשם של רשעים מקהה את החשש מפני העונש, ועלולה לגרום למי שאינו בעל נפש טהורה לחוש קהות חושים כלפי העונש הצפוי לו ולהמשיך במעשיו הרעים.

הנפשות הטהורות, אע"פ שמעדה רגלן מדרך הישר, בראותן פורענות ואבדן רשעים, יתעודדו לשוב לדרך הישר… אמנם הנפשות הרעות, יש כח רק ביד הפחד מן הרעה לשום מתג להם שלא ישטפו בזרם הרע. אבל כאשר יראו בעיניהם את האבדון שבא כתומו, אז יחלש כח איומם, כי לעולם כח האיום הבא לאדם מיראת האבדון הוא גדול יותר מערך האבדון בעצמו מצד ערכו הגופני. על כן בהיות משפחת לוט איננה ראויה להינצל מצד עצמה… וכבר נמשכו הרבה אחרי מעשי סדום, על כן הוזהרו שלא להביט בעינם בצורת ההשחתה, למען לא יקטן כח האיום אצלם, ורק אז, ע"י רגש הפחד, תוכל להיות תקווה שיתעודדו להרחיק עצמם מדרכי שאול של הסדומיים. ואשתו, בהתאמצה לראות בעיניה את ההשחתה, שבזה כבר נחלש מעט ערך פחד האבדן, כבר לא היתה לה תקנה מוסרית, ותהי להכרח לדונה כאחד מאנשי סדום, שכבר גם כן נאבדו רק מפני שאפסה להם כל תקווה של תיקון מוסרי, וכמוהם נאבדה, ותהי לנציב מלח.

 

2. "אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר" (בראשית יח, כד)

שאלה לדיון:

היכן לדעתכם עדיף להתגורר – ביישוב או שכונה הומוגניים, בהם כולם דתיים, או בסביבה הטרוגנית – בה מרבית התושבים אינם שומרים תורה ומצוות?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. רמב"ם, הלכות דעות פרק ו', א:

תקציר: לחברה ישנה השפעה מכרעת על האדם, ולכן יש לבחור מגורים בסביבה של אנשים מוסריים וצדיקים.

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל חכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם. והוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע (משלי יג, כ), ואומר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' (תהילים א, א). וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים.

 

ב. הרב אליהו אליעזר דסלר, מכתב מאליהו חלק ב' עמ' 113:

תקציר: עדיף להישאר במקום תורה ולהשפיע משם על הרחוקים מתורה, מאשר להתיישב עימהם ולהשפיע במקומם. הסיבה לכך היא, כי אם יהיה פגם קטן בכוונת המשפיע, ומעשיו לא יהיו לגמרי לשם שמיים, הרי שפגם זה ייצור פרצה ב"הגנה" שלו, והוא עלול להיות מושפע במקום משפיע, ולהידרדר מבחינה רוחנית.

כתוב בפרק קניין תורה "מעשה בר' יוסי בן קיסמא שהיה מהלך בדרך, פגע בו אדם אחד ואמר לו רצונך שתדור במקומינו ואני נותן לך וכו', אמר לו אפילו אתה נותן לי כל זהב וכסף שבעולם אין אני דר אלא במקום תורה". הרי שחשש ר' יוסי לדור במקום שאינו מקום תורה אף על פי שלכאורה יוכל להשפיע שם ולהפכו למקום תורה. כי למרות כל גודל מדרגתו ראה בזה סכנה שמא הוא יושפע מהם. דבר גדול מאד למדנו כאן – שאין דרך המשפיע רוחניות ללכת אל הרחוקים מתורה, להתיישב עימהם במקומם ולהשתדל להשפיע עליהם שם, אלא הוא יישאר במקומו וישתדל לקרב אותם אליו ולהשפיע עליהם מאור תורתו. אז מכיוון  שהוא נמצא במקום תורתו אין כל כך סכנה שיושפע מהם כי סביבתו תגן עליו… כי היורד אל הרחוקים מרוחניות ורוצה לקרבם לעבודת ה' על ידי שידור עימהם אי אפשר שלא יושפע מהם, מהשקפותיהם וממעשיהם. והמשילו זאת בספרים הקדושים לגורף ביבין שמתלכלך וריחו נודף אף על פי שהוא מנקה. ובענין זה כתוב (דה"ב כ, לז) "בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך". אף על פי שנתכוין לשם שמים, כי אם חסר בו רק מעט מהשלימות עלול הוא להיזק גדול על ידי זה ברוחניות, וגורם גם לחילול שם שמים חס וחלילה… כי באותה נקודה שבה אין האדם נקי לגמרי – שם יש מקום לכניסת השפעת הרע אף כנגד מה שהיה ברור לשכל. הרי מי שמתקרב אל הרחוקים כדי להשפיע עליהם, עומד בסכנה גולה להיות נפגע על ידם, ואף אם חסרה נקודה אחת בשלימות ה"לשמה" – אז לא רק שילמד מהם, אלא ילמדוהו וישפיעו עליו בעל כורחו.

 

ג. הראי"ה קוק, אורות הקודש ג', שיט:

תקציר: צדיק, האוהב את הכלל וקשור גם אל הרעים והחוטאים, אינו נרתע מאהבת הכלל אף אם עלול הוא להיפגם מבחינה רוחנית. אך צריך הוא לדייק את עבודתו שתהיה באמת לטובת הכלל כולו ואז לא ייפגע.

הקשור בקשר של אהבה אל הכלל כולו וחפץ בתקנתו וטובתו הרי הוא מקושר גם כן אל הרעים והחטאים שבו, ובזה יש מוצא לפגימה בקדושת הנשמה הטהורה, החפצה רק בקודש וטוב אמיתי. ובכל זאת מתעצמת כל כך נפש הצדיק, האוהב את הכלל, באהבת הבריות, אהבת האדם, ובייחוד אהבת ישראל, עד שאיננו נסוג אחור משום דבר, ואפילו מפני פגימה רוחנית שלו.

… והוא מתרומם עוד יותר על ידי אהבה זו, ועל ידי ההתרוממות הרוחנית שלו מתרומם גם כן הכלל, עד שאפילו הפרטים הרעים של הכלל הולכים ומתבסמים על ידי קישור הנפש של הצדיק, האוהב את הכלל באמת, בהם. אלא שמי שזו היא דרך עבודתו, צריך שיברר את עצמו מאד, ויהיה זריז וזהיר, שמעשיו ורעיונותיו וכל הרגשותיו יהיו באמת נתונים לטובת הכלל כולו… שאז המחשבה הרעיונית שלו היא מתאחדת עם האיחוד של הכלל, ולא תאונה אליה רעה.

 

חדש! דיון בסגנון קצת אחר…

שאלה פותחת

הכנסת האורחים של אברהם אבינו

כיצד אתם מרגישים כשאנחנו מזמינים אורחים לשבת? (האם טוב לכם עם זה או שאולי אתם נדחקים הצידה, האם הייתם מעדיפים שנזמין לעיתים קרובות יותר או רחוקות יותר? אילו אורחים אתם שמחים להזמין ואילו פחות?)

נערה דתייה היוצאת עם נער חילוני

שאלה:
בתי (בת 16) תלמידת אולפנה פגשה נער חילוני, והם יוצאים יחד. ניסינו להסביר לה שזה לא מתאים לנערה דתייה לבלות עם נער חילוני, אבל היא לא מקשיבה. לדבר איתה על זה, זה כאילו לדבר אל הקיר. מה נכון לעשות? עד עכשיו דיברנו איתה בטובות, האם אנחנו צריכים להיות יותר קשוחים איתה?

תשובה:

שלום ואור,

מצב זה של קשר בין נערה דתייה לנער חילוני הוא בהחלט מורכב, ובהנחה שההורים מיצו את הכלים ההסברתיים שברשותם – כפי שהם רומזים במכתבם – הרי שהמצב מורכב עוד יותר. הניסיון מלמד שקשר רומנטי כזה עלול להתרחב אל תרבות הפנאי ואף לערער את עולם האמונה והמצוות.

יש לזכור שמדובר בגיל ההתבגרות שבו יש אצל המתבגרים רצון פנימי לעצמאות ולעיצוב זהות עצמאית, ועל כן הם אינם נוטים לקבל בקלות את דעת המבוגרים.

איני סבור שקשיחות היא הפתרון האולטימטיבי. על ההורים לזכור שמטרתם היא לעורר בבִתם את ההכרה בדרך שחונכה אליה ולחבר אותה אל שמירת המצוות והמסורת. לכן עליהם לקיים הערכה זהירה האם הקשחה תועיל לעניין או תביא לריחוק ואף לניתוק יחסים – גם אם זמני – ח"ו.

 כמו בכל סוגיה חינוכית גם כאן נדרשת סבלנות, וגם אם נראה בתחילה כאילו אין מה לעשות, עדיין אפשר "לנצח" במערכה.

אין ספק שנכונותה של הבת לקבל מההורים ומידת שיתופה את ההורים בלבטיה תלויות במידה רבה באופי במערכת היחסים שהשכילו ההורים להעמיד במשך השנים. במידה שמערכת יחסים זו סבירה, רצוי להעצים ולטפח את הקשר, את היחס החם והמקרב, ובכך לפתוח ערוץ של דיבור על תחושות, על מחשבות, על רגשות, על החיים, על אידיאלים ועל ייעוד. רק מתוך שיחות עומק ובנעימוּת יוכל המסר להתקבל ע"י הבת, גם אם זוהי דרך ארוכה שהיא קצרה.

כשיש בסיס לשיח שכזה, יכולים ההורים לדבר גם עימה על החששות שלהם. בסיס כזה גם יאפשר להציב גבולות לקשר שלה עם הבחור, כמו "את לא ישנה אצלו", "לא בשבת…" וכדו'. כך משאירים לבת איזה מרחב של תמרון לנהל בינתיים את הקשר מבלי להרגיש צורך לחצות גבולות ולהסתיר מהוריה מידע או התנהלות.

 על בסיס זה, ניתן לגוון את דרכי ההסברה – אם להפנות אותה לאנשים (אולי צעירים…) בעלי שפה משותפת איתה, או להתייחסויות רבות שיש בנושא זה באינטרנט באתרים שונים (חברים מקשיבים, כיפה, מורשת וכו') שם תפגוש את ניסיונם של אחרים ומגוון תגובות מעניינות.

יש לזכור שהאמרה "באהבה ננצח" אמנם איננה מבטיחה תוצאות רצויות, אבל בשנאה (ובסיטואציה הזו: מתח וכפיה) בטוח שנפסיד.

הרב יאיר גנז, ראש אולפנת "נוה דקלים"

צלליות של חברים בעייתיים מסביב לכוסות בירה

3 שאלות ותשובות

שכתוב תשובות ל-3 שאלות שנמסרו בשיחה בעל פה

א. תפקיד ההורים כאשר הבן מגלה חוסר מוטיבציה לימודית

ליצור אווירה של לימוד אישי, מקום שקט. אווירה של לימוד אישי כדוגמא. לזכור שלימוד והצלחה דורשים רצון והנאה. ישנן ארבע ברכות לפני התפילה כאשר הראשונה היא על הנאה מעצם הלימוד. כאשר אנחנו כהורים לוחצים על הילד ללמוד, פוחתים גם הרצון וגם ההנאה מהלימוד. כמובן, לגילאים שונים דרושות מוטיבציות שונות שמתאימות לגילם ולאישיותם של הילדים. הורה שלא מכיר את ייחודיותו של הילד, לא יוכל למצוא את הדרך להשפיע עליו.

חשוב לכבד את הילד ולהדגיש במיוחד את כוחותיו ואת זכות בחירתו. אם לא, הוא יעשה את זה בלאו הכי בדרכו. בשולחן ערוך האמירה היחידה המנוסחת בלשון 'אסור' מופנית להורים: "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול" (קיצוש"ע קמ"ג, י"ז).

ב. תפקיד ההורים כאשר בנם נגרר אחרי חברים שליליים

האם שלחנו את ילדינו לחברים שליליים? ההתייחסות שלנו אליהם כעצמאים וחכמים והגדרתנו אותם כטובים, מפנות אותם לחברה טובה. אם נראה לכם כהורים שחברת הילד לא מתאימה לחינוכו, טוב לפתוח איתו בשיחה. חשוב שזו לא תהיה הרצאה אלא שיחה עם הילד שבה תחשבו ביחד איתו מה טוב לו. חברים זה מלשון חיבור. חברים הם יסודות האישיות במיוחד אצל ילדים.

במיוחד צריך להיזהר ולבדוק לְמה אנחנו מתייחסים כשלילי. כל הדרכים לא מובילות לרומא אבל כל השיטות יכולות להוביל לקדושה. לפעמים פחד מדחייה, פחד שאני (הילד) לא מספיק טוב, מרד נגד הורים כפייתיים וחוסר חיזוקים גורמים לילד לפנות לחברה שלילית. לעומת זאת, תמיכה בדימוי העצמי של הילד יכולה לכוון אותו לחברה חיובית יותר.

צריך לשמוע מהילד מה חשוב לו, מה כואב לו. שמיעה בלי ביקורת מאפשרת לנו ללמוד מהי הבעיה. הסדר הוא תמיד ללמוד וללמד. תוכחה עצמית חייבת תמיד לבוא לפני תוכחת הזולת, במיוחד לפני תוכחת הילדים. כאשר אנחנו פתוחים, הילדים שלנו ירצו להתייעץ איתנו. אם לא, שום דבר לא יעזור. אלף פסיכולוגים לא חזקים כמו הורה טוב אחד.

ג. תפקיד ההורים כאשר הבן נמשך אחרי שתיית אלכוהול

שתיית אלכוהול לרוב היא כדי להוכיח שאני מבוגר, עצמאי או כטיפול עצמי בכאבים אישיים, כאבים בחברה, כאבים בבי"ס, כאבים בבית או בעיות אחרות. היכרוּת ופתיחות יעזרו לנו לגלות את הבעיה.

לזכור שלכל דבר רע (אצל אנשים נורמליים) יש מטרה חיובית. הרבה פעמים שימוש בשתייה, ואפילו אלימות, זהו סוג של טיפול עצמי. טיפול שעוזר אבל יוצר בעיות חדשות וגרועות יותר.

הרב ד"ר דניאל סטולפרפסיכולוג קליני