כל הפוסטים מאת levavot

קשר תלותי

קשר תלותי (חבל קשור על גזע עץ)

רבים מבני ובנות הנוער יוצרים במהלך תקופת התיכון או גם אחריה ולפניה קשרים תלותיים עם חברים, מדריכים או אפילו מורים. קשר תלותי אינו בריא ולעיתים אף יכול להזיק ולפגוע בנער או בנערה. במאמר זה ננסה לזהות את הסיבות להיווצרות הקשר התלותי וכיצד אנו יכולים לסייע לילדנו ולצמצם את האפשרות לקשר כזה.

כפתיחה נאמר כי כמו בכל דבר גם בקשר תלוּתי יש רמות.

ישנה רמה בריאה וחיובית של קשר בין אנשים. קשר שמתבטא ברצון להיות ביחד, לדבר, להיפגש, לשמח אחד את השני וכדומה. חברוּת טובה היא וודאי דבר מצוין ומבורך שמעניק הרבה כוח ושמחה בחיים גם לנו וגם לילדינו.

כשאנו מדברים על קשר תלותי אנו מדברים על מצבים קיצוניים יותר (שגם בהם כמובן ישנם תתי רמות) המאופיינים למשל בתחושות של חוסר משמעות בלעדי אותו אדם, תחושה של איבוד העצמי בשביל מישהו אחר, או גם רצון קיצוני להיות ביחד וקושי גדול לראות את החבר מסתובב או מדבר עם אדם אחר.

בחברות בריאה יש כמובן רצון להיות ביחד, לדבר ולבלות יחד אך יש גם יכולת לראות את עצמי, וכמו כן לראות את החבר כמשהו נפרד ממני, מבלי להיבהל מכך.

כיצד נוצר הקשר התלותי?

באופן כללי, הסיבה העיקרית שיוצרת את התלות או מביאה לכך שהנער או הנערה יוצרים קשרים תלותיים הינה: צרכים פנימיים רגשיים לא ממומשים וחסרים.

ובאופן נקודתי יותר-

לכולנו למשל, יש צורך להרגיש שאנו בעלי ערך וחשיבות בעולם. כל אחד רוצה לחוש שהעולם זקוק לו, שיש לו משהו לתת לעולם, משהו שיש אותו רק לו. גם מבוגרים וגם צעירים, כולנו זקוקים לתחושה זו.

כשהצורך הזה לא מתמלא בדרך חיובית, כשהנער לא מרגיש זאת בתוכו, לא מאמין בכך שהוא מיוחד וייחודי באמת, לא מרגיש שיש לו מקום מיוחד בעולם, בביתו, זה יכול להוביל לכך שיחפש את התחושה הזו במקום אחר, אצל אדם אחר, או על ידי התנהגות חיצונית מסוימת ועוד.

הקשר התלותי בתחילת דרכו נותן לילד פעמים רבות את ההרגשה שהוא מיוחד. שיש מישהו בעולם שהוא עבורו "מספר אחד" באמת. הקשר הכל כך קרוב שהוא יוצר עם מישהו מחזק את תחושת המיוחדות והחשיבות שלו.  זה ממלא את הצורך להרגיש חשובים לעולם.

לכן גם כאשר הקשר מסתיים (וסופם של קשרים לא מאוזנים אלו להסתיים) הנער או הנערה עלולים ליפול עוד יותר. להרגיש בודדים, לא אהובים, דחויים. וזה לא קל.

הם עלולים לחוש (אפילו באופן לא מודע) כי "ללא היחס שלו אני לא שווה. בלעדיו אני כלום, סימן שאני כבר לא חשוב, או אולי משהו בי לא בסדר"…  מחשבות אלו מחזקות לרוב את אותה התלותיות. מתחזק הצורך להיות קרוב לאותו אדם, לדבר איתו, להיפגש איתו, לשמוע אותו ורק להיות איתו בכדי להרגיש בעל ערך. הנער זקוק לקשר עם החבר בכדי להרגיש "שווה" וטוב, ולכן זה כל כך תלותי ומכאיב.

סיבה נוספת ועיקרית גם היא להיווצרות הקשר התלותי זה הצורך להרגיש אהובים.

כולנו רוצים וזקוקים לאהבה. תינוקות, ילדים, מבוגרים וזקנים. הצורך הבסיסי הזה חוצה כל מגזר, גיל או מין.

הצורך הכי בסיסי של כולנו זה הצורך באהבה. כאשר צורך זה אינו מתממש, כשהנער או הנערה מרגישים  שהם אינם אהובים, הם עלולים לחפש את אותה אהבה גם בדרכים שאינן מועילות להן.

אחת הדרכים היא הקשר התלותי. קשר קרוב שייתן את התחושה שהם אהובים. מישהו שיהיה צמוד צמוד וייתן את התחושה שהם הכי אהובים ורצויים אצלו. הרצון הזה לאהבה מאותו חבר עלול להביא לאחר זמן לכאבים גדולים. הנער או הנערה עלולים להזדקק לאהבה שלו ולעיתים אף להיות נואשים אליה. וזה כואב. כואב להרגיש את הנואשות לאהבה.

יש נערים ונערות שלעיתים מוותרים על עקרונות, חפצים, רצונות אישיים בשביל אותו אדם, העיקר להרגיש אהובים אצלו.

סיבה נוספת שיכולה להוביל לקשר תלותי זה הצורך בביטחון. כולנו רוצים להרגיש שיש לנו מקום בטוח בעולם. מקום מוגן שבו אנו אהובים ורצויים. קשר תלותי נוצר לעיתים מתוך הצורך הגדול לתחושה של בטחון, של מקום שמור ובטוח בעולם. מקום עבורי.

אז מה עושים? כיצד אנו כהורים יכולים לסייע לילדנו ולחסוך מהם את היווצרות הקשרים התלותיים הללו?

מילוי הצרכים בבית

כפי שאמרנו קשר תלותי נובע מצרכים בסיסים, פנימיים לא ממומשים וחסרים. לכן, כפעולת מניעה לקשרים הללו ננסה להיות במודעות גדולה יותר לצורך של הילדים לחוש את עצמם מיוחדים, טובים, אהובים ומוגנים.

חשוב עד מאוד להקדיש לכל ילד זמן ייחודי, רק לו. זה אפילו יכול להיות חמש דקות, אך חמש דקות שהן רק שלו.  לדבר איתו סתם, בפשטות.

להתעניין. להתעניין מה עובר עליו, בפשטות. בלי "לחקור". לתת לו את ההרגשה שמעניין אותנו לדעת מה עובר עליו, על מה הוא חושב ואיך הוא מרגיש. ההתעניינות הזו יכולה לסייע רבות לחיזוק התחושה הטובה של הילד.

אהבה. מילים טובות. כולנו זקוקים לכך, ולכן גם חשוב להזכיר לעצמנו, שזה לא סיסמא, זה אמת אמיתית ועיקרית. הילדים שלנו זקוקים לתחושה שהם אהובים. לשמוע זאת במילים, להרגיש זאת על יד מעשים. ואם זה קשה לנו? אז צריך להתאמן. להשקיע בכך. להתפלל שנזכה להעניק להם את האהבה.  לחזק אותם על ההתגברויות השונות שלהם, על הכוחות שלהם, העזרה בבית, ההשקעה בלימודים או בכל דבר אחר.

ילד שמרגיש אהוב בבית, אהוב באמת וללא תנאי, יפתח פחות קשרים תלותיים באחרים. ילד כזה יהיה הרבה יותר שמח ורגוע.

בטחון. גיל ההתבגרות הוא גיל שמביא להרבה התנהגויות "לא רצויות", "קיצוניות", שקשה לעיתים להכיל אותן. עם זאת, התפקיד שלנו הוא לתת לילדים את תחושת הביטחון, בכל מצב. זה מתחיל אפילו במישור הפיזי – "הבית הזה, הוא גם הבית שלך. יש אמנם כללים בבית, אבל זה הבית שלך ואנו רוצים אותך פה, איתנו". התחושה הזו, שיש לי מקום, אפילו פיזי, היא מרגיעה את הנפש. אך כמובן שזה לא מספיק.

חשוב לחזק לנער את תחושת הביטחון הנפשי, הפנימי. שההורים הם מקור לביטחון, לאהבה, בכל מצב. מקום שאפשר להיות בו כשקשה וגם כשטוב ושמח. מקום בטוח אמיתי. בטחון כולל בתוכו גם גבולות, שמירה, הגנה, אך גם, כפי שכתבנו אהבה שלמה, חיבור אמיתי.

 ניתן עוד להרחיב ולפתח את כל אחת מהנקודות הללו, אך העיקר הוא לחדד ולהבין כי כאשר הצרכים הנפשיים של הנער מקבלים את המילוי שלהם בדרך החיובית – בבית, הם פחות ופחות יזדקקו למלא אותם מבחוץ. כאשר נהיה מודעים לכך ונשקיע בכך, נוכל לסייע לילדנו ולצמצם את האפשרות שהם יקלעו לקשר תלותי, קיצוני ולא בריא.

לסיום, חשוב להדגיש, כי גם אם נדמה לנו שנער נמצא בתוך קשר תלותי, צריך להיזהר מאוד בדרך שבה ננסה לעזור לו, על מנת שלא חלילה נקלקל. ועל כך בעז"ה נרחיב במאמר הבא.

בתפילה לאהבה ולשמחה לכולנו.

אודליה.

אודליה מימון (MA), יועצת זוגית ואישית, מנחת קבוצות ומרצה בנושאים שונים, מחברת הספר "אוצרות פנימיים". ליצור קשר – מייל:  , טל': 0545219871.   אתר:  http://www.otsarpnimi.co.il

 

עוד מאמרים בלב אבות מאת אודליה מימון:

גיל ההתבגרות – זה גם לא קל להם… . מה קורה אצל הנער/ה בגיל ההתבגרות? כיצד זה משפיע על התנהגותם? האם נדע להקשיב להם? 

עידוד – לחזק עוד ועוד!  למה חשוב לעודד וכיצד מעודדים?

דימוי עצמי בגיל ההתבגרות – ומה תפקיד ההורים? כיצד מעודדים מתבגרים? כיצד נענים לצרכים שלהם?

הורות והתבגרות: כפייה וקבלה מרצון

להאזנה להקלטת התוכנית:


הרב אלישע וישליצקי
הרב אלישע וישליצקי ז"ל, ראש ארגון "קרן הקהילות" להעצמת גרעינים תורניים ברחבי הארץ 
לפינת הרב גודמן: הצבת גבולות לנוער מתוך אימון בכוחות הילד

אין סימטריה

אין סימטריה. אף פעם. וזה הבסיס. נקודות הפתיחה השונות משפיעות לאורך כל הדרך. מנקודת הפתיחה לא מתנתקים לעולם, רגל אחת נותרת נטועה שם, גם כאשר גומאים מרחק. ומה נגזר משם? כמעט הכול.

אנו עשינו את דרכנו בתוך עולם בטוח. רובנו התקדמנו במסלול מטופח ומטפח. במקביל אלינו התקיים המסלול הקשה, הקודר, המפרק והמפורק שלהם.
ואז, בנקודה כלשהי על ציר הזמן, הדרכים מצטלבות. אנחנו – בטוחים ויציבים, פוגשים אותם – מתנדנדים ופגועים, וקשה לגשר על הפער. אנחנו משקיעים את כל-כולנו בעבודה ומכינים חוברות עבודה רהוטות ומערך שיעור כובש. והתלמיד נכנס לכיתה, ולא נכבש במערך השיעור. הוא הולך לישון בפינת הכיתה או מפריע בלי להרפות, ואנו מתפלאים, ואז כועסים, כיצד ייתכן הדבר?! מתרעמים על כפיות הטובה המעצבנת. ושוכחים כי הוא מהמסלול המקביל. שוכחים שהרגע הוא התגלגל אלינו מבית במצב כאוטי. מבית שבו אין מי שמעיר אותו, אין מי שמתעורר כלל, שהרי גם ההורים עדיין נמים את שנתם או טרם חזרו ממשמרת לילה או יצאו לפנות בוקר לעוד יום עבודה מפרך. מבית ללא ארון בגדים מסודר, מבית שאין בו מי שהדליק בוילר מוקדם כדי שהמים החמים יחכו לו כשישוב. מבית מלא במאפרות מלאות עוד מהלילה הקודם. לימודים?! בתוך כל זה?!

ואנחנו, אחרי שכל החיים מעירים אותנו בבוקר ובמטבח ממתינה לנו ארוחת בוקר מושקעת מעשי ידיה של אימא, אחרי שהוצאנו בגדים נקיים מהמדף המסודר, אנחנו – אנשי הבוילר הדלוק – מתקשים מאד לעבור על פני הגשר. מתקשים לעשות את הדרך ולהשתחרר מהניסיון המגוחך לייצר סימטריה מלאכותית. מתקשים לוותר על הצורך בהכרת תודה מחמיאה. אנחנו, שרגלינו קלות כאיילות בשל אותה נקודת פתיחה חזקה, מסתבכים במפגש עם אלה שמשקולות כרוכות סביב רגליהם כבר שנים.

לא כל שאנו חייבים לנהוג בו כלפיהם, הם חייבים לנהוג בו כלפינו. לא כל שמוטל על כתפינו מוטל בהכרח גם על כתפיהם. לא כל שביל שבו פסענו אנחנו, הוא גם השביל שבו הם אמורים לפסוע…
לעיתים כובשת אותנו האשליה שחייב להיות קשר נראה לעין בין רמת ההשקעה והמסירות שלנו כלפי תלמיד לבין התנהגותו כלפינו.
משהו באופי האנושי, יש שיגידו בחולשה האנושית, רוצה להאמין שאם חתמנו על ערבות אישית על תלמיד כדי שיצא ממעצר בית, או השגנו לו מימון ללימודים בקורס שרצה בו מאד, או רכשנו לו בגדים ואוכל או טרחנו והכנו לו חוברות למידה כל הלילה – הוא יהפוך לצייתן או לפחות למישהו שעושה כל מה שנרצה ונבקש מתוך כבוד והכרת טובה.

וזה יוצר תסכול, שנובע מהקושי לקבל את חסרונה של הסימטריה המקודשת שלכאורה חייבת להיות בין בני אדם, בין מורה לתלמיד… וזה לא קורה, לפחות לא במובן הנראה לעין…

אין פירוש הדבר שלעולם עלינו להשלים עם היחס הזה, שיש בו היבטים אפשריים של כפיות טובה. אך גם אם נבחר לפעול בעניין זה, הפעולה חייבת לינוק ממקום שרואה את טובת התלמיד ולא את הצורך שלנו בהכרה ובהוקרה…

ובכל מקרה, נתינה ללא תמורה מוחשית היא גם מתנה גדולה לנו. יש בה שיעור חשוב בצניעות, במורכבות ובעיקר בזכות להמשיך ולתת לאחר מבלי שהוא בהכרח ייתן לנו תמורה, לפחות לא במועד ובדרך שהיינו אולי רוצים ומצפים ממנו.

מוטב שנחדל לצפות ונמשיך לעשות כל מה שאנחנו עושים מתוך נדיבות אמיתית שאינה תלויה בדבר, ברוח דבריו של הפילוסוף עמנואל לוינס: "דאגה לזולת המתגברת על הדאגה העצמית, לזה אני קורא קדושה. אנושיותנו מאופיינת על ידי יכולתנו להכיר בעדיפות זו של הזולת… האנוש הוא עצם האפשרות של להיות למען האחר" (מתוך "צעקתו האילמת של האחר", לורן כהן, מגזין ארץ אחרת, גיליון 6).

מתוך "מקום בעולם" עמ' 73-78, חילי טרופר.

 

בננו רוצה לצאת לפנימייה

הבן רוצה לצאת לפנימייה

 

שאלה:

בננו הבכור לומד בכיתה ח' בבית הספר הסמוך לביתנו, ואינו מעוניין להמשיך שם בכיתה ט'. הוא רוצה פנימייה. אינני יודעת מאיפה הגיע הרעיון, אולי מחברים, אולי קשה לו ההמולה של הילדים הקטנים בבית והחובות הנגזרים מכך, ואולי הוא פשוט רוצה עצמאות. בעלי ואני חוששים. מדובר בילד חמוד ותמים, ואי אפשר לומר שיש לו חוט שדרה רוחני. הוא עדיין צעיר מאד בעינינו (רק לא מזמן חגגנו בר-מצווה), זקוק לשינה טובה, לאוכל טוב, לחיבוק מאימא, ובעיקר לקו ברור ויציב מבחינה דתית. האם עלינו לעודד ולתמוך ברצון שלו לצאת לפנימייה? האם כששולחים ילד לפנימייה, טובה ככל שתהיה, אין זה סוג של התפטרות מהחינוך?

 

תשובות:

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

לא משנה מאיפה בא לו הרעיון ללמוד במקום אחר. מה שחשוב הוא מהם הצרכים שלו להתפתחותו והתקדמותו מבחינה רוחנית ולימודית, ואיזה מוסד יכול לספק את הצרכים הללו. לפעמים הצורך של הילד להתנתק קצת מהבית ולבנות את עצמו יכול להיות מקפצה להתקדמותו האישית.

להורים היקרים שלום רב,
הילד הבכור שלנו מציב בפנינו אתגרים חדשים בהורות, ובעצם מזמין אותנו להעמקת ההורות שלנו וההיכרות שלנו עם עצמנו.
גם כשמדובר במעבר מחטיבת הביניים לתיכון בפעם הראשונה שלנו כהורים, אנו עומדים בפני מציאות והתלבטויות שלא פגשנו עד עכשיו כהורים, ושוב הקרקע תחת רגלינו לא כל כך יציבה.

​למרות הקושי ואי הוודאות, עלינו להאמין כאנשים מאמינים, שמי שנתן לנו את המשימות, נתן לנו גם את הכוחות למצוא פתרונות הולמים לו ולנו.​
זו תהיה נקודת המוצא שלנו, כאנשים מאמינים, וממנה ניגש אל השאלות וההתמודדויות שלנו בכל שטחי החיים.

את תשובתי אליכם אני רוצה לחלק ל-3 חלקים:

  1. מי ומי הבוחרים את הישיבה התיכונית?
  2. הצרכים של הילד, הצרכים שלכם והמפגש ביניהם
  3. אתגרי הפנימייה

​מדבריכם נראה שאתם התוויתם לבן מסלול לימודים המתאים לו לפי הבנתכם, והוא חושב על כיוון אחר.
כשאנו עומדים בצומת של בחירת ישיבה תיכונית, עלינו להגדיר דבר ראשון, מי ומי המחליטים. האינסטינקט הבסיסי של ההורים מביא אותם להבנה שההחלטה נתונה בידיהם או על כל פנים שיש להם את זכות הוטו.
אני ממליץ מאד לחשוב שוב על הנקודה הזו ולהיות פתוחים לאפשרויות אחרות. בסופו של דבר הבן הוא זה שילמד שם 4 שנים ולא אתם. מצד שני אם יש לכם התנגדות נחרצת למקום מסוים מסיבות שונות, זכותכם המלאה להטיל וטו וכדאי לעשות את זה מוקדם ככל האפשר כדי למנוע אי נעימות, אכזבה וקונפליקט מתמשך עם הבן.
כשמדובר בבחירה של ישיבה תיכונית, לעומת בחירת חטיבת ביניים, למשל, מומלץ מאד להתחשב בדעתו של הבן שהולך לבלות שם 4 שנים תמימות מחייו. באמצע כיתה ו', הילדים לא נמצאים בבשלות מתאימה לבחור להם מקום לימודים. גם באמצע ח' זה לא בדיוק הבשלות המתאימה, אך באמצע ח' יש לנו הרבה יותר עם מי לעבוד ולבנות את הדברים. כדאי להחלטה הזו להיבנות בשיתוף שלושתכם יחד.

זה הכלל: לא משנה מאיפה בא לו הרעיון ללמוד במקום אחר. מה שחשוב הוא מהם הצרכים שלו להתפתחותו והתקדמותו מבחינה רוחנית ולימודית, ואיזה מוסד יכול לספק את הצרכים הללו.

כשאתם הולכים לקניות לשבת, אינכם מגיעים לסופר ואז שואלים את עצמכם "למה באנו לכאן?". אתם מכינים רשימה בבית ובאים איתה. גם בבחירת מוסד לימודים (ובכל בחירה) הסדר הוא קודם כל "מה אני רוצה? מה חשוב לי?" ורק אחר כך "איזה מקום יכול להתאים לצרכים שלי?".

כאן עליכם לבדוק מהם הצרכים שלכם ומהם הצרכים שלו.

בדקו שוב עם עצמכם מה מצבו של הילד ב-3 הקטגוריות הבאות: לימודית, רוחנית וחברתית. שאלו את עצמכם האם השהות בבית יכולה להבטיח יותר הצלחה בתחומים הללו או שמא החיים בפנימייה בליווי שלכם ושל הצוות יוציאו ממנו יותר. לפעמים, הצורך של הילד להתנתק קצת מהבית ולבנות את עצמו יכול להיות מקפצה להתקדמותו האישית.

הבן שלכם רוצה פנימייה. כנראה שלא תדעו למה עד שתיכנסו איתו לשיחה בנושא. השיחה הזו צריכה להיות שיחה שמתחילה באמירה שהמטרה שלכם לעזור לו למצוא את המסגרת הכי מתאימה לו, ואז לשמוע אותו: מה הוא רוצה? מה לא? מה מלהיב אותו בהקשר של פנימייה? לבדוק האם הוא מודע להתמודדויות בה?

המטרה של השיחה הזו לעשות סדר בדברים. למצוא מה הוא מחפש בפנימייה, והאם הצרכים שלו יכולים לקבל מענה גם במסגרת ללא פנימייה. למשל, אם יש לו צורך חזק מאד לאינטנסיביות חברתית, כמו שקורה בדרך כלל בישיבות הפנימייתיות, אולי ניתן לקבל אותה גם במסגרת אקסטרנית. אולי הוא רוצה אחריות אישית שנצרכת מאד בחיי הפנימייה. בדקו איתו כמה חלופות שמעודדות אחריות אישית כגון התנדבות במסגרת כל שהיא. אולי זו תיתן לו מענה מספק.

ואם בכל זאת הנקודה היא הפנימייה עצמה, בדקו עם הבן מהם היתרונות שלה ומהם החסרונות, במה יצטרך להתמודד והכינו מראש תכניות מנע והתמודדות עם הקשיים. עליכם לזכור שרוב מוחלט של בני גילו אינם בעלי עמוד שדרה רוחני ואישי. הם פשוט צעירים מידי. מאידך, הפנימייה אינה מקום מקלקל מבחינה רוחנית, בוודאי כשמדובר בישיבה עם אוריינטציה תורנית במיוחד שתלמידיה נראים ומתנהגים כבני תורה. כלומר, אם כבר פנימייה אז פנימייה בדרישות שלכם. כמובן שלבן צריך להיות מכנה משותף עם פנימייה כלבבכם.

בנוסף, יש כיום ישיבות עם אפשרות ל"חצי פנימייה". כלומר, 2 או 3 לילות בפנימייה והשאר בבית. כך נהנים מכל העולמות.
ממליץ לכם מאד להיכנס ל"אתר הישיבות התיכוניות" שם תחשפו למכלול האפשרויות של הישיבות התיכוניות לסוגיהן.

לסיכום, קחו את תקופת החיפושים הזו עם כל לבטיה למקום של שיח ובירור נוקב של הערכים שלכם ושל בנכם ותזכו לרוות ממנו הרבה נחת ושמחה!

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD

0526070954 more-lanoar.co.il

 

יונה תור, יועצת חינוכית,זוגית ומשפחתית:

הנוהל לחפש לימודים עם פנימייה כפי שהיה בעבר נשאר במידה רבה בתודעה של הורים, והוא אינו מעיד על "התפטרות מהחינוך". להפך, הורים עסוקים בלחפש ולמצוא מקום טוב לילד שלהם, שיענה על ציפיותיהם החינוכיות/לימודיות וגם יתאים ליכולות והכישרונות של ילדם. באשר לילדכם, מאד משמעותי לשוחח עימו ולשאול אותו מדוע הוא מחפש פנימייה, מתוך הקשבה ופתיחות.

שלום רב!

צריך לחלק את התשובה לשניים: עניין לימודי התיכון בפנימייה, והעניין סביב הילד הספציפי שלך.

מאז הוקמו הישיבות התיכוניות, והאולפנות מקובל היה שילדים יוצאים מהבית לקראת כיתה ט'. המוסדות האלה נחשבו למוצלחים יותר הן מבחינת רמת הלימודים והן מבחינת הרמה החינוכית- תורנית לעומת בתי הספר התיכוניים הממלכתיים דתיים הרגילים. למשפחות תורניות לא כ"כ היתה אופציה זמינה קרובה לבית. בוודאי לא ביישובים קטנים ומרוחקים.הנוהל הזה נשאר במידה רבה בתודעה של הורים, הוא אינו מעיד על "התפטרות מהחינוך", אלא להפך, הורים עסוקים בלחפש ולמצוא מקום טוב לילד שלהם, שיענה על ציפיותיהם החינוכיות/לימודיות וגם יתאים ליכולות והכישרונות של ילדם. היתה הבנה שבגיל ההתבגרות הנושא החברתי כ"כ משמעותי שילדים במילא מבלים עם חבריהם רבות, ועדיף שזה יעשה במקום עם אוירה מתאימה ועם מעורבות חינוכית עליה הורים מוכנים לסמוך. כך שלשאלתך יתכן והיום יש יותר אופציות אבל גם הפנימייתיות היום רחוקות מלהיות מה שאת חוששת ממנו, וכמובן שחשוב לבדוק ולהתעניין ובעיקר שילדים יתנסו ויחוו את חיי הפנימיה לפני שהם מחליטים (יש היום הרבה פתיחות לשבוע ישיבה וכו').

ביחס לילדך:

את מתארת ילד מטופל ועטוף, שמוקף אהבה ודאגת אם כנה, וייתכן מאד שאת צודקת בכך שילדך זקוק למה שהתרגל כבר, למרות שבינתיים הוא גדל ומתבגר. העובדה שהוא מבקש פנימייה צריכה לעורר את השאלה ששאלת את עצמך אבל ביתר עצמה. אולי הוא באמת מחפש, בלי להיות מאד מודע, "לצאת מהחממה"? אולי הוא רוצה להשתוות לחבריו במובן של אתגר העצמאות והגדילה שהוא כל כך טבעי ובריא בגיל זה, למרות  שזה קשה לנו כהורים. אכן כן, יש שלב שילדים, ובוודאי מתבגרים, מחפשים לחוות מבוגרים משמעותיים נוספים על הוריהם, יש והם מחפשים אווירה של חבורה שאינה קיימת בבית, ובמיוחד חברים נוספים ואחרים.

זה כמובן לא צריך להתנגש עם הקו החינוכי של הבית, פשוט צריך להתאמץ ולחפש מענה מתאים.

מאד משמעותי לשוחח עם הנער ולשאול אותו מדוע הוא מחפש פנימייה, מתוך הקשבה ופתיחות. ייתכן והוא עצמו לא יהיה מוגדר וצריך לעזור לו לזהות ולמקד מה באמת הוא מחפש.  ובכלל האם יש התאמה בין הרצונות שלו ובין מה שמתאים לו, לכישרונותיו? ליכולותיו? וכמובן גם האם יש התאמה בין הרצונות שלו לבין הציפיות שלכם? מהם הקווים האדומים שלכם? האם הם ברורים לנער? בנוסף חשוב מאד לשאול אותו ולנתח יחד איתו מהם הפלוסים והמינוסים בכל אופציה: לערוך איתו ממש רשימה:פנימייה/ פלוסים ומינוסים וכן בית.

לפני שיחה כזו חשוב גם לבדוק את עצמכם: האם אתם חרדים? חוששים מהנטייה שלו לעצמאות? סומכים עליו? על מוסדות החינוך הרלוונטיים? שיחה כזו יש בה את הערך המוסף של התקרבות ופתיחות, והיחסים בין הורים לילדים יוצאים מאד נשכרים מהן.

עקרונית כדאי מאד  לזכור את הכלל: חשוב לא להחליט במקום המתבגר  אלא להחליט יחד איתו.

כל טוב, ובהצלחה רבה!

 

יונה תור

יועצת חינוכית,זוגית ומשפחתית.

050-6423004

 

 

ענת סטרז', יועצת זוגית:

בכל ילד מתגוששים שני כוחות , האחד רוצה לגדול, לצמוח, לתפוס עצמאות והאחר, להתכרבל, לוותר לעצמו, להיות עטוף ומוגן לנצח בלי הצורך להתמודד. נכון, החיים בפנימייה הם מלאי סכנות. עישון, סמים, לחץ חברתי, הפקרות וכוחנות הם רק חלק מהסיכונים שילד עלול להיתקל בהם בחיי פנימייה ללא סיוע הורי צמוד. לעומת זאת ההתחככות עם העולם, עם החיים עשויה לבגר אותו ו…אולי הגיע הזמן. ההחלטות מעכשיו ראוי שיהיו סך של חוות דעתכם יחד עם הקשבה לרצונותיו ומחשבותיו שלו.

בנכם הבכור גדל ואתם עומדים לפני אתגרים חדשים. הוא עומד לפני פרק חדש בחיים שלו ואתם איתו ,מרוגשים בוודאי , מחפשים את טובתו אך נבוכים.

הדבר המיוחד בחיים שלנו כזוג נשוי וכהורים לילדים שכמה שנכין את עצמינו לשלב הבא, לעולם לא נוכל לדעת באמת מה עומד לפנינו, עד שנהיה במקום הזה. ככה זה בבית הספר של החיים.

התנועה ההורית הטבעית אשר בדרך כלל בולטת אצל האם כמובן, היא תנועת העיטוף וההכלה . מאז ההיריון זה מה שאימא עושה בעצם :  מכילה את העובר שלה בגופה, עוטפת ומגינה עליו ובמשך תשעה חודשים בונה בתוכה במקביל תכונות דומות בנפשה. נטייה זו לעטוף את הילדים, לחמול עליהם, לרצות לשמור ולהגן עליהם בגוף ובנפש הן קריטיות לגידולם של הילדים בעודם רכים.

השותף הטבעי בגידול הילד הוא כמובן , אבא. חלקו של האב בהריון מבחינה פיסיולוגית  היא היכולת לתת נתינה כולית  ברגע קצר תוך העברת האחריות לגידולו של  היקר לו מכל, לידיים אחרות ולסמוך שהעובר יגדל הכי טוב גם ב"מקום" אחר.

מרגע היווצרות ההיריון ועד רגע הלידה הפיסית שני כוחות אלו – האבהית והאימהית , זה ביכולת שלו לסמוך שהטוב ביותר נעשה עם ילדו כשהוא נתון בידיים אחרות וזו בהגנה ובעיטוף שהיא מעניקה לו , הולכים ומכשירים את האב והאם להיות הורים.

"מה את דואגת? יהיה בסדר. מה את עושה מזה עניין?" מגיב האב לאירועים הנוגעים לילדם שבעיני האם נראים קריטיים וראויים לתשומת לב בהולה או לפחות מרבית . הוא חושב שהיא היסטרית  והיא מתייחסת אליו  כאדיש ולא-אכפתי . בין שניהם גדל הילד.

גם בתוכו של הילד מתגוששים שני כוחות , האחד רוצה לגדול, לצמוח, לתפוס עצמאות והאחר, להתכרבל, לוותר לעצמו , להיות עטוף ומוגן לנצח בלי הצורך להתמודד. כך נכון לגבי כל אחד מהילדים.

מובן שהרגישות כלפי הילד הבכור שלכם מועצמת במיוחד.

גם אם לא במודע, מבינים ההורים בתוך תוכם שעם יציאת הבכור מהבית בעצם מתחיל להיסדק התא המשפחתי השלם שהם בנו יחד בעמל רב. סדק שדרכו ה"אפרוחים" יתחילו בזה אחר זה לחמוק מהבית ובסופו של דבר יותירו את אבא ואמא היקרים, לבדם בבית בלי ה"גוזלים" שלהם. זו מחשבה מטלטלת ומבהילה אשר למוח האנושי דרכים מעניינות לעקוף אותו . הוא אומר לנו פשוט להשאיר את הבכור כמה שאפשר יותר שנים בבית וע"י כך לדחות את הקץ ו"לפקוק" את הדרך החוצה מהבית כדי לשמר את התא המשפחתי שלם כמה שאפשר.

אני מעלה את כל זה לא כדי לומר לכם מה לעשות אלא כדי לפתוח לכם חלונות חשיבה.

הצד האבהי או האימהי הוא לאו דווקא מיוחס לאב או האם ממש. ישנם אבות דאגניים עוטפים שתכונת האימהות חזקה אצלם וישנן אימהות חבר'המניות שתכונת האבהיות דומיננטית אצלן ודווקא הן ידחפו את הילד החוצה , להתנסות, להשתפשף עם החיים מתוך היכולת שלהן לסמוך על כוחות הילד הפנימיים ועל אחרים שיבוא איתם במגע.

נכון, החיים בפנימייה הם מלאי סכנות. עישון, סמים, לחץ חברתי, הפקרות, כוחנות הם רק חלק מהסיכונים שילד עלול להיתקל בהם בחיי פנימייה וללא סיוע הורי צמוד. לעומת זאת ההתחככות עם העולם, עם החיים עשויה לבגר אותו ו…אולי הגיע הזמן.

הילד , הוא זה שיעבור, בישיבה בה ילמד את שנות נעוריו היפות (אם כי לא קלות) , שיכשירו אותו, להיות אדם בוגר . לטעמי , כאימא לשבעה ילדים בוגרים שעברו את המסלול הזה , יש לתת לילד להיפגש עם אופציות שונות (לא יותר מ3-4 אפשרויות) , ללכת איתו לבקר במוסדות הלימוד התיכוניים המוצעים, להיפגש עם מה שקורה שם ולבחון יחד את הדברים . השיח בין ההורים לנער הצעיר הוא חשוב ומשמעותי בשבילו מאד. עד עכשיו, כילד צעיר, החלטתם  בשבילו כמעט הכל. כאדם בוגר בעתיד הוא יחליט בעצמו בשבילו ובשביל ילדיו . בגיל זה (14-15) מתחיל להיבנות גשר בין תקופת הילדות שלו ובין עתידו כבוגר. ההחלטות מעכשיו ראוי שיהיו סך של חוות דעתכם יחד עם הקשבה לרצונותיו ומחשבותיו שלו. ככה מגדלים ילדים.

יהיה מצב שהילד יעלה חששות וחולשה אז צריך יהיה לאזן אותו עם הצד האבהי התומך וסומך על יכולותיו להתמודד בחוץ או לחילופין עשוי להתעורר בו רצון חזק לצאת מהבית בכל מחיר ואז צריך יהיה לגייס את הצד האימהי ולהבהיר לו  שעליו לקחת בחשבון שהרבה מהתנאים המיטיבים שהבית מעניק לו עתה מעניק לו עתה כהגנה ועיטוף, ייגרע ממנו בצאתו לחיי פנימייה.

ההחלטה לבסוף תהיה משותפת. ראיתי הורים שהחליטו בשביל ילדיהם המתבגרים מה טוב להם בלי להתחשב ברצונם והם (הנער/ה) "סחבו" איתם במשך שנים תיסכול רב על כך שנגזלה מהם זכות הבחירה.

עוד נקודה חשובה לסיום. השלב הזה, עד כמה שזה ייראה לא הגיוני אולי, הוא שלב ההכנה ל"על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באישתו"…הכנה לחתונה שאלתם?  ממתי מתחילים? עכשיו זה הזמן …היציאה מהבית , או לפחות המחשבה המשותפת על כך, תוך שמירה על קשר רציף ועוטף מצד ההורים עם היכולת להניח לילד אט אט לאחוז במושכות קבלת ההחלטות לגבי עצמו היא ההכנה הנכונה לחיים . זה נכון גם במקרה שתבחרו איתו בסופו של דבר לאפשר לו את מה שירצה לכאן או לכאן.

בהצלחה רבה

ענת סטרז' 

ייעוץ זוגי והורי 

 0526675364

 

 

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

אמנם הבית לעיתים חזק יותר מהחברה בפנימייה מבחינה תורנית אך בפנימייה יש מעלות שלא תסולאנה מפז –  חברים, אתגרים חברתיים, אווירה של ישיבה כמקום שממנו שואבים כוחות לחיים רוחניים.

השאלה שלך מאד מובנת. את חוששת מהיציאה מהקן החמים של אמא אוהבת ותומכת. וכמובן, שהסביבה החברתית בפנימייה היא סוגיה נוספת שמטרידה את מנוחתך. האמת היא שהיציאה לפנימייה התחילה בתקופה בה הבתים היו חלשים מבחינה דתית, והישיבה באה להכניס את הבנים לצל קורתה הרוחנית. היום, התהפכו היוצרות, והבית פעמים הוא חזק יותר מהחברה בפנימייה. עם כל זה – בפנימייה יש מעלות שלא תסולאנה מפז –  חברים, אתגרים חברתיים, אווירה של ישיבה כמקום שממנו שואבים כוחות לחיים רוחניים. כן, גם עצמאות. זו תכונה חשובה בהתפתחות הנער. את החיבוק תתני לו דרך הטלפון, עטפי אותו במילים טובות. תוכלי לשלוח לו פינוקים לישיבה. והעיקר- הוא לא עוזב את הבית. הוא יחזור בשבתות, שמח וטוב לב, ואת תרווי נחת מהבחור הגדל מול עינייך.

 

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

 

 

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

אין לפנימייה ערך מיוחד. כשאין מוסד חינוך טוב יחסית קרוב לבית, אז בלית ברירה שולחים את הילד לפנימייה. חשוב שתמצאו את הדרך להמשיך ולשמור על מערכת יחסים קרובה, חמה ומשמעותית כדי שהוא יישאר מוכוון אליכם. כשהוא מוכוון אליכם, הוא יהיה מסוגל לפתח קשרים עם חברים בו זמנית.

כשילדים, בעיקר בנים, מגיעים לגיל ההתבגרות, ההורים מתבלבלים.  הילד גדל, מפתח תיאבון לעצמאות, ועובר שינויים בדרכו לבגרות ולעולם של מבוגרים. אבל חשוב לא לטעות. הם יותר כמו ילדים גדולים ממבוגרים קטנים, והם עדיין זקוקים להוריהם לא פחות מילדים צעירים. המתבגרים עצמם לא יודעים את זה, אבל חשוב להוריהם לזכור את זה.

בנכם צריך את מערכת היחסים אתכם כדי להתבגר בהצלחה. הוא צריך את הביטחון של הבית ואת אהבתכם, חיבוקכם, ואת ההזמנה להיות בנוכחותכם באופן קבוע. אתם רוצים לראות שבנכם ממשיך להיות מוכוון אליכם, שהוא מקבל את הנחיותיכם, מתייעץ אתכם, ומספר לכם על חייו ועל מה שעובר עליו. כל זה פונקציה של מערכת היחסים שאתם מטפחים יום יום.

אין לפנימייה ערך מיוחד. כשאין מוסד חינוך טוב יחסית קרוב לבית, אז בלית ברירה שולחים את הילד לפנימייה. הבחירה הראשונה צריכה להיות בית ספר שקרוב מספיק לבית. כמובן, ישנם שיקולים רבים נוספים שאי אפשר לפרט במכתב קצר, אשר יכולים להשפיע על ההחלטה.

אחת הבעיות שנוצרות בפנימייה היא מוכוונות חברים. במוכוונות חברים, הילד מתרחק רגשית מהמבוגרים בחייו ובמקום מערכות יחסים משמעותיות ומספקות עם מבוגרים, הוא מחפש קרבה עם חברים. הוא רוצה להיות דומה לחבריו, להשתייך לחבריו, להיות נאמן לחבריו ולמצוא חן בעיני חבריו.  זה נותן רושם שהוא "עצמאי", "חברתי", ו"מלא בטחון."  אבל זה לא באמת נכון.  רק הורים ומבוגרים אכפתיים אחרים יכולים לספק קשר אמתי ומשמעותי לילד, והמאמץ לחפש את זה אצל ילדים אחרים משאיר את הילד בתסכול ובחיפוש אחר ביטחון מחברים.

מעולה שבנכם רך ותמים. ייקח עוד שנים עד שיהיה לו חוט שדרה רוחני, ולאורך הדרך הוא צריך אתכם כדי להגיע לבגרות אמתית. חשוב לדעת שמוכוונות חברים יכולה לקרות גם כשהילד חוזר הביתה מהלימודים בכל יום, ולכן בין שאתם שולחים את בנכם לפנימייה ובין אם לא, חשוב שתמצאו את הדרך להמשיך לבנות ולשמור על מערכת יחסים קרובה, חמה ומשמעותית כדי שהוא יישאר מוכוון אליכם. זה מה שמאפשר לו להתבגר באמת, ולפתח את הזהות שלו. כשהוא מוכוון אליכם, הוא יהיה מסוגל לפתח קשרים עם חברים בו זמנית.  כדאי לקרוא את הספר "איחזו בילדיכם: מדוע הורים חשובים יותר מחברים."

בברכה,

שושנה הימן

www.lifecenter.org.il www.neufeldinstitute.co.il

פרשת בא

1. "החודש הזה לכם"  (שמות יב, א) – מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל (רש"י בראשית א, א).

 

שאלה לדיון: תכלית קיום המצוות

בפרשתנו מופיעה המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל, מצוות קידוש החודש. מהי לדעתכם התכלית של קיום המצוות? מדוע לא ניתן להסתפק באמונה בלבד, מה שנקרא "יהודי בלב"?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. שפת אמת פרשת בא, תרנ"ט:

עיקר תכלית המצווה הוא להשאיר רושם בנפש האדם ולזכך אותו. בכל מצווה טמון אור, וכאשר מקיימים את המצוות באהבה ובתשוקה נשארת הארת המצווה בנפשו של האדם.

בפסוק משארותם צרורות בשמלותם. אמרו במכילתא, וכי לא היו להם בהמות? רק לחבב את המצווה עיין שם. כי הנה עיקר תכלית המצווה להיות נשאר ממנה רשימה באדם. כמו שכתוב במקום אחר "ומצוותיי תצפון איתך". כאשר עושין המצוות ברוב אהבה ותשוקה, נשארת הארת המצווה בנפש האדם. וכמו שכתוב צדיק זכויותיו חקוקין על עצמותיו… והעניין הוא, כי ודאי עיקר המצווה היא צורך גבוה, וצריך האדם לעשות המצווה לשם שמים בלבד, אבל הכנת המצווה והתשוקה קודם המצווה ולאחריה, מצד זה נעשה מלבוש הנפש. שהמצווה נותנת ברכה לפניה ולאחריה… אשר עיקר המצווה צורך גבוה, אבל רוב ההרהור והתשוקה אל המצווה מתקן נפש האדם. וזהו שאמרו זיכרונם לברכה רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. שכל התיקונים שלמעלה, מסר הקב"ה לבני ישראל להיות נעשין אלו התיקונים ע"י המצוות שבני ישראל עושין. ועל ידי זה מזדככין הנפשות של בני ישראל.

 

ב. הרב אלימלך בר-שאול, מצוה ולב עמ' 13-16:

המצוות עם כל פרטיהן מחיות את נפשו של האדם. הן אינן באות להכביד על הנפש ולהטיל עליה משא חיצוני. מצוות התורה הן לבושיה הטבעיים של הנפש, ותכליתן לחשוף ולגלות את הערכים העצמיים שלה. לשחרר את הנפש מכבליה.

זה היסוד: כל מי שעושה מצווה הוא כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה נפשו שנקראת נר, שנאמר: "נר ה' נשמת אדם". כל מעשה מצווה מדליק את פנסי הנפש, נותן לנפש ביטוי בחיים..

נתנו סימן לדבר: תרי"ג מצוות כנגד תרי"ג איברים וגידים שבאדם, וכן פרטיהן ודקדוקיהן כנגד כל חושיו, כוחותיו וכישרונותיו, ואם תחסר מצווה אחת מן האדם הריהו כחסר איבר אחד מנפשו…

מי שאינו במצוות, הריהו כעובר שלא יצא מרחם אימו, וכל איבר שאינו במצווה, כאילו לא נולד. פלוני מהלך ועומד ואוכל ושותה ומדבר ועושה ושוחק ובוכה ואוהב ושונא, ואפשר שעדיין לידה לא הייתה לו… אשרי מי שנפשו בתורה ומצוותיה, ואיבריו מנגנין ניגונה של נשמה, וכל הליכותיו ועשיותיו הן אותיות של תורה על קלף החיים. פלוני זה זכה והגיע לכלל לידה שנייה. נתגלתה מהות האדם שבו, ונתמלאו חייו.

מצוות התורה אינן בבחינת דברים חדשים בשביל הנפש, אלא הן לבושיה הטבעיים. הן אינן באות לחדש ערכים בנפש שאינם בה, אלא לחשוף ולגלות את הערכים העצמיים שלה ובתוכה. לשחרר את הנפש מכבליה, כבלי שיגרה ועצלות ויצרים, למען תוכל לתת חופש מלא לחייה הפנימיים.

אמנם נכון הוא, שכל דבר חיצוני הוא מועקה לנפש, ועול ונטל ומעמסה, כהרכבת גוף זר, כעבדות ושיעבוד. אך במצוות אין חלילה שמץ משהו מעין זה. כי אם להיפך: המצוות הן עצמותה של הנפש. הן חיות בה והיא חיה בהן. על ידן היא יוצאת ממסגר ובאה לכלל חירות מלאה, עליונה. ומי שנפשו אינה מתרוננת לקראת מצווה, ובשעת עשייתה הוא חש אפילו הכבדה כלשהי, משמע שנפשו נתונה בסד והוא זקוק למאמץ של חינוך עצמי, של גילוי עצמי. דבר זה יכול לבוא על ידי תלמוד תורה ומצוותיה.

כל מעשה מצווה הוא שער גדול לנפש. ואין להבדיל כלל בין מצווה למצווה. כי אין לנו מודד לקביעת עומקה או היקפה של שום מצווה. אפילו זו הקרויה קלה. אפילו זו שקיומה אינו מצריך אלא טרחה מועטת. וגם פרט צנוע בהיקפה של מצווה, אפילו פרט צדדי לכאורה, צופן בחובו אוצרות נפלאים.

 

ג. פרקים בתניא, חלק שלישי, הבריאה והברואים, תוכנית "לב לדעת" עמ' 13, 23, 71:

תכלית המצוות המעשיות היא לשתף את הנפש הבהמית שבאדם ולהוריד את אור ה' אל תוך המציאות הגשמית.  תרי"ג המצוות קושרות אותנו לקב"ה, כמו חבל המורכב מתרי"ג חוטים. על כך נאמר "יעקב חבל נחלתו".

בקיום המצוות המעשיות יש  מעלה על לימוד התורה בדיבור ובמחשבה, משום שבשעה שאדם מקיים מצווה בגופו, הוא משתף במעשה המצווה לא רק את נפשו האלוקית, אלא גם את נפשו הבהמית ואת גופו הגשמי.

אדם אינו יכול לתת צדקה לעני מבלי להשתמש בגופו הגשמי, ומכיוון שהנפש האלוקית אינה מתקשרת עם הגוף הגשמי באופן ישיר, אלא רק דרך הנפש הבהמית, הוא מוכרח גם להשתמש בנפשו הבהמית לקיום המצווה. כך מעשה המצווה מרומם איתו את הגוף הגשמי ואת הנפש הבהמית ומשרה עליהם שכינה.

כאשר אדם מקיים את רצון ה' במצווה שהוא עושה, הוא מושך את אור ה', אור אין סוף ברוך הוא, אל תוך המציאות הגשמית, הנפרדת מהאלוקות, ומממש אותו דרכה.

ה' נתן בנו את נפשנו האלוקית באופן של ניפוח "וייפח באפיו נשמת חיים", בקישור ישיר, בלי נתק ובלי מחיצה. על כך נאמר גם "יעקב חבל נחלתו" – כמו חבל, שקצהו האחד קשור למעלה וקצהו האחר למטה, ושני הקצוות מחוברים כל העת, כך גם אנחנו מחוברים כל הזמן אל ה' ואין בינינו הפרדה.

העוונות, המעשים שאינם לרצון ה', הם המציאויות היחידות המנוגדות לה' ולרצונו, והן יוצרות נתק והפרדה בינינו. כאשר אדם חוטא הוא מנתק את עצמו מן הקרבה הבלתי אמצעית אל ה' בכך שהוא עובר על הרצון העליון, ובאותה שעה הוא מנתק חוט אחד מתוך תרי"ג החוטים בחבל שקושר ומחבר אותנו אל ה' כל העת.

 

 

 

2. "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות יא, ב)

שאלה לדיון: היחס לעושר

בפרשתנו מסופר על מימוש ההבטחה לאברהם אבינו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". האם לדעתכם צריך אדם לשאוף לעושר? האם בבחירת מקצוע יש להכניס שיקולים של עושר ורכוש גדול, או שעדיף לשאוף לחיי פשטות עם המינימום ההכרחי?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. הראי"ה קוק, עין איה ברכות, א, א:

הרצון להתעשר חיובי כאשר הוא אמצעי לקרב אחרים לאמונה. כשיש עוצמה כלכלית ניתן להשפיע גם על עמים אחרים ולהודיע את שמו של הקב"ה בעולם.

"דבר נא", אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו הקב"ה למשה: בבקשה ממך אמור להם לישראל שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם) "ועבדום ועינו אותם" קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. (רש"י שמות יא, ב)

עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבוא מזה גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמידות העליונות. על כן, להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, על כן לא בא הדבר בתורת ציווי, כי אם בבקשה, למען יעלה הדבר בשלמות.

רוחם השפל יתרומם על ידי ראותם עצמם מסובלים בעושר (עשירים), ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל העניינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות, כדי שלא יאמר אותו צדיק. ואמירתו של אברהם גם כן יש לומר מפני שכל מטרתו הייתה להעמיד אומה המכרת את ה', ומודיעה שמו הגדול בעולם. ולפעול על עמים רבים צריך גדולת הנפש ושאיפה גם כן לרכוש ומקנה וקניין, שעל ידי זה מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו. על כן, על ידי אהבת כסף מביא גם כן לידי התכלית המבוקש להאיר אור ה' על ידי ישראל בעולם. מה שאין כן אם יסתפקו בשפלות נפשם רק להיות מרעים (רועים) בעדר ואיכרים לבדם, ודבר לא יהיה להם עם אדם.

 

ב. שמחה רז, "איש צדיק היה",  מסכת חייו של רבי אריה לוין, עמ' 58-60:

רבים מגדולי ישראל הסתפקו במועט ושאפו לחיים של פשטות. להלן מספר סיפורים על רבי אריה לוין:

"לוקסוס":

כדי להגיע לביתו של רבי אריה בשכונת "משכנות", שהיא שכונה ירושלמית טיפוסית שדלות וטוהר משולבים בה, היה צורך לחצות סמטאות וחצר מבעד לחצר. "דירתו" הייתה מורכבת מקיטון-קמרון צר וארוך שהכיל חדר אחד בלבד, כשמחיצה מפרידה בין שולחנו ומיטתו שהייתה עשויה מחלקי ארגזי עץ – לבין "המטבח", שהיה מצויד בפתילה, עליה היה מחמם לעצמו כוס חמין, ובסמוך כיור ומקלחת.

רצה אחד מתלמידיו להתקין במקלחת אשר בדירה סבונית שתהא קבועה בקיר, על מנת שלא יתכופף כל אימת שיחפוץ להרים הסבון.

סירב רבי אריה ואמר לו: "למה לי מותרות, והרי כל ימי ברחתי מן ה'לוקסוס'…" והוסיף ואמר: "לא בניתי לי בית ולא נטעתי כרם. דיי בזיווה והדרה של ירושלים"…

 

כמו לורד ממש…

כאשר ראיינו העיתונאי רפאל בשן ושאלו: "ר' אריה, יאמר נא לי: האם טוב ונוח לו כאן? כלום אין התקרה הזאת דולפת בחורף? והמיטה אינה קשה? ודלתות הארון גם כן נפתחות בקושי". הניח הרב ידו על כתפו ואמר: "ישמע נא, פעם נדברתי עם רעייתי, עליה השלום, כי תמיד נחיה ממה שיש לנו. וכך היה. והיום ברוך השם – מה חסר לי? החדר גבוה ממני ואינני צריך להתכופף בשביל להיכנס. יש עכשיו לוקסוסים, ואני למה לי זה? מדוע לרוץ בשביל להביא איזה חפץ מחדר שלישי, אם הוא תחת ידי בחדר ראשון! מים יש לי ברוך-השם, וגם חשמל, ובאמת שאני גר היום, איך אומרים? ממש כמו לורד…!"

 

מהכא להתם

סיפר אברהם אכסלרוד (ז"ל) מי ששימש סגן ראש עיריית ירושלים: נזדמן לי פעם לעמוד סמוך לרבי אריה בשעת הלוויה בבית הקברות בסנהדריה. לאחר סתימת הגולל אמר לי: "פעמים רבות ניסו להשפיע עליי שאעתיק דירתי למקום מרווח יותר – וסירבתי.

"צא וראה: לאחר אריכות ימים ושנים מובל האדם מדירתו – לכאן. אצלי לא יקשה 'המעבר', כי מחדרי להכא, אין הניגוד חריף…

אולם אדם שהורגל לחיות מתוך רווחה, ובדירה מפוארת – מה יקשה לו באחרית ימיו להעתיק מקומו לדל"ת על דל"ת…"

 

ג. ר' מנחם מנדל מויטבסק, צרור החיים עמ' 47:

העושר והכבוד אינם באים בסתירה לדבקות בה', ובזכות העושר ניתן להיטיב לאחרים.

בילדותי אמרתי תמיד המשפט 'והעושר והכבוד מלפניך', היינו כאשר איני רוצה להיות דבוק בה' יתברך – אזי אני רוצה עושר וכבוד, אבל כאשר רצוני להיות דבוק בה' יתברך – הכול הבל.

ואז אני הייתי עני, והמקורבים שלי גם כן היו עניים.

ועכשיו, לעת זקנתי, אני אומר הפשט כך:

'והעושר והכבוד מלפניך', היינו קודם שמשיגים להיות דבוק בך צריך להיות עושר וכבוד, כי בלא זה בלתי אפשר לבוא לדבקות בה' יתברך.

וברוך ה' אשר אני משופע במעות, ולהמקורבים שלי גם כן אני משפיע כל טוב.

 

שאלה פותחת: החמצה

"ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז) – ושמרתם את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצוות (רש"י).

מתי הרגשתם בעבר תחושת החמצה?מה אתם מרגישים כיום עם אותה החמצה?

האם באורח החיים שלנו כמשפחה ישנה החמצה של עניין כלשהו?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת בא

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בא

החינוך הפנימייתי – אידיאל או כורח?

א. הקדמה

 

כבר הזכרנו את ההבחנה של הרש"ר הירש בין החינוך הביתי לחינוך הבית-ספרי: בית הספר נועד לחינוך הלימודי, הקניית ידע והרחבת אופקים. לעומת זאת, הבית מתמחה בחינוך הנפשי והמידותי. על פי חלוקת תפקידים זו, עלינו להסיק שמוסדות החינוך הפנימייתיים נוטלים על עצמם תפקיד כפול. התלמיד שוהה בהם מרבית ימות השבוע, ולפעמים אפילו כל השבוע, והם משמשים גם כבית-ספר וגם כבית, ועל כן חובתם למלא את שתי הפונקציות החינוכיות. חובה כפולה זו המוטלת על החינוך הפנימייתי איננה פותרת את ההורים מחובתם החינוכית, אלא מרחיבה את גבולות האחריות של המוסד הפנימייתי והופכת אותו לשותף פעיל בחלק החינוכי של ההורים.

לאור זאת נשאלת השאלה: האם החינוך הפנימייתי הוא אידיאל או כורח ואילוץ? האם רצוי שבני נוער ינטשו את ביתם לטובת מוסד חינוך פנימייתי או להיפך – עדיף שילמדו סמוך לביתם, במוסד חינוכי עירוני, על מנת שישובו לביתם מידי ערב? בצד הדילמה החינוכית, קיימת גם דילמה כלכלית: אחזקת מוסד פנימייתי היא נטל כלכלי כבד. נדרשת השקעה בתשתיות יקרות (מבנים לפנימיות), וכן נדרש ליווי חינוכי מוגבר (מדריכים ותוכניות חינוכיות לשעות הפנאי) שגם הוא איננו זול. אין זה סוד שמשפחות שהכנסותיהן ממוצעות, שיש להן יותר מילד אחד בגיל תיכון, קורסות תחת עול התשלומים למוסדות החינוך הפנימייתיים. גם אם מוצדקת הביקורת כלפי גובה התשלום, וגם אם מוסדות החינוך יעברו תכניות ייעול כלכליות והידוק חגורה, אין לצפות לשינוי דרסטי של גובה התשלום. על כן שואלים הורים רבים: האם ההשקעה הכבדה הזו היא חיונית או מיותרת? האם יתרונות החינוך הפנימייתי מצדיקים את עלותו הגבוהה?

ב. תקנת יהושע בן גמלא והשלכותיה

נפתח בסקירת שורשי החינוך הפנימייתי. בימים קדומים, לפני תקנת יהושע בן גמלא, התרכזו מוסדות החינוך בירושלים עיה"ק, שנאמר "מציון תצא תורה". כל נער שנפשו חשקה ללמוד תורה נאלץ לעזוב את ביתו ולעלות לירושלים. הילדים הקטנים שלא יכלו לעזוב את ביתם, למדו מעט. עם הזמן הוקמו מוסדות חינוך אזוריים, המרחק התקצר אבל הפתרון היה חלקי בלבד. עד שבא יהושע בן גמלא וחולל מהפיכה במערכת החינוך, הוא "תיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" (ב"ב כא א). הקמת מוסדות חינוך מקומיים חסכה מהנערים את טלטולי הדרך ואִפשרה להעניק חינוך איכותי גם לקטנים.

חז"ל קובעים שמאז תקנת יהושע בן גמלא, עם לידתן של אפשרויות חינוכיות מקומיות, נאסר על ההורים לשלוח את ילדיהם למרחקים. בגמרא מובאת הוראה של רבא בנידון ונחלקו הראשונים בפירושה. "אמר רבא: מתקנת יהושע בן גמלא ואילך, לא ממטינן ינוקא מממתא למתא [= לא שולחים ילדים ללמוד בעיר אחרת]" (שם). רש"י ורבים מהראשונים פירשו שהוראת רבא מופנית כלפי בני העיר: אם אין בית ספר מקומי, זכאים ההורים לסרב לשלוח את ילדיהם לבית ספר שבעיר אחרת בגלל סכנת הדרך "שמא יוּזק בדרכים, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה", והם יכולים לכפות על בני העיר להקים בית ספר מקומי.

הרמב"ם ובעקבותיו השולחן ערוך פירשו שדברי רבא מופנים כלפי ההורים ולא כלפי בני העיר: "מוליכים הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק. במה דברים אמורים, כשהיו שניהם בעיר אחת ואין נהר מפסיק ביניהם. אבל מעיר לעיר או מצד הנהר לצדו באותה העיר, אין מולכים אותו אלא אם כן היה גשר בנין בריא, שאינו ראוי ליפול מהרה" (יו"ד סי' רמה טז). הוי אומר: רשאים ההורים להעביר את בנם מבית ספר אחד לבית ספר אחד שמוריו משובחים יותר, ובלבד שלא יצטרך בנם לנדוד בדרכים, שהן בחזקת סכנה. אין מסכנים ילד גם אם המניע הוא הענקת חינוך טוב יותר. הענקת חינוך טוב איננה מתירה לסכן את הילד.

החשש לסכנת דרכים היתה קיימת במיוחד אצל ילדים קטנים שלנו בבתיהם בלילה ונאלצו לכתת רגליהם מידי יום לבית הספר ובחזרה ממנו. החשש היה פחוּת אצל בני נוער שלא נדדו הלוך ושוב אלא התארחו בחדרים ליד ישיבתם. לכן, בני נוער המשיכו לנדוד למרכזי תורה מפורסמים. מרכזי התורה עצמם עברו ממקום למקום, ובעקבותיהם גם התלמידים נדדו: ירושלים, יבנה… טבריה. ובבבל – סורא ונהרדעא. תלמידים נהרו אליהם מכל רחבי הפזורה היהודית. בימי הביניים, התלמידים נדדו לאיטליה ולגרמניה, ואחר כך לצרפת עם פתיחת ישיבתם של רש"י ובעלי התוספות, ובהמשך לצפון אפריקה, ספרד, טורקיה, מזרח אירופה. התלמידים חצו יבשות על מנת להגיע לישיבות המפורסמות. בימי חז"ל הם שבו לביתם פעמיים בשנה, בעונות החקלאיות הבוערות, בימי תשרי וימי ניסן. כך נולד המושג של "בין הזמנים". בימי קדם לא היו פנימיות, התלמידים שכרו חדרים בבתים פרטיים.

נדידת בני הנוער למרחקים עוררה דילמות כבדות משקל, במיוחד סביב מצות כיבוד הורים, הן במישור ההלכתי – בני הנוער לא יכלו לקיים את מצות כיבוד הורים; והן במישור החינוכי – הילדים הפסידו את ההשפעה החינוכית של הבית.

ג. לימוד תורה מחוץ לבית ומצות כיבוד הורים

כאמור, מאז ומקדם קיימו נערים את הדרכת חז"ל: "הוי גולה למקום תורה" ונדדו למרחקים על מנת ללמוד תורה. אבל מציאות זו עוררה דילמות כבדות משקל במיוחד סביב קיום מצות כיבוד הורים. בשבתם במרחקים, לא יכלו הבנים לקיים את מצות כיבוד הורים. נשאלת השאלה: לימוד תורה מול כיבוד הורים – מי מכריע? תשובת חז"ל היא ברורה וחד-משמעית: "אמר רבה…: גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר, לא נענש" (מגילה טז ב). ההנחה של רבה היא, שכמספר השנים שיעקב לא היה בבית יצחק ולא כיבד אותו, כך הוא נענש ולא ראה את יוסף. אבל עריכת חשבון מדויק מצביעה על קיום הפרש של 14 שנים: יעקב שהה 36 שנים מחוץ לבית הוריו, בעוד הוא נענש רק ב-22 שנות ריחוק מיוסף. מה ההסבר להפרש של 14 שנים? עונים חז"ל שאלו 14 שנים שבהן למד יעקב תורה בישיבת שם ועבר. מכאן שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם.

הוראה זו הובאה להלכה בשאילתות של רב אחאי גאון, ברמב"ם ובשולחן ערוך (יו"ד רמ יג). מכאן שלא פירשו את המימרה הזו כדברי אגדה אלא כהוראה הלכתית, המתירה לבן לעזוב את ביתו על מנת ללמוד תורה למרות שזה בא על חשבון קיום מצוות כיבוד הורים. רב אחאי מדגיש שמשני טעמים רשאים הבנים להרחיק נדוד: "למיזל גבי רביה למיגמר [= ללכת אצל רבו ללמוד ממנו] או למקום תורה דלא למיגמר ליה בלדחודיה [= ללכת למקום תורה, דהיינו לישיבה, כדי שלא ללמוד לבד]". שתי סיבות להצלחה בלימוד תורה: א. רב גדול, ב. דיבוק חברים. את שתי הסיבות מזכיר רב אחאי. עבור כל אחת משתיהן מותר לעזוב את הבית.

אין ללמוד מכאן שבכל מקרה גובר לימוד תורה על מצוות כיבוד הורים. ה"פרי חדש" קבע שזה "דווקא כשצריך לצאת מהעיר ללמוד. אבל אם דרים בעיר אחת, יכבד את אביו ויחזור לתורתו". אם ניתן לשלב את קיום שתי המצוות, מה טוב. אם לא – רשאי הבן לצאת מהעיר.

גדולי ישראל הדגישו שאין הכוונה שהבן ינתק את הקשר עם הוריו ויזניח אותם, אלא "ראוי לו להיות תמיד עיניו ולבו אל אבותיו, ולא ישכחם ולא יטשם, אלא ישאל וידרוש ויחקור בשלומם" ("מאה שערים" לרבי אליהו קפשאלי). דוגמה לכך: רבי חייא עלה מבבל לארץ ישראל. שכשבא רב מבבל לארץ ישראל, מיד דרש רבי חייא בשלום הוריו. וכן מסופר על ראשי ישיבות בדור האחרון שהיו מעודדים את תלמידיהם להתכתב עם הוריהם.

לא אחת, היתה נסיעת הבן למקום תורה למורת רוח הוריו, בין השאר בגלל סכנות הדרכים. האם חייב הבן להתחשב ברצון הוריו או לא? שאלה מעין זו מובאת בשו"ת תרומת הדשן (סי' מ) לר"י אסרליין (מגדולי אשכנז לפני 600 שנה): "שאלה: תלמיד רוצה לצאת ממדינתו, ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בוטח שיראה סימן ברכה לפניו, ויזכה בתלמוד ללמוד הימנו, ואביו מוחה בו בתוקף ואמר לו: 'בני, אם תלך לאותה מדינה שהרב שם, תצערני עד מאוד, כי אדאג עליך תמיד, ח"ו פן תהא נתפש או יעלילו עליך כמו שרגילים באותו מדינה'. מה יעשה תלמיד – ישמע לאביו, או ילך כחפצו ללמוד תורה? תשובה: יראה, דאין צריך לשמוע לאביו", למרות שאביו מצטער. הר"י אסרליין מאריך בנימוק. עיקרו הוא שמצות תלמוד תורה דוחה הן מצות כיבוד הורים והן מצות מורא הורים. החידוש בדבריו הוא שמותר לבן לעזוב את עירו ללמוד תורה בפני הרב, גם כאשר יש לו אפשרות סבירה ללמוד תורה בעירו. מה הטעם? "לפי שלא מן כל אדם זוכה ללמוד". לא רק עצם לימוד התורה גובר על מצות כיבוד הורים אלא גם שיפור איכות הלימוד גובר עליה. לכן, קיומה של ישיבה ליד מגורי ההורים איננו מחייב את הבן להישאר בעירו. ההלכה מתחשבת בהעדפותיו הלימודיות וברצונו ללמוד אצל רב לפי בחירתו.

האם שיקולים אלו תקפים רק כלפי נערים בוגרים או גם כלפי ילדים? הריחוק מהבית מחליש את הקשר עם ההורים ומצמצם את השפעתם החינוכית – האין זה שיקול שראוי לקחת בחשבון?!

ד. יתרונות החינוך הביתי

אצל נערים בוגרים, קביעת מקום הלימודים – אם ללמוד בישיבה סמוך לבית או ללמוד במרחקים – מסורה להם. הם רשאים לצאת מהבית על מנת ללמוד תורה, למרות שלא יוכלו לקיים את מצות כיבוד הורים ולמרות שהוריהם מתנגדים לכך. לימוד תורה גובר! "הוי גולה למקום תורה".

אצל ילדים ונערים צעירים, החלטה זו מסורה בדרך כלל בידי ההורים. השאלה נשאלת, האם גם כאן השיקול המכריע הוא "הוי גולה למקום תורה" ו"גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם"?

התייחסות מרתקת וחשובה מוזכרת בספר חסידים (סי' תתתרפד. לרבי יהודה החסיד, מחסידי אשכנז, לפני 800 שנה): "בכפר אחד היו רק עשרה בני מצווה בשלושה או ארבעה בעלי בתים, והיו להם בנים והיו לומדים להם תרבות טוב, וכשהיו אומרים ברכות ושבחות היו כולם אומרים ולא היו מדברים שיחת חולין בבית הכנסת. ויש מהם שאמרו לשלוח בניהם לפני תלמידי חכמים בעיר גדולה. אמר להם החכם: 'אל תשלחו, כי יותר ילמדו בזה הכפר שלכם מאשר בעיר, כי הרבה פריצים בעיר'. ולא רצו לשמוע, ושלחו בניהם… ולמדו הרבה, אבל חזרו להם מתרבות טוב שהיה להם. וכששבו לא היו חוששים באביהם כשמוכיחים אותם. אמר להם החכם: 'הלוא זה דברתי לכם'! על זה נאמר: 'טוב לשבת על פינת גג' (משלי), 'טוב שבת בארץ מדבר'…". ההורים רצו לשלוח את בניהם לעיר הגדולה על מנת שילמדו מפי תלמידי חכמים. לעומתם, המליץ החכם שיישארו בבית, מפני שיציאתם מהבית אל העיר הגדולה תחשוף אותם לחברה העירונית המקולקלת ותזיק להם רוחנית. בפועל, תקוות ההורים התממשו, ובאותה מידה גם חששותיו של החכם. יציאת הנערים לעיר הוכיחה את עצמה בתחום הלימודי, אבל הסבה להם ירידה ניכרת במידות. במיוחד נפגעו היחסים בין הנערים לבין הוריהם. הניתוק הממושך החליש את הקשר הראוי בין הבנים להורים. זה בא לידי ביטוי בכך שהבנים הפסיקו להישמע לתוכחת הוריהם.

בהמשך דבריו, מתמקד "ספר חסידים" בהשפעת חברת הנערים על בני גילם. כשם שאסור ללמוד מרב שאינו הגון שמא ילמד ממעשיו הרעים, כך גם "מחבריו הרעים. כי הרבה קשה למי שלבו חפץ בדרך טובה, כשרואה את בני גילו שהולכים בדרך לא טוב, ואם לא יעשה כהם [= =כמותם] יביישוהו. לכך אם יוכל להיות בעיר אחרת, טוב". קשה להשתחרר מהשפעת החברים, קשה לעמוד בפני לחץ חברתי. לכן, ממליץ "ספר חסידים" לוותר על המורים הדגולים של העיר וללמוד סמוך לבית, ולא להיכנס לתוך החברה העירונית הקלוקלת.

במעשה הנ"ל, התנגד החכם ליציאת הנערים מן הבית בגלל המפגש עם ההווי הקלוקל של החברה העירונית. שונה היא היציאה לפנימייה שהיא חממה חינוכית. למרות זאת, יש דִמיון בנקודה חינוכית אחת: היציאה מחוץ לבית מחלישה את הקשר בין הבן להוריו, ומקטינה את השפעתם עליו. ומכאן להתלבטות החינוכית: מוסדות חינוך תורניים פזורים כיום כמעט בכל מקום. יש פיתרון חינוכי זמין במרבית המקומות. אבל, לעיתים, המוסד החינוכי המקומי איננו מספק את כל צרכיו הלימודיים של הנער (או בגלל הישגיו הלימודיים הגבוהים של הנער או בגלל נטייתו לתחומי דעת ולימוד מיוחדים, כמו מדעים מוגברים או אומנות). האם לשלוח אותו למוסד חינוכי פנימייתי מתאים?! מחד, היציאה למקום מתאים מבטיחה הישגים לימודיים גבוהים. מאידך, אין כמעט ספק שהיציאה של הבן (או הבת) מחוץ לבית אל הישיבה או האולפנה תחליש את הקשר בין הבן (או הבת) להוריו. גם אם הבן ימשיך לשמוע לתוכחת הוריו, שלא כמו בסיפור דלעיל, עדיין הוא יפסיד דברים רבים שיכל לספוג בביתו. הדילמה קשה, ואין בה הכרעה חדה.

הכל תלוי בנסיבות ובשקלול מכלול השיקולים, כגון: עומק הפער הלימודי בין מוסדות החינוך, איכות החינוך בבית, ועוד. לדוגמה: אם אין ההורים פנויים להשקיע זמן רב בחינוך ילדיהם (מסיבות מוצדקות או בלתי מוצדקות), קשה לראות את היציאה מן הבית כהפסד גדול עבור הבנים! אם הבית איננו חינוכי, עדיף לצאת ממנו!

רגילים לציין את החשש שיציאת הבן לפנימייה תחליש את הקשר בינו לבין הוריו ותצמצם את השפעתם החיובית עליו. יש שהעלו סברה הפוכה: בני נעורים בגיל ההתבגרות שרויים בתהליך של גיבוש זהות. במקרים רבים, זה מתפרץ בצורה של חיכוכים מכוערים בינם לבין הוריהם. יציאת הבן מהבית עשויה להפחית את החיכוכים המיותרים ולהקטין את המתח בין הנערים להוריהם. בסופו של דבר, זה ייטיב לקשר ביניהם.

יש שהוסיפו שיציאת הבן מהבית תחשל אותו. היא תועיל לו לבנות את עצמאותו ועצמיותו, וגם תסייע לו לפתח קשרים חברתיים יציבים. שהיית הנער בתוך קבוצת בני גילו, ללא תמיכה והגנה חיצונית של מבוגרים, תלמד אותו פרק חשוב ומרכזי בהתנהגות חברתית. חיים משותפים בתוך קבוצת בני אותו הגיל תלויים בכושר של חברוּת. הנער לומד מה זה להיות חבר ונבחן על כך כל יום מחדש (בשפה מקצועית: הוא רוכש מסוּגלוּת חברתית). זהו לימוד חיוני להמשך דרכו בחיים. כל זה לברכה.

ה. ישיבות ואולפנות בנ"ע

הרב משה צבי נריה זצ"ל תמך בחינוך פנימייתי. ישיבות בנ"ע נוסדו במתכונת פנימייתית. לא מקרה הוא. הרמ"צ נריה סבר שזוהי הדרך הרצויה לחיבור שלם של הנער עם אורח חיים של תורה. לא רק לימודים תורניים ברמה גבוהה ביקש הרב נריה להעניק לתלמידיו אלא גם אווירה תורנית מלאה וגדושה, שמקיפה הן את היום והן את הלילה, את ימי החול ואת השבתות והחגים. הרב נריה סבר שבישיבה תיכונית עירונית לא ניתן להגיע לאותם הישגים. היה רגיל לציין לשבח את מיקומה של ישיבת כפר הראה, בפסגה של הכפר, רחוק מהמולת העיר. שמעתי שהרב נריה היה אומר שהפנימייה היא הפנימיוּת של הישיבה. בעיניו זו היתה מתכונת של לכתחילה ולא של בדיעבד. הפנימייה היא חלק מהותי מעולמה של הישיבה.

מגמה נוספת היתה לרב נריה: היענוּת לצרכים החברתיים של הנוער הדתי. הנוער הדתי הארצי- ישראלי היה צמא לחיים חברתיים תוססים. ישיבת בנ"ע היתה מקום לימודים עם אווירה תורנית מלאה אשר גם סיפקה את הצרכים החברתיים של הנוער הדתי. המתכונת הפנימייתית היא תשתית הכרחית ליצירת אווירה חינוכית תורנית וגם חברתית.

הרב נריה התייחס לפנימייה כביתם של התלמידים. פעם, עם הגעת קבוצת תלמידים חדשים לישיבה, שאל הרב מי מביניהם הוא בן יחיד. מספר תלמידים הרימו את ידם. הגיב הרב נריה: כולכם בנים יחידים. כל אחד הוא בן יחיד לנו בישיבה. הרב נריה היה אביהם של תלמידי ישיבת כפר הרֹאה.

תובנה כזו על תפקיד הישיבה הפנימייתית מחייבת את הצוות החינוכי שלא להסתפק בהוראה, אלא גם להשקיע בתחום הרגשי. אכן, כידוע, הרב נריה העניק הרבה חום לתלמידיו. זה לא היה דבר משני בעבודתו החינוכית אלא עיקר גדול. הרב נריה גם השקיע בחינוך של הרגש. אחד הביטויים הנפלאים לכך היה עולם השירה הפנימית שהוא פתח בפני תלמידיו, בשבתות ובחגים, ואף בימי החול.

גם האולפנות של בנ"ע נוסדו במתכונת דומה – מוסד חינוכי פנימייתי. הרב נריה ייחס להן חשיבות רבה, אבל לא אותה חיוניוּת כמו הפנימייה של הישיבה התיכונית (תודה לבני ביתו של הרמ"צ נריה על המידע החשוב הנ"ל).

חשוב לציין שהישיבה הראשונה שפתחה פנימייה היתה ישיבתו של הרש"ז, הסבא מקֶלם, תלמידו של הרב ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר ("אוהלי תורה", ד"ר מרדכי ברויאר). בישיבה זו למדו בני נוער, והם התגוררו בפנימייה. הסבא מקֶלם יישם את עקרונות "תנועת המוסר" גם בתכנון סדרי הפנימייה (ניקיון, נימוס, דרך ארץ, וכו'). הפנימייה לא סיפקה רק אש"ל אלא גם חינכה. דרך אגב, בישיבת קלם, הקדישו כמה שעות ביום ללימודי חול. הרש"ז סבר שזה נחוץ מפני שהורים רבים לא היו מוכנים לוותר על לימודי חול ושלחו את בניהם לבי"ס שבהם התקלקלו הבנים. הגר"י סלנטר נמנע משום כך מלבקר בישיבתו של הרש"ז, על מנת שלא לתת "הכשר" לשיטתו החינוכית (של שילוב לימודי חול), אבל סמך באופן אישי על מפעלו של הרש"ז. כך כותב הרש"ז: "בפירוש אמר לי (הר"י מסלנט) כי רק כשאני שם ומנהל את הענין על פי מוסר ויראת שמים אז טוב. ואם ח"ו בלא הנהגה כזו, ח"ו יצא עגל" (תנועת המוסר, ב עמ' 177).

ו. הפנימייה – עתידה?

בתקופה האחרונה חל במגזר הליטאי מהפך ביחס אל הפנימייה. מרבית ה"ישיבות הקטנות" (מיועדות לבני נוער עד גיל 16-17) החדשות נפתחו ללא פנימייה. הפנימייה כבר איננה מרכיב בסיסי בחינוך הנוער הישיבתי. זה לא קרה במקרה אלא על פי הדרכתו של הגרא"מ שך. הוא סבר שעבר זמנן. מדוע? ההסבר המקובל למהפך החינוכי הוא העלייה הברוכה באיכות הבתים. בעבר הבית היה "חסר", ולכן יציאת בני הנוער מהבתים היתה חיונית להתפתחותם התורנית. למרות המגרעות המוכרות של המגורים במוסד פנימייתי, הם היו עדיפים על מגורים בבית. אבל עכשיו האווירה בבתים (במגזר הליטאי) עלתה לאין שיעור, והיא מקבילה לזו של הישיבה. הישיבה והבית משדרים באותו גל ושואפים לאותה רמה תורנית. לכן, אין סיבה להוציא את הבנים מהבית. הרב שלמה וולבה הדגיש היבט נוסף: היום, בני הנוער פחות בוגרים ועדיין זקוקים לחום של הבית.

לכן, במרבית הישיבות הקטנות, שבים התלמידים לביתם מידי ערב. אמנם, לכל תלמיד יש מיטה בישיבה על מנת שיוכל לנוח באמצע היום. אחת לכמה שבתות, שוהים התלמידים בישיבה, על מנת ליהנות מהאווירה של שבת בישיבה. רק עם המעבר לישיבה גבוהה, לומדים התלמידים בתנאי פנימייה מלאים.

גם אצלנו חל מהפך ביחס אל הפנימייה, בעיקר בכל הקשור לחינוך הבת. באולפנות, נוצרה מתכונת של "חצי פנימייה" כדי "להרוויח משני העולמות": ליהנות מהאווירה המיוחדת שהפנימייה מסוגלת לתת לבנות בגיל הנעורים, וגם ליהנות מהמשך הקשר החם עם הבית. המתכונת של "חצי פנימייה" מאפשרת לבת שלא להתנתק מביתה, ויחד עם זאת ליהנות מהיתרונות של הפנימייה. זוהי פשרה יפה ומועילה.

יש שואלים, האם הפנימיות לבנים הן עדיין מרכיב חיוני בחינוך הבנים או כבר סיימו את תפקידן? אין ספק שמאז ייסד הרמ"צ נריה את ישיבת כפר הרֹאה, עברו הרבה שינויים על החינוך הפנימייתי, על הבית, על בני הנוער ועל החברה, ועל כן קשה לנחש מה היה עונה הרמ"צ נריה על שאלה זו. חלו תמורות משמעותיות בצרכים החינוכיים של בני הנוער, לכן אין כל חובה לדבוק בצורה עיוורת במתכונות החינוכיות הקודמות. כמו כן, עלינו לזכור שהפנימיות לא היו מאז ומעולם, הן יצירה חינוכית בת מאה שנים לכל היותר. על כן ראוי לבדוק מהי תרומתן העכשווית לחינוך הבנים והבנות. בדיקת השטח מעלה שיש פנימיות מוצלחות ויש פנימיות כושלות. הפנימיות המוצלחות, אשר תורמות לחינוך בני הנוער, מחזקות את הדעה שטרם עבר זמנן. בוגריהן מספרים בערגה על התקופה שבה הם שהו בפנימייה ומדווחים על החוויות החיוביות שהם עברו בה (הם יודעים לספר כיצד האווירה בישיבה, אשר במרכזה הפנימייה, "בנתה" אותם). פנימיות מסוג זה הן נכס חינוכי שלא יסולה בפז. לעומתן, הפנימיות הכושלות, אשר אינן תורמות מאומה לבני הנוער, מובילות למסקנה שעדיף היה לוּ היו התלמידים שוהים בביתם.

למעשה, אין תשובה אחידה אלא אינדיווידואלית. היא תלויה במספר גורמים: בשלוּת הנער לצאת מביתו, הרגלי תרבות הפנאי שלו, טיב יחסיו עם הוריו, סוג האווירה שקיימת בבית, כמה זמן יכולים הוריו להקדיש לחינוכו ולטיפוח קשרים אישיים איתו, טיב הפנימייה. שיקולים רבים נוספים משפיעים על גיבוש ההחלטה הסופית. בימינו יש מגוון עשיר של מסלולים חינוכיים, זה מאפשר להתאים בצורה מדויקת בין הנער לבין המסגרת החינוכית.

לפעמים, אין ברירה: בקרבת מקום, אין מסגרת לימודית מתאימה, ועל כן נאלצים ההורים לשלוח את הנער לישיבה פנימייתית. בין השיקולים לבחירת הישיבה או האולפנה הרחק מהבית, ראוי שמקום מרכזי יתפוס השיקול של איכות הפנימייה. לא מספיק לבדוק את רמת הלימודים של הישיבה או האולפנה ולהתעניין בהרכב התלמידים/ות, אלא גם צריך לבדוק כיצד מתנהלת הפנימייה, איזו אווירה שוררת בה, כמה השקעה חינוכית משקיעה הישיבה או האולפנה בטיפוחה; האם הפנימייה היא גן עדן חינוכי, מנוף להתפתחות רוחנית, או רק "מקום מרבץ", שאיננו מזיק אבל גם איננו תורם, או ח"ו "קן צרעות". השהות בפנימייה איננה דבר המובן מאליו אלא צריכה להצדיק את עצמה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

פרשת וארא

1. "ויאמר אליו משה, כצאתי מן העיר אפרוש את כפי אל ה'" (שמות ט, כט)

 

שאלה לדיון: להתנדנד בתפילה

האם לדעתכם טוב להתנדנד ולפרוש כפיים או לקרוא בקול רם בעת התפילה, או שעדיף להתפלל ללא תנועה כלל? מדוע?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. אורחות צדיקים, שער האמת:

צריכה להיות התאמה בין התנהגותו החיצונית של האדם לבין הרגשותיו וכוונותיו הפנימיות. אדם המתנועע כלפי חוץ בזמן התפילה וליבו ומחשבותיו נתונים לעניינים אחרים, אין עבודתו אמיתית.

…אבל אם התפלל בהנעת שפתיו אל הכותל ומחשב בענייני העולם, ויקרא בלשונו וליבו בעניין אחר, או שיחשוב להתכבד איך קולו ערב כדי למצוא חן העיני בני אדם לקבל מהם שבח – אז אין עבודתו אמת, והוא מאותם שנאמר עליהם:  " קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ירמיה יב, ב). לכך אנו מתפללים: "וטהר ליבנו לעבדך באמת" – שנעשה כל עבודתנו באמיתות ולהאמין בלב ונפש חפצה, ולא מפני אנשים ולא בשביל ממון או רעות רוח.

 

ב. רמח"ל מסילת ישרים, בביאור מידת הזריזות:

התנועה החיצונית יכולה להוליד באדם התלהבות פנימית.

כמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יוולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצווה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית  והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת אבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהניסיון יעידהו. ואמנם כבר ידעת שהנרצה יותר בעבודת הבורא יתברך שמו הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה…"צמאה לך נפשי", ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שיימשך מזה שתיוולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית.

 

ג. הרב יהושע שפירא, קרוב אליך, גיליון 106:

מצד אחד, אדם צריך לנהוג בדרך שתרומם אותו ותקרב אותו יותר לקדוש ברוך הוא, אולם מצד שני, כיוון שתנועות חיצוניות בזמן התפילה אינן חובה הלכתית אלא מידת חסידות, אין לנהוג כך כאשר הדבר פוגע בסביבה או כאשר מגנים אותו על כך.

החת"ם סופר אמר שהשולחן ערוך מחייב את כל ישראל בשווה, אבל בעניינים של חסידות צריך כל אחד ללכת בדרך שמרוממת אותו ומקרבת אותו לה' יתברך, ובה לדבוק.

כך גם בעניין התפילה. אדם צריך לבחור בדרך שמקרבת אותו לה', דרך שמעוררת בו יותר דבקות אלוקית.

יחד עם זאת, במקביל לבדיקה הפנימית מה מרומם אותנו, יש לבדוק את ההתאמה של מעשינו לסביבה בה אנו פועלים. הרמח"ל מסביר בספר מסילת ישרים כי דווקא בענייני חסידות צריך לשקול היטב את התוצאות, שלא יבוא על ידי חסידותו לידי תקלה או פגיעה בסובבים אותו. ואפילו אם יגרום להם לגנות אותו שלא בצדק, גם זו סיבה שלא לנהוג במידת חסידות.

 

 

 

2. ויאמר ה' אל משה, אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ וכו' (שמות ח, יב)

שמות רבה י, ז: אמר רבי תנחום, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקה על ידך. לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן.

 

שאלה לדיון: הכרת טובה

מדוע לדעתכם קשה לנו לפעמים להכיר טובה אחד לשני? אילו תירוצים אנחנו נותנים לעצמנו על מנת להתחמק מהכרת הטובה? והאם לדעתכם כאשר עושים טובה למישהו צריך לדאוג שידע על כך?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. הרב אביגדר נבנצל, שיחות לספר שמות, שיחה א':

קשה לנו לפעמים להכיר טובה לזולת, משום שזה נתפס כהודאה על חולשה. לא נעים לנו להודות שלא הסתדרנו בעצמנו והיינו זקוקים לעזרתו. כתוצאה מכך, אנו מסבירים לעצמנו כי הטובה  שעשה עימנו אינה גדולה כל כך, וכי אין צורך שנודה לו. התורה רוצה כמובן שננהג אחרת.

הבעת תודה כרוכה בבושה מסוימת. לא נעים להודות שלא הצלחתי להסתדר בכוחות עצמי. על כן פועל בלב הרדם מנגנון משוכלל, שמנסה בדרכים שונות להניא את האדם מלהודות. מערכת זו פועלת, להפחית בעיני האדם מערך הטובה שנעשתה עבורו, לשכנע את עצמו שהוא אכן לא היה זקוק לאחרים. ובעקבות השפעה זו על ההכרה – כשהוא מתחיל להאמין (לעצמו..) שבעצם לא הטיבו עימו – באה התחמקות מהכרת טובה מילולית או מעשית.

כדי שנבין במה בדיוק הדברים אמורים, נביא מדגם קטן של תירוצים עצמיים כאלה העולים בליבנו מדי פעם. תירוצים בהם מרגיע האדם את מצפונו מלהכיר טובה למי שהיטיב עימו:

א. "הוא אמנם עשה לי טובה – אבל שילמתי לו, ואולי אפילו יותר מדי. נדמה לי שהוא כבר חייב לי".

ב. "מה הוא כבר עשה? זה בכלל לא עלה לו במאמץ!".

ג. "זאת נקראת טובה?! הרי זה בקושי הועיל לי במשהו, הייתי מסתדר גם בלעדיו".

ד. "הוא באמת עשה משהו – אבל אם אני לא הייתי מתאמץ בעצמי, זה לא היה שווה מאומה".

ה. "הוא בכלל לא התכוון לטובתי! הוא עשה זאת לעצמו. במקרה זה הועיל גם לי".

ו. "כל מה שהוא יעשה בשבילי, לא יוכל להשתוות לטובה שפעם עשיתי עבורו".

כל אחד מכיר עוד ועוד דוגמאות לתירוצים כגון אלה, שמקורם הוא כאמור, בקושי הנפשי של המקבל, להכיר ולהודות שהוא אכן נזקק לעזרת הזולת. אבל התורה רוצה שננהג אחרת. התורה מחנכת אותנו, פעם אחר פעם, להכיר טובה ולא להתחמק בתירוצי סרק… האדם נקרא להכיר טובה לא רק למין האנושי, אלא גם לבעלי החיים, ואפילו לדומם חסר התנועה.

 

ב. הראי"ה קוק, עין איה שבת דף י, יד "הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם":

הכרת הטובה היא העמוד המוסרי הגדול ביותר, אשר יוביל את האנושות כולה להכיר בטובותיו של הקדוש ברוך ולהאמין בו. לכן, כשאדם עושה טובה לחברו, אף על פי שאינו עושה זאת על מנת שיכיר לו טובה, ראוי שיודיע לחברו על הטובה שעשה לו. כי בעקבות כך יודה לו חברו, ועמוד הכרת הטובה יתחזק בעולם. 

הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בליבות בני אדם יהיה עוזר מאד אל התיקון הכללי…

לכשתתגדל האנושיות והכוחות המוסריים יתפתחו יפה, עד שיהיה ראוי להכניס בלב, באורח ישר וטבעי, גם רעיונות יותר גדולים ואדירים, יופיע כוח ההכרה הזאת באור גדול, עד שתשפיע רב כוחה על כל העלילות האנושיות הכוללות והפרטיות, וכל כך תהיה פועלת בחזקת ידה עד שתעורר בחיל את הלבבות לדעת את ה', להכיר כי הוא הוא המטיב באמת, ולהכיר גם כן את הדרכים שבהם נוכל להביע רחשי הכרתנו את טובותיו הנישאות…

על כן, כל מה שיבוא לידינו להשריש בלב בני אדם וליתן מקום לכוח הנעלה של הכרת טובה שיגדיל ויצא אל הפועל, היא עלינו חובה גדולה, למען תת דרך ליסוד הנעלה שעתיד לקחת חלק גדול בתיקון העולם הכללי, להיות מתחזק ומתרחב.

על כן, הנותן מתנה לחברו, שכפי הנימוס האנושי בהיוודע למקבל יימלא לבבו רגשי הכרת הטובה, לימדונו חז"ל שלא ימנע הטוב הזה להיות יוצא מן הכוח אל הפועל, אם שהנותן איננו חפץ לא בהכרת טובה ולא בתשלומי תודה. אבל היסוד המוסרי שעתיד להיות נוטל חלק גדול בהטבת המציאות ראוי לטפחו וליתן לו מקום להתרחב, וכל רגש קטן מצטרף אל התיקון הכללי כשיוכר בכל כוחו.

 

 

שאלה פותחת: לכל איש יש שם

"וארא אל אברהם וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו, ג)

 

כיצד אתם מרגישים עם השם שלכם?

באילו מצבים, אם בכלל, אתם מעדיפים שלא ידעו את שמכם?

איזה שם אתם אוהבים במיוחד?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת וארא

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת וארא

 

פרשת ויגש

פ"ש חינוך: רעיונות לדיון עם ילדינו המתבגרים בשולחן השבת – פרשת ויגש

1. "ויתן את קולו בבכי" (בראשית מה, ב)

 

שאלה לדיון: בכי

בפרשתנו מופיע הבכי מספר פעמים. יוסף בוכה כשהוא מתוודע אל אחיו, בנימין בוכה על צוואריו, יעקב ויוסף בוכים במפגש ביניהם. מה דעתכם על בכי? האם טוב לבכות או שמוטב להתגבר על הבכי? האם בכי מורה על חולשה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. הראי"ה קוק, עין איה ברכות ב', פ"ט, קטז:

העצב והיגון נבראו על מנת לעורר אותנו לסור מן הרע, אך אין לעשות מהם קניין נפשי. אדם הנאנח כל הזמן מוליד בקרבו רגשות יגון נוספים ולכן עלינו להתקומם באומץ רוח נגד רגשות התוגה. אולם, ישנם זמנים בהם הבכי האנחות רצויים, ויש לעשות שימוש בכוח היגון ואף לבכות בכי תמרורים. בכי כזה יוביל בסופו של דבר לאומץ רוח ולצהלת הלב.

אומץ הרוח היא מידה נחוצה לאדם למטרת חייו הגשמיים והרוחניים. וכאשר המחשבות הנוגות עולות על הלב לפעמים ומדכאות את הרוח, יש אשר יחשוב האדם שבהיותו נוטה לקול הגירוי של דכאות הרוח, בהוציאו אנחה מלבבו, בזה יעביר את כוח דכאות נפשו ממנו. אמנם זהו רק דמיון כוזב, כי אין קץ להמון הציורים שעל פיהם יכול דמיונו של אדם לצייר לו מחזות של תוגה ודכאות לב. על כן, בהיותו מחזק את כוח התוגה ודכאות הנפש על יד הוציאו אל הפועל את האנחה, אז יוסיף כוח הדמיון להתעולל בו, ויציב לפניו עוד חזיונות שונים של תוגה שיכבידו עליו אנחותיו. על כן העצה היעוצה בלשון חכמים מרפא היא: התקוממות האדם באומץ רוח נגד המון רגשות התוגה הסוערים בקרבו. וכאשר באמת אין ראוי לאדם להתעצב, כי אם להיות מגביר חילים לפעול אך טוב, והעצב נברא בתכונת הנפש רק להיות למעורר לסור ממוקשי רע שהם מדאיבים בהחלט, אבל לא לעשות ממנו קניין נפשי.

אמנם, עת וזמן לכל חפץ, עת ראוי להאדם שייתן להעלות רגשותיו אל מרום ההרגשה, גם בהעבירו נגד עיניו כל אשר עולל לנפשו על ידי עזבו אורח ה' הסלולה. אמנם בעת שימוש עם כוח היגון ראוי שיהיה לו אז עסק עם הדעה השלמה, שאז תגביר פעולתה על הנפש לא רק באנחה, כי אם גם בבכי תמרורים, והבכי יוסיף באמת לאמץ את הנפש ולהאיר את הרוח. ואחרי שעה של בכי והתרגשות מרירות הנפש, יבואו ימי אורה וצהלת לב בהיות האדם מוצא לנפשו מנוחה מסבל עול הפרעות שבסדרי חייו, ומתקרב הוא בלב ער לאור ה' אשר רוחק ממנו.

ב. שיחות הר"ן מב, מה:

בכי הבא מתוך לב נשבר (ולא מתוך עצבות) הוא חיובי. הסימן לבכי הרצוי הוא אם לאחריו באה שמחה.

עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס ושלום, על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו. אחר לב נשבר בא שמחה, וזה סימן אם היה לו לב נשבר – כשבא אחר כך לשמחה.

 

ג. הרבנית אורה רבקה וינגורט, "אור הלבנה" עמ' 295-299:

הבכי הוא נביעה זכה הפורצת ממעמקי הלב – "שפכי כמים לבך…". ניתן כמובן "לבזבז" אותו על שטויות, בבחינת "בכיה של חנם" שהובילה לחורבן, אך אפשר להגיע גם לבכי על חסרון הקדושה בחיינו. חשוב שנעזור לילדינו לשמור על ערוץ לבעין פתוח כי הדמעות פועלות בשמים.

ילדים בוכים הרבה, אך בדרך כלל מחנכים אותם בשלב מסוים ש"ילד גדול לא בוכה". וכך, גדלים ילדים שהפנימו את המסר כי הבכי הוא חולשה, ושאת הדמעות יש להחניק עמוק בפנים.

האמת היא, שהבכי הוא מהתופעות האנושיות הטבעיות ביותר – הקול הראשון שמשמיע התינוק כאשר הוא נולד הוא קול בכי. לא זו בלבד, אלא שהבכי מעיד על הנשימה התקינה, ועל כן – הבכי הוא מבשרו הגדול של החיים.

גם במקורותינו אנו מוצאים עידוד לבכייה.

רבינו בחיי מורה במספר מקומות על נחיצותה של הבכייה – "התפילה צריכה דמעה", "הדמעה מעקרי התשובה", והוא מוסיף: "הדמעות יוצאות ממעמקי ההכנעה והכוונה הרצויה, והם עדות על לב נשבר ונדכה". מדבריו מובנים דברי חז"ל כי גם כשכל שערי השמים ננעלים "שערי דמעה לא ננעלו…", שכן "לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה…".

הדוגמא שמביא רבינו בחיי לחיזוק דבריו היא של חזקיהו מלך יהודה. חזקיהו שהתבשר כי הוא הולך למות (כעונש על שלא נשא אשה) שוכב חולה במיטתו, ואז "ויסב את פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' … אנה ה' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם", ובסיום דבריו: "ויבך חזקיהו בכי גדול". ואמנם, תשובת ה' קרבה לבא: "שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך", ומיד מוסיף לו הקב"ה עוד חמש עשרה שנות חיים. דומה, כי הבכי כאן מתעורר במקום בו המלים נגמרות, ודמעותיו של חזקיהו הן מעבר מבקשה לפניית ה' לזכויותיו, להשענות ותלות מוחלטת בחסדו של ה'. זהו הלב הנשבר שה' איננו בוזה, ובלשונו הקולע של הרבי מקוצק: "אין שלם מלב שבור".

נוסיף ונעמיק במהות הבכי.

אומר המהר"ל "כי על דבר שהוא בטול מציאות, שייך הורדת דמעות, כי הורדת דמעות הוא גם כן אפיסה, לכך על כל הפסד יש בכייה והורדת דמעות". הדמעות מופיעות במקום החיסרון, והביטוי הגשמי לכך הוא שהדמעות בעצמן 'מפסידות' את העיניים. היסוד הזה יופיע בכל מעגלי החיים, למן הילד שבוכה כאשר נשבר לו צעצוע, או כאשר לוקחים ממנו דבר מה, ועד למבוגר שבוכה כאשר מישהו קרוב לו נפטר, ר"ל. אך כדי להבין את שורש העניין, עלינו לברר מה כוונת המהר"ל באומרו שכאשר 'מציאות' מתבטלת אז שייך הורדת דמעות. מהי ה'מציאות' הזו?

בהמשך דבריו נאמר כי "רק מה שכולל המעלה הפנימית בעולם, אשר שייך שם הדברים אשר הם אלוקיים וקדושים, שם תמצא הבכייה". כלומר, בכי אמיתי הוא רק על הכרה באובדן הקדושה. בכי בהקשר של תשובה הוא בהפנמת האדם את הרגשת חסרון הקדושה בחייו. ומכאן, בכי בהקשר של "אבילות על ירושלים" הוא בהפנמת החור שנפער בחיינו עם אובדן הקדושה מיסודם…

הבכי הוא נביעה זכה הפורצת ממעמקי הלב – "שפכי כמים לבך…". כנשים, אנו אמורות להיות מחוברות באופן טבעי ופשוט יותר ללבנו. על כן, אם אך נתחבר לטבענו, נמצא שדמעותינו מצויות. ניתן כמובן "לבזבז" אותן על שטויות, בבחינת "בכיה של חנם", שהובילה לחורבן, אך אנו יכולות להגיע בקלות יותר גם לבכי של קדושה

(מוטב גם שנעזור לילדינו לשמור על ערוץ לב-עין פתוח. ר' שלמה קרליבך היה מוחה על כך שאומרים לילדים להפסיק לבכות. הוא היה אומר, שבמקום זה צריך לנשק את הדמעות שלהם, ולומר לקב"ה "אני לא זז מפה עד שאתה תמחה את הדמעות מעל הפנים שלו").

את הכח לבכות יש לנו גם בזכות האמהות. אנו מסוגלות להגיע לבכי "כי על ידי רחל אמנו נכנס כח זה בכל נשים צדקניות, להתפלל בבכיות עצומות על צרות ישראל ולקיומם בין בזה ובין בבא" (הרבי מביאלה). גם אם אנו מרגישות חסומות, עלינו לדעת כי בגנים שלנו קיימת היכולת לבכות, מכח הירושה הרוחנית שקבלנו מן האמהות. אמנם, זהו דבר שצריך לשאוף אליו, בבחינת "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי", ומוסיף הרבי מביאלה "ולמעשה אמותי…". והרבי מסיים: "ואולם, עיקר קיומנו הוא בזכות בכיותיה של רחל אמנו, בזה ובבא, ותפלות של אמותינו הקדושות – וכן בזכות בכיות כל הנשים צדקניות שבמשך הדורות". וזה כולל גם אותנו.

התבוננות בחסרון הקדושה בעצמנו ובעולם, יחד עם אמונה גדולה באלוקות הגנוזה בקרבנו ובמציאות, יכולה לחבר אותנו למקור המים החיים שבלבנו, ולפרוץ את הסכר המונע בעדם לצאת החוצה.

"כל הנחלים זורמים אל הים…". הדמעות של כל אחת ואחת מאתנו מתקבצות, ומשם – כמו הים – הן עולות לשמים. וכך אומר ר' שלמה קרליבך: "דמעות עולות למעלה. כשאתה רואה דמעותיו של מישהו נוזלות מעיניו למטה, הן עולות למעלה למרום. געוואלט, הן עולות…".

 

 

 

2. "ונפשו קשורה בנפשו" (בראשית מד, ל)

 

שאלה לדיון: חבר נפש

מהי לדעתכם חברות אמיתית? מה מאפיין אותה? האם חברות היא עניין נרכש שצריך להתאמץ על מנת להשיגו, או שזה בא "מלמעלה" – או שתפגוש חבר טוב או שלא?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א. פירוש הרמב"ם לאבות "וקנה לך חבר" (פרק א' משנה ו'):

ישנם כמה סוגי חברויות, וביניהם "חבר מעלה". חבר מן הסוג הזה, אשר מוציא ממך את הטוב ומגמתכם יחד היא עשיית הטוב, זהו החבר שיש להתאמץ ולקנות.

אמרו 'וקנה לך חבר' – הוציאו בלשון קניה, ולא אמר: עשה לך חבר, או: התחבר לחברים, וכיוצא בזה, והכוונה שראוי לאדם שיקנה לעצמו חבר על כל פנים, כדי שיתקנו בו כל ענייניו… ואם לא מצאו – צריך להשתדל בו, ואפילו ימשכהו לחברות תחילה עד שיהיה חבר, ולא יסור מלכת אחר רצונו, עד שיחזק חברותו, כמו שיאמרו אנשי המוסר: כאשר תתחבר, אל תתחבר לפי מידותיך, אלא התחבר לפי מידות חברך…

והחברים – שלושה מינים: חבר תועלת וחבר נחת וחבר מעלה. חבר תועלת, הרי הוא כחברות שני השותפים, וחברות המלך וחייליו. חבר נחת, הרי הוא שני מינים: חבר הנאה וחבר ביטחון. חבר ההנאה, הרי הוא כחברות הזכרים לנקבות וכיוצא בה. חבר ביטחון, הרי הוא שיהיה לאדם חבר שתבטח נפשו בו, לא יישמר ממנו לא במעשה ולא בדיבור, ויגלה לו כל ענייניו, הנאה מהם והמגונה, מבלי חשש ממנו שישיגהו בכל זה חסרון, לא אצלו ולא אצל זולתו… וחבר המעלה, הוא שתהיה תאוות שניהם וכוונתם למטרה אחת, והיא: הטוב, וירצה כל אחד להיעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד. וזה הוא החבר אשר ציווה לקנותו, והוא כחברות הרב לתלמיד והתלמיד לרב.

 

ב. ר' שמחה בונים מפשיסחה, מובא בילקוט הגרשוני חלק שני, יג:

חבר נאמן הוא זה שלא תחשוש לספר לו דבר, אפילו את מגרעותיך.

על הפסוק "וישלח יהודה את גדי העיזים ביד רעהו העדולמי (בראשית לח, כ) אמר ר' שמחה בונים מפשיסחה:

כל אדם צריך להיות לו חבר ואוהב נאמן, שיהיה ביכולתו לספר לו את כל נקודות לבבו, אפילו בגנות מעשיו. כמו שהיה ליהודה – חירה רעהו. והיה משלח על ידו את גדי העיזים לידי תמר. ובספר "חיי יצחק" כתב בשינוי מעט. שאמר: שמעניין יהודה ותמר, ואיך ששלח את גדי העיזים על ידי חירה רעהו, יש ללמוד מה הוא ידיד נאמן. כי יהודה סיפר לו את העבירה הגדולה שעשה, וגם אחרי שסיפר לו, נשאר חירה ליהודה ידיד נאמן. ולא ירד ערכו בעיניו אפילו בכי הוא זה. (שמחת יהונתן וישב, אות ה)

 

 

שאלה פותחת: הוראה

"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו" (בראשית מו, כח)

רש"י: … ומדרש אגדה להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה.

 

מיהו המורה האהוב עליכם (כיום או בעבר)? מה מיוחד בו?

האם ישנו מורה שהצליח לטעת בכם אהבה ורצון ללמידה? אם כן, כיצד?

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת ויגש

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת ויגש