כל הפוסטים מאת levavot

פרשת פנחס

1. "תנה לנו אחוזה" (במדבר כז, ד)

 

שאלה לדיון: ארץ ישראל וחוץ לארץ

מהו ההבדל בין ארץ ישראל לחו"ל? מה מייחד את ארץ ישראל על פני שאר הארצות? מה דעתכם על נסיעות לחו"ל? האם תיאורטית ניתן להקים את מדינת היהודים באוגנדה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • ריה"ל, ספר הכוזרי, מאמר שני ט-יב:

כשם שלכל צמח ישנו מקום המתאים ביותר לגידולו, כך ארץ ישראל היא המקום המתאים ביותר לעם ישראל ורק בה הוא יכול לדבוק בעניין האלוקי.

אמר הכוזרי: מה שאמרת "עם האלו-ה" כבר נתברר לי, אולם מה שאמרת "בארץ האלו-ה" קשה לי לקבל זאת.

אמר החבר: אין כל קושי לקבל את ההנחה כי ארץ אחת נתייחדה בדבר מה משאר כל הארצות. הלא בעיניך תראה כי מקום אחד טוב משאר כל המקומות לצמח מיוחד ולחי מיוחד, ותושביו מיוחדים בצורותם ובמידותם משאר כל האנשים – וכל זה באמצעות מזג הלחויות אשר בגוף, כי במזג הזה תלויים גם שלמות הנפש וחסרונה.

אמר הכוזרי: אולם אני לא שמעתי כי יש לאנשי ארץ ישראל יתרון על שאר בני אדם.

אמר החבר: כך גם הרכם זה שאתם אומרים כי הכרם מצליח בו – לולי היו נוטעים בו את הגפנים ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגידולם, לא היה עושה ענבים. והנה המעלה המיוחדת באה ראשונה לעם אשר הוא הסגולה והגרעין (כמו שהזכרתי למעלה), ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת, וכן למעשים ולמצוות התלויים בארץ, שהם מעין עבודת הכרם לכרם. אולם, שלא ככרם, העושה ענבים גם במקום אחר, אין עם הסגולה יכול להידבק בעניין האלוקי כי אם בארץ הזאת.

 

  • רמב"ן ויקרא יח, כז:

בארץ ישראל שורה השכינה ואילו בחוץ לארץ כביכול אין הקב"ה נמצא. כשיוצאים לחו"ל מקיימים את המצוות רק בבחינת "הציבי לך ציונים" – שנזכור כיצד לקיים את המצוות בארץ.

ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה… והוא מאמרם כל הדר בחוצה לארץ וכו' (דומה כמי שאין לו אלו-ה) שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים ואמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים…  ואמר לתת לכם את ארץ כנען – כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלוקים, אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלוקים… ומן העניין הזה אמרו בספרי ואבדתם מהרה, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצוות, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים. משל מלך שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לך הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עלייך חדשים. וכן אמר ירמיהו הציבי לך ציונים, אלו המצוות שישראל מצויינין בהם. והנה הכתוב שאמר ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו' אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות ופירשו בהן כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה', ולפיכך אמרו בספרי וירישתה וישבת בה ושמרת לעשות, ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

 

  • הראי"ה קוק, אורות הקודש א, קלג-קלד:

חכמת הקודש זורחת רק בארץ ישראל, וחכמת חו"ל היא הסתעפות שלה. כמו כן, מי שנמצא בארץ, יש לו מעיין רוחני פנימי הגובר מאליו, אשר הדרך לשכללו היא על ידי עמל כפיים ועמל רוחני. אולם בחו"ל המצב הוא הפוך. צריך להתייגע מאד על מנת לקנות קניינים רוחניים, וההארה האלוקית באה רק בתור סיוע.

חכמת הקודש אינה זורחת כי אם בארץ ישראל. כל מה שמציירים בחוץ לארץ אינם אלא תולדות הבינה וסעיפיה, יפוצו מיינותיך חוצה ברחובות פלגי מים.

על ידי הציפייה העמוקה לראות את ארץ ישראל, מזדרחת קצה הארה מזיו החכמה של ארץ ישראל, ומאירה על הסתעפות הבינה המתייצרת גם בחו"ל…

בארץ ישראל המעיין הרוחני של פנימיות הקודש, שהוא אור החיים של נשמת כנסת ישראל, מתגבר הוא מאליו. רק סיוע הוא צריך מהעבודה המעשית והשכלית, שהיא משתכללת בעמל כפיו ועמל רוחו של האדם. אבל בחוץ לארץ עיקר הקניין הוא בא רק מצד הידיעה, החיקור, הביקור, הניסיון וההתעמקות. וההארה האלוקית, המתגברת משפעיה הרוחניים של הנשמה, היא באה בתור סיוע, ודבר נטפל, לשכלל את האוצר הרוחני שבא ומתאדר על ידי העמל של המלחמה נגד המחשכים הרבים, השולטים בכל ארעא דחשוכא, של חשכת הגלות.

 

  • לבקר בהיכלו, שערים לדמותו של הרב בן ציון פריימן זצ"ל עמ' 200-201:

 

סיפר הרב יהודה עדס, ראש ישיבת "קול יעקב" בירושלים:

זוכר אני כיצד התרשמתי מקדושת ארץ ישראל שבערה בו.

לפני כחמישים שנה, בהיותי תלמיד בישיבת פוניבז', הגיע הרב פריימן באחד הימים אלינו לישיבה וישב ללמוד במשך כל היום. בלילה ניגש אליי ושאל אם יכול הוא ללון בחדרי. כמובן שהסכמתי. הרב נשאר בחדרי במשך כמה ימים, והרבינו לדבר בלימוד. כל אותם הימים לא סיפר לי הרב מה מעשיו ומדוע בא.

ביום האחרון, כמדומני שהיה זה יום חמישי שהיה גם סוף ה"זמן", ביקש ממני שניסע יחד לירושלים.

באותם הימים, לצורך נסיעה מבני ברק לירושלים היה עלינו לעבור דרך התחנה המרכזית בתל אביב. כשהגענו לתחנה המרכזית, ניגש הרב פריימן למדור "שמירת חפצים" ולקח משם ארגז גדול מלא ספרים אשר מסר לשמירה. סייעתי לו להעלות את הארגז על גג האוטובוס.

לאורך כל הנסיעה שוחחנו בדברי תורה, אך מדי פעם בפעם שמעתי אותו נאנח אנחה עמוקה.

ביקשתי ממנו כי יספר לי מה מכביד עליו, והוא ניאות להסביר לי:

"פרנסתי דחוקה. נאלצתי לחפש תעסוקה אשר תקל עליי את עול הפרנסה.

הציעו לי משרה של משגיח כשרות למשך שבועיים בספינה המפליגה לחוץ לארץ ואחר כך חוזרת. משרה זו הייתה מסירה ממני את הלחץ הכלכלי שאני נתון בו.

עשיתי את כל ההכנות הדרושות לנסיעה, ושמתי פניי לכיוון נמל חיפה. אולם, ככל שקרב מועד ההפלגה כך גברו בי לבטיי. אמנם, חכמים התירו יציאה מן הארץ לצורך פרנסה, אך קשה היה לי לעזוב את קדושת ארץ ישראל.

מאידך, הייתי נבוך. היאך אשוב לביתי? הרי אתבייש מאשתי ומהשכנים. הם ליוו אותי "בתופים ובמחולות", והזמינו במיוחד עבורי רכב אשר לקח מהבית את ארגז הספרים שלי ואת כל החבילות…

במשך כל הדרך היה לי צר מאוד בלב, איך אעזוב את קדושת ארץ ישראל?

הרגשתי כי אינני יכול לעשות זאת, ונסעתי חזרה לכיוון בני ברק. כך הגעתי לישיבת פוניבז', ונשארתי ללמוד כמה ימים.

עכשיו, שהגיע הזמן לחזור לביתי, חושש אני כיצד יקבלוני. מתבייש אני מן השכנים, ואינני יודע מה אענה לאשתי… חושבני, כי אכנס ללמוד באחד מבתי המדרש שבירושלים, ואבוא לביתי בסתר, באמצע הלילה…

 

 

 

2. "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" (במדבר כז, יז)

 

שאלה לדיון: מנהיגות

האם לדעתכם הרמטכ"ל צריך לצאת למלחמה בראש הצבא, או להישאר מאחור ולהאציל סמכויות למפקדיו?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • רש"י במדבר כז, יז:

מנהיגיהם של ישראל, להבדיל ממנהיגיהם של אומות העולם, יוצאים בראש הצבא להילחם באויב.

"אשר יצא לפניהם", לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ובעוג שנאמר: אל תירא אותו (לעיל כא, לד), וכדרך שעשה יהושע, שנאמר: וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו' (יהושע ה, יג), וכן בדוד הוא אומר: כי הוא יוצא ובא לפניהם (ש"א יח, טז), יוצא בראש ונכנס בראש.

 

  • שמואל ב' יח, ב-ג עם פירושיהם של רד"ק ואברבנאל:

דוד מציע את עצמו לצאת עם העם למלחמה באבשלום, אולם העם מסרב בשתי טענות. ראשית משום שערכו של דוד גבוה משל האחרים ("כי אתה כמונו עשרה אלפים"), ושנית כי אם יישאר בעיר עזרתו תהיה המיטבית ביותר (אם בתפילה ואם בייעוץ אסטרטגי וכד').

"וישלח דוד את העם השלישית ביד יואב והשלישית ביד אבישי בן צרויה אחי יואב והשלישית ביד אתי הגתי, ויאמר המלך אל העם: יצוא אצא גם אני עמכם. ויאמר העם לא תצא. כי אם נוס ננוס לא ישימו אלינו לב, ואם ימותו חציינו לא ישימו אלינו לב, כי אתה כמונו עשרה אלפים. ועתה טוב תהיה לנו מעיר לעזור".

רד"ק:

כלומר, לא ייחשב בעיניהם דבר אם ינצחו אותנו עד שיהרגוך, כי כן דעתם כמו שייעץ אחיתופל והיכיתי את המלך לבדו, כי כל מחשבותיהם עליך, אפילו יהיו עתה כמונו עשרת אלפים לא ישימו לב אם ינצחונו אלא לך לבדך ישימו לב כי אליך ליבם.

אברבנאל:

רוצה לומר אם תלך עמנו נהיה בסכנה גדולה, כי כדי לתופשך יתחזקו אנשי אבשלום נגדנו, ועתה אם לא תלך עמנו הם לא יתחזקו ולא ישיתו לב אלינו, ואף על פי שננוס כולנו לא ירדפו אחרינו, ואפילו שימיתו חציינו לא יתחזקו על השאר להמיתם ולא יתהללו בניצחון גם שנהיה עשרת אלפים יותר ממה שאנחנו, וכל זה לפי שאינך בינינו, ולכן מוטב שלא תלך שם. טענה שנית, כי אם תישאר כאן תהיה לנו מעיר לעזור, כי מן העיר תעזרנו בתפילתך אל האלוקים או בעצתך אלינו…

 

 

שאלה פותחת: דיון בסגנון קצת אחר

"למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו" (במדבר כז, ד)

בנות צלפחד מבקשות שלא להישאר מקופחות ולקבל נחלה בארץ ישראל אף על פי שאביהן מת במדבר.

האם ישנו עניין בחיים בו יש לכם תחושת קיפוח? ספרו לנו עליו. (מהו העניין, מתי התחילה תחושה זו, אילו רגשות מתלווים לכך)

כיצד אתם מתמודדים עם תחושת הקיפוח?

 

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת פנחס

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת פנחס

 

 

פרשת בלק

1. מה טובו אהליך יעקב (במדבר כד, ה)

 

שאלה לדיון: חינוך לצניעות

מהי הדרך הטובה ביותר לחנך לצניעות? מהו לדעתכם העומק הפנימי של הלכות צניעות?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרבנית רבקה שפירא, "סוד הצניעות", מתוך הספר "כתנות אור" עמ' 109-111

צניעות היא דבר צנוע. העיסוק בה הוא עדין ורגיש ונדרש להיזהר שלא לפגוע במרקמה העדין, שלא לפוגג את הקסם ולהותיר חלל ריק ומייסר. צניעות היא מה שבתוך. הצד הפנימי הנסתר שבכל דבר. המחיצות והלבושים באו למען מה שבתוכם. כשזוכרים זאת היטב ומצליחים ליצור תקשורת בריאה ונכונה בין מה שבפנים למה שמתגלה כלפי חוץ, נרקם יחס מרתק בין התוך והלבושים. הלבושים הולכים ומתעבים, ובפנים מלבלבות תחושות עמוקות.

השורש צ.נ.ע מוצנע בתורה – אינו מוזכר אף לא פעם אחת. התורה עצמה הצניעה את הצניעות.

צניעות היא דבר צנוע. העיסוק בה הוא עדין ורגיש ונדרש להיזהר שלא לפגוע במרקמה העדין, שלא לפוגג את הקסם ולהותיר חלל ריק ומייסר. דא עקא, הרגישות הזאת רחוקה מלהיות נחלת התרבות והעיסוק הציבורי בדברים שהצנעא יפה להם. הכול גלוי וידוע, פרוץ, מוצג לראווה ולמישוש. ובכל זאת, הרי דווקא הדברים האלה, האמורים להיות צנועים, הם שמעסיקים יותר מכל את הדור הזה. הפריצות ודאי אינה נולדת מאדישות, והיא משקפת משיכה וקשר עמוק, שאינם ערוכים בכלים ראויים ובאופן בריא ומתוקן. נדמה שכאשר מבקשים לחוש ולבוא במגע עם המוסתר והמוצנע מן העין, תיכף הוא מתעלם ונחבא ביתר שאת, ואף ראייתו מרחוק אינה נותרת. היכולת לבוא בסוד הצניעות היא עצמה סוד גדול ודורשת ביאור, שאמנם לא יגלה אותה לעין, אך יביא לידי ביטוי את קשר הפלא שבין הנסתר והנגלה, המוצנע ומה שסובב ומכסה עליו.

צניעות היא מה שבתוך. הצד הפנימי הנסתר שבכל דבר. כיוון שכך, מעצם מהותה היא מחויבת להיות מכוסה ומוקפת חומות מגן ולבושים המצניעים אותה מן הסביבה. אין תוך ופנים ללא חוץ. הסתר מעלים, הוא הכרח גמור כדי לייסד מערכת יחסים עמוקה ואינטימית, ובית מוגן נצרך כדי לשמור על החום שבתוכו. הלבושים המבדילים ומפרידים בין מה שבפנים ומה שבחוץ מאפשרים את החופש של הדברים העמוקים, וככל שהם סמויים מן העין, כך גדולה יכולתם להביע את עצמם במקום שבו הם נחבאים…

כמובן, אין הלבושים יעד ותכלית, כי אם קרקע מכשירה לאינטימיות להיזרע בה. כשם שהסרת הלבושים "מבריחה" את התכנים הצנועים שמילאו אותם, כך גם האחיזה בלבוש כיעד מקבעת ואוטמת, ומונעת מכל תוכן עדין לבוא בו. לכן, כדור, אנחנו מבולבלים כל כך. מצד אחד מחלחלת תחושה קשה שהלבושים הפכו נוקשים מדיי, מוחלטים מדיי ועומדים בפני עצמם. המסגרות שבהן התרגלנו לחיות אינן מאפשרות קשר פתוח וחי. האם זוכרים אנו עדיים כי יותר ממה שהבגד הוא לבוש לגוף, הגוף הוא לבוש לנשמה?! בגלל תחושת הקיבעון ושכחת העיקר מוסרים הלבושים, הן באופן הממשי והגס, והן לבושי הנפש הדקם והעדינים יותר. אך מצד שני, גם כשמסירים את מה שחושבים כי מאחריו מסתתר סוד האושר, נותרים בידיים ריקות ועל כן ממשיכים ומקלפים שכבה אחר שכבה, לבוש אחר לבוש, ולמרבה התסכול, הסוד הצנוע והאינטימי מתרחק והולך, ורק מתעלם ומתכסה מן העין.

מכאן עולה תחושה מתבקשת ומובנת מאליה של מפח נפש, של ייאוש מאפשרות של מימוש הגעגועים והכמיהה לצניעות ולאינטימיות. על כן עלינו לבקש דרך חדשה שנוכל להציע לדור הנבוך הזה, דרך שתפגיש אותו – ואותנו עם מסתרי נפשו בצניעות, ובאופן של קרבה עמוקה.

כאמור, לא ניתן לפתח קשר קרוב ללא העמדת מחיצות שיסתירו אותו מעין הסביבה, ויחד עם זה, בשעת הקמתן יש לזכור כי לא באו המחיצות אלא למען מה שבתוכן. כשזוכרים זאת היטב ומצליחים ליצור תקשורת בריאה ונכונה בין מה שבפנים למה שמתגלה כלפי חוץ, נרקם יחס מרתק בין התוך והלבושים. הלבושים הולכים ומתעבים, ובפנים מלבלבות תחושות עמוקות. הכיסוי החיצוני אינו עומד עוד בסתירה לתהליכים הפנימיים, אדרבה, הוא שמאפשר אותם ומעניק להם את המקום הראוי והנכון להם. המוצנע אז איננו בר-תפיסה או אחיזה ממשית, סודו גדל והולך, אך הסוד הזה הוא המבוקש בעצמו. סוד אמיתי הוא סוד שאינו יכול לבוא לידי גילוי, פלא, וככל שמצטנעים והולכים גדל הפלא הזה. כשנכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ביום-הכיפורים, הוא עומד לפני ארון חתום ובו לוחות הברית והעדות מוצנעים בארון ונעלמים מן העין. כשכך הם פני הדברים, אין עוד מקום לתסכול המתואר לעיל למול המוצנע, המתפוגג והנעלם. לא ולא. המוצנע מתעמק והולך, ומזריח קווים המשובבים את הנפש לגודל הפלא הנגלה לה. סוד הסתר הוא המחיה אותה וככל שהסוד גדול יותר, כך גדולה היא הקרבה שהוא נושא.

 

  • נעמי וולפסון, ודבק באשתו, עמ' 170-171:

כיסוי וגילוי הינם שני צדדים הקיימים בנפש. לא ניתן לדבר על הצורך בכיסוי בלי להכיר ברצון לגילוי. ברור שהצורך בכיסוי בא ממקום של רצון לגילוי. כל עוד לא נדע להודות בהיבט הכפול של כיסוי וגילוי הקיים בנפש, נצטרך להילחם בתוך עצמנו על שמירת כללי הצניעות או לחילופין לדכא את כוחות החיים. אם לעומת זאת נכיר בצורך כפול זה ונבין אותו, נתיידד עם כללי הצניעות המסורים לנו, נזדהה איתם ונתחבר אליהם.

כותב גיל מנוסי (הבוקר שאחרי, מאמר שהתפרסם במגזין "ארץ אחרת" גיליון 4, אייר-סיוון תשס"א ):

"יש מקום לחשוב מחדש על ערך הצניעות. בתודעה הליברלית מזוהה הצניעות עם צביעות, התכחשות והדחקה. "אין במה להתבייש" ו"לא צריך להסתיר שום דבר" הן מנטרות מוכרות. אך לצניעות, בלבוש ובהתנהגות, יש גם צדדים חיוביים…

הצניעות מחזירה לגוף תחושה של מסתורין וסוד, ומזמינה את הסובבים להעביר את המבט מגופנו פנימה…

הטיעון הפוסט-ליברלי נבדל מהשמרנות. השמרנות הייתה סגפנית: היא גינתה הנאות גופניות באשר הן. הפוסט-ליברליזם, לעומת זאת, אינו שולל גוף, אלא מאמין בחיבור הוליסטי של הגוף עם הנפש, של מין עם אהבה. כיום, דווקא בדרך החיים הליברלית, אנחנו רואים שהגוף העירום, החשוף, המוענק לכל, הוא גם גוף שהוסר ממנו כל הקסם. דווקא הצנעת הגוף, הצעפתו, הקדשתו לאוהב אינטימי אחד, הן שמקנות לו את יופיו האמיתי."

הצניעות אינה באה לצמצם את כוחות הגוף אלא להגן עליהם שלא יתפזרו לכל עבר. היא מונעת את הכוונתם ליעדים לא טהורים. יתרה מזו, הצניעות קושרת את כוחות הגוף לפנימיות הנפש ומעצימה אותם. היא מכוננת קשר ייחודי בין בני הזוג – מציאות שבה נמצאים בני הזוג מעבר אחד, וכל העולם כולו מהעבר האחר. הלבוש החוסם את חדירתה של עין זרה לתוך עולם פרטי מסייע לחוויית האחדות הכה נכספת…

לפני החטא, העירום היה המצב הטבעי, ולאחר החטא חשו בושה ותגובתם האינסטינקטיבית הייתה כיסוי הערווה. המצב הטבעי לאחר החטא הוא אם כן מצב של כיסוי. ברם לא נוכל להכחיש שגעגועי הנפש לגן העדן האבוד לא נעלמו. הקשר האידילי בין אדם לחוה, כזוג יחיד עלי אדמות, עדיין מפעם בתוכנו, וכל זוג הנכנס תחת החופה מתברך שהשמחה תשרה ביניהם "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". מכאן שכיסוי וגילוי הינם שני צדדים הקיימים בנפש. לא ניתן לדבר על הצורך בכיסוי בלי להכיר ברצון לגילוי. ברור שהצורך בכיסוי בא ממקום של רצון לגילוי. כל עוד לא נדע להודות בהיבט הכפול של כיסוי וגילוי הקיים בנפש, נצטרך להילחם בתוך עצמנו על שמירת כללי הצניעות או לחילופין לדכא את כוחות החיים. אם לעומת זאת נכיר בצורך כפול זה ונבין אותו, נתיידד עם כללי הצניעות המסורים לנו, נזדהה איתם ונתחבר אליהם – ניווכח שלאמיתו של דבר, הם מסייעים לנו להגשים את נהיית הלב – בניית האינטימיות הבלעדית עם הנפש האהובה.

 

  • הראי"ה קוק, מידות הראי"ה:

מידת הצניעות יקרה מאד וגורמת לטובות רבות בעולם. משום כך, ישנן מידות אחרות, שלפעמים נדחות מפניה, אף על פי שגם הן חשובות. זו הסיבה שמידת האהבה והידידות נדחית מפני מידת הצניעות, ונאסר עלינו לפתח מערכת יחסים קרובה בין גברים לנשים (שאינם נשואים כמובן). האדם הצנוע מבין כי ההגבלות בענייני צניעות אינן באות מפני שנאת המין השני, אלא מפני התכלית הכללית והיפה של מידת הצניעות.

מידת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכוחו החלש יגרמו לפרוץ במידת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחומרי. מידת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדיבורים הנוחים, היה ראוי להיות שווה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מידת דרך ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אישה (קידושין ע.).

הצנוע מכיר כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים כי אם מפני התכלית הכללי היפה.

דוגמתם של דברים אנו מוצאים בדעות, התרחקות הראויה וכמעט מוטבעת שלא לתור אחר מחשבות המרחיקות את המעמד המוסרי, לפעמים נראה שדוחקים את חופש הדעת, אבל מי שמכיר התכלית יבין את יקר ערך ההגבלה, ויקבל אותה באהבה.

 

 

2. כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל (במדבר כג, כג)

 

שאלה לדיון: ניחושים ומשחקי מזל

מה דעתכם על משחקי מזל, ניחושים ומגידי עתידות?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • רבי ישראל אלתר מגור, בית ישראל, פרשת בלק תש"ט:

יש להתחזק באמונה פשוטה בקדוש ברוך הוא בלי ניחושים ובלי התחכמויות. בלעם רצה להכניס ספקות באמונתם התמימה של ישראל, אולם הוא לא הצליח. "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל".

מפרשת בלעם ובלק אנו למדים עד כמה להתחזק באמונה פשוטה בלי התחכמות. וכוונת בלעם היה להכניס ספקות בליבות בני ישראל כאשר היה אצלו, כדאיתא "מי האנשים האלה עימך", פעמים רואה ופעמים אינו רואה, ואת המחשבה הזו רצו להכניס בליבות בני ישראל. אבל באמת לא הועילו כלום, כי עיקר עבדות בני ישראל באמונה פשוטה בלי התחכמות. וזה דאיתא "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", ואיתא בגמרא (נדרים) כי מי שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אינם יכולים לכנוס לשם.

  • רש"י, כי לא נחש ביעקב:

ישראל אינם זקוקים למנחשים וקוסמים, משום שהקב"ה מודיע להם את פעולותיו ואת העתידות על ידי הנביאים והאורים ותומים.

אינם צריכים למנחש וקוסם, כי בכל עת שצריך להיאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקב"ה ומה גזירותיו במרום, אינם מנחשים וקוסמים, אלא נאמר להם על פי נביאיהם מה היא גזירת המקום, או אורים ותומים מגידים להם.

  • רמב"ן, כי לא נחש ביעקב:

נחשים וקסמים יכולים להועיל או להזיק רק לגויים. עם ישראל נתונים תחת השפעתו של הקב"ה בלבד, ואין לנחשים וקסמים השפעה עליהם.

והנכון בעיני כי בעבור היותו קוסם, ובלק שלח לו כי ידעתי את אשר תברך בקסמיך מבורך ואשר תאור יואר, ושלח לו קסמים, על כן אמר לו אין נחש ביעקב להרע או להיטיב להם, ולא קסם בישראל מזיק או מועיל, כי בכל עת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל בהם, כי מפי העליון תצאנה הרעות והטוב, לומר כי חלק ה' עמו (דברים לב, ט), אינם בממשלת שרים וכוכבי השמים וכסיליהם, שיזיק להם אדם בקסם ונחש כגויים, וזה כאשר אמר משה אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' להיות לו לעם נחלה (דברים ד יט-כ).

 

שאלה פותחת: דיון בסגנון קצת אחר…

"הן עם כלביא יקום" (במדבר כג, כד)

מי אתם, אנשי בוקר או אנשי לילה?

האם קשה לכם לקום בבוקר?

באילו מצבים קל לכם יותר לקום?

מה יכול לעזור לכם לקום טוב יותר?

 

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת בלק

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בלק

כיצד להפוך את החופש מ"עונש" לברכה

כיצד להפוך את החופש מעונש לברכה

במהלך החופש הגדול, גורמים רבים מנסים לסייע להורים כיצד להעסיק את ילדיהם: המתנ"סים, תנועות הנוער, משרד החינוך, מחלקות החינוך העירוניות, והרבה גופים התנדבותיים,  ועוד. אבל, יש תחום אחד שהוא תלוי בהורים ובהם בלבד. אף גורם חיצוני איננו יכול לבוא לעזרתם ולהחליף אותם. זה תלוי בהם ורק בהם. מהו? התקשורת בינם לבין ילדיהם.

עבור הילדים, היציאה לחופשה יוצרת מפנה במרכז הכובד של חייהם. במהלך שנת הלימודים, חייהם התחלקו בין הבית לביה"ס (אם הם שהו במסגרת שבה היה יום לימודים ארוך, גבר משקל ביה"ס על משקל הבית!!). אבל בחופשה – יש רק בית. זה משפיע על טיב התקשורת בין ההורים לילדים. במהלך השנה, אם התקשורת בין ההורים ילידים לקויה זה מורגש בעוצמה נמוכה בלבד, מפני שביה"ס תופס חלק מהנפח הרגשי של הילדים. אבל, בחופשה יש בית ורק בית, אם התקשורת בין ההורים לילדים לקויה, מורגש הקושי במלוא חריפותו. אם אין התייחסות לילד, אם הבית קר ומנוכר, עלול הילד להגיע למסקנה שאין לו בית.

אבל, הבה נדבר בשפה חיובית ולא שלילית. החופשה היא הזדמנות להעמיק את התקשורת בין ההורים לילדים. הילדים פנויים יותר לקשרים משפחתיים, ואף מצפים להם. השאלה היא האם ההורים פנויים? האם יש להם סבלנות לילדים ששוהים 24 שעות בבית? האם הם מקרינים אושר ושמחה על ההזדמנות לפגוש את ילדיהם בתדירות גבוהה יותר? האם הילד מרגיש שתוספת הקרבה להוריו מטיבה לו? האם בסוף החופש יוצא נער/נערה עם חוויה חיובית מהמפגש האינטנסיבי עם הוריו, או עם חוויה שלילית ומייסרת, המביאה אותו לייחל לחידוש הלימודים כדי לברוח מהבית?

הורה שמתייחס לחופש הגדול כקללה, כ"עונש", משדר לבנו שהוא איננו רצוי, או שהוא רצוי אך ורק כאשר נוכחותו מצומצמת. "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" – אף הבן/הבת יתייחס לחופש כעונש, ויפנים שקרבתו להוריו היא סיבה לכאב ועוד כאב, ולא לאושר.

יש להורים סיבות רבות להתעצבן על בנם בחופש: הוא קם מאוחר, הוא בטלן, לא עושה כלום, כל תפילה היא מלחמה, הוא לא פותח ספר קודש, הוא מבלה עד לשעות הקטנות של הלילה, הוא מאמץ התנהגות מסוכנת, יש לו ערימות של זמן פנוי ולמרות זאת הוא מסרב להושיט יד בבית, הוא מתחמק מכל מטלה. זו רשימה חלקית, אשר מוכרת לכל הורה. אבל, אם אכזבת ההורים מהתנהגות בנם תכתיב את טיב התקשורת ביניהם בימי החופשה, תצא המשפחה מהחופשה פגועה קשה. הצלקת שתיווצר תהיה עמוקה כל כך עד שהיא תשאיר סימן לכל החיים.

לפני שמתחיל החופש הגדול צריכים ההורים לקחת נשימה עמוקה, ולהחליט שיהיה מה שיהיה לא יצליח השטן של הכעס לערבב את שמחתם. הסתכלות חיובית על החופש הגדול, על הפוטנציאל החיובי שגלום בו בהידוק הקשר עם הילדים, היא פתח ליצירת אווירת שמחה פנים-משפחתית. הראייה החיובית תוביל לחיפוש דרכים מעשיות להידוק הקשר עם הילדים: שיחות ודיונים משותפים, משחקים וטיולים משותפים, החלפת חוויות אישיות.

לא די בראייה חיובית אלא נדרשת גם פניוּת נפשית. גם אם הזמן הפנוי העומד לרשות ההורים הוא מוגבל, ואין להם אפשרות להשתעשע מבוקר עד ערב עם ילדיהם, חשוב שבזמנים שההורים מקדשים להם, יהיו ההורים פנויים נפשית, לבל יחושו הילדים שהם מעמסה על הוריהם.

ראיה חיובית על החופשה עשוייה להשפיע על איכותה ועל תוצאותיה. במקום עונש – ברכה. במקום מתח – שמחה. במקום נתק בין הורים לילדים – הידוק הקשר ביניהם. במקום תקשורת לקויה – תקשורת בריאה.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

התמודדות עם החופש הגדול

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:


 

 

 

 

הרב דעואל (דולי) בסוק, מנהל מחוז מרכז בישיבות בנ"ע ולשעבר ראש אולפנת צביה ירושלים

סרטונים נוספים של הרב בסוק:
חינוך לעצמאות – ברוך שפטרני מעונשו של זה
מצוות החינוך, חינוך ע"י צפייה והזדהות עם ההורה
חינוך לאמת – הבסיס לתקשורת
חינוך של חוויה או חינוך של מאמץ?
סמכות וצמיחה אישית

"הורות והתבגרות": היציאה של בנינו אל החופש הגדול

להאזנה להקלטת התוכנית:



 

הרב יונה גודמן,

מנהל חינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא

הנושא:

  היציאה של בנינו אל החופש הגדול

 

 

 

 

נערה בסוודר אדום גולשת במחשב. מה עושים הנוער בחופש הגדול? - שעות ארוכות של גלישה באינטרנט ?

האינטרנט והחופש

מה עושים הנוער בחופש הגדול? - שעות ארוכות של גלישה באינטרנט ?

שאלהמה יעשו התלמידים בחופשה הגדולה הקרובה, שהיא תקופה ארוכה מאוד(!), ללא מסגרת מסודרת של למידה, שיעורי בית, מבחנים, רמי"ם, מדריכים, ראש ישיבה?

תשובההמחקרים מדברים על כך, שלצערנו הם יגלשו שעות רבות באינטרנט ולא תמיד במקומות הכי ראויים. כבר נכתב רבות על הנושא מזוויות שונות, אולם ככל שיעסקו בו יותר תהיה יותר מודעות לבעייתיות.

ודאי שנקודת המוצא היא, שחייבים ההורים בכל בית למצוא את החסימות המקסימאליות, ולא להשאיר את האינטרנט מופקר ופרוץ.

אך נראה, שהבעיה קשורה גם לתחום התמודדות מרכזי נוסף בתקופת הקיץ – הבטלה. כבר לימדונו חז"ל שהבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום גורר אחריו חטא. כשהאדם לא עוסק בכלום, זה מוביל אותו להתעסק ברבדים נמוכים וממילא לחטוא. איך מצליחים למלא תקופה כל כך ארוכה בתוכן? זאת המשימה המרכזית!

חייבים למצוא מסגרות לנוער ולהגיד להם: צאו לעבוד, לכו לטייל, לכו לסניף בני עקיבא, מצאו לכם מסגרות קבועות של לימוד תורה, המשיכו לעסוק בחסד, בנתינה. הדריכו בקייטנות.
אי אפשר רק לנסות לסור מרע ולא ליפול בקורי העכביש של הרשת, צריך גם ליזום טוב.
"אשריהם ישראל בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם" (מסכת ע"ז ח'). הרב בר שאול כתב בספרו מצוה ולב: "הלב אינו יכול להישאר ניטראלי, הלב הוא מקום צמיחה עשיר, אם אין אתה נותן בו זרע ברכה, הרי הוא קולט מן האוויר כל מיני מוץ ומצמיח קוצים וברקנים".

עלינו להדריך את הנוער להתחיל את היום בצורה מסודרת. ישנו הבדל גדול מאוד בין יום שמתחיל בתפילה במניין בשעה סבירה לבין יום שהחל ב'השכמה' סמוך לצהריים, יום מסודר עם מרץ מול יום שנמרח בלי משמעות ברורה. עלינו ללמדם – אל תתנו ליד המקרה לשלוט בזמן שלכם, תקבעו אתם את המסגרות, הגבולות והמטרות שבכל יום שלכם.
הפניה הזאת מכוונת גם למנהיגי הציבור בכל אתר ואתר. כל מי שקשור לנוער וכל מי שיכול להועיל, צריך להתכנס ולהקים מסגרות ברורות לנוער, מסגרות שיש בהם עוגן מוסרי, תורני וכמובן גם חוויתי. אי אפשר להשאיר את זה רק לנוער, חייבת להיות התארגנות מכוונת של המבוגרים בעניין הזה.

מי שכבר שקוע בתוך נגע האינטרנט צריך לפעול לפי הדרכת הרב קוק במוסר הקודש: "הידיעה הברורה מחוללת את הרצון". יש להבין ולהפנים על ידי הבירור, את עומק הבעייתיות בהיסחפות לאינטרנט – מה אני מפסיד מזה, לאיזה אדם זה הופך אותי ומהם הסכנות הטמונות בכך להווה ולעתיד.

בעזרת ה', הבירור הנכון יעורר את הרצון ואת הגבורה הנדרשת על מנת לא ליפול ברשת… וכשאדם מתעורר מלמטה, מסייעים לו מן השמים, למלא נפשו ורוחו בדברים טהורים וקדושים, המחיים את נשמתו באמת.

הרב עדי פלח, ראש הישיבה התיכונית 'אפיקי ארץ', אופקים

הנוער העובד

לא פשוט לעבור חודשיים וחצי של חופש גדול. ילדים ובני נוער רבים מחפשים מה לעשות עם עצמם, מעבירים את הזמן מול הטלוויזיה או המחשב, ובשאר הזמן משתעממים ולעיתים אף נגררים לדברים לא טובים. אחד הדברים שיכולים לעזור להם למלא את החופש זו עבודה. כהורים, כדאי לסייע, לְפַחוֹת לגדולים מביניהם, למצוא עבודה לחלק מזמן החופש. יש בכך כמה יתרונות: ראשית, זה יעזור להם למלא את הזמן הארוך העומד לרשותם. שנית, יוציא את הכוחות שלהם על משהו חיובי ופרודוקטיבי ולא על שטויות. שלישית, זו הזדמנות להתחנך לעמל כפיים ששכרו בצידו (מי יודע, אולי  יתחילו להעריך קצת יותר, את מה שאבא ואמא עושים בשבילם כל השנה…).

הבעיה היא שצעירים רבים מעונינים בעבודה אך פשוט לא מוצאים. בתחום הזה הביקוש עולה באופן משמעותי על ההיצע. לצורך העניין הורים יכולים להתאגד יחד כדי לחשוב בצורה יצירתית, ואף לרתום גורמי עזר מתוך הישוב, כדי לספק לילדים עבודה. יש המצליחים לארגן משהו במקום העבודה שלהם, לא פעם מוצאים דברים במסגרת היישוב (לצבוע את המועדון, גינון וכדו'), ויש גם כאלו (בעיקר בנות) שעושים קייטנות לילדים צעירים יותר. המשכורת שירוויחו כך אינה גבוהה, אך גורם מדרבן יכול להיות הבטחה של ההורים שעל כל שקל שירוויחו בעצמם לטובת מטרה חיובית (הוצאות רישיון, מסע לפולין) אנחנו נוסיף עוד שקל משלנו.

הרב יוני לביא, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה וחבר ותיק בצוות "לב אבות"

מידע אודות זכויות עובדים וחובות מעסיקים

מלצרית במסעדה רושמת הזמנה

"תעסוקטף" – הצעה לסדר

צביקה מור על עבודת נוער בחופש

רבים מבני הנוער שלנו מחפשים עבודה לחופשת הקיץ הארוכה והמייגעת. עם התבגרותם גם הם כבר מבינים  שכדאי להם לעשות משהו טוב עם עצמם בחופש, כדי שלא ימצאו את עצמם מטיילים רוב היום בין המחשב והטלוויזיה למקרר.

הזריזים המקדימים לחפש עבודה יכולים לבחור בין המקומות השונים כשההיצע עדיין רחב. חלק גדול של בני הנוער שלנו עדיין מתאמצים למצוא משהו לפחות כברירת מחדל – "העיקר שיהיה משהו". אלו ואלו מגיעים למקומות עבודה שלא תמיד מיישרים קו עם החינוך בבית ובישיבה התיכונית או האולפנה, ולא תמיד שומרים על זכויות העובד ובטיחותו.

גם לכם לא מתאים שהבת שלכם תמלצר בבית קפה שעובדי המטבח שלו ישמעאלים עם כישורים חברתיים חזקים? גם לכם לא מתאים שהבן שלכם יעבוד במשמרת ערב-לילה שתגמור לו את כל הבוקר וגם את תפילת הבוקר? מתאים לכם שביתכם וחברותיה תארוזנה מצרכי מזון לנזקקים במחסן ענק באזור התעשייה באשדוד עם מלגזות רצות הלוך ושוב, כשאין לכם מושג על אמצעי הבטיחות הנשמרים שם אם בכלל?

חשוב להזכיר כאן שרבים מאד מבנינו ובנותינו לא מוצאים כלל עבודה למרות מאמציהם הרבים. במיוחד אלו שגרים ביישובי יהודה ושומרון ובמקומות שהביקוש רב על ההיצע. מתבגרים אלו נשאבים לשמונה שבועות של חוסר מסגרת ומתקשים לעזור לעצמם למצוא תעסוקה הולמת. המשמעות היא לקום בוקר אחר בוקר כשאין באמת למה לקום. זה ודאי נכון, שגם מי שלא מצא עבודה ואכפת לו מעצמו, צריך למלא את סדר יומו בעשייה חיובית, אך השטח מדבר בעד עצמו. החבר'ה הופכים לריאקטיבים ועסוקים בהמתנה לטלפון או לסטטוס הבא בפייסבוק. העיקר שמישהו יפעיל אותם.

במאמרים הקודמים עסקנו בערך החינוכי העצום שיש בעבודה בגיל ההתבגרות. עסקנו גם בסיכונים והצבנו כמה תמרורי אזהרה ופתרונות, אך אין ספק שהקניית האחריות והעצמאות, האישית והכלכלית באופן יחסי עושה לילדינו אך טוב, כשאנו המבוגרים הסובבים אותם – הורים ומחנכים – מנחים אותם לפני ובמהלך ימי העבודה.

המתבגרים שלנו מחפשים עבודה ומתקשים מאד למצוא, ואנו ההורים שמשתוקקים לראות אותם עסוקים ומלאי עניין, מוצאים את עצמנו חסרי אונים כשהבן או הבת מצאו סוף כל סוף משהו, שאינו הולם את הכיוון החינוכי והרוחני שלנו. יהיו תמיד הורים ומתבגרים שיקדימו רפואה למכה וישריינו לעצמם מקום טוב כבר בפסח, אך מרבית ההורים אינם ערוכים לזה, ומתקשים למצוא מקומות הולמים. עלינו לזכור שנושא התעסוקה מטריד את מרבית בני הנוער שלנו, כמענה לשעמום הרב וכמענה להוצאותיהם הכספיות כמתבגרים ובמיוחד שיעורי הנהיגה. אין להם כבר קייטנות קיץ, והפעילות בסניפי תנועות הנוער, אם בכלל, אינה מכסה את השבועות הארוכים של חופשת הקיץ.

אם כך הם פני הדברים, יש צורך אמיתי למסד את העבודה של הנוער הדתי ולהכניס אותה כחלק מהרגולציה של החינוך הממלכתי-דתי, כלומר לתוך התוכנית בת השנתיים פלוס המכונה "חמ"ד של חופש". ב"ה קורים דברים טובים מאד בשנתיים האחרונות בחמ"ד הכוללים אפשרויות לילדים ונוער בחופשת הקיץ. ועם כל זאת, טרם הוקם גוף בחמ"ד שירכז את נושא התעסוקה של בני הנוער בקיץ.

מרכז התעסוקה לנוער של החמ"ד – ה"תעסוקטף" – יהווה חברת השמה בקנה מידה ארצי לנוער הדתי לאומי. להבדיל מיתר חברות ההשמה, ה"תעסוקטף" תהיה חברת השמה חינוכית, מתוך ראייה כוללת של חופשת הקיץ כחלק משנת הלימודים ומאחריותנו החינוכית על ילדינו. כביכול, החמ"ד יכלול שתי מסגרות או שתי מערכות עבודה תחתיו – זו המוכרת של שנת הלימודים בבתי הספר, וזו החדשה של חופשת הקיץ ואולי גם יתר החופשות.

המרכז יקשר בין בעלי העסקים ובין בני הנוער הצמאים כל כך לעזרה והכוונה בנושא זה. ועדה חינוכית של החמ"ד תקבע את ערכי הליבה של מקומות העבודה שיוכלו להירשם במרכז, באופן שתהיה הלימה בין ערכי החמ"ד לאפשרויות התעסוקה שיוצעו לנוער. המרכז ינטר את העבודות הרלוונטיות לבני הנוער ע"פ קריטריונים של מין, גיל, סוג העבודה וקושיה, וישאף להיות אבן שואבת לבעלי עסקים רלוונטיים. המרכז יוכל לכלול גם מקומות להתנדבות, ואולי אף להתנות מראש את הזכייה במקום עבודה בהתחייבות להתנדבות כל שהיא בחישוב שעות לפי מפתח מסוים.

עם חשיבה מוקדמת ושיווק טוב ואינטנסיבי ניתן יהיה להפנות את בני הנוער למקומות החשובים לנו כהורים ומחנכים. למשל, למקומות בעלי עדיפות לאומית. אלו יכולים להיות מקומות עבודה בהתיישבות, בערי הפיתוח, בבניין (כמה רצפים יהודיים אתם מכירים?…) ועוד.

לאחר שתיים שלוש חופשות קיץ בהן המרכז עובד, ניתן יהיה למפות את מקומות העבודה המועדפים על בני הנוער ולגייס בעלי עסקים נוספים למרכז. ובכלל, ניתן יהיה ללמוד הרבה מאד על הנוער שלנו במיוחד אם נדע מראש מה חשוב לנו ללמוד עליהם כדי שנוכל לעזור להם ולנו להיות יותר טובים.

המרכז יבחר בקפידה את העסקים שייכנסו לרשימה הלבנה שלו, לאחר שיעמדו בקריטריונים מחמירים של דאגה לזכויות הנוער העובד, לבריאותו הפיזית והנפשית ולא פחות מזה הרוחנית. המרכז יפרסם את העסקים שנבחרו על ידו, וידאג למענק מיוחד ולתו תקן חברתי לאלו שעמדו בהתחייבויותיהם כלפיו. המרכז ישאף ליצור מצב בו בעלי עסקים "נלחמים" על מקומם ב"תעסוקטף", ויוצאים מגדרם על מנת לסייע לנוער, ומאידך יהווה ברירת המחדל של הנוער הדתי לאומי בחיפוש עבודה לקראת חופשת הקיץ.

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD,

052-6070954 more-lanoar.co.il

 

עוד על תעסוקת נוער:

אודיו:"הורות והתבגרות" בנושא: לימודים, עבודה, כסף . בתי בת ה-17 רוצה לעבוד במלצרות כמו חבריה, אבל העבודה בשעות מאוחרות ופוגעת בלימודיה. מה לעשות? על יתרונות התעסוקה בתקופת הלימודים, וכמה הצעות פרקטיות.

כל זכות – תעסוקת נוער – הפורטל מרכז את הזכויות המגיעות באופן ייחודי לבני נוער העובדים באופן קבוע או בזמן החופשות מבית הספר.

חוברת מידע לבני נוער על תעסוקה בחופש / משרד הכלכלה והתעשייה –  מעודכן אפריל 2016. תקציר על זכויות בני נוער: גיל העסקה, מסמכים ואישורים, שעות עבודה, הפסקות, עבודת לילה, רישום שעות העבודה, שכר המינימום לבני הנוער העובדים, נסיעות לעבודה ועוד.

עוד על החופש הגדול:

אודיו:הורות והתבגרות: ארגונים המפעילים פעילויות לנוער במהלך החופש . על פעילויות מיוחדות לימות החופש, מעבר לפעילויות המופעלות ע"י תנועות הנוער: ארגון 'לאורו נלך' – מרכז חינוכי להתנדבות, מחנה תורני בישיבות כרם ביבנה וברכת משה (מעלה אדומים)

החופש הגדול בפתח – תקופה של בחירה . חינוך לבחירה בתקופת החופש הגדול

פרשת חוקת

1. "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" (במדבר כא, כז)

 

שאלה לדיון: חשבון, אנגלית, מדעים

מה דעתכם על לימודי המתימטיקה ושאר מקצועות החול? האם נחוץ לעסוק בהם או שעדיף ללמוד רק מקצועות קודש? האם מטרתם של לימודי החול היא לשרת את לימודי הקודש או שיש בהם ערך בפני עצמם?

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הרב יהודה לוי, שערי תלמוד תורה עמ' רצג, רצד:

לימודי החול נחוצים לנו על מנת להגיע להבנה ולעומקים רבים יותר בלימוד התורה, ולכן יש להקדים וללמוד את לימודי החול ומשם לעלות בסולם לימוד התורה.

"הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם (בראשית רבה א, א), כלומר מטרת בריאת העולם הייתה לאפשר קיום התורה. ואם כן, לימוד התורה הוא בעצם לימוד ההוראות איך להשתמש בעולם, מה לעשות בו. לימוד כזה דורש הכרת העולם. לא יעלה על דעת איש לנסות ללמוד הוראות שימוש של מכונה מורכבת מבלי לעיין בו בזמן במכונה עצמה ולהכיר אותה, יחד עם לימוד ההוראות. כמו כן, הסברה נותנת שכל מי שלומד את התורה צריך להכיר את העולם אליו שייכים דברי התורה.. ובכדי להעמיק בידיעת התורה צריכים להעמיק גם כן בידיעת העולם. וכתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"א פ' לד): "אי אפשר… בהכרח למי שירצה השלמות האנושי, מבלי התלמד תחילה במלאכת ההיגיון, ואחר כך בלימודיות על הסדר, ואחר כן בטבעיות, ואחר כן באלוקיות". ובצורה עוד יותר ברורה בדברי מהר"ל (נתיבות עולם, נתיב תורה פי"ד): "מזה נראה כי יש ללמוד חכמת האומות… שהיא מן השי"ת… כי החכמה הזאת היא כמו סולם לעלות מזה אל חכמת התורה"…

גם המהרש"א (הוריות י.) כותב שהחכמות דרושות כהקדמה ללימוד התורה…

כנראה צריכים אנו לחכמות הללו כדי להגיע למדרגות היותר גבוהות של ידיעת התורה. וכן אמר הגר"א (ר' ברוך משקלוב, ס' אוקלידוס, האג, תק"מ, בהקדמה): "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד".

 

  • הנצי"ב, "הרחב דבר" על פרשת האזינו:

לא ניתן לגדול בתורה ובחכמת החול בו זמנית. לכן חשוב ללמוד תורה בתחילה, להוסיף על גבי זה לימודי מוסר והליכות, ורק אחר כך ללמוד את חכמת החול.

אי אפשר לקוות להשיג מעלת התלמוד וחכמת הטבע יחד, אם לא שיקדים עמל התלמוד הרבה, ואחר שכבר עמל ומצא כדי מידתו, אז יכול להיפנות גם לשערי חכמות, ויהיו שניהם שמורים ומתקיימים בידו. והרי זה האדם דומה לעץ מאכל, שכמו עץ מאכל גידולו וטובו משתלם בשלושה דברים: גשם, טל ושמש, ושלושה אלה לא ביחד משתמשים לטובת הפרי, אלא מתחילת גידול הפרי העיקר הוא הוא הגשם המרובה וכו' , ואין הטל והשמש מועילים אז כלל, עד שגדל הפרי ונצרך להמתיקו, אז טוב שיבוא הטל לרככו ולהמתיקו, ואחר כך בא השמש וממתיקו יותר. מה שאין כן בעוד לא גדל כל צרכו בגשם, אין השמש מועיל כלל, ולא עוד אלא אפילו הטל הבא לרכך, בא השמש ומגביהו וממשיכו מן הפרי, כך האדם המעלה גדל על ידי התלמוד שנמשל למטר, וע"י הבנת המקרא שהוא דברי אגדה ונמשל לטל, מגיע למוסרים טובים ואיך להתנהג בהליכות עולם ולהגביה הנפש, וע"י חכמת הטבע שנמשל לשמש, כמבואר בקהלת מה יתרון לאדם שיעמול תחת השמש,,, מגיע לכבוד לפני אומות העולם ולעשות גדולות בישראל. אבל סדר הגידול העיקר הוא הגשם, ואח"כ טוב בדברי אגדה שנמשל לטל, ואח"כ טוב להמתיק עוד כוחו ע"י חכמות חיצוניות שהוא השמש. מה שאין כן בעוד לא גדל בלימודו, אין חכמה חיצונית מועיל למעלת כבוד הישראלי כלל, ולא עוד אלא אפילו לימוד המקרא והעיון בו שנמשל לטל, באים חכמות חיצוניות ומגביהים המוסר היוצא מהם, ומטים המקראות לעקלקלות.

 

  • הראי"ה קוק, אורות התורה פרק ו' א:

לימודי הקודש מזרימים חיות לכל מהותו של האדם כמו שהדם מתפשט בכל הגוף. לעומת זאת, לימודי החול מחיים רק את אותו חלק ספציפי שהלימוד מכוון אליו. זהו ההבדל מבחינה כמותית בין לימודי הקודש ללימודי החול. מלבד זאת ישנו כמובן הבדל עצום מבחינה איכותית בין שני סוגי הלימוד.

מה שלומדים בקדושה, מתעדן על ידו הרצון והשכל ביחד, והאורה האלוקית באה ממקור העצמי של הנשמה וממלאה את כל הווייתה, והחיים הרוחניים מתפשטים על כל קצות המהות, כדרך שמתפשט הדם במרוצתו לכל קצות הגוף. אבל כל לימוד חילוני, מכל מדע בעולם, אינו מחייה כי אם אותו החלק המיוחד שהוא מכוון אליו. וזהו יסוד ההבדל שבין קודש לחול מצד הכמותיות, לבד מההבדל, היותר נשגב באין ערוך, שמצד האיכותיות.

 

  • לבקר בהיכלו, שערים לדמותו של הרב בן ציון חיים פריימן, עמ' 82-83:

לכיתתנו בישיבת "נתיב מאיר", שהחלה את לימודי התיכון בשנת תשכ"א וסיימה בשנת תשכ"ד, היה הרב מגדלור של מידות טובות, ענווה, צדיקות, ואמת ללא כניעה לרוחות מצויות, מתאר הרב יחזקאל פרוכט.

זכורני כשלמדנו במסכת בבא קמא בפרק שלישי ב"תוספות" את דרך מדידת האלכסון, ישבתי עם החברותא שלי, אלי רוט, והרב בן ציון פריימן ניגש אלינו ב"סדר ערב" ושאל להתמודדותנו עם ה"תוספות".

אלי רוט, שהיה חזק במתמטיקה, השיב לו: "הרי זה פיתגורס מפורש!".

שאל הרב פריימן: "מי זה פיתגורס?"

אלי הזדרז ועלה לחדרו ברחוב הפסגה 14, שהיה מעל בית המדרש (בית המדרש שכן במקלט של אותו בניין), הביא לרב את ספר הגיאומטריה שהיה מצוי באותם זמנים – ספרו של לדיז'נסקי – הנדסת המישור, והראה לו מהו משפט פיתגורס. הרב דפדף בספר מן העמוד הראשון ועד לאחרון במהירות של בערך שתי שניות לעמוד, ולא פסח על שום עמוד. משסיים לאחר כמה דקות, אמר:

"זהו ספר חשוב, כיון שהוא עוזר ללימוד התורה".

עוד באותו ערב, כשהסתיים ה"סדר", ועלינו לחדרים על מנת להכין את שיעורי הבית במקצועות החול, הסתובב הרב פריימן כדרכו בין החדרים ושוחח עם התלמידים. והנה, הפעם סייע הרב לאלו אשר התקשו בפתרון בעיות בגיאומטריה…

 

 

 

 

2. "שמעו נא המורים" (במדבר כ, י)

רמב"ם (שמונה פרקים, פ"ה): חטאו ע"ה הוא שנטה לצד אחד מקצוות ממעלות המידות והוא הסבלנות, כאשר נטה לצד הרגזנות, באומרו שמעו נא המורים, דקדק עליו השי"ת שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חילול השם, מפני שמתנועותיו כולם ומדבריו היו למדים והיו מקווים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות, ולא תבוא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש…

 

שאלה לדיון: כעס

מה גורם לנו לכעוס? מהן ההשלכות של מידת הכעס?האם ישנם מצבים בהם מותר ורצוי לכעוס? כיצד ניתן להתמודד עם מידת הכעס?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • ד"ר מרים אדהאן, שיטת אמ"ת:

מצב רוח של עוינות, מחפה לעיתים קרובות על חוסר אונים. הוא מקנה לאדם תחושת כוח. מכיוון שהוא מרגיש בושה, הוא מעוניין לבייש אחרים. הוא מעוניין לספק את רצונותיו מהר ובקלות, מבלי להשקיע זמן ומחשבה בפתרון בעיות בהיגיון ובסבלנות.

אדם צריך להיות כן עם עצמו. אם הוא התפרץ, עליו להכיר בכך שהיה זה הוא ש"הכעיס את עצמו" כתגובה להתנהגותם של אחרים, או לא הצליח לפעול באופן הנכון על מנת לפתור את הבעיה קודם לכן. מובן מאליו שיש מקרים בהם המציאות מחייבת התנהגות תקיפה או הפעלת כוח במידת מה, במטרה להגן על חיי אדם, אולם המקרים הללו נדירים יחסית. אדם שמרגיל את עצמו להימנע ממצב רוח רע כאשר הוא נתקל בדברים פעוטים ומרגיזים, יפעל קרוב לוודאי באופן יעיל יותר במקרים שמחייבים התנהגות תקיפה והחלטית. אדם שמתרגל לעצור את עצמו עוד לפני שהוא נכנס למצב רוח רע, ימצא את עצמו נוהג בבני אדם ביתר עדינות וטוב לב.

מצב רוח של עוינות, מחפה לעיתים קרובות על חוסר אונים. הוא מקנה לאדם תחושת כוח. מכיוון שהוא מרגיש בושה, הוא מעוניין לבייש אחרים. הוא מעוניין לספק את רצונותיו מהר ובקלות, מבלי להשקיע זמן ומחשבה בפתרון בעיות בהיגיון ובסבלנות. בני אדם רבים אינם מוכנים להכיר בעובדת היותם חסרי אונים כלפי אחרים, ואפילו באופן זמני, או באי יכולתם להשיג את כל מה שהיו רוצים להשיג. הם נוטים לחשוב שפשוט לא הפעילו די כוח. לעיתים שימוש בכוח הוא אכן הדרך הטובה ביותר להבטיח עשייה חיובית, אולם אין להפוך אותה לשיטה קבועה בהתייחסות לזולת. שימוש כוח ממכר. ברגע שאדם מתחיל להשתמש בכוח, במיוחד על ילדים, קשה יהיה לו להפסיק. היות שקשה מאד לוותר על ההנאה המופקת מתחושת העליונות ומסיפוק השאיפות האנוכיות במהירות.

 

  • הרבנית אורה רבקה וינגורט, אור הלבנה עמ' 92-93:

כשאנחנו כבר במצב בו 'עלה הכעס בחלוננו' אין כל כך לאן לברוח. כאשר אנחנו כבר כועסות צריך לנסות לעצור את הכעס (ומהר!), ובנוסף עלינו למצוא דרכים לפנות את ה'פסולת הרגשית' הזו, בלי לשפוך אותה על ראשו של מישהו אחר

הוא אורב לנו בכל רגע ובכל מקום,

מאיים להשתלט עלינו ולקחת אותנו בשביו –

דקה לפני הדלקת נרות, ובמנוחת הצהרים בשבת.

בעת קטטה בחדר הילדים, ותוך כדי פטפוטי תלמידים.

הכעס(ססססססס…).

האמת היא, שהמשפט הפותח הוא קצת מטעה. הלוואי והיה זה איזה יצור מבחוץ! איום ככל שהוא יהיה, היה הדבר מאפשר לנו להתחמק ממנו בצורה כזו או אחרת. הבעיה היא, שהכעס מאיים עלינו מבפנים, עמוק בפנים, אי שם ממעמקי הבטן. נכון, אולי אנחנו לא תדיר במצב של 'שוברים את הכלים ולא משחקים', אבל לפעמים מספיקה לנו שבירת צלחת, כדי שנצא משלוותינו, בלשון המעטה. בספר "שטיפה זורמת" מגדיר דוד בן-יוסף שבעה שלבים בתופעה שאנו קוראים לה כעס, והם: הרהור, הבהוב, נצנוץ, הצפה, התלקחות, התפרצות והשתוללות. אז נכון, שכאמור, אנו לרוב לא משתוללות מכעס כמו ילדים בני שנתיים, אבל רובנו חוות דרגה כזו או אחרת של כעס באופן יום-יומי.

מה שמוסיף אש למדורה, זה הכעס שלנו על עצמנו על זה שאנו כועסות. כלומר, זה לא שאנו רוצות לכעוס, אנו יודעות שהכעס הוא שורש כל הרע וכו', אבל תכל'ס זה קורה לנו וזה מתסכל.

על פי גרסת האריז"ל לספר יצירה, הקב"ה לקח את האות ע' עם כוח ה"רוגז", ועל ידם הוא יצר את חודש טבת בשנה, וכן את מזל הגדי ואת איבר הכבד בגוף האדם. הדברים כמובן עמוקים ורחבים, ואנו רק ננסה להתבונן מעט במהותו של הרוגז-הכעס, ולהציע כמה כיוונים ישנים בלבוש מחודש, כדי לנסות ולהמשיך לעבוד על המידה הזו.

דבר חשוב שעלינו לזכור הוא ש"אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו…", וכנראה שהכלל הזה נכון לא רק בקשר לאחרים אלא גם לעצמנו – כלומר, כשאנחנו כבר במצב בו 'עלה הכעס בחלוננו' אין כל כך לאן לברוח. כאשר אנחנו כבר כועסות – צריך לנסות לעצור את הכעס (ומהר!), ובנוסף עלינו למצוא דרכים לפנות את ה'פסולת הרגשית' הזו, בלי לשפוך אותה על ראשו של מישהו אחר… מה שכנראה עדיף זה לא להגיע בכלל לזירה, וזה יקרה רק ע"י 'גשטאלט' שונה לחלוטין. זה כמו להחליף דיאטה מראש, ולהתעמל כראוי יום-יום כדי שלא נחלה (ונצטרך לקחת תרופה).

נשתמש באות ע' שהוזכרה לעיל כמילת מפתח, אך לא כאות, אלא במשמעותה – איבר העין, והפונקציה שלה – הראיה. נבחן שלושה היבטים של הראיה: פרספקטיבה, אלטרנטיבה והתבוננות. ע"י שינוי בצורת ההסתכלות, ננסה להגיע לשינוי בצורת החשיבה שלנו.

פרספקטיבה – תחושות רבות גואות בסיטואציות מסוימות. הידיעה שבטווח ארוך יותר הדברים עלולים להראות אחרת לגמרי, הוא סוג של 'אריכות אף' שיכולה להרגיע. כרגע הילד שלי דומה כמעט ל…, אבל בכל המכלול של מי שהוא, ומי שהוא יהיה, ההתנהגות ה'משגעת' שלו מתגמדת.

אלטרנטיבה – ישנו משל עממי על שלושה עיוורים שמיששו פיל והתווכחו אם פיל הינו קשה ודוקר, שומני ועבה, או רך ושעיר… ישנן דרכים חילופיות לפרש את מראה עינינו. דיון לכף זכות, ו"כניסה לנעליו של השני", הינן דרכים לפתוח את עצמנו לקבלת פרשנויות 'פחות מסעירות' לאירוע שלפנינו.

התבוננות – כאן דרוש אימון רב של העיניים, אמון של אמונה. אם אנו נאמין באמת שה' משגיח עלינו בהשגחה פרטית, ועוד יותר מזה ש"גם זו לטובה", נמצא את עצמנו מקבלות ב'זרועות פתוחות' אירועים בלתי נעימים, היות וזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו עכשיו, ואולי המרכיב ה'לא-נעים' הוא כמרירותה של התרופה או קריאה של הקב"ה להתקרב אליו. אמונה פירושה הכרה שלי בכך שהקב"ה מנהל את העולם, וממילא אף אדם לא יכול לעשות לי משהו מבלי שה' גזר על כך. ההכרה בשלטונו של ה' בעולם, מפקיעה אותי מהיות שליטת העולם… הרבה פעמים אנו מתעצבנות כשמשהו 'לא הולך' בדיוק כמו שאנו תכננו או רצינו שהוא 'ילך'. המחשבה שדברים צריכים לקרות כפי ראות עינינו, היא בעצם תוצאה של המידה הלא נעימה הנקראת 'גאווה', שהיא שורש הכעס, והיא נובעת מחוסר אמונה חושית.

 

  • רמב"ם, הלכות דעות, פרק שני הלכה ג':

הכעס היא מידה רעה מאד ואין ללכת בה בדרך האמצע (כפי שממליץ הרמב"ם במידות אחרות), אלא להתרחק ממנה עד לקצה. במצבים בהם רוצים להביע כעס על מטעמים חינוכיים, יש לעשות זאת רק מן השפה ולחוץ, ולא לכעוס באמת.

וכן הכעס מידה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר. וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור, אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה.

 

שאלה פותחת – דיון בסגנון קצת אחר

"אז ישיר ישראל את השירה הזאת" (במדבר כא, יז)

איזה שיר אהוב עליכם במיוחד? מדוע?

מתי הרגשתם צורך לשיר שירה לה'?

 

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

דיבור / הרב אלישע אבינר. 'ודברתם אל הסלע' – דרך חדשה לחינוך ´סלע´ מתבגר.

פותחים שולחן – לפרשת חוקת

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת חוקת

פרשת קורח

1. "ויפלו על פניהם ויאמרו א-ל אלוקי הרוחות לכל בשר וכו' " (במדבר טז, כב)

 

 

שאלה לדיון: לרצות להתפלל

כיצד לדעתכם ניתן להפוך את התפילה ממעמסה לרצון? איך נצליח להתייחס לתפילה כמתנה – עניין שאנו חושקים בו, ולא כעוד משימה שיש לסמן עליה וי?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הראי"ה קוק, עולת ראיה, ענייני תפילה, הדרכת התפילה וחלקיה:

לפני התפילה עלינו לצייר לעצמנו כמה נפשנו חלושה ורחוקה מהקדוש ברוך הוא, וכמה כבד לנו בלעדיו. כך יתעורר בנו הרצון והצורך לשפוך את שיחנו לפני אבינו שבשמים. באופן זה התפילה תהיה עבורנו הזדמנות להתחזק ולהוסיף כוח, במקום לחוש כי היא מכבידה עלינו. 

"רבי אליעזר אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מאי קבע, אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא, כל שתפילתו דומה עליו כמשאוי." לפני התפילה צריך להיות ציור הנפש כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות, הרחוקים ממושגי השלמות ואור פני מלך חיים, ורק בזאת תיגול מעל  ליבה המשא אשר יכבד עליה, בשופכה שיחה לפני יוצרה ואביה שבשמים. ובזה תוסיף אומץ ותחת רוח כהה תעטה מעטה ששון ורוח חדשה בעוז וחדוות ה' תהיה עומדה. אבל כשחסר הציור האמתי הזה, ותחת אשר מתכונת התפילה הראויה היא להוסיף אומץ ולהחליף כוח בנפש ורגשותיה, עוד תוסיף ליגעה, אין זאת צורת התפילה השלמה. שהיא צריכה לבוא מצד הרגש הפנימי, ולא מצד קביעות חובה חיצונית, שאז בהכרח תהיה דומה כמשאוי.

 

  • ריה"ל, ספר הכוזרי, מאמר ג, ה:

החסיד אינו מתייחס אל התפילה כאל עניין שבשגרה. הוא מצרף אל מילות התפילה מחשבה וכוונה. בדרך זו, הופכת שעת התפילה עבורו לגרעין הזמן ופריו, לחלק התמציתי ביותר של יומו. הוא מצפה לרגע בה יוכל לעמוד בתפילה ולהידבק בקדוש ברוך הוא, וככל שהוא מתרחק מן התפילה הוא מרגיש כבדות בנפשו.

אין תפילת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל, כשירת הזרזיר והתוכי, אלא כל מילה מחשבה עמה וכוונה בה. בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה, כי על ידה הוא מדמה אל העצמים הרוחניים ומתרחק מן הבהמיים. וכשם שהיו לו שלוש עיתות התפילה שבכל יום – פרי יומו ולילו, כך יהיה לו יום השבת לפרי השבוע, כי יום זה מזומן להידבקות בעניין האלוקי. וכל עבודת החסיד היא ב'שמחה' ולא בכניעה – כמו שבארנו למעלה.

והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף, שכן תפילת אדם טובה לנפשו, כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעודת לילה. אולם ככל אשר תתרחק שעת התפילה תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה… אך בשעת התפילה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים, ומכין אותה לקראת העתיד.

 

  • שיחות נבחרות מליקוטי מוהר"ן תניינא, צז, צח:

בתפילות המסודרות עם הנוסח הקבוע ישנה התגברות של מניעים שונים המעכבים אותנו ומנסים לפגוע בהתעוררות הלב, אולם בשיחה שאדם עורך בינו לבין קונו מעבר לנוסח הקבוע, אין מניעים אלו קיימים וניתן להגיע דרכה להתעוררות הלב. כמובן שהשיחה אינה באה להחליף את התפילה הקבועה, אלא להוסיף עליה. כמו כן, הדיבורים עצמם, יש להם כוח לעורר את הלב אף אם נדמה לנו שליבנו אינו משתוקק כעת לקדוש ברוך הוא.

עוד שמעתי בשמו לעניין מעלת השיחה בינו לבין קונו, שאמר שעל תחינות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שהם יודעים מהם מכבר. כמו, למשל, על הדרך הכבושה, הידוע ומפורסם לכול, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר. אבל כשהולכים בנתיב ודרך חדש, שאינו נודע עדיין, שם אינם יודעים לארוב שם כלל. כמו כן לעניין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם עצמו בינו לבין קונו, הוא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מליבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב. ואף על פי כן הזהיר מאד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות, כמבואר בדברינו כמה פעמים.

עוד אמר לעניין התחזקות בהתבודדות ותחינות ובקשות, כי הדיבור יש לו כוח גדול לעורר את האדם, אף על פי שנדמה להאדם שאין לו לב, אף על פי כן כשידבר הרבה דברי התעוררות ותחינות ובקשות וכיוצא, זהו בעצמו שמדבר, הוא בחינת התגלות התעוררות ליבו ונפשו לה' יתברך, בבחינת (שיר השירים ה): "נפשי יצאה בדברו", שהדיבור בעצמו הוא התגלות הנפש והלב. ולפעמים על ידי שידבר הרבה, אף על פי שיהיה בלא לב כלל, אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ובנפש. והכלל, כי הדיבור בעצמו יש לו כוח גדול.

 

 

 

 

2. "כי כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו?" (במדבר טז, ג)

 

שאלה לדיון: הבדלי מעמדות

האם לדעתכם התורה דוגלת בשוויון מעמדות או בהעמדת דרגות שונות בעם ישראל?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הרב שלמה ריסקין:

בדתות אחרות ישנו הבדל ברור בין המעמדות השונים, בין כוהני הדת לבין אלו שאינם כאלה. אצלנו היטשטשו הגבולות הללו. כולנו חלק מהתפילה, ולא משנה מהו המקצוע בו אנו עוסקים. כולנו עטופים בטליתות ונראים ככוהנים.

היכנסו לבית כנסת בשבת רגילה: האדם המוביל את התפילות עשוי להיות הקצב המקומי. אדם אחר, רוקח במקצועו, פותח את ארון הקודש. השלישי אדריכל, קורא לאנשים לעלות לתורה, ומי שקורא את פרשת השבוע הוא אולי נער מתבגר. בתי כנסת רבים אף אין רב רשמי. בדתות אחרות יש הבחנה ברורה בין כוהני הדת לבין אלו שאינם כאלה. אבל אצלנו היטשטשו ההבחנות האלה. כולנו חלק מהתפילה. עם של כוהנים אנו. נסו לבקש מאדם שאינו יהודי, הנכנס לבית הכנסת כאשר כל הגברים עטופים בטליתותיהם והם מתנועעים בתפילה בעיניים עצומות, להבחין בין האנשים הרגילים לבין כוהני הדת. הוא לא יהיה מסוגל לעשות זאת, משום שכולנו נראים ככוהנים.

 

  • שפת אמת, פרשת קורח תרס"א:

הקדוש ברוך הוא נתן לישראל שתי קדושות. הקדושה הבסיסית יותר שייכת לכל ישראל ואין בה הבדלי מעמדות. הקדושה העליונה יותר לא ניתנה לכולם באופן שווה (כדוגמת קדושת הכוהנים), ואליה עלינו לנסות להעפיל כפי יכולנו. קורח ביקש להישאר בדרגה הבסיסית של הקדושה מבלי שתהיה לו נגיעה בקדושה העליונה יותר.

בפסוק כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו. בוודאי גם דברי קורח אלו אמת כי כל העדה כולם קדושים. אבל איתא שנתן הקב"ה לישראל שתי קדושות… וקדושה זו של כלל ישראל היא קדושה אחת. אבל בקדושה שלמעלה לא היה חלק לקורח ועדתו, ובזה כתיב ויבדל אהרן להקדישו קודש קודשים, אם כן הן שתי קדושות. וכמו כן תרומת מעשר, מעשר מן המעשר. העשירי קודש, ממילא מעשר מן המעשר הוא קודש קודשים. וקדושה זו היא מתנה מן השמים…

וקורח ועדתו בוודאי ידעו כי קדושת משה רבנו עליו השלום למעלה, אבל אמרו לא נעלה, ורצו להידבק במדרגה שלמטה. וזהו שנאמר ומדוע תתנשאו. מאחר שראו שהעדה אין יכולים להתמשך אחר מדרגות משה רבנו עליו השלום. אבל באמת הכול היה על פי הדיבור וכך רצונו יתברך שמו, שיהיה לבני ישראל חלק והתקשרות גם בקדושה שלמעלה, הגם שאינו בשלמות לפי מעשה התחתונים. ועל זה נאמר הווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים…

 

  • הראי"ה קוק, אורות התחיה ד:

כשם שאדם פרטי, המתקרב לקדוש ברוך הוא, עושה זאת באמצעות כוחותיו הנעלים יותר ולא באמצעות נטיותיו השפלות, כך בגוף האומה, זקוקים אנו לחלק עליון יותר, לכוהנים היודעים את ה' באמת, על מנת לקרב את האומה כולה לקדוש ברוך הוא.

כשהאדם הפרטי מתקרב לאלוקים איננו מתקרב על ידי כוחותיו הפחותים, על ידי נטיותיו השפלות, כי אם על ידי העליונות שבקרבו. והצד העליון שבו ממשיך את הכול לצד החיים הבהירים האלוקיים. כן גם האורגן הלאומי, וגם האנושי, איננו ראוי ואיננו יכול להתקרב אל האלוקים בקוטנו, בכוחותיו הדלים, בהרגשותיו המהוממות ומטורפות בין גלי חיי החושים הטורפים אותו. אור האלוקים של  הקטנים מתקטן, ועל ידי השפעתו החוזרת מתקטן העולם כולו ומתדלדל.

לכן מאציל האדם חלק עליון מקרבו, מקרב קבוציו, לשם התקרבותו כולו לאלוקים. הכהן החסיד העליוני, המלא חסד ודעה עליונה, הוא יודע את האלוקים באמת, ועל סמך דעתו והרגשתו העליונה נסמך הוא העם כולו…

לעשות את האומה כולה כוהנת, בלא הדרגה, כולה חכמה, נזירה ויודעת אלוקים… זה אי אפשר כעת…

 

 

 

שאלה פותחת – דיון בסגנון קצת אחר

"ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" (במדבר יז, כג)

אנו עומדים בסיומה של שנת הלימודים בה עמלתם בתחומים שונים.

אילו פירות קצרתם בסיומה של שנה זו? על מה עמלתם במיוחד במהלך השנה ושמחתם עתה לראות את הפירות?

איזה פרח גיליתם בעצמכם שלא שמתם לב לקיומו קודם לכן?

 

 

 

 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת קורח

 עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת קורח