כל הפוסטים מאת levavot

פרשת דברים

1. "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם" (דברים א, יג)

 

שאלה לדיון: תבונה

מהי תבונה? מהו ההבדל בין חכמה לתבונה? האם ניתן לדעתכם לשפר את התבונה שלנו?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • רש"י ורש"ר הירש דברים א, יג, רש"ר הירש בראשית מא, לג:

החכמה היא הכרת הדברים (להכיר את תכונותיהם וייעודם), ואילו התבונה היא היכולת לחדור אל בין הדברים, ולהסיק מהם מסקנות.

רש"י: נבונים: מבינים דבר מתוך דבר.

רש"ר הירש: ונבונים: אנשים המוכשרים להסיק מן הנתון את המסקנה הנכונה כדי להכריע במשפט הנדון.

רש"ר הירש: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם": אם כי בדרך כלל תקדם חכמה לבינה, כתוב כאן בהדגשה: נבון וחכם. "חכם" קרוב ל"אגם": קליטת היש המצוי. המכיר את העצמים בתכונתם ובתעודתם, הנו חכם. שתיהן נתונות, ואין על האדם ליצור אותן. אך זהו חכם באמת, הלומד את התכונה והתעודה ממי שקבע לעצמים את תכונתם ותעודתם. משום כך חכמת התורה היא החכמה העליונה. –"בינה", "בין": ראייה חודרת אל תוך הדברים, יותר נכון אל "בין הדברים". "ראיית התוך", הכישרון לחדור אל תכונת הדברים עצמם, אלה לא ניתנו לשום הן תמותה. אך "ראיית ביניים", להסיק מסקנות ממנהגם ותכונותיהם של לפחות שני יסודות נתונים, להבין דבר מתוך דבר, זוהי – מלבד הכרת הנתונים – עיקר הפעילות של הרוח האנושית.

  • מלבי"ם משלי א, ב, מלבי"ם משלי כד, ג:

החכמה היא תנועה מבחוץ פנימה – היכולת לאסוף ולקבץ כללים ולימודים שונים אל תוכנו. התבונה היא תנועה מבפנים החוצה – היכולת לעבור בין הדברים שקיבצנו, לחקור אותם, לרדת לעומקם ולצאת עם תובנות.

משלי א, ב: "לדעת חכמה ומוסר, להבין אמרי בינה": והנה הבינה היא נבדלת מן החכמה, שהיא מה שהאדם מבין דבר מתוך דבר…ותחת שהחכמה נאספת אל הנפש מבחוץ, הבינה היא יוצאת מנפש האדם לחוץ לעבור בין הדברים ולחוקרם ולחדור לדעת עמקם ולהוציא התעלומות על ידי היקשי התבונה.

משלי כד, א: "בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן": החכמה היא מקובלת והוא אוסף חוקי החכמה מבחוץ, ומקבץ אל לבו כלליה ולימודיה אחת אחת, והוא נמשל למי שאוסף עצים ואבנים וסיד וכל החומרים הצריכים לבניין הבית ובונה אבן אל אבן, אולם התבונה היא המבין דבר מתוך דבר, אחר שקיבל וקיבץ חוקי החכמה ואסף אותם באמונה, והוא דומה למכונן הבית ומשים עליו הגג והתקרה.

  • אבות ב, יג:

לדעת רבי שמעון התבונה (לראות את הנולד) היא תכונה שניתן לשפר, וזוהי הדרך הטובה שראוי לדבוק בה.

אמר להם (רבן יוחנן בן זכאי): צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר עין טובה, רבי יהושע אומר חבר טוב, רבי יוסי אומר שכן טוב, רבי שמעון אומר הרואה את הנולד, רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם.

 

 

2. "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז)

 

שאלה לדיון: תלות בחברה ועצמאות

עד כמה לדעתכם צריך האדם להתחשב בדעת החברה? האם עליו להיות עצמאי לגמרי בבחירותיו או שעליו להתחשב בשיקולים כמו "מה יגידו"? האם ניתן בכלל להתעלם משיקולים כאלו?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, רכא:

הנטייה לחפש את אוצרות חיינו בעולמותיהם של אחרים אינה טובה. עלינו לדעת ולהפנים כי בתוכנו קיים האוצר. האדם נקרא לעבוד את ה' על פי האופי המיוחד שלו ולהתרכז בעולמותיו הפנימיים.

כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים, שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל המסוגלים לבניינם ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל ומקיפים את כל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.

 

  • אלפא ביתא דבן סירא:

חיקוי של הזולת יוצר עיוותים. לכל אחד מאתנו ישנה אישיות שונה ואם נאמץ לעצמנו את אישיותם של אחרים נתקשה אחר כך לשוב לאופי המקורי והייחודי שלנו.

מפני מה העורב הולך ברקידה? פעם אחת ראה העורב ליונה הולכת בטוב, הליכה יפה יותר מכל העופות. ישרה בעיניו הליכת היונה, אמר בליבו: אלך גם אני כמותה! והיה משבר עצמו בהליכה, והיו העופות משחקים בו, נתבייש העורב ואמר: אחזור להליכתי הראשונה. בא לחזור ולא היה יכול, אלא שכח הליכתו הראשונה והיה כמרקד, ולא עלתה בידו לא הליכה הראשונה ולא אחרונה.

 

  • רמב"ם, הלכות דעות פרק ו', א:

תקציר: הנטייה להתחשב בשיקולים כמו "מה יגידו" ולפעול על פי מניעים חברתיים היא נטייה טבעית. לכן יש לדאוג לכך כי החברה ממנה נהיה מושפעים תהיה של אנשים צדיקים וטובים.

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל חכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם. והוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע (משלי יג, כ), ואומר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' (תהילים א, א). וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים.

 

 

שאלה פותחת: דיון בסגנון קצת אחר

"אשר נשאך ה' אלוקיך כאשר ישא איש את בנו" (דברים א, לא)

מהו היחס שלכם לתינוקות וילדים קטנים?

איזה אבא או אמא תהיו? באיזה סגנון תחנכו את ילדיכם?

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת דברים

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת דברים

פרשת מטות-מסעי

1. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" (במדבר לב, ו)

 

שאלה לדיון: לימוד בישיבה ושירות צבאי

האם לומדי התורה השואפים להיות תלמידי חכמים פטורים משירות צבאי? מה לדעתכם נכון יותר, ללמוד במסגרת ישיבות ההסדר ולשרת בצבא במשך כשנה וחצי או ללכת למסגרות אחרות (כמו מכינות וישיבות גבוהות) ולהתגייס לשלוש שנים?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הרב שאול דוד בוצ'קו, ראש ישיבת ההסדר היכל אליהו בכוכב יעקב, "לימוד תורה ושירות צבאי" עמ' 8-9:

אדם שמוותר על מנעמי החיים כדי לעסוק בתורה, אינו מרוויח משכורת גבוהה ומסתפק במועט, אינו רודף אחר מותרות והנאות אלא מסגף עצמו כדי ללמוד תורה – קדוש ייאמר לו. אך אין הוא נפטר מקיום מצוות, ובכלל זה אין הוא נפטר מלהשתתף במלחמת מצווה.

רבים מביאים את דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל כראייה לכך שתלמידי חכמים פטורים מלהילחם. כך כתב הרמב"ם שם: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל ה', שנאמר "ברך ה' חילו", והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר "אני חלקך ונחלתך". ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מבאי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו לעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים ללוויים, הרי דוד ע"ה אומר "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי". משמע מכאן שכל אדם המתמסר כל-כולו לתורה הרי הוא כשבט לוי, ואינו נלחם, ואף צריכים הקהל לתת לו מתנות כדי לפרנסו.

אך באמת קשה להביא מכאן ראיה. כל מה שנאמר כאן הוא שיש אפשרות לכל אדם להתמסר כל כולו לתורה, ובכך הוא מקדש עצמו, ואף הציבור צריך להתחשב בו ולכבדו. אדם שמוותר על מנעמי החיים כדי לעסוק בתורה, אינו מרוויח משכורת גבוהה ומסתפק במועט, אינו רודף אחר מותרות והנאות אלא מסגף עצמו כדי ללמוד תורה – קדוש ייאמר לו. אך אין הוא נפטר מקיום מצוות, ובכלל זה אין הוא נפטר מלהשתתף במלחמת מצווה. שבט לוי עצמו לא נפטר מכל מלחמות ישראל, ומעולם לא עלה על הדעת לומר כן. כל מה שנפטר שבט לוי היה ממלחמת כיבוש הארץ, וזאת מפני שאין לו נחלה בארץ, אבל אם אויבים מתקיפים את ישראל – ודאי אינו פטור! "לא תעמוד על דם רעך"! אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים למלחמת מצווה (רמב"ם הלכות מלכים פ"ז ה"ד), ובוודאי אף שבט לוי, וכן כל המקדש עצמו ולומד תורה כל חייו! פנחס היה כהן ויצא להילחם את מלחמת ה' במדיין. יהושע, עליו נאמר "לא ימיש מתוך האוהל" שהיה שקוע בתורה, יצא ונלחם עם עמלק ברפידים. אף אחד אינו פטור מהגנה על עם ישראל, ובוודאי אין לו פטור בזכות התורה שלמד ולומד.

 

 

  • הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות, בראיון ל"עולם קטן" גיליון 557, פנחס:

במקום שהציבור התורני יבין שיש לו אחריות גדולה להתגדלות בתורה, הוא מחנך את הנוער לחפש רק את הסיירות. השיח אצל בוגרי שמינית צריך להיות איך אהפוך להיות תלמיד חכם משמעותי יותר, הרב לפני השאיפה להיות גנרל בצבא.

הסיבה העמוקה לכך שישיבות ההסדר מצמיחות לומדי תורה בחיים היא שישיבות ההסדר מלמדות שהחיים מורכבים", מסביר הרב ויצמן. לשיטתו, אך טבעי הוא שמי שמחנך את תלמידיו לטוטליות בכל הקשור לתורה, מעביר להם מסר סמוי שברגע שיוצאים החוצה התורה מונחת בצד. "מאשימים את ישיבות ההסדר בברווזיות – קצת יודע ללכת, קצת יודע לעוף, אבל את שניהם לא עושה טוב. זו הסתכלות של 'מוחין דקטנות' שאינה מבינה שהחיים מורכבים, והתורה ניתנה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. אנשים לא קולטים שהתורה פונה מלכתחילה לחיים מורכבים. ישיבות ההסדר, בגדלות המוחין שלהן, קלטו שבישיבתנו בארץ ישראל השילוב של תורה וחיים הוא מובנה.

בוגר ישיבה שעזב אותה אחרי ששידרו לו כל הזמן שלימוד תורה הוא רק לתלמידי ישיבות, יתקשה לקבוע עתים בחיי המעשה. הוא חושב שמרגע שעזב את ספסלי בית המדרש, הוא ויתר על האפשרות להיות תלמיד חכם. בוגר ישיבת הסדר ששידרו לו השכם והערב שיש לו אחריות על התגדלות התורה וששואף להיות תלמיד חכם, הוא יקבע עיתים ויתגדל בתורה עד שיהיה תלמיד חכם בכל מערכות החיים, בכל מקום שהוא נמצא…

רבים מתרעמים על קיצור השירות של תלמידי ישיבות ההסדר.

"חייל בישיבת ההסדר משרת בצבא במשך ארבע שנים", קובל הרב על שיטת הספירה של השירות. "אני הייתי בנח"ל וקטפתי בצל כמה חודשים מהשירות הצבאי שלי, וזה נחשב לי שירות צבאי. לימוד תורה הוא לכל הפחות כמו לקטוף ארטישוק ביישוב מחולה. מסלול ההסדר הוא העשייה הצבאית בצורה המעולה ביותר שבה אדם יכול לתרום לעצמו ולמדינת ישראל בעת הזו"…

"אחת הבעיות הקשות היא שבחור בוגר שמינית החושב איך לחיות חיים משמעותיים יותר, לא יכול להגיע עם המשקפת שלו יותר רחוק מאשר השירות הצבאי. הוא מתרגם חיים משמעותיים עם העשייה הצבאית, ולא קולט שחיים משמעותיים זה איך הוא ייראה בגיל חמישים או ששים.

במקום שהציבור התורני יבין שיש לו אחריות גדולה להתגדלות בתורה ולתורה בהמון, הוא מחנך את הנוער לחפש רק את הסיירות. השיח אצל בוגרי שמינית צריך להיות איך אהפוך להיות תלמיד חכם משמעותי יותר, הרב לפני השאיפה להיות גנרל בצבא."

 

  • הרב זלמן מלמד, תחומין ז, עמ' 330-334:

האומה צריכה תלמידי חכמים גדולים השוקדים בתורה ומתעלים לדרגות היותר גבוהות בתורה, והאומה צריכה ג"כ אנשי צבא מאומנים. לשם השגת התכלית הזאת של הופעת התורה בגדלות, הכרח הוא לשחרר את העוסקים בתורה מכל עול אחר, ולאפשר להם להתרכז בלימוד התורה באופן מלא.

המבט הציבורי קובע שהאומה צריכה תלמידי חכמים גדולים השוקדים בתורה ומתעלים לדרגות היותר גבוהות בתורה, והאומה צריכה ג"כ אנשי צבא מאומנים. לשם השגת התכלית הזאת של הופעת התורה בגדלות, הכרח הוא לשחרר את העוסקים בתורה מכל עול אחר, ולאפשר להם להתרכז בלימוד התורה באופן מלא. אם יידרשו לומדי התורה לשלב עבודת צבא בתוך לימודם אפילו במידה מועטת ואחר כך להיקרא למילואים בתוך זמני הלימוד בשנות הלימוד הראשונות, הרי שתפגע עד מאד האפשרות של צמיחת גדולים בתורה באופן היותר שלם כפי הנצרך מאד לאומה כולה….

ככלל קיים הבדל עצום בין בני ישיבה שלמדו בשנים הראשונות תורה בלבד, ובין אלו שלמדו בישיבה בשילוב עם שירות בצבא. כמובן יש יוצאים מן הכלל, אך אנו בכלל עסקינן. ההבדל העיקרי הוא בבניין האישיות התורנית הנוצר מתוך מסירות לת"ת ללא שום תכלית נוספת: לא צבא ולא תעודת הוראה. רק כאשר שנות הלימוד הראשונות מוקשות כולן לת"ת בלבד, תוך התגברות על לחצים חיצוניים ופנימיים של הורים וחברים, נבנית אישיות חזקה ואיתנה מלאה ביראה ואהבה.

החשש שמא בן תורה שאינו משלב ישיבה וצבא כאחד, יהיה מתנתק מהציבור, מתרחק ומסתגר, ולבסוף מסתייג ומתנכר, אין לו כל הצדקה. הקובע הוא החינוך בישיבה. יכול להיות בן ישיבה מלא באהבת ישראל, הארץ והמדינה, ושמח בכל הצלחות הציבור בחומר וברוח. ולעומתו יוכל להיות תלמיד המשלב לימוד תורה וצבא, אך אינו עומד על ערכו האלוקי של הצבא וערכה האמתי של המדינה, מדינת עם ד' בארץ ד'.

בבית מדרשו של רבנו מרן הרב צבי יהודה זצ"ל חונכנו לתפישה של אחדות, לומר כחכמי יבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר וחברי מלאכתו בשדה. לאמר: זה משלים את זה, ואין אחד יכול וצריך לעשות את כל התפקידים. רק באומה כולה באים כל התפקידים לביטוי בשלמות.

 

 

2. "איש כי ידור נדר לה'" (במדבר ל, ג)

 

שאלה לדיון: נדר, קבלה טובה

מה דעתכם, האם טוב לקבל על עצמנו הנהגות טובות שאינן חלק מן ה"שולחן ערוך"? (לדוגמה, לומר פרקי תהילים בכל יום, לצלצל בכל שבוע לקשישה בודדה). האם נכון "להכריח" את עצמנו על ידי נדר לעשות מעשה חיובי כלשהו? (כגון לפתוח קבוצה של לומדי שמירת הלשון, להקים מסגרת חינוכית)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • קהלת ה, ג-ד, גמרא נדרים ט ע"א:

מה שנודרים מוכרחים לקיים. לדעת ר' מאיר עדיף להימנע מנדרים. לדעת רבי יהודה הטוב ביותר הוא לנדור ולשלם.

"כאשר תדור נדר לאלוקים אל תאחר לשלמו, כי אין חפץ בכסילים, את אשר תדור תשלם.

טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם."

טוב אשר לא תדור וגו', טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, דברי ר' מאיר. רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם.

 

  • הרב חיים סבתו, תיאום כוונות, עמ' 165-166:

יש מקום לנדור נדר בעת צרה.

אמת, פעמים שעושה הקדוש ברוך הוא חנינה עם מי שאינו ראוי ומאיר לו את פניו. ואותה חנינה ואותה הארת פנים עומדת היא לנגדו כל ימיו ולא מרפה ממנו. חוב הוא ועליו לפורעו. והדין דין אמת. זכרתי מה שנדרתי בעת צרה כשיצאנו מן הטנק ורצנו בין הכדורים להסתתר בוואדי. ידעתי, העולם לא יהיה עוד בעיני מה שהיה קודם.

 

  • הראי"ה קוק, מידות הראיה, אמונה כא:

מי שכל חשקו הוא להתקרב אל ה', ירצה שגם התנהגותו ומעשיו החיצוניים יתאימו לאותו חשק פנימי. מתוך כך הוא ידור נדרים ויקבל על עצמו החלטות מעשיות מעבר לתרי"ג המצוות.

… מי שמטהר נפשו, ומעמיד את סכום חייו על התוכן האידיאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוק רק בו, ימצא תמיד את נטייתו החזקה אל האמונה, והשעשוע העליון של אור אלוקים יחייהו, וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההתנהגות החיצונית, ע"פ אותו העניין המתאים אל החשק האידיאלי הפנימי, ובעצמו ידור נדרים ויסכים הסכמות לסמן בהם חייו בסימנים של זיקוק אלוקי, וקל וחומר שישמח מאד בכל הנדרים הכלליים, שהם כל מסורת האבות, בזיקוקם העממי הכללי לצור משגבם ואלוקי חשקם ותשוקתם.

 

שאלה פותחת – דיון בסגנון קצת אחר

"נחנו נעבור חלוצים לפני ה'" (במדבר לב, לב)

כיצד הייתם מגדירים את עצמכם, כחלוצים ומובילים בחברה, או יותר כהולכים בתלם אחרי מוסכמות חברתיות?

באיזה עניין בחייכם אתם מרגישים חלוצים, או לפחות מעוניינים להיות חלוצים?

 

לפרשת מסעי

 

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת מטות

פותחים שולחן – לפרשת מסעי

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת מטות-מסעי

 

 

פרשת פנחס

1. "תנה לנו אחוזה" (במדבר כז, ד)

 

שאלה לדיון: ארץ ישראל וחוץ לארץ

מהו ההבדל בין ארץ ישראל לחו"ל? מה מייחד את ארץ ישראל על פני שאר הארצות? מה דעתכם על נסיעות לחו"ל? האם תיאורטית ניתן להקים את מדינת היהודים באוגנדה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • ריה"ל, ספר הכוזרי, מאמר שני ט-יב:

כשם שלכל צמח ישנו מקום המתאים ביותר לגידולו, כך ארץ ישראל היא המקום המתאים ביותר לעם ישראל ורק בה הוא יכול לדבוק בעניין האלוקי.

אמר הכוזרי: מה שאמרת "עם האלו-ה" כבר נתברר לי, אולם מה שאמרת "בארץ האלו-ה" קשה לי לקבל זאת.

אמר החבר: אין כל קושי לקבל את ההנחה כי ארץ אחת נתייחדה בדבר מה משאר כל הארצות. הלא בעיניך תראה כי מקום אחד טוב משאר כל המקומות לצמח מיוחד ולחי מיוחד, ותושביו מיוחדים בצורותם ובמידותם משאר כל האנשים – וכל זה באמצעות מזג הלחויות אשר בגוף, כי במזג הזה תלויים גם שלמות הנפש וחסרונה.

אמר הכוזרי: אולם אני לא שמעתי כי יש לאנשי ארץ ישראל יתרון על שאר בני אדם.

אמר החבר: כך גם הרכם זה שאתם אומרים כי הכרם מצליח בו – לולי היו נוטעים בו את הגפנים ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגידולם, לא היה עושה ענבים. והנה המעלה המיוחדת באה ראשונה לעם אשר הוא הסגולה והגרעין (כמו שהזכרתי למעלה), ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת, וכן למעשים ולמצוות התלויים בארץ, שהם מעין עבודת הכרם לכרם. אולם, שלא ככרם, העושה ענבים גם במקום אחר, אין עם הסגולה יכול להידבק בעניין האלוקי כי אם בארץ הזאת.

 

  • רמב"ן ויקרא יח, כז:

בארץ ישראל שורה השכינה ואילו בחוץ לארץ כביכול אין הקב"ה נמצא. כשיוצאים לחו"ל מקיימים את המצוות רק בבחינת "הציבי לך ציונים" – שנזכור כיצד לקיים את המצוות בארץ.

ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה… והוא מאמרם כל הדר בחוצה לארץ וכו' (דומה כמי שאין לו אלו-ה) שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים ואמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים…  ואמר לתת לכם את ארץ כנען – כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלוקים, אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלוקים… ומן העניין הזה אמרו בספרי ואבדתם מהרה, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצוות, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים. משל מלך שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לך הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עלייך חדשים. וכן אמר ירמיהו הציבי לך ציונים, אלו המצוות שישראל מצויינין בהם. והנה הכתוב שאמר ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו' אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות ופירשו בהן כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה', ולפיכך אמרו בספרי וירישתה וישבת בה ושמרת לעשות, ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

 

  • הראי"ה קוק, אורות הקודש א, קלג-קלד:

חכמת הקודש זורחת רק בארץ ישראל, וחכמת חו"ל היא הסתעפות שלה. כמו כן, מי שנמצא בארץ, יש לו מעיין רוחני פנימי הגובר מאליו, אשר הדרך לשכללו היא על ידי עמל כפיים ועמל רוחני. אולם בחו"ל המצב הוא הפוך. צריך להתייגע מאד על מנת לקנות קניינים רוחניים, וההארה האלוקית באה רק בתור סיוע.

חכמת הקודש אינה זורחת כי אם בארץ ישראל. כל מה שמציירים בחוץ לארץ אינם אלא תולדות הבינה וסעיפיה, יפוצו מיינותיך חוצה ברחובות פלגי מים.

על ידי הציפייה העמוקה לראות את ארץ ישראל, מזדרחת קצה הארה מזיו החכמה של ארץ ישראל, ומאירה על הסתעפות הבינה המתייצרת גם בחו"ל…

בארץ ישראל המעיין הרוחני של פנימיות הקודש, שהוא אור החיים של נשמת כנסת ישראל, מתגבר הוא מאליו. רק סיוע הוא צריך מהעבודה המעשית והשכלית, שהיא משתכללת בעמל כפיו ועמל רוחו של האדם. אבל בחוץ לארץ עיקר הקניין הוא בא רק מצד הידיעה, החיקור, הביקור, הניסיון וההתעמקות. וההארה האלוקית, המתגברת משפעיה הרוחניים של הנשמה, היא באה בתור סיוע, ודבר נטפל, לשכלל את האוצר הרוחני שבא ומתאדר על ידי העמל של המלחמה נגד המחשכים הרבים, השולטים בכל ארעא דחשוכא, של חשכת הגלות.

 

  • לבקר בהיכלו, שערים לדמותו של הרב בן ציון פריימן זצ"ל עמ' 200-201:

 

סיפר הרב יהודה עדס, ראש ישיבת "קול יעקב" בירושלים:

זוכר אני כיצד התרשמתי מקדושת ארץ ישראל שבערה בו.

לפני כחמישים שנה, בהיותי תלמיד בישיבת פוניבז', הגיע הרב פריימן באחד הימים אלינו לישיבה וישב ללמוד במשך כל היום. בלילה ניגש אליי ושאל אם יכול הוא ללון בחדרי. כמובן שהסכמתי. הרב נשאר בחדרי במשך כמה ימים, והרבינו לדבר בלימוד. כל אותם הימים לא סיפר לי הרב מה מעשיו ומדוע בא.

ביום האחרון, כמדומני שהיה זה יום חמישי שהיה גם סוף ה"זמן", ביקש ממני שניסע יחד לירושלים.

באותם הימים, לצורך נסיעה מבני ברק לירושלים היה עלינו לעבור דרך התחנה המרכזית בתל אביב. כשהגענו לתחנה המרכזית, ניגש הרב פריימן למדור "שמירת חפצים" ולקח משם ארגז גדול מלא ספרים אשר מסר לשמירה. סייעתי לו להעלות את הארגז על גג האוטובוס.

לאורך כל הנסיעה שוחחנו בדברי תורה, אך מדי פעם בפעם שמעתי אותו נאנח אנחה עמוקה.

ביקשתי ממנו כי יספר לי מה מכביד עליו, והוא ניאות להסביר לי:

"פרנסתי דחוקה. נאלצתי לחפש תעסוקה אשר תקל עליי את עול הפרנסה.

הציעו לי משרה של משגיח כשרות למשך שבועיים בספינה המפליגה לחוץ לארץ ואחר כך חוזרת. משרה זו הייתה מסירה ממני את הלחץ הכלכלי שאני נתון בו.

עשיתי את כל ההכנות הדרושות לנסיעה, ושמתי פניי לכיוון נמל חיפה. אולם, ככל שקרב מועד ההפלגה כך גברו בי לבטיי. אמנם, חכמים התירו יציאה מן הארץ לצורך פרנסה, אך קשה היה לי לעזוב את קדושת ארץ ישראל.

מאידך, הייתי נבוך. היאך אשוב לביתי? הרי אתבייש מאשתי ומהשכנים. הם ליוו אותי "בתופים ובמחולות", והזמינו במיוחד עבורי רכב אשר לקח מהבית את ארגז הספרים שלי ואת כל החבילות…

במשך כל הדרך היה לי צר מאוד בלב, איך אעזוב את קדושת ארץ ישראל?

הרגשתי כי אינני יכול לעשות זאת, ונסעתי חזרה לכיוון בני ברק. כך הגעתי לישיבת פוניבז', ונשארתי ללמוד כמה ימים.

עכשיו, שהגיע הזמן לחזור לביתי, חושש אני כיצד יקבלוני. מתבייש אני מן השכנים, ואינני יודע מה אענה לאשתי… חושבני, כי אכנס ללמוד באחד מבתי המדרש שבירושלים, ואבוא לביתי בסתר, באמצע הלילה…

 

 

 

2. "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" (במדבר כז, יז)

 

שאלה לדיון: מנהיגות

האם לדעתכם הרמטכ"ל צריך לצאת למלחמה בראש הצבא, או להישאר מאחור ולהאציל סמכויות למפקדיו?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • רש"י במדבר כז, יז:

מנהיגיהם של ישראל, להבדיל ממנהיגיהם של אומות העולם, יוצאים בראש הצבא להילחם באויב.

"אשר יצא לפניהם", לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ובעוג שנאמר: אל תירא אותו (לעיל כא, לד), וכדרך שעשה יהושע, שנאמר: וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו' (יהושע ה, יג), וכן בדוד הוא אומר: כי הוא יוצא ובא לפניהם (ש"א יח, טז), יוצא בראש ונכנס בראש.

 

  • שמואל ב' יח, ב-ג עם פירושיהם של רד"ק ואברבנאל:

דוד מציע את עצמו לצאת עם העם למלחמה באבשלום, אולם העם מסרב בשתי טענות. ראשית משום שערכו של דוד גבוה משל האחרים ("כי אתה כמונו עשרה אלפים"), ושנית כי אם יישאר בעיר עזרתו תהיה המיטבית ביותר (אם בתפילה ואם בייעוץ אסטרטגי וכד').

"וישלח דוד את העם השלישית ביד יואב והשלישית ביד אבישי בן צרויה אחי יואב והשלישית ביד אתי הגתי, ויאמר המלך אל העם: יצוא אצא גם אני עמכם. ויאמר העם לא תצא. כי אם נוס ננוס לא ישימו אלינו לב, ואם ימותו חציינו לא ישימו אלינו לב, כי אתה כמונו עשרה אלפים. ועתה טוב תהיה לנו מעיר לעזור".

רד"ק:

כלומר, לא ייחשב בעיניהם דבר אם ינצחו אותנו עד שיהרגוך, כי כן דעתם כמו שייעץ אחיתופל והיכיתי את המלך לבדו, כי כל מחשבותיהם עליך, אפילו יהיו עתה כמונו עשרת אלפים לא ישימו לב אם ינצחונו אלא לך לבדך ישימו לב כי אליך ליבם.

אברבנאל:

רוצה לומר אם תלך עמנו נהיה בסכנה גדולה, כי כדי לתופשך יתחזקו אנשי אבשלום נגדנו, ועתה אם לא תלך עמנו הם לא יתחזקו ולא ישיתו לב אלינו, ואף על פי שננוס כולנו לא ירדפו אחרינו, ואפילו שימיתו חציינו לא יתחזקו על השאר להמיתם ולא יתהללו בניצחון גם שנהיה עשרת אלפים יותר ממה שאנחנו, וכל זה לפי שאינך בינינו, ולכן מוטב שלא תלך שם. טענה שנית, כי אם תישאר כאן תהיה לנו מעיר לעזור, כי מן העיר תעזרנו בתפילתך אל האלוקים או בעצתך אלינו…

 

 

שאלה פותחת: דיון בסגנון קצת אחר

"למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו" (במדבר כז, ד)

בנות צלפחד מבקשות שלא להישאר מקופחות ולקבל נחלה בארץ ישראל אף על פי שאביהן מת במדבר.

האם ישנו עניין בחיים בו יש לכם תחושת קיפוח? ספרו לנו עליו. (מהו העניין, מתי התחילה תחושה זו, אילו רגשות מתלווים לכך)

כיצד אתם מתמודדים עם תחושת הקיפוח?

 

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת פנחס

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת פנחס

 

 

כיצד משכנעים ילד לפנות לטיפול פסיכולוגי?

שאלת המוּכנוּת של הילד/נער/בחור להגיע לאיש מקצוע ולקחת חלק בתהליך של הערכה (אבחון) וטיפול היא שאלה לא פשוטה.

נתחיל בזה שכדאי להראות לבחור כי המצב הנוכחי אינו טוב בראש ובראשונה בשביל עצמו. לרוב זה גם מפריע לסובבים אותו (בני משפחה, חברים, תלמידים ומורים). הכרה במצב כזה שדורש שינוי או שיפור ושהפיתרון לא יבוא מאליו מהווה תנאי הכרחי להבאת הנער לקבלת עזרה.

לא תמיד תהליך כזה פשוט. לעיתים הנער מצוי בהכחשה לגבי מצבו, לעיתים נדמה לו שזה יעבור לבד, או שהוא יכול להסתפק בשיחה עם חבר – שהרי בשביל זה יש לו חברים, וטענות שונות מסוג זה. ישנם כאלו שהם חשדניים לגבי הנכונות של איש המקצוע לסייע להם. יש כאלה שעסוקים בניסיון להקטין מיכולתו של איש המקצוע בכך שהם אומרים "מה הוא יכול לדעת יותר ממה שאני יודע", וטענות אחרות. בקיצור, אם למישהו יש התנגדות לקבל עזרה הוא יעגן זאת בטענות רבות ומגוונות.

גם אם ישנן חששות רבים וספקות למכביר כדאי להציע לנער להיפגש עם איש המקצוע פעם אחת ואז להחליט. פעמים רבות המפגש הישיר מפוגג את כל החששות ואז מתחילה העבודה. בכל מקרה סרבנים תמיד יהיו ואסור אף פעם להתייאש ולהמשיך לנסות לדרבנם לעשות את הצעד הנ"ל.

מאיר כהן, פסיכולוג קליני

בתי מתחמקת ממני

השאלה:

בתי בת ה-17 הייתה עד לא מזמן בתקשורת פתוחה אתי. בחודשים האחרונים אני מרגישה שחל שינוי גדול במערכת היחסים בינינו. היא כמעט ואינה יוזמת שיחה אתי, וכשאני מנסה ליצור שיח (ואני מנסה לא מעט) היא מתחמקת ממני ומנסה להיפטר מן השיחה כמה שיותר מהר. מצב הרוח שלה בבית ירוד והיא ממש עצבנית. לעומת זאת, כשהיא נמצאת עם חברות, או משוחחת איתן בטלפון אני שומעת אותה נחמדה מאד, ואפילו מתגלגלת מצחוק. אינני יודעת למה לייחס את ההתנהגות שלה כלפיי, והאמת שאני די פגועה. אינני מתערבת לה כמעט בחיים ובקושי מעירה לה הערות, אני משקיעה בהכנת ארוחות טעימות ובקניית בגדים עבורה, ומנסה ככל יכולתי לרומם את מצב רוחה בכל מיני דרכים, אך בסופו של דבר אני מרגישה מושפלת. היא אמנם אומרת תודה רבה, אך שום דבר מעבר לזה. נראה שאינני רלוונטית יותר עבורה. מה לעשות?

 

תשובות:

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

בתך זקוקה לקשר איתך בנוסף על הקשרים החברתיים שהיא מפתחת. עלייך מוטלת האחריות להעמיק את מערכת היחסים איתה, ואף פעם לא מאוחר.

הריחוק של בתך מסווה את הצורך החיוני שלה לקשר משמעותי איתך. מתבגרים צריכים את הוריהם לא פחות מילדים צעירים. קשר משמעותי ועמוק עם הורה הוא תנאי ליכולת של המתבגר לפתח את העצמיות שלו.  לפי מה שכתבת, בתך יותר מוכוונת לחבריה במקום להוריה.  "מוכוונות חברים" נפוצה היום עד כדי כך שחושבים שזה נורמלי.  אבל התכנית ההתפתחותית לא אומרת למתבגר להחליף את הוריו בחבריו, אלא אומרת למתבגר להיות מסוגל לשמור על מערכות יחסים עם הוריו וגם עם חבריו. כשלמתבגר יש יכולת להוסיף מערכות יחסים נוספות למערכת היחסים בינו לבין משפחתו, הוא באמת בוגר.  מערכת יחסים עמוקה עם הוריו גם מאפשרת מערכת יחסים עמוקה עם עצמו, וזה מאפשר לו לשמור על זהותו, גבולותיו, וערכיו כשהוא מתערבב עם אחרים.  זה המצב הרצוי שאליו אנחנו ההורים שואפים.  במקום "או ההורים שלי או החברים שלי," צריך להיות "גם ההורים שלי וגם החברים שלי."  כולם יכולים להיות באותו צד.

המטרה שלך היא להשיב את לבה של בתך אליך. לראות שבתך רוצה לערב אותך בחיים שלה, רוצה לשתף אותך במחשבות, דעות, רגשות ותכניות שלה. כשבתך מוסרת לך את לבה, תוכלי גם להעיר לה בעת הצורך, והיא תקבל את ההערות שלך ותתחשב בהן.  כשהורים חשים פחד שיעצבנו את המתבגרים ושהם צריכים להתייחס בזהירות, זה סימן של חוסר עומק במערכת היחסים. זה בעצם מאותת להורה שיש לו עבודה לעשות בהעמקת מערכת היחסים.

בתך לא מתכוונת לפגוע בך. יתכן והיא לא יודעת שאת נפגעת ממנה. המשימה שלך היא לטפח את מערכת היחסים מחדש ולהשיב את לבה אליך. אף פעם לא מאוחר מדי לטפח קשר עמוק יותר גם כשהמתבגרת בת 17.  חשוב לזכור שעבודה זו היא שלנו והיא לא האחריות של הילד או המתבגר. ההורה צריך להיכנס לתפקיד של המוביל, המשפיע, הספק של הצרכים ההיקשרותיים. זה סוג של חיזור אחר הילד כדי להמיס את לבו ולהשיב אותו.  טיפוח מערכת היחסים הוא עבודה אינטואיטיבית. יש סוג של מפה שנותנת את הדרך. מפה זו מפרטת את השורשים של מערכת היחסים – כיצד הילד או המתבגר אמור לאחוז בהוריו ולשמור על החיבור עם הוריו.  מכיוון שהתרבות שלנו לא מספקת להורים את התמיכה ואינה מאפשרת לתהליכים האלה לקרות באופן טבעי וספונטני, עלינו ההורים להיות מודעים לתהליכים ולהפעיל אותם. זה לא מה שאת עושה עבור בתך שהכי משמעותי, אלא מי את מהווה עבורה.

מומלץ לקרוא את הספר "איחזו בילדיכם" מאת דר' ג. ניופלד.  http://www.lifecenter.org.il/shop/index.php/spriit-liip-sntr/ahzv-bildikm.html

בברכה,

שושנה הימן
www.lifecenter.org.il
www.neufeldinstitute.co.il

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

מכיוון שאין לדעת האם התנהגותה של הבת נובעת מתסמינים מאוחרים של גיל ההתבגרות או מסיבה אחרת, חשוב להיפגש ולשוחח על כך. מצאי הזדמנות ואווירה נעימה (בית קפה וכד') וספרי לה על הכאב שאת חווה כאם.

לאם הדואגת שלום וברכה,
להפסיק להיות רלוונטי עבור אדם כה קרוב זה באמת דבר קשה ביותר.
להיות במקום בו אדם כה יקר לך  "מנפנף" ומתחמק ממך זה כבר קשה שבעתיים.
הורי מתבגרים רבים חווים את החוויה הלא נעימה הזו במהלך התבגרות ילדיהם, שמעבירים את מרכז הכובד שלהם מההורים והמשפחה אל החברים – " קבוצת המורדים".
מהתיאורים שלך עולה שיש בהתנהגות של בתך מרכיבים של גיל ההתבגרות כגון: הסתגרות, מצבי רוח משתנים, התחמקות מתקשורת עם ההורים והשקעת משאבי זמן ואנרגיה בעולם החברתי.
לא ניתן לקבוע חד משמעית על פי הנתונים שמסרת, אם בתך עוברת כרגע את תקופת מרד הנעורים שלה, באיחור של 3 או 4 שנים, או שיש סיבה אחרת להתנהגותה. בכל אופן יש לקחת בחשבון את העובדה שאצל חלק קטן מהמתבגרים הצורך למרד והתרחקות לצורך בניית העצמי מתעכב גם לסוף תקופת התיכון ואין בזה כל עניין לדאגה מיוחדת. נהפוך הוא, טוב שזה קורה עכשיו, בגיל התיכון, ולא בגיל 23 וצפונה כשהם כבר בזוגיות עם עול הפרנסה וגידול הילדים, והיו דברים מעולם.
כאמור, זו רק אפשרות אחת להסביר את מה שקורה עם בתך בחודשים האחרונים. לבטח ישנם הסברים נוספים, פנימיים וחיצוניים, אך כדי ללכת על בטוח כמה שיותר, אני ממליץ לך לשים את הדברים על השולחן, לדבר על הכאב והאובדן שלך (בפרופורציות כמובן) ולשמוע אותה.
את יכולה להמשיך לנסות להאשים את עצמך ולמצוא בכוח את אותה הפעם שלא היית מספיק טובה בשבילה. אך כנראה שחבל על הזמן. ניסית את זה.
לכן, הזמיני את בתך לפגישה מחוץ לבית. קחי אותה לבית קפה חמים ונוח והכול באווירה אוהבת ומחבקת. יכול להיות שהזמנה לא פורמאלית באמצעות הוואטסאפ וכדומה היא הדרך הנכונה כאן. חשבי על זה. אולי צריך כאן הומור וקלילות. את מכירה אותה טוב, הלוא היא בתך. ייתכן שייקח לך זמן רב יותר להביא אותה למוכנות לפגישה איתך בארבע עיניים, באמת יש בזה משהו שעשוי להיות מלחיץ. היא צריכה את הזמן שלה להתכונן נפשית למפגש כזה אשר בכל זאת יש בו משהו מחייב גם אם הוא נעשה במקום נחמד ובאווירה נעימה.
המטרה של הדייט הזה צריכה להיות "עצירה". את אוהבת אותה, היא חלק מהחיים שלך ואת לא מוכנה שהמצב הנוכחי יימשך. שאלי אותה שאלות וזרקי אליה את הכדור. ייתכן שהיא "גוררת" אותך לרדוף אחריה כי משהו מציק לה וקשה לה להציף אותו.
התחילי בשיחת חולין על כל מה שעולה לך בראש וזרמי איתה בטבעיות. את אמא שלה וכבר הייתן בתקשורת מצוינת כפי שתיארת. לאט לאט תרגישי אותה ותמצאי את הפתח לדבר על הכאב שלך.
גם אם לא תשתף פעולה ולא תפתח את ליבה, עצם הביחד חשוב מאד בפני עצמו. פשוט לעשות חיים ביחד. כך את מראה לה ולעצמך שהחיים והביחד ממשיכים למרות הכול. "אנחנו אימא ובת ושום דבר לא יפריד בינינו. גם הקושי הגדול ביותר". בשום אופן אל תגיעי במטרה לחלץ ממנה את ההסברים "הנכונים". זה מתכון כמעט בטוח לפיצוץ הפגישה. אולי תצטרכו עוד פגישה או שתיים כדי להפשיר את שכבת הקרח שנוצרה. העיקר לא להרים ידיים. נסי. מקסימום תצליחי….

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD.

0526070954 more-lanoar.co.il

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

התנהגותה של בתך אופיינית מאד לגיל ההתבגרות. מומלץ להצטייד בסבלנות ואורך רוח, להמשיך בניסיונות לשוחח עימה ולהגיב באופן עקבי לכל עניין הנראה חשוב בעיניכם.

אחד השינויים הבולטים בגיל ההתבגרות הוא שינוי בסגנון התקשורת של המתבגר מול עולם המבוגרים: הם מפתחים שפה, תרבות וקוד התקשרות הייחודיים לקבוצת השווים, שותקים,

שומעים באופן סלקטיבי, מתעלמים  או מתנתקים מהסביבה – מתחמשים באוזניות, מסתגרים בחדרם וכ"ו.

ובכך הם מבטאים את הצורך שלהם בעצמאות מובחנות והבדלות  בינם לבין ה" עולם החיצון".

בגיל הזה, פעמים רבות אין להם חשק וכוח להרבה מאוד דברים, באופן קפריזי ולא תמיד מובן, בעיקר כשאנו ההורים פונים אליהם בשאלות, בקשות וכ"ו, המסר הוא: " אנא השאירו הודעתכם ואחזור  אליכם בהקדם…" או " מיקומכם בתור הוא 50 …"

העניין הוא שלא תמיד הם מוטרדים ממה שזה עושה לנו – ההורים…

ובכן, מומלץ לקחת אויר ולהצטייד בהרבה סבלנות ואורך רוח, ובעיקר להבין שלא הכול מכוון נגדנו באופן אישי גם אם זה נדמה לנו פעמים רבות …

זוהי הזדמנות ללמוד לתקשר אתם למרות הכול ולמרות הקושי, חשוב ליזום את השיחות הללו ולהגיב באופן עקבי ובנחישות לכל עניין הנראה חשוב בעיניכם (אנחנו המבוגר האחראי בבית). נסו "לתפוס" אותה לשיחה, אולי להזמין אותה לקפה? לכתוב מכתב או כל דרך אחרת בה תוכלו לבטא את רגשותיכם, לבקש בקשות , להציב גבולות וכ"ו,

חשוב לתת גם לה מקום לומר את דבריה ולהתייחס אליהם בכבוד גם אם אינכם מסכימים עמה, להישאר ענייניים ולא להיגרר "לאירועים הסטורים " ולסגירת חשבונות.

ועוד דבר: שבו לדבר ברגע של רגיעה ולא בשעת רתיחה.

בהצלחה רבה

יפעת גלבוע

 טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

 

הרב יוני הולנדר, מנהל בית המדרש התיכוני אור תורה אריא"ל, רמות, ירושלים, ויועץ זוגי:

טוב שאת ממשיכה להשקיע בארוחות טעימות ובקניית בגדים. כך את מעבירה לה את המסר החשוב שאת תמיד שם בשבילה. נסי לפתח שיחה איתה מתוך שיתוף בחוויות האישיות שלך.

אכן הילדים שלנו משתנים במהלך גיל ההתבגרות ואחד הדברים הבולטים בשינוי הזה הוא מערכת היחסים בינם לבין ההורים. הפסיכולוגים מסבירים זאת באריכות והדברים הללו קשורים לאיך הם תופסים את עצמם וממילא גם איך שהם תופסים אותנו, ההורים. אחד המעברים שהמתבגרים עוברים הוא ממצב שבו הם 'שופכים'/מספרים הכול על עצמם למצב של חסכון בסיפורים הללו מול אנשים מסוימים (הורים, מורים וכו')

אני חושב שאת נוהגת נכון בכך שאת ממשיכה להשקיע בארוחות טעימות ובקניית בגדים כי ע"י כך את ממשיכה להעביר לה את המסר החשוב שאת תמיד שם בשבילה. והידיעה הזו חשובה עבורה מאד. מן הסתם, ברבות הימים היא תחפש מחדש את הקשר איתך על בסיס מבוגר יותר.

להיעלב, לא כדאי כמו שאת מבינה, הסיפור הוא שלה, לא שלך.

יחד עם זאת, אני ממליץ לנסות לפתח שיח עם המתבגרים שלנו מנקודת השיתוף ולא בהכרח מנקודת ההתעניינות. כלומר, אם ההורה משתף את הילד בסיפורים מחייו האישיים ייתכן שהילד ירצה לשתף גם הוא מחייו האישיים.

אם הילד רק יצטרך לענות על שאלות כי השיחה עוסקת רק בו אזי יש סיכוי שהוא יתחמק ממה שהוא מגדיר כ'חקירה'.

בהצלחה!

 

נעמה מוזס, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת:

הריחוק מההורים הוא חלק מתהליך הנפרדות שעובר על המתבגר, אולם הנוכחות ההורית חשובה מאד גם אם לעיתים נדמה שהם לא זקוקים לנו. עלינו לבנות קשר של אמון ואהבה שאינם תלויים בדבר.

לא קל להיות מתבגרת.. ולעיתים אני חושבת שגם לא פשוט להיות הורה של מתבגרת..  את מתארת מצב מתסכל, ועם זאת את לא מוותרת על קשר משמעותי עם בתך. וזה המון!!  מחקרים רבים  מלמדים, כי נוכחות ההורה בחיי המתבגרים הינה משמעותית ביותר, ולמרות שלכאורה נדמה לעיתים ש"הם לא זקוקים לנו"- מתברר שבנושאים מהותיים – ההורים נחשבים  למקור בטחון, תמיכה ושייכות. ובעת משבר ופנייה לעזרה מרבית המתבגרים יפנו תחילה להוריהם.

גם אם נראה לך שבתך מעדיפה את חברותיה, ואולי אפילו דוחה את קרבתך- אל תתייאשי! לא תמיד מה שנראה כלפי חוץ מעיד על הפנים.  כחלק מתהליך הנפרדות – על המתבגר לחפש את זהותו הייחודית, ולכן באופן טבעי הוא מתרחק מההורים, לעיתים הוא מורד בגבולות המוכרים ומוצא הזדהות ותמיכה בקרב קבוצת השווים – קבוצת בני גילו שעוברת תהליכים דומים לשלו.  מה לעשות…בגיל ההתבגרות – קבוצת השווים אכן שווה יותר…

להיות הורים לדור של ילדינו זהו אתגר חשוב וזכות גדולה. עלינו לפתח עין טובה, אוזן שומעת –לקלוט מה קורה עם ילדינו וחבריהם מבלי לשפוט (שכן מדוע שהיא תרצה לשתף אם היא מקבלת על כך בקורת?), להקשיב, לבנות קשר של אמון ואהבה שאינה תלויה בדבר.

ולכן –

  • המשיכי לגלות התעניינות. זה לא מספיק לשאול :"איך היה בבי"ס?" ולהסתפק בתשובה: "סבבה."..  שאלי שאלות פתוחות ממקום מתעניין באמת בזמן ובמקום המתאימים, ולא כשהיא בדיוק קבעה עם חברה…שאלות לדוגמא שכדאי לנסות לשאול- איזה דבר חדש למדת על עצמך היום? מה הפתיע אותך היום? מה התחדש לך? מה גרם לך היום להרגשה טובה? מה אכזב אותך? מה היית רוצה יקרה היום ולא קרה? מה מתסכל אותך? איך התמודדת לאחרונה? מה ממש בא לך לעשות?
  • שתפי אותה גם בחוויות שעוברות עלייך, ושמשי עבורה מודל לשיח משתף ומכבד.
  • בגיל ההתבגרות הדימוי העצמי של הנערה המתבגרת מושפע מאד מתגובות הסביבה. כדי לפתח אצלה דימוי עצמי חיובי , חשוב להדגיש את התכונות הטובות  והחוזקות, ולטפח קשר קרוב ופתוח.
  • אל תוותרי על ערוצי תקשורת אחרים, כפי שעשית עד כה – ערוץ הבגדים, ערוץ האוכל…
  • האם יש מי שיכיל את כאבך והקושי שלך בתחום זה? גם אנו, ההורים, זקוקים לאוזן קשבת, לתמיכה, לנקודת מבט נוספת שתסייע להתבונן על המצב מזווית אחרת.
  • והעיקר- נסי ליהנות מרגעי החסד בהם היא בוחרת לשתף אותך, והתמקדי בהם – במה שיש ולא במה שאין..

 

יחד עם זאת ילדינו זקוקים לא רק למי שיכיל ויבין אותם, אלא גם לגבולות. ועם כל הכבוד- אנחנו לא "פח הזבל " שלהם – ולכן כאשר את מגלה מאמצים ומשתדלת עבורה, חשוב שתשקפי לה  (לא ממקום של האשמה או פגיעות) שחשובה לך ההדדיות, ושכן, גם את מצפה לחיבה והכרה.

לסיום:" כשילדינו מתנהגים בצורה הנוראה ביותר, זו העת בה הם זקוקים לאהבתנו יותר מכל". (וידאל-הול). קחי נשימה עמוקה, הרבה אהבה ואמונה.. בהצלחה!

נעמה מוזס – מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, יועצת למיניות, CBT, מרצה ומנחת סדנאות. 054-4798064

 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

העובדה כי בתך שמחה עם חברותיה מעידה על בריאות נפשית. הידיעה כי בבית אוהבים אותה נוסכת בה ביטחון. עוד יגיע היום בו היא תיפתח אלייך ותחזיר לך אהבה.

התחושות שלך מאד מובנות. הילדה שלך הופכת לאישיות אחרת תחת עינייך. היא מתרחקת, מתעלמת, אולי אפילו כפוית טובה כלפי האם המסורה שלה. אך אין זה כי אם תעתוע. היא נשארה אותה בת אוהבת, מוקירה בכל הטוב שאת מרעיפה עליה, אך היא ממעטת לבטא זאת. היא עוטה שריון של המתבגרת הקלאסית שמשדר – אל תדברו אתי, אל תתקרבו אלי, תנו לי לחיות. זאת מסכה! את מציינת שהיא עליזה ושמחה בחברת החברות- וזה נפלא! היא משדרת בריאות נפשית וחברתית. בגיל ההתבגרות- החברה חשובה מכל. שם תבטא את אישיותה, שם תבנה את בטחונה העצמי. והיא יודעת – שהבית רצוף אהבה – מחכים לה, חושבים עליה, נוסכים בה בטחון שהיא אהובה ויקרה מכל. עוד לא ירחק היום- והיא תצא מהקליפה, מוארת כולה, תאפוף אותך באהבתה ובהערכתה. חכי עוד קצת…זה יגיע…בכל יום שיבוא…

 

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

מבט קצר אל חופשת הקיץ

desert1

שוב חלפה לה שנה ואנו ההורים נקראים להתכונן לקראת חופשת הקיץ הממשמשת ובאה. אנו, שעסוקים כל העת בטיפול במשפחה ודאגות אחרות נמצאים בתחושת לחץ סמוי מפני הבאות. אין מדובר בחופשה קצרת מועד אלא בפרק זמן ארוך המכיל חלל זמן פנוי ומיגע מדי. פרק זמן המתאפיין בתחושת פורקן גדולה, חוסר מסגרת, פריצת גבולות והפיכת הסיכויים לסיכונים. כהורים, אם לא נדע להיערך לחופש הגדול נכון ולהכין את עצמנו ואת ילדינו לקראת בואו – אזי עלולים אנו להיכנס כלשונם של הורים רבים "לסיוט הבא".

במאמר זה ברצוני להתמקד בבני הנוער ובמיוחד באלו הנמצאים בשלבי המעברים להתחלות חדשות (כגון מעבר לחט"ב/ תיכון/ מסגרת חדשה) משום שכאן נצטרך משנה זהירות.

אין זה סוד שסדרי החיים משתנים בחופשה: זמן היקיצה, השינה ותרבות הבילוי. מפגשים חברתיים שבמהלך השנה לא באים לידי ביטוי – בחופשה הם מזומנים ומצויים יותר. הכרויות לא צפויות מן הרחוב, לא רק הרחוב היישובי המוכר אלא גם רחובות בערים הגדולות ובמרחב הציבורי הרחב. בחופש כל המדינה הופכת לרחוב שלם בו בני הנוער תרים בלחפש מה לעשות ואיך למלא את החלל החסר. כל תכנית אשר בוחרים המתבגרים אינה מכסה את כל שעות היום, דבר המצריך הערכות של ההורים להציע מגוון אפשרויות לתעסוקה עם מרווחי זמן קצרים שיהוו 'זמן פנוי' נטו.

בני הנוער הנמצאים בשלבי מעבר משמעותיים כמו מיסודי לתיכון בעצם נמצאים בפרק זמן רגיש במיוחד. מספר תחושות מלוות את בני הזמן הזה: לדוגמא, את בוגרי כיתות ח' מלווה תחושת עליונות כבוגרי בית הספר הנמצאים בשיא בגרותם ונכנסים לעולם המבוגרים האמיתי. מאחוריהם תקופה של שמונה שנות לימוד שהסתיימה לה. העבר חלף והעתיד לא נודע. תחושת עמימות ועליונות המדרבנת כניסה מהירה ככל האפשר לעולמם של המבוגרים עם כל המשתמע לטוב וחלילה להפך. מתוך מעקב על מספר מחזוריי תלמידים אוכל לומר שפרק זמן זה בעיקר עבור שכבות החטיבה והתיכון הצעירות הינו זמן רגיש ואולי אף דורש משנה זהירות.

נזקים לא מעטים הפוקדים את בני הנוער במהלך תקופת החופש מלווים לאחר מכן על ידי גורמי הטיפול בקהילה לאורכי זמן ממושכים. ולכן בכוונתי לעורר אותנו המבוגרים לקראת החופשה להתארגנות מוקדמת ומכינה.

הצעות להורים לקראת החופש:

  • בשלב ראשון אנו צריכים להתחיל כבר עתה להתכונן נפשית וארגונית לחופשת הקיץ קריא: בדיקה ותאום ציפיות עם בני הנוער – הידברות בנושא משום שנטיית הנוער היא ספונטנית באופייה ובלשונם " זורמים " לפי החברה, התנועה, וכל מה שזז… שוחחו על סדר יום, זמני יקיצה שינה, תפילות וכו'.
  • העלאת רעיונות לפעילות כבר מעתה על לוח שנה : פרטו את התכניות הוודאיות כמו עבודה, מחנה קיץ, סמינרים, חופשות משפחתיות וכו', ובמקביל את אלו הדורשות בדיקה למילוי החסר.
  • שריינו מקומות עבודה ותעסוקה לילדכם כבר עתה. אל תמתינו לרגע האחרון של סוף שנת הלימודים. צרו קשר כבר עתה עם כל אפשרות לתעסוקה – שכנים, מכרים, חברים וכו'.
  • אפשריות לתעסוקה אינן בהכרח עבודה בשכר. חישבו גם על התנדבויות שימלאו את הזמן הרב של ילדכם.
  • נצלו את החופשה המשפחתית להידוק הקשר עם הילדים במיוחד באמצעות פעילויות שיש בהם משימות צוות, מחנאות, ואתגרים המאפשרים מפגש עם הכוחות הצעירים שבכם. הדבר יתרום להדברות ולשבירת מחיצות אם ישנם כאלה.

שווה להכיר – טרמינולוגיה למושגי ומצבי סיכון

"חוף דוגית" – אינו בהכרח כפר נופש פסטורלי לדייגים שוחרי הספורט, אלא חוף לצעירים וצעירות בעיקר מהציבור הדתי (ובתוספת מבקרים ערבים) הבאים לחפש בנות, סמים ואלכוהול.

"בית ריק בשבת או בכלל " – הוא מתכון להפקרות באישור ההורים.

פסטיבלים – אירועים מועדים לפורענות, שווה לבדוק היכן, סגנון הפסטיבל, מי ומי ההולכים.

ככרות העיר – ככר ציון, החתולות, ככר האמריקאים, פאבים ומועדונים – ריכוז גדול של סכנות לנער/ה המתבגרים בכלל ובחופשת הקיץ בפרט.

טיולים – תכנון טיול מקדים ומקום המצאות,חברים נלווים, מזג אוויר,ואפשרויות ליצירת קשר זמין עשויים להפחית מצבי סיכון ופגיעה במטיילים.

מחשב – גולם אמיתי שעלול לקום על יוצרו, ולהפוך את המתבגר לאדם בודד, גם אם הוא בחברת מיליוני חברים ווירטואלים.

לסיכום – מומלץ מאד להתארגן נכון,לתאם ציפיות, וליצור לוח זמנים צפוף כמה שיותר לילדים.

נתפלל ונקווה כולנו לתקופה רגועה ומועילה.

אבי רומנו, מנהל היחידה לקידום נוער מועצה מקומית אפרת

מי מפחד מהחופש הגדול?!

beach1

"גיל ההתבגרות הוא תקופה של שינויים מהירים", אומר פתגם ידוע, "מגיל 12 עד גיל 18, מזדקנים ההורים בעשרים שנה לפחות…". אם המשפט הזה עדיין משעשע אתכם, כנראה שלכם אין ילדים בגיל המדובר. עבור הורים רבים, התקופה הזו היא משהו שכדאי לעבור אותו כמה שיותר מהר ועִם כמה שפחות נזקים. הילד הקטן והמתוק שלהם, זה שתמיד ציית לכל פקודה ושש ללכת עם אבא לבית הכנסת, פתאום מגלה ניצני מרדנות. חוזר הביתה בשעות הקטנות של הלילה (ומתעורר בבוקר בהתאם), מוסיקה בקולי קולות נשמעת מחדרו (ולאו דווקא של אברהם פריד), הלימודים והמחויבות לבית לא בדיוק עומדים בראש מעייניו, וגם הבגדים והשער שלו/ה לא תואמים בדיוק את אופנת מאה-שערים. "איפה טעינו?", מייסרים ההורים את עצמם, "כשאנחנו היינו בגילו לא חלמנו אפילו להתנהג ככה!" ואולי הגרוע מכל – 'מה יאמרו הגויים?!' סליחה, השכנים (אם כי בעניין הזה, בדרך כלל אפשר להירגע. הבן של השכן לא בהכרח ירוק יותר).

ואם כל זה אינו מספיק, צרה חדשה מגיעה. החופש הגדול. 'אני לא מבין את הדבר הזה. רק בגלל שהמורים צריכים חופש כזה ארוך כולנו צריכים לסבול?!', יאמר הגבר בטרוניה. 'אני כבר יודעת מה יקרה. אחרי שבוע אחד תיגמר לו התעסוקה ואז הוא יתחיל לטפס על הקירות, לעלות על העצבים ולשגע את השכנים', תקונן אשתו.

אז קודם כל, בואו ונירגע. הזמן המיוחד של החופש טומן בחובו אתגר גדול, ואפשרות להגיע לדברים חשובים שלא ניתן להשיג בזמן אחר. לא אמרנו שזה קל. בבתים רבים הבן או הבת שעד היום שהו בבית זמן קצר ביום פתאום נמצאים מהבוקר עד הערב, והמציאות החדשה יוצרת בעיות ומתחים. אך מצד שני יש כאן פוטנציאל עצום ואם רק 'נעבוד' נכון נוכל להפיק ממנו המון. ניתן כמה נקודות לדוגמא.

"חנוך לנער"

מצוות החינוך שבמקור מוטלת על ההורים, במהלך רוב השנה מתבצעת בעיקר על ידי שליח – המוסד החינוכי. החופש הוא הזדמנות מצוינת לחזור למצב המקורי. עכשיו כשהבן או הבת נמצאים קרובים וזמינים כל כך זה הזמן לחנך! ובעניין הזה כל האמצעים כשרים. לפעמים לימוד משותף (כדאי לתת לנער/ה לבחור נושא/ספר הקרוב לליבו) הוא דרך טובה, שיכולה לתרום לחיזוק הקשר והשיח ביניכם. אך פעמים רבות דווקא 'החינוך העקיף', זה שבא על ידי שיחות סתמיות על הא ועל דא, פעילות משותפת ודוגמא אישית בהתייחסות לכל מיני תחומים ובעיות – יש לו היכולת להשפיע ולחלחל יותר מכל. חשוב גם לשים לב לשעות השינה של הנער, צורות הבילוי שלו והחברים איתם הוא מסתובב (גם אלו הוירטואליים…דרך אגב, האינטרנט שמותקן בביתכם – הוא תחת ביקורת וסינון?).

תכנון מראש

מכירים את התופעה שמגיעים לחופש עם הרבה רצונות ורעיונות נפלאים ואחרי כמה שבועות נחרדים לגלות שכמעט כלום לא יצאו אל הפועל והזמן זלג מבין האצבעות מבלי שהספקנו לבצע אפילו חלק מן התוכניות?! אחת הסיבות המרכזיות לכך היא החלופות הנוחות והקלות שיש בבית (טלוויזיה, אינטרנט וכדו') שבקלוּת עלולים להימשך אחריהם ולא לפנות להגשמת כל הרעיונות והתכנונים, שמטבע הדברים דורשים יותר מאמץ והשקעה. עצה שימושית היא שההורים יזמינו את בנם/בתם טרם תחילת החופש לישיבת חשיבה ועבודה משותפת. ישמעו בקשב את כל הרעיונות, הרצונות והתכנונים שיש לילד לגבי החופש, יחוו דעתם, יציעו עוד הצעות אם צריך, ויטכסו ביחד עצה מה הצעדים שיש לנקוט כדי "להוריד את הדברים אל המציאות" ולהגשים את הדברים בפועל.

מחויבות

חופש הוא זמן מצוין להתרגל למחויבות כלפי המשפחה ועבודות הבית. בני נוער רבים, בפרט כאלו הגרים בפנימייה, יכולים לבלות חודשים ארוכים מבלי שיצטרכו אפילו פעם אחת לנקות את הבית, לשטוף כלים, לתלות כביסה, לשמור על האח הקטן וכדומה. עכשיו זו ההזדמנות להתרגל לנשיאה בעול. חשוב לא להגזים ולא 'להנחית' יותר מדי דברים בבת אחת, אך צריך שהנער יתרגל לזה שבחיים יש לא רק זכויות אלא גם חובות. אינך יכול לגור בבית וליהנות מכל שירותיו, מבלי לתת משהו בתמורה.

דוגמא אישית

בכל השנה הילדים עוקבים אחרינו ההורים, ובחופש כאשר הם יותר בבית – במיוחד. וכאן יש מקום חשוב לדוגמא האישית. כאשר הבן רואה את אביו מתכנן את זמנו, הולך לתפילה במניין, קובע עיתים לתורה, בוחר בצורה ראויה את צורות הבילוי שלו, יש סיכוי שילך בעקבותיו. אך אם ההורה עצמו לא עושה את הדברים הללו, קשה לצפות וגם לא הוגן לדרוש מהילד שיעשה את זה בעצמו.

"קשר משפחתי"

החופש הוא הזדמנות מצוינת לחזק את הקשר המשפחתי. בין ההורים לילדים ובין הילדים עצמם. במשפחות רבות תקופת הלימודים היא זמן בו כל אחד 'חי לעצמו'. מלבד סעודות השבת אין כמעט הזדמנויות למפגש בין בני המשפחה, לשיחה ודיון משותפים ולצבירת חוויות מגבשות. הליכה לקניות ביחד, ביקורים משפחתיים וחברתיים, טיולים ואפילו ביצוע משותף של עבודות הבית הן הזדמנות מצוינת לחזק את הקשרים, דבר שייתן את פירותיו כל השנה.

ובכל זאת –  חופש…

וכמובן, לא שכחנו, חופש הוא גם זמן לבילויים ולמנוחה. אומנם לא טוב לאפשר לנער/ה לשבש את הסדרים לגמרי ולהפוך יום ללילה, אבל לא נורא אם הולכים לישון קצת יותר מאוחר וקמים קצת יותר מאוחר (אומנם ישנה מחלוקת ידועה בין ההורים לילדים מה ההגדרה של 'קצת', אבל עם מעט רצון טוב ניתן להגיע לעמק השווה). בין לבין, זוהי הזדמנות מצוינת לטייל, להתאוורר ולהקדיש יותר זמן לתחביבים. שאלו את ילדכם מה הוא אוהב לעשות, ונסו לעשות את זה יחד איתו. אם טיול נועז של שלושה ימים במצוקי נחל דרגות זה יותר מדי בשבילכם, גם ללכת למופע מוסיקלי ביחד, לשחות בים, לשחק כדורסל, או סתם לנגן בגיטרה על הדשא יכולים להיות הזדמנות מצוינת לחזק את הקשר ביניכם.

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

אלימות בני נוער כלפי הוריהם

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

פרופ´ משה אדד, חתן פרס ישראל, ראש אקדמי במכללת צפת. לשעבר מנהל המחלקה לקרימינולוגיה, אוני' בר-אילן

תפקיד המחנך מול אתגרי החינוך שמציב הנוער

חנוך לנער על פי דרכו

 

הדרכתו של שלמה המלך: " חנוך לנער על פי דרכו "1, היא ההדרכה היסודית ביותר בחינוך. דרכו של כל ילד היא מיוחדת, נשמתו של כל אדם היא ייחודית, ולכן לכל אדם מישראל יש אות משלו בתורה2. מתוך כך אנו מבינים, שלכל אדם יש תפקיד שונה. כל אחד צריך להוציא אל הפועל "תיקון" מסויים בעולם, ומבריאת אדם הראשון עד הרגע שבו נולד אותו אדם לא היה מי שיעשה את העבודה והתיקון, שהוא ורק הוא יכול לעשות.

רעיון זה מבואר היטב ובהרחבה בדברי הרב קוק זצ"ל:

א-להי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי. לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהי' צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן3.

כך צריך האדם לראות את עצמו ואת זולתו, את אשתו וילדיו, וכל אדם באשר הוא. אם נבין שכל אדם הוא גילוי נוסף של צלם הא-להים האין סופי, נוכל לגשת לכל אחד עם הרבה כבוד והערכה על חלקו המיוחד בתורה, על תפקידו בעולמו של הקב"ה.

רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל מגדיר ייחודיות זו בצורה מעניינת:

אבל באמת כל אחד מישראל הוא מדוגל בדבר אחד על כל ישראל, ובדבר זה הוא בחי' מלך על כל ישראל … וכל אחד יש לו דבר אחד, שבזה הוא נכתר בכתר על כל ישראל4.

וכאן חוזרת השאלה ביחס אלינו כמחנכים: האם אנו מסוגלים להתבונן בבננו או בבתנו ולחשוב שהם בבחינה מסויימת "מלך על כל ישראל"? בנקודה זו עולה האחריות של ההורים והמחנכים בפיתוח האמונה והביטחון בקרב ילדיהם, שהם אכן משהו מיוחד5. תהליך זה צריך לבוא מתוך הרבה רגישות, הקשבה והתבוננות פנימית בנפשו של המתבגר. עלינו לראות, לחפש, ולמצוא תכונה או כשרון ייחודיים המצויים בנער, ומתוך כך להעניק לו בסיס לעבודה. בהמשך הדברים ננסה להציע כיוונים למציאת ייחודיות זו.

תפקידו של המחנך

 

המחנך צריך להיות מגלה ולא ממציא. ההבדל בין השנים פשוט: הממציא עוסק בתהליך של "יש מאין", הוא יוצר מאפס מציאות חדשה שיכולה להיות משוכללת. ה"מגלה", לעומתו, מחפש מציאות קיימת, שעדיין איננה ברורה וגלויה לעין.

עניין זה למדנו מתוך הקדמתו של האדמו"ר מפיאסצנה ל"חובת התלמידים", וזו לשונו:

אבל שלמה המלך לא את תכלית החינוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל "גם כי יזקין לא יסור ממנה", רק גם את האופן והאמצעי איך לבוא אליו ביאר לנו במלים "חנוך לנער ע"פ דרכו", שזה הוא העיקר… 6.

אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה להמרום וקדוש, וכלו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקקו, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על-ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכיותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה ולהצמיחה ולגדלה…7

ובכן, בראשית דרכנו צריכה לעמוד לפנינו ההכרה, בדבר הצורך שלנו להאמין ביכולת ובייחודיות של ילדינו. על בסיס זה נוכל להתחיל בעבודת הגילוי. לאחר מכן, עלינו לקרוא על עצמנו את הפסוק "כי האדם עץ השדה" 8, וכמו בטיפול בגידולים חקלאים, אנו רק נותנים לזרע את האמצעים שיהוו הבסיס להתפתחותו, דואגים לכך שיקבל את כמות השמש והמים שהוא צריך, והצמיחה נעשית מאליה, מתוך סבלנות ומתינות. אנו נמשיך לדאוג להסיר מכשולים העלולים למנוע התפתחות בריאה ואיתנה, אבל מתוך התבוננות מהצד.

ראיית המחנך כ"גנן", מחייבת את ההורים והמחנכים לפתח בנפשם אהבה וסבלנות, כדי להצליח להכיל את כל מה שעובר על הילדים בגיל ההתבגרות. מכאן נובעת החשיבות הרבה לנתינת האמון בילדים ובתהליך הגדילה שלהם. נתינת אמון יוצרת צמיחה טבעית, לפי קצב הגדילה של האדם העומד לפנינו. כשם שבמשל הצמח אנו מבינים היטב שזירוז הצמיחה שלו איננו תהליך טבעי, כשם שאנו מבינים שזירוז תהליך הגידול הגופני של הילד איננו בריא, כך גם ביחס לגידול נפשו – לא ניתן לזרז תהליכים ואין קיצורי דרך, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" 9.

הצמיחה הטבעית הזו באה לידי ביטוי בעבודה הדרגתית ועקבית מתוך סבלנות רבה. הסבלנות היא היכולת לקבל את הזולת ולהכיל את השונה. כאשר אנו רוצים ללמוד לקבל את ילדינו, עלינו לתת להם מקום אמיתי בתוכנו. נתינת מקום דורשת "התבטלות", מתוך הכרה בכך ש"אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" 10, וממילא יש לנו מה ללמוד ולקבל גם מילדינו, בכל מצב רוחני בו הם נמצאים.

עלינו להזכיר לעצמנו, שכל צורת התנהגות, כל שינוי בלבוש או סגנון דיבור חריג – זוהי צורת ביטוי, זוהי שפה לא מילולית של החניך. ייתכן שנער או נערה מתחילים לעשן מתוך לחץ חברתי, סקרנות, או רצון להיראות גדולים, אך מעבר לכל הסיבות הם רוצים בזה לומר לנו משהו, הם מבטאים מהלך בנפשם, מבלי יכולת לבטא זאת במילים. להורים יש צד מכריע באופן בו הם יתייחסו לתופעות הללו. מסתבר, שבדרך כלל הצעירים מרגישים שהוריהם לא מבינים אותם. בכך, במקום לפתוח ולפתח בחניך את הכוחות החבויים בנשמתו, אנו חוסמים וסוגרים אותו. נתינת אמון בילד עוזרת לו לגלות בתוכו את כוחותיו, לעומת זאת – גישה של דאגנות יתר וחוסר נתינת מקום מחלישה וחוסמת את ההתפתחות הטבעית של ילדינו.

חיזוק האהבה

 

בספר פאר לישרים11 מובא:

"שהיה אדם כשר אחד שיצא בנו לתרבות רעה ולכפירה ר"ל, וצווה הבעש"ט לאביו שיאהב אותו ביותר ומחמת זה יצא מהכפירה". דבר עמוק אמר הבעש"ט לאותו אדם: אם בנך יצא לתרבות רעה, הרי שיש כאן חסרון לא רק בילד, אלא גם במי שהיה אמור להעביר לו השפעה רוחנית איתנה ויציבה.

הפתרון אותו הציע הבעש"ט הוא: "תאהב אותו ביותר", תשפיע עליו כוחות של אהבה, "ומחמת זה יצא מהכפירה". הבעש"ט לא הציע לאבא ללמוד עם הבן כוזרי או מהר"ל, הוא איננו פונה לטפל בצד השכלי של הכפירה, אלא מצווה על האב לאהוב את הבן ביותר, לעורר בו את הקשר ברמה הרגשית, מתוך הנחה שכך יתעורר גם משהו בנפש הבן, וממילא הוא יצא מן הכפירה.

כיצד ניתן לחזק את האהבה?

שאלה ידועה שואלים המפרשים על הנאמר בתורה "ואהבת את ה' א-להיך" 12: כיצד ניתן לצוות על אהבה? או שהציווי מיותר כי ישנה אהבה, או שהציווי לא יועיל כי אין אהבה. הרמב"ם בספר המצוות 13. מגדיר את החיוב כך: "שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המחוייבת". בספר "דרך מצוותיך" לאדמו"ר ה"צמח צדק", מוסברת המצוה בצורה ברורה יותר – הציווי הוא על ההתבוננות, ומתוך ההתבוננות נגיע בהכרח לאהבת ה' 14.

הדברים מתבססים על הבנה עמוקה בנפש האדם, לפיה המוח שליט על הלב בתולדתו. וכך מתאר בעל התניא את מבנה הנפש:

"… וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים: שכל ומידות. השכל כולל חכמה, בינה ודעת. והמידות הן אהבת ה', ופחדו ויראתו, ולפארו וכו'. וחב"ד נקראו אמות ומקור למידות, כי המידות הן תולדות חב"ד…".15

יש בפסקה זו מעט המחזיק את המרובה, ואין כאן המקום לביאור העניין כולו. מכל מקום, התמצית היא, שבאמצעות השכל מתגלות המידות, וקיימת השפעה ברורה בין המערכת השכלית לזו הרגשית. לפיכך, אם אדם יתבונן בחבירו בעין טובה ויחשוב עליו מחשבות טובות16, תוכל להתפתח ביניהם מערכת יחסים של קרבה ואהבה, וכן אצל המשקיף לרעה תתפתח מערכת יחסים של שנאה וריחוק17.

בלשון אחרת מבטא הרב קוק את אותו הרעיון18:

"כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחבה פנימית … התעניינות מצד הטוב, שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים…".

וכאן מונח המפתח לתיקון מערכת היחסים בין ההורים וילדיהם – התבוננות בצדדים הטובים ופיתוח הצד הייחודי של הנער, תוביל לאהבה אמיתית, שתוכל להוציא את הילד מכל הסיבוכים19. מונח כאן עיקרון חשוב – פיתוח של עין טובה, ולימוד זכות על הזולת, מוליד בלבנו אהבה כלפיו. קשה יותר לעשות זאת כאשר אנו מצויים במתח סביב מערכת היחסים, אך זוהי צורת חשיבה שעלינו לאמץ לעצמנו בדרך כלל, כלפי כל אדם ועל אחת כמה וכמה כלפי הילדים שלנו: עין טובה, מחשבה טובה ומתוך כך אהבה גדולה.

מה מעכב?

 

ישנה בעייה מרכזית אחת, המעכבת את המחנך מלקבל את החניך כפי שהוא. בעייה זו קשורה לתחום המידות, ומי שנגוע בה יש לו קושי ביחס לכל הסובבים אותו, ובפרט ביחס לילדיו. אנו מדברים על מדת הגאוה. אדם הנגוע במדה מגונה זו איננו יכול להכיל את השונה, ומתוך שהוא לא מקבל את האחר מבחינה שכלית, קשה לו לקבל אותו גם מבחינה רגשית.

בכתבי החסידות מגדירים אדם שאינו יכול לקבל את האחר, כאדם בעל "מוחין דקטנות". לעומתו, ישנו אדם בעל "מוחין דגדלות", היכול להכיל בתוכו גם שני הפכים, ואף אם הוא רואה אדם שתפיסת עולמו שונה לחלוטין, יש לו מקום בשבילו. ובלשונו של בעל התניא:

"… הקטן שמוחו ושכלו קטן לא יכול לסבול שום אופן נגד רצונו ומוחו ומיד מתכעס ובוכה … אבל כל שדעתו יותר רחבה יוכל לשמוע ולקבל במוחו דבר שהוא תכלית ההיפוך ממנו, כי בהרחבת השכל יתפסו מקום אל שני דברים הפכיים ממש, כלומר אף שהדבר ההפכי מאוד נגד רצונו, לא יתפעל בלבו מחמת זה, שלא ישמע כלל לדבר הזה, אלא יסבול וישמע, ואדרבה יעמיק, כי אולי יהיה לרצון לפניו, מפני שלרוב הרחבת מוחו אין דבר ההיפוך תופס מקום אצלו כל כך…"20.

ל"מוחין דגדלות" ניתן להגיע רק לאחר עבודה על מדת הענווה. וכך הורונו חז"ל: "לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי" 21. הבחנה זו בין שמאי והלל באה לידי ביטוי גם אצל תלמידיהם, וכפי שמוסרים חז"ל, זו גם הסיבה שנקבעה בדרך כלל הלכה כדברי בית הלל: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם…"22.

נשיאת ההפכים, שבאה לידי ביטוי באמרה "אלו ואלו דברי א-להים חיים", הובילה את בית הלל להתנהג בענווה ובסבלנות גם כלפי החולקים עליהם, ומתוך שיכלו להכיל את דברי בית שמאי נקבעה הלכה כמותם. פיתוח בחינה של "מוחין דגדלות" ביחס לילדים, היא הדבר הנדרש מאתנו כמחנכים. וכך הורה לנו הלל הזקן עצמו: "הוי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"23. מקרבים את הבריות לתורה רק מתוך אהבה, שהיא היא אותה נתינת מקום לזולת בשכל וברגש.

שורש משותף לטוב ולמוטב

 

מתוך הכרה בייחודיות של כל אחד, מתוך נתינת אמון בכוח הגדילה שלו, מתוך אהבה וסבלנות, ומתוך ענווה והתבטלות, יכולים אנו לנסות גם לגשת לתיקון המעשים הרעים של החניך. התיקון יתמקד פעמים רבות בפיתוח נקודה טובה, שקשורה דווקא למקום בו נכשל החניך. הטעם לזה הוא, שישנו שורש משותף ליצר הטוב וליצר הרע, וכאשר אנו עומדים על הנקודה המרכזית בה היצר הרע פעיל, עלינו רק לנתב אותו לכיוונים טובים.

דבר זה למדנו מן המסופר במסכת יומא24: בתקופת עזרא הסופר בטלו חכמים את היצר של עבודה זרה, וכיוון שראו שהיא עת רצון היא, בקשו רחמים ונמסר בידם גם יצר עריות ורצו לבטלו, אמר להם זכריה בן עדו הנביא, שאם יהרגו אותו יכלה העולם, ואכן אסרו את יצר העריות לשלשה ימים ולא מצאו ביצה של תרנגולת בכל ארץ ישראל. לפיכך הם רק סימו את עיניו והחלישו את כוחו של היצר. משמעות הדברים היא, שאי אפשר לבטל לחלוטין את יצר העריות, כי הוא נצרך לקיום העולם.

בהקשר זה מופיע בזוהר סיפור מעניין:

רבי יצחק בר' יוסי היה בדרכו מקפוטקיא ללוד, ופגש אותו רבי יהודה. אמר לו רבי יצחק: תאמר, שחכמי המשנה התעוררו לאותו עניין, שיצר הרע ישתכח מן העולם מלבד בשעת הזיווג. אמר לו: חייך, כך נצרך יצר הרע לעולם, כגשם לעולם, שאלמלא יצר הרע לא היתה חדווה בלימוד25.

נראה מסיפורים אלו, כי היצר הרע והיצר הטוב המקביל לו, באים מאותו מקום בעולם ובנפש, והם אינם שני דברים נפרדים לחלוטין. וכך ביאר לנו הבעש"ט26:

"יש ז' מחשבות ולא יותר, וזהו ז' ימי הבניין. ובכל אחת יש ערב ובוקר – ערב לשון תערובת, שחשב מחשבה חיצונית, ובוקר לשון בקורת, שמבקר את השי"ת. ואלו הם: אהבת ה' ואהבת עברות, ויראת ה' ויראה רעה, כגון שנאה, והתפארות שמפאר השי"ת ורעה שמפאר את עצמו, וכן ניצוח והודיה ויסודות לשון התקשרות".

תלמידו, המגיד ממעזריטש27, ממשיך מהלך זה: "אם בא לאדם במחשבתו התפארות – הוא בעולם התפארת, ואם באה במחשבתו אהבה – הוא בעולם האהבה, וכן בשאר המידות". כלומר, שלפי ההתעוררות שיש בנפש האדם – גם אם היא התעוררות שלילית – יכול האדם לדעת על עצמו באיזה מצב רוחני הוא נמצא, וממילא מה עליו לתקן כעת.

ובדרך זו פירש הבעש"ט את הכתוב "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו … חסד הוא"28, ומאליה עולה השאלה מדוע נקרא מעשה זנות של אח עם אחותו "חסד", והתשובה: "הנה מי שהולך אל הערוה ר"ל, הלא היא מחמת אהבה שבו, האהבה ההיא חסד היא, המידה שבבורא ית"ש, ואתה עושה בזה רעה ומוריד את האהבה כביכול במקום מטונף"29.

זו גם כוונת הזהר בעניין "חדוות הלימוד". שהיתה נפגמת לולא היה לנו יצר הרע. שורש אהבת התורה הוא מן החסד הא-להי, ורק כאשר החסד איננו מופנה למקום הנכון, התוצאה היא אהבה פסולה, המובילה בסופו של דבר גם לגילוי עריות. אך אם יתבטל היצר הרע, פירוש הדבר שישנו פגם בהשפעה של החסד העליון, וממילא גם אהבת התורה והשמחה בה לא תתקיים.

וכאן מונח לנו פתח גדול להתמודדות ממשית עם הרע – עלינו לחשוף את שורשו, ולנתב אותו שם למקום הנכון.

סיכום

 

אסור לנו לזלזל בנפשם של ילדינו, בעומק הנשמה של כל אחת ואחד מעם ישראל טמון אוצר אדיר. אצל רבש"ע כולנו יקרים, כולנו חשובים. הילדים שהקב"ה הפקיד בידינו הם נפלאים, גם אם למראית עין הדברים נראים אחרת. הנשמה היא נקיה וטהורה, כפי שאנו אומרים בתפילה: "א-להי! נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה וכו'". כל יהודי הוא יהלום בכתר של המלך, וכך עלינו להתייחס גם לילדינו.

תפקידנו כמחנכים הוא גילוי הטוב הצפון בכל אחד, והכוונה לפיתוח הנקודה הייחודית של הילדים. עלינו לתת אמון בילדים ובכוחות הצמיחה שלהם, לא לדחוק את הקץ, אלא להמתין בסבלנות עד שהם יתפתחו בקצב שלהם. עלינו לחזק את אהבתנו לילדים, מתוך התבוננות בנקודות הטובות שבהם. פיתוח של עין טוב ולימוד זכות על הזולת, מוליד בלבנו אהבה כלפיו. המעכב הגדול לקבלת הזולת כפי שהוא, היא מדת הגאווה המגונה. לפיכך, עלינו לנסות לפתח בנפשנו "מוחין דגדלות" המאפשרים לנו להכיל גם סתירות והפכים, ובכך לקיים את הוראתו של הלל: אוהב את הבריות, ורק אחר כך מקרבן לתורה.

בתיקון המעשה יש לשים לב, שישנו שורש משותף לטוב ולרע, ומתוך עבודה ניתן לנתב ולכוון את כוחות הנפש לטוב במקום למוטב.

המאמר התפרסם באתר האינטרנט של בית המדרש להתחדשות 


הרב פנחס רובינשטיין, מלמד בישיבה התיכונית מקור חיים, מנהל חינוכי של "הזולה של חצרוני" בירושלים (מועדון נוער עבור בני נוער במצוקה)  ורב העמותה ואהבת


1. משלי כב, ו.

2. "יש שישים ריבוא אותיות לתורה" ראשי תיבות: ישראל (מגלה עמוקות אופן קפ"ו, רמ"ח), כמניין יוצאי מצרים, שהם שרשי הנשמות של עם ישראל.

3. עולת ראיה ח"ב עמ' שנ"ו.

4. פרי צדיק ח"ב עמ' 117. וכך פירש במקום אחר את מאמר חז"ל "אין לך אדם שאין לו שעה": "והיינו, שכל א' מישראל באותו שעה ובאותו עניין הוא הגדול מכל ישראל, וכן חבירו בשעה אחרת. והיינו, מפני שכל א' מישראל יש לו חלק בתורה, אות או חלק מאות, אשר בחוסר אותו האות או חלק ממנו הס"ת פסול" (פרי צדיק ח"ד עמ' 6).

5. כמובן, הדברים צריכים להישאר בפרופורציה, ואין להפריז ולהגיע למצב בו הילד יחוש שמצפים ממנו להגיע לאיזה דרגה עילאית, שבעצם אין לו שייכות אליה.

6. כאן מסביר האדמו"ר את החילוק בין חינוך לבין הרגל, וז"ל: "כי המצוה והמרגיל בלבד, אינו צריך ליתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו' עליו רק לצוות עשה כך וכך ודי לו, גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד צווי אחד, עשו כך וכך, כי לא בהתלמיד ובהבן, רק בו, בהמצוה לבד הדבר תלוי, הוא יצוה וזאת היא הכל".

7. ומסיק האדמו"ר: "וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר, ולא די להמחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי גם בהמתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך 'חנוך לנער ע"פ דרכו', על פי דרכו של כל אחד ואחד".

8. דברים כ, יט.

9. קהלת ג, א.

10. אבות פ"ד מ"ג.

11. אות מא.

12. דברים ו, ה.

13. מצות עשה ג'.

14. עיי"ש עמ' קצ"ט שמתאר באריכות את ההתבוננות הראויה.

15. תניא פרק ג'.

16. ומפורסמים דברי רבי נחמן מברסלב בלקוטי מוהר"ן (רפב): "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות וכו'", עיי"ש בהרחבה.

17. וכך כתב בעל התניא במקום אחר (ליקוטי תורה שיר השירים עמ' 94): "כשמתבונן באיזה דבר איך שהוא טוב ונחמד, אזי נתעורר אהבה בשכלו לאותו דבר…", עיי"ש.

18. אורות הקודש ח"ג עמ' שכ"ד.

19. וראה מש"כ בעל אור החיים בריש פרשת ויגש (מד, יח ד"ה ובדרך דרש): "ובדרך דרש יתבאר אומרו ויגש אליו על דרך אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים, והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו". והשווה גם למש"כ גם בפרשת כי-תשא (לג, יא): "ואומרו כאשר ידבר איש אל רעהו יתבאר לדרכינו על דרך אומרו כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, פירוש, כי הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם לבו לאהוב חבירו, כמו כן יתבונן לב חבירו לאהוב אותו…".

20. מאמרי אדה"ז אתהלך עמ' טו. וע"ע מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב ע' ו'. דרך מצוותיך ע' קס"א.

21. שבת ל, ב.

22. עירובין יג, ב ועיין רש"י שם

23. אבות פ"א מי"ב.

24. סט, ב.

25. זוהר ח"א, מדרש הנעלם, דף קלח, א. וזו לשונו: "רבי יצחק בר' יוסי הוה אתי מקפוטקיא ללוד, פגע ביה רבי יהודה, א"ל רבי יצחק: תאמר דחבירנא חכימי מתניתא אתערו להאי עניינא דיצר הרע יתנשי מן עלמא בר ההיא שעתא לזיווגא, א"ל: חייך הכי אצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי".

26. צוואת הריב"ש אות פז.

27. ליקוטי אמרים דף ג' ע"ג.

28. ויקרא כ, יז.

29. מאור עיניים בשם הבעש"ט פרשת מקץ ע' פב. וע"ע שם פרשת שמיני ע' קלג, פרשת שלח ע' קנח.

30. וראה בסידור עולת ראיה ח"א עמ' סז ד"ה אתה בראתה: "אין שום אפשרות של העדר טהרה בנשמה, והיא טהורה, מפני שאתה, מקור כל טהר, בראתה, מכח אור טהרתך היא נובעת ביסודה, מתוך השקיקה האדירה לאוצר כל החיים ומקור כל העדן, מעין כל השלמות ופאר כל היופי היא נחצבת, ביסודה הכללי ומהות עצמותה".

 


עוד עם הרב פנחס רובינשטיין בלב אבות:

התמודדות הורים עם המיוחדות והקושי שבגיל ההתבגרות

בני נוער ברחוב – עוזבים מסגרת לימודית או מבלים שעות רבות ברחוב  איך להתייחס לתופעת בני נוער ברחוב ונשירה מבית הספר? איך להתמודד עם הימצאות הילדים שלנו בפאבים? הרב פנחס רובינשטיין מדבר מנסיון אישי ביצירת קשר והגשת עזרה.