כל הפוסטים מאת levavot

פרשת במדבר

1. "איש על מחנהו ואיש על דגלו" (במדבר א, נב)

 

שאלה לדיון: כולם יחד או כל אחד לחוד

לכל שבט במדבר היה דגל משלו בצבע שונה. כיצד לדעתכם צריך איש החינוך (מורה בכיתה, מדריך בסניף, הורה) להתייחס לקבוצה עליה הוא אחראי? האם עליו לשים דגש על "גאוות היחידה" ולעסוק בעיקר במכנה המשותף לכל החניכים, או שעליו לשים דגש על כל פרט ופרט ולחזק בעיקר את הייחודיות של אחד ואחד?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • אורה רבקה וינגורט, אור הלבנה עמ' 234:

מצד אחד יש להיזהר שהאחדות לא תטשטש את הגוון המיוחד שיש לכל אחד, ומצד שני אין לתת למחיצות ולהבדלים להפריע לנו להכניס את כולם למעגל האחדות השלם של כלל ישראל.

בעיסוק ב'אחדות ישראל', ייתכן ואנו לפעמים מחליפים את המושג ב'אחידות ישראל', ולא היא: "האחדות אין משמעה בשום אופן איבוד הנקודות המיוחדות לכל קבוצה, יש לשמור על הייחוד, תוך כדי אהבה ואחווה ושלום ורעות בין הקבוצות השונות. זוהי האחדות האידיאלית" (האדמו"ר מטאלנא, "המה ינחמוני", דברים עמ' 201). והוא מוסיף שם: "צריך להזהר מאוד בשני הקצוות: לא להתאחד עד כדי מיזוג העלול לטשטש את המחיצות שהן כה חשובות. ומצד שני, לא לתת למחיצות ולהבדלים להפריע לנו להכניס את כל גווני הקבוצות אל תוך מעגל האחדות השלם של כלל ישראל". מקור לדברים הללו ניתן לראות בתיאור התורה לצורת החנייה של בני ישראל במדבר. תיאור זה, אגב, מופיע בפרוטרוט בפרשת במדבר, פרשה הנקראת תמיד בשבת שלפני שבועות. עובדה זו יכולה גם היא להעיד עד כמה דברים אלו הכרחיים בשביל לקבל את התורה. מתיאור התורה עולה, כי חניית בני ישראל היתה באופן של "איש על מחנהו ואיש על דגלו". עם ישראל מורכב מקבוצות רבות – שבטים. לכל שבט דגל משלו, עם צבע שונה, ולכל שבט גם מקום חנייה מיוחד, המוקצה רק לו. דבר אחד מאחד את כל הקבוצות הללו – החנייה מסביב למשכן. עבודת ה' היא המרכז סביבו סובבים חייהם של כל ישראל, אך הכיוון אליו כל אחד פונה כדי לשאת את פניו לכיוון הקודש – שונה בהתאם למיקומו.

סוד זה של שבטי ישראל גילה יעקב אבינו, כאשר ברך אותם לפני מותו. הכתוב אומר "איש כברכתו ברך אותם" (בראשית מט, כח), וכל שבט קיבל ייעוד ואפיון שונה בהתאם לשורש נשמתו ("אור החיים" שם). עם זאת, כפי שמדגיש רש"י(שם), יעקב כלל את כולם, זה בברכתו של זה, לאמר – חייבת להיות הפרייה הדדית והתכללות של הזרמים השונים, על מנת שהברכה תהיה שלימה.

 

 

  • אדמו"ר מפיאצסנא הי"ד, הקדמה ל"חובת התלמידים":

החינוך אינו צריך לבוא מלמעלה למטה באופן אחיד לכולם, אלא צריך לבוא בדרך של הרכנת הראש אל החניך וגילוי הנשמה הייחודית הטמונה בו.

שלמה המלך, לא את תכלית החינוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביא אל "גם כי יזקין לא יסור ממנה", אלא גם את האופן והאמצעי איך לבוא אליו, ביאר לנו במילים: 'חנוך לנער על פי דרכו' – שזה הוא העיקר. כי המצווה והמרגיל בלבד, אינו צריך ליתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו', עליו רק לצוות עשה כך וכך ודע לו. גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד ציווי אחד: עשו כך וכך, כי לא בתלמיד ובבן, רק בו – במצווה בלבד – הדבר תלוי, הוא יצווה וזאת כל פעולתו. אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכולו, אף כוחות גופו, בקדושה יתגדלו ולתורת ה' ישתוקקו, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכיותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה, להוציאה, להצמיחה ולגדלה.

וכיון שכן, לא בכל הנערים שווה הוא החינוך. תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מידותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר. ולא די לו למחנך אם רק את עצמו ודעתו בלבד יכיר, כי גם במתחנך הדבר תלוי. לא בדעתו וכוחות עצמו ישמש ויפעל, ולא מה שיצווה ויחנך לזה, יצווה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מידות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך: "חנוך לנער על פי דרכו" – על פי דרכו של כל אחד ואחד.

 

  • הראי"ה קוק, אורות הקודש ג', קמז:

הנטייה להתמקד בגורלו הפרטי של כל יחיד מורידה את האדם לקטנות ומביאה לתוצאות לא טובות. יש להתמקד בטובת הכלל, ומזה תתבסס אצל האדם גם הפרטיות שלו באופן הראוי.

האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ לייסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכול, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה.

 

 

2. סדר חניית בני ישראל במדבר

 

שאלה לדיון: חשיבות הסדר בחיים

עד כמה לדעתכם חשוב לשמור על הסדר בחיים (חדר מסודר, סדר יום ועוד)? כמה אנרגיות יש להשקיע בנושא הזה? האם אדם מסודר יכול להיות גם אדם זורם?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הרב שלמה וולבה, עלי שור ב', עמ' שיט:

העולם בנוי בסדר מופלא, והדבר מעיד על רצון השולט בעולם – רצונו של הבורא. גם בעולמו הפרטי של האדם צריך להיות יחס כזה של סדר ורצון. סדר בחיים מעיד על אדם שרוצה לעבוד ולהתקדם. הדברים אמורים הן לגבי עבודה גשמית והן לגבי עבודה רוחנית.

בתפילת מעריב אנו אומרים: "ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו". סדר מדויק להפליא שורר בעולם, הן באבני בניין הקטנטנים שלו כמו האטום והתא, והן בגופי שמים האדירים כשמש וירח. סדר זה מעיד על רצון השולט בעולם – רצון הבורא יתברך. זוהי אחת הראיות החותכות על אמונה – אם יש צורך בכלל בראיות – כי "עולם בלתי מסודר" לא נוכל לתאר לעצמנו אפילו בדמיון. מאידך לא ייתכן עולם מסודר בלי מסדר, והוא הבורא יתברך.

גם בעולם הקטן שהאדם צריך ליצור בעצמו בחייו יש מקום ליחס זה בין סדר ורצון. אם אנו רואים אדם מסודר בעבודתו, אנו מבינים שהוא בעל רצון חזק. על אדם בלתי מסודר נחרץ משפט: או אינו רוצה לעבוד, או רצונו חלש מכדי לסדר עצמו ועבודתו. ואם בעבודה של דרך ארץ הדברים אמורים, בעבודת ה' על אחת כמה וכמה. עבודה אמיתית לא תתכן בלי סדר.

הסדר בעולם מעיד על חכמת הבורא… כך הוא גם כן בעולמנו הקטן. כדי לעמוד על הסדר הנכון בחיינו, עלינו לקבוע אותו בחכמה בבינה ובדעת, ואז הוא יחזיק מעמד.

 

 

  • הרב מנחם פרומן, חסידים צוחקים מזה, עמ' 73, 74:

חיים של אמונה הם חיים שיש בהם הקשבה לניגון ולשורש של החיים לפני שהם נעשו מובנים או הגיוניים. לא רק לחיות את העובדות המסודרות. זה העולם של ברסלב. זה לא עולמו של הרמב"ם, שבו הקב"ה מתגלה דרך השכל והחוקים.

מה היא אמונה? הכופרים מאמינים בעולם קדום ומסודר. כל העניין של השכל הוא למצוא חוקיות והגיון, ומתוך כך לצפות את העתיד. למאמינים, כידוע, אין שכל… חיים של אמונה הם חיים של חידוש, שאתה לא יודע מה יהיה. "ברצות ה' גם מטאטא יורה". להשליך את השכל. לחיות בעולם של קשר ישיר עם הקב"ה.

כבר אמרתי כמה פעמים שכל חתול הוא הוכחה למציאות אלוקים. למה? החתול כולו עטוף בפרווה, ובכל זאת הוא מצליח לראות. איך זה קורה? יש לו שני חורים קטנים בפרווה, ובאורח פלא הם ממש מול העיניים! ממש השגחה פרטית…

זה העולם של ברסלב. זה לא עולמו של הרמב"ם, שבו הקב"ה מתגלה דרך השכל והחוקים. אצל ר' נחמן אין שכל. אני תמיד אומר שר' נחמן הוא המייסד של סגנון החשיבה האקזיסטנציאליסטי. לדעתי הוא כתב את "מחכים לגודו"… שם אין שום קשר בין השאלה לתשובה.

להאמין בה' זה כמו שגבר סומך על אישה, שאצלה כידוע אין שום חוקיות…

איך אתה רואה על יצירה אם היא שיר או פרוזה?

אם השורות נגמרות בסוף הדף – זו פרוזה. בעיניי שירה היא שורות שבורות, שבירה של המרובעות. של הצורה. וכל שכן כששרים שיר: הקול הוא לא הגיוני. הוא מעבר לשכל. הקול הוא המקור לדיבור, לעולם התוכן המסודר. המילים הן החיים, והקול – שהוא האישה – הוא מקור החיים. לכן חווה נקראת "אם כל חי".

אז מה זה חיים של אמונה? לחיות לא רק את החיים, את העובדות, אלא גם את מקור החיים. לשמוע דיבור ולהקשיב לקול ולניגון שהוא השורש, לפני שהדברים נעשו מובנים או הגיוניים.

 

 

שאלה פותחת:

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם" (במדבר א, ב)

רש"י (על פסוק א'): מתוך חיבתן לפניו מונה אותן כל שעה.

מי שהיה ברשותו אוסף כלשהו (מדבקות, בולים וכד'), מבין היטב את דברי רש"י לגבי המניינים התכופים של בני ישראל במדבר. כשהאוסף יקר לליבנו, אנו מונים אותו פעם אחר פעם.

ספרו על אוסף מיוחד שהיה ברשותכם. (או ברשות חבריכם)

מאיפה בא לכם הרעיון לאסוף דווקא פריטים אלו?

ספרו על פרט נדיר שהצלחתם להשיג.

 

 

 

 

פרשת בחוקותי

1. "והבאתי מורך בלבבם… ורדף אותם קול עלה נידף" (ויקרא כו, לו)

 

שאלה לדיון: פחדים, חששות

רבים מאתנו מתמודדים עם פחדים שונים. כיצד לדעתכם ניתן להתגבר על הפחד ולקנות את מידת אומץ הלב? היכן עובר הגבול בין מידת הזהירות שצריך לנקוט לבין פחד מוגזם? (לדוגמה, נסיעה בטרמפים, טיולים במקומות מבודדים, הימצאות מחוץ לבית בשעות מאוחרות)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

א.         הגרי"ד סולובייצ'יק, על התשובה (לעברך בברית ה'):

פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים. הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני כישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר הפופולאריות או מפני המחלות – הוא הפחד מפני הקב"ה.

אמר לי פעם פסיכיאטר גדול: אילו היה בכוחי הייתי מבטל את תפילת "ובכן תן פחדך" שיהודים מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, שכן "הפחד" הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני אדם לוקים בהן. מטרת האדם המבקש לשמור על בריאותו הנפשית צריכה להיות להשתחרר מפחד, ובוודאי שאין מקום להתפלל על "פחד".

אין אני פסיכיאטר, אבל דווקא מדבריו הבינותי טיבה של תפילה זו שהתקינו חכמי ישראל. וכך גם עניתי לאותו פסיכיאטר: רואה אני בני אדם, והנה כולם מלאים פחדים שונים. יש הפוחדים שמא הקריירה שלהם לא תעלה יפה, ויש פוחדים שמא יאבדו כספם, מעמדם, או שלא יהיו מפורסמים מספיק. יש פוחדים מפני מחלות וחולשות. בדורות עברו מילא פחד הצרעת את העולם, היום הפחד הוא מפני מחלות ממאירות. אנשים אינם הולכים לרופא כאשר כואב להם מפחד שיאבחנו בהם את "המחלה ההיא". האדם מלא וגדוש פחדים קטנים. אינני פסיכיאטר, אבל אני יודע כי פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים.

ואיזהו הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים, כגון הפחד מפני כישלון, מפני העוני, מפני הזקנה, מפני חוסר הפופולאריות או מפני המחלות – הווה אומר: הפחד מפני הקב"ה! ומכאן התפילה: "ובכן תן פחדך, ה' אלוקינו, על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת". הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו.

 

  • הראי"ה קוק, מידות הראי"ה, פחדנות:

ישנו הבדל בין פחד ליראה. יראת ה' שמהולה בפחד אינה יכולה להביא לשמחה. לכן אדם לא צריך לפחד כלל, רק להיזהר. צריך להתגבר בעזרת השכל ולהבין שאין ממה לפחד.

הפחדנות ומורך הלב היא מידה מגונה, והיא הסיג הנמצא במידת יראת ד', שכל זמן שהיא כלולה בה לא תוכל להתכלל באהבה ובשמחה עד שתטהר ממנה.

הפחדנות היא יראה רעה, והיא מאבדת את הון יראת-שמים האמתית על ידי תערובתה. על כן צריכים להתחנך בחינוך של גבורה ואומץ לבב, ואז יהיה כלי מוכשר לקבל היראה שהיא בעצמה גבורה.

הפחדים הם פתיות גמורה. אין לאדם לפחוד כלל כי אם להיזהר. ויתר שהוא פוחד הוא נופל, וכשהוא מתפחד, מעצם הפחד בא לו המכשול. על כן צריך הוא להתגבר בשכל לדעת שאין לו כלל ממה להתפחד. כל ציורי הפחד הנם רק צבעים פזורים מציור גדול שצריך להשלימו, וכשממלאים אותו הם מצטרפים לכולו להמשיך ביטחון גדול ועצום מאד, הממלא את כל הנפש עוז וגבורה. והמזיקים עצמם וכל צללי בלהותיהם מתהפכים לכוחות מסעדים ועוזרים, המשמחים ומרחיבים את הדעת, ומציאות הרע והקלקול שבהם כלה לגמרי, ומרץ החיים שבהם מתהפך לכוח מעודד באומץ קודש, וששון ושמחה ישיגו, וחדות ד' מעוזכם.

 

  • רמח"ל, מסילת ישרים (בביאור מפסידי הזריזות):

אדם שאינו נשמר מדברים מסוכנים אינו נחשב בעל ביטחון בה', אלא בעל הוללות. הדרך להבחין בין יראה חיובית לבין פחד מוגזם היא על פי מה שאמרו חז"ל כי במקום בו הסכנה מצויה יש להישמר, אך במקום בו אין הסכנה מצויה אין לפחד.

דע כי יש יראה ויש יראה. יש יראה ראויה ויש יראה שוטה. יש ביטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה, לשינהג עצמו על דרך טוב ויישמר מן הדברים המזיקים, אשר נבראו לענוש את הרשעים. ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה ביטחון אלא הוללות, והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו, ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו להיענש…

והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחילקו חכמים זיכרונם לברכה באומרם (פסחים ח, ב'): היכא דשכיח הזקא שאני! כי מקום שההיזק מצוי ונודע יש להישמר, אך מקום שאין ההיזק נודע אין לירא.

 

  • ביני לנדאו, ארמונו של מלך:

האמונה כי כל העולם כולו שייך לקב"ה ומנוהל על ידו מסייעת מאד להתגבר על הפחד.

 

אל תפחד ללכת אל האופק המתוק

על אף כל הצללים האורבים בדרך

לך בידיעה ברורה שאין להם כל נגיעה בך

ורק מצער פחדיך הם שואבים

את כל כוחם נגדך

תבטיח לי

שבקרוב עליך מרעים

לאכול את בשרך

לא תעצור לרגע

ומבלי שתצטרך להביט אחורה

תדע

המה כשלו ונפלו

ואם תחנה עליך מלחמה

רק שלא יירא לבך

ואפילו אם תקום עליך מלחמה

זאת תהיה האמונה שלך

כל העולם כולו

ארמונו של מלך

וכל אחד יודע שבתוך ארמון

רק רצון המלך נעשה

ברח לך אליו

יצפינך בסכה

ברח לך אליו

יסתירך בסתר אהלו

תחזה בנועם פניו

ותבקר בהיכלו.

 

 

 

2. "ואם עד אלה לא תשמעו לי, ויספתי לייסרה אתכם" (ויקרא כו, יח)

שאלה לדיון: קשיים, ייסורים

רבים מאתנו סובלים מקשיים ואף מייסורים שונים בכל מיני תחומים בחיים. מהי לדעתכם הדרך הטובה להתמודד איתם?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • שיחות נבחרות מליקוטי מוהר"ן תניינא, קיט:

כל בני העולם מלאים ייסורים בעולם הזה, כמאמר הפסוק: "אדם לעמל יולד". הדרך להינצל מייסורים אלו היא על ידי עמל אחר – עמל התורה. להפוך את עמל הייסורים לעמל תורה.

דיבר עמנו כמה פעמים מעניין ייסורי עולם הזה, שכל בני העולם כולם מלאים ייסורים, אין גם אחד שיהיה לו עולם הזה. ואפילו העשירים הגדולים ואפילו השרים, אין להם שום עולם הזה כלל, כי כל ימיהם כעס ומכאובות, וכולם מלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד, וכל אחד יש לו ייסורים מיוחדים… וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ב): "גם כל ימיו כעס ומכאובות" וכו', וכתיב: "אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רוגז" (איוב יד). וזה כולל כל בני אדם שבעולם מקטן ועד גדול, כי כולם נולדו לעמל ומלאים רוגז וייסורים, ואין שום עצה ותחבולה להינצל מעמל ויגון הזה כי אם לברוח להשם יתברך ולעסוק בתורה. וכמו שמובא במדרש (בראשית רבה יג) "אדם לעמל יולד" – 'אשרי מי שעמלו בתורה', היינו מאחר שכל אדם נולד לעמל, ואי אפשר להימלט מזה בשום אופן… על כן החכם עיניו בראשו שיהפוך העמל לעמל של תורה, אשר בשביל זה נולד שיעמול בתורה, ואז אשרי לו, כי ניצול מעמל עולם הזה וזוכה לחיי העולם הבא.

 

  • הרב מנחם פרומן, חסידים צוחקים מזה, עמ' 109-119:

רגילים לחשוב שכאשר יש לנו מצוקה מסוימת, נתפלל ונצעק אל ה' ונקבל את מבוקשנו, וזה העיקר. אולם באמת הרגע של הצעקה הוא העיקר. תחושת התלות וההזדקקות לה' היא המטרה. המצוקה היא אמצעי ופיתוי להביא אותנו לצעקה.

בדרך כלל חושבים שכשיש לאדם חיסרון או מצוקה מסוימת הוא מתפלל וצועק לה' וכך הוא מקבל את מבוקשו, וזה העיקר. אבל באמת אני חושב שהרגע עצמו של הצעקה הוא העיקר. אני מתפלל על הרבה נושאים: שמישהי תתחתן סוף סוף, שחולה יבריא, שאזכה להבין את מה שאני לומד. אבל יותר חשוב מכל המטרות האלו – זה הרגע של הצעקה עליהן. אפשר לומר שהמצוקה היא רק הפיתוי כדי להגיע לצעקה. העיקר זה לא הלידה אלא הצעקה שלפניה.

לפני הרבה שנים נולד בני הבכור. מה אני זוכר יותר מכל הלידה הזאת? איך אנחנו נוסעים במונית מהעיר העתיקה לבית החולים ואני אומר תהילים, כל הדרך צועק. הילד עצמו הרבה פחות חשוב מזה…

יש בעמדה כזאת משהו הומניסטי, אולי אפילו רומנטיקני, שהרי האדם – הוא הצעקה, והקב"ה – הוא התשובה. ובסוף מה שמעניין אותי זה הדבר האנושי ולא הגאולה שבאה בעקבותיו. זו באמת קושיה טובה עליי. אבל אני מרגיש שזה מגיע כתשובת המשקל להלכי הרוח התרבותיים של דורנו שהכול נמדד בהצלחה שלך, בהישגים, במה שרכשת. כולם היום מנסים להיות נמרים מלאי אונים וכוח. ואילו הצעקה היא הדגשת החולשה וההזדקקות האנושית.

 

 

 

שאלה פותחת: ביקורת

"לא יבקר בין טוב לרע" (ויקרא כז, לג)

איזה טיפוס את/ה, ביקורתי או תמים?

חוש הביקורת יכול לסייע בידינו להימנע מדברים העלולים להזיק לנו, אך הוא עלול גם לחסום אותנו.

נסו להיזכר במקרה בו הביקורת עזרה לכם, ובמקרה בו הביקורת חסמה אתכם.

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת בחקותי

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בחקותי

 

 

"משחקים באש" – השטח בוער! על מדורות ילדינו ועלינו…

קוראים יקרים, ברצוני לשתף אתכם בחוויה מיוחדת משנה שעברה בל"ג בעומר.

במסגרת תפקידי כמורה וכמחנך כיתה, קבלתי את המלצת מנהל בית הספר בו אני עובד ויצאתי לבקר במדורות תלמידי (אגב, שמחתי לראות כי לא הייתי המורה היחיד מבית ספרנו שביצע ביקור מסוג זה…)

קצת אחרי חצות… שוטטתי בין מדורות התלמידים הפזורות ברחבי העיר למשך כשעתיים וברצוני לשתף אתכם כאמור, ברשמים מביקור זה. התובנה הבסיסית והמרכזית היא שהשטח בוער והתוכן חסר – אנו משחקים באש.

אומנם, במקבץ המדורות הראשון בו ביקרתי התקבלתי בזרועות פתוחות מלאות אהבה וחום (תרתי משמע). פגשתי בתלמידים שמחים, מאורגנים בתנועות נוער מסודרות וממוסגרות, שרים שירי מדורה, ממלאים את אש המדורה בחום אנושי ומעניקים משמעות חיובית לכינוסם.

אולם, למציאות שונה בתכלית הגעתי במקבצי המדורות אחרים בהם ביקרתי ברחבי שכונות רבות בעירנו היפה. את פני קיבלו ילדים ונערים נדהמים (שאינם תלמידינו), המחפשים את עצמם ואת מקומם, רודפים משטות אחת לחברתה, ומעיסוק בשתיה חריפה לרדיפה זולה אחר בנות הנענות לשברי חיזור אלו. ילדי כיתה ה' (גילאי 10-11) יושבים סביב מדורה לבדם ללא מבוגר ומעסיקים את עצמם בהליכה על פלטת עץ המונחת על האש ("משחקים באש" כבר אמרנו?). חברי כיתות י"א-י"ב מרעילים את עצמם בנרגילות וסיגריות לקול צרחות הדיסק ברכב המנגן בעקשנות את אותו שיר דיכאוני בפעם ה-62 כמנין שנות המדינה ללא הפסקה. תלמידי כיתות ט' וי' עוסקים בתחרות שתיה חריפה ובני נוער רבים אחרים משוטטים בעיר ללא מטרה.

במרקם אנושי מגוון זה חסרו לי אנשי חינוך, מדריכם ומדריכות, מורים ומורות מנהלים ומנהלות שיבקרו את תלמידיהם ויכוונו אותם למטרה מסויימת ולכיוון מסויים. דמויות יקרות אלו הרואים בחייהם שליחות, נעדרו מנוף המדורות וחסרה השלמת העבודה החינוכית הקשה וההשקעה המרובה בין כותלי בית הספר. אין בכוונתי שאנשי החינוך הנ"ל ישמשו בתפקיד שיטור ו/או בתפקיד אחראי משמעת, אלא כאנשי חינוך משמעותיים המכוונים ומנחים את התנהגות התלמידים ובאים לחלוק מנסיונם וממאור פניהם.

עם זאת ואולי אף מעבר לכך, בעיקר חסרתם שם אתם – ההורים. היכן הייתם? האם ישנתם בשקט כשילדכם בן העשר עמד בשעה שתיים בלילה במרכז המדורה בין להבות האש? היה נוח לכם לדעת כי ילדכם חשוף לזרים שאינכם מכירים ואינכם יודעים את זהותם (כמוני לדוגמא)? האם בכלל הצלחתם להירדם כאשר בנכם ערך עם חברו תחרות שתיית אלכוהול? כיצד בנכם חזר הביתה לאחר בילוי מפוקפק זה? מה היו השלכות האלכוהול על גופו ובריאותו? לאלו תכנים נחשף ב"מדורה"? מהי המדורה עבורו? האם מקום פורקן נטול משמעות ואחריות, הממלא לילה שלם ללא שינה בריקנות מוחלטת, מהוה חלק מהתפריט החינוכי אותו אתם רוצים להעניק לילדכם? כיצד בנכם יאמין לכם כשתסבירו לו כי חינוכו יקר וחשוב בעינכם, בעודכם מפקירים את מדורתו באופן מוחלט? האם האמירות "תשמור על עצמך" ו\או "תעשה חיים" מספיקות על מנת שבנכם יצליח לעצב אישיות בוגרת, אחראית ונבונה בסביבה כה עויינת? האם למקרה המזעזע הבא שלא נדע או נשמע בחדשות שמקורו באותו שעמום המוביל לוונדליזם נוכל לומר "כיצד הגיעו למצב כזה…"? האם בילוי כמתואר לעיל לא מדליק את כל הנורות האדומות וזועק להתערבותנו?

תהיות רבות על חינוך ילדינו עלו לי בסיורי ורק חלק קטן מהן שטחתי לפניכם. פנייתי אלכם, כפנייתי אל עצמי, באה ממקום כואב אך מאמין כי עדיין לא מאוחר…

אנו משחקים באש – בואו נהיה נוכחים ונכוון את ילדינו כיצד להתחמם מאש המדורה, אך לא חלילה להישרף ולהיכוות ממנה!

בהצלחה לכולנו במדורות הבאות.

הרב ליאור זיו, ר"מ בישיבה תיכונית מעלה אדומים.

.

עוד על ל"ג בעומר:

מה בין רשב"י ל"אבסולוט" – ל"ג בעומר מתקרב. מה עושים בנינו ובנותינו במדורות? הרב ליאור זיו סייר בהן ומדווח מהשטח.

הורות והתבגרות: לקראת לג בעומר – בין הכמיהה לנסתר להשקעה בעשייה בחיים –

שיחה עם הבן הצדיק על התפתחותו הפיזיולוגית

השאלה:

בננו בן 16 ולומד בישיבה תיכונית חזקה מאד מבחינה דתית. הוא "ילד טוב ירושלים", לומד יפה, הולך לתנועת נוער נפרדת לגמרי ולא מתעסק עם בנות, סרטים וכד' (לפחות על פי הידוע לנו). לאחרונה שמענו אמירות רבות בעניין החשיבות לשוחח עם מתבגרים על נושא ההתפתחות הפיזיולוגית ואיננו מרגישים בנוח עם זה (הן משום שהנושא ששייך לעניינים שבצניעות, והן משום שאנו חוששים לפגוע בתמימותו). שאלתנו היא, האם חשוב לשוחח על כך עם כל בן מתבגר, או שישנם בנים שאצלם יהיה הדבר בבחינת "לעורר את השד מרבצו"? האם עצם השיחה על הנושא לא תיצור אצלו התעניינות מיותרת שעלולה לפגוע בטהרת המחשבה שלו ובשמירת העיניים?

 

תשובות:

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

הפן המקצועי והתורני צריכים ללכת יחד. לאחר התייעצות עם רבנים ובתיאום עימם תשובתי היא כי חובה לשוחח עם המתבגר וליצור ערוץ תקשורת פתוח בנושא. הרבה יותר טוב שהנער יקבל את המידע בטהרה ובקדושה מהוריו ומוריו מאשר שיספוג אותו באופן מעוות כפי שהוא מופיע באינטרנט וכד'. אבות ומורים יכולים לפתוח בשיחה בנושא דרך לימוד עניינים אלו המופיעים בתורה.

הורים יקרים,

קודם כל, אני חושבת שהתשובה לשאלתכם מהפן התורני וגם מהפן המקצועי צריכה להיות אותו דבר.  כשיש קונפליקט בין הגישה התורנית והגישה המקצועית, זה יוצר בלבול ואפילו זלזול.  כדי למנוע את הקונפליקט הזה, התייעצתי עם כמה רבנים.  תשובתי מתואמת עם השקפתם ודעתם על העניין.

בימינו, כשהחשיפה למידע כל כך גדולה במדיה הטכנולוגית, חובה למבוגרים – הורים ומורים — לדבר על עניינים רגישים עם כל מתבגר. בני נוער מתעניינים וחושבים על נושאים אלה, וזה הכי טבעי ונורמאלי. כאשר הילדים מתבגרים — פיסית, פסיכולוגית ורגשית – יש להם מחשבות ורגשות רבים על אספקטים רבים של החיים.  הם חושבים בצורה ביקורתית ואידיאליסטית, ומודעים לעצמם כיצורים מיניים.  ההורה (והמורה כשליח של ההורה) הוא הכתובת הטובה ביותר עבור המתבגר לקבלת תשובות, מידע וערכים נכונים.

חשוב מאד שלמתבגרים יהיה שיח פתוח עם האנשים האחראיים על חינוכם וגידולם – ההורים והמורים. רוב רובם של הנוער לומד על נושא המיניות ונושאים רגישים ואינטימיים אחרים מבחוץ, מהמדיה או מהחברים. זאת אומרת שהם שומעים שקרים/הזיות ומקבלים מידע ודעות מעוותים מתרבות זרה.

מורה אחת שאלה את התלמידות שלה, מי למדה על נושא המיניות ממקור מוסמך – הורה או מורה, ומתוך מעל 30 תלמידות, רק שתיים הצביעו. זה אומר שאף אחד לא יודע מה יש במוחות של התלמידים ומה הם חושבים על העניין. כל הזבל מהאינטרנט מגיע דרך החברה לילדים ולנוער גם אם הילד האישי של מישהו לא רואה סרטים ולא נמצא בחברה מעורבת.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה ילדים ובני נוער לא פונים אלינו באופן ספונטני כדי לשתף אותנו במחשבות ובחוויות שלהם.  הורים ומורים צריכים לפתוח את השיח עם הילדים ובני הנוער באופן כללי כך שגם יהיה קל למתבגרים לדבר על הנושאים היותר רגישים.

טבעי לאבות לדבר עם בניהם על מיניות, במיוחד כאשר יש הזדמנות בהקשר של לימוד תורה והנושאים האלה עולים בלימוד. לאבות, מורים ורבנים זו הזדמנות לשוחח על הנושאים הרגישים האלה מהפן התורני, שנותן חשיפה הכי טהורה ואידיאלית. ככל שהשיח יותר ישר ובריא, כך אפשר לבדוק איפה בדיוק בנכם נמצא במחשבות, בהבנות ובגישה שלו.

אף פעם לא מאוחר מדי להזמין את בנכם לשיחה כזו. בנכם, כמו כל ילד ומתבגר, צריך להרגיש שהוא יכול לפנות אליכם ולשאול כל שאלה ולשתף אתכם בכל עניין, דעה ושמועה מחברים או מכל מקום אחר, בצורה גלויה.  יחד עם הצניעות בנושאים אלה, הוא גם צריך לקבל את התחושה שזה נושא רגיל ומדובר ולא מוחבא וסודי. כך יהיה הדבר טבעי אצלו והוא לא ייבהל מזה.

בברכה,

שושנה הימן,
לייף סנטר, המרכז להורות מקושרת ומכון ניופלד ישראל
www.lifecenter.org.il
www.neufeldinstitute.co.il

 

:

הדרכת ילדינו בנושא ההתבגרות אינה שייכת רק למי שנכשל בעניין הזה. היא חלק מן ההכנה לחיי נישואין בקדושה. זו ממש מצווה והצלה עבורם, בהווה ובעתיד.

להורים הנבוכים שלום רב.
אני מניח שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ, ואם זכיתם לבן תורה כזה, ודאי שיש לכם מניית זהב בתוצאה המרשימה הזו.
כיוון שתורה אתם מבקשים, ברצוני לשאול אתכם האם יש לראות בהדרכות של הורים לילדיהם בנושא ההתבגרות – שלב המעבר לחיי הבגרות ובעקבותם הקמת בית בישראל – חלק מהחובה התורנית-חינוכית של הורים כלפי ילדיהם לכתחילה ככל ענייני החינוך או שמא מדובר בדבר שאינו חובה לכתחילה, אינו חלק מהחינוך הישר והטוב אלא דבר של דיעבד השמור לאלה שילדיהם נפלו ברשת תרתי משמע?
אין לי צל של ספק שאתם בוחרים באפשרות הראשונה ללא כל היסוס. מה קרה פתאום? פשוט מאד, כששמנו על כף המאזניים את הדברים כהווייתם התשובה נראית כה ברורה.
כשאתם מדריכים את ילדיכם בענייני בגרותם הפיזיולוגית והמנטאלית אתם לא פחות מאשר מכינים אותם לתפקידם הנישא והמרומם ביותר בחייהם – בניית זוגיות ומשפחה בישראל.
לכן, לא רק שאין בזה כל פסול אלא זו מצוה של ממש. אחת ממצוות האב שחייב לעשות עבור בנו היא "להשיאו אישה". כשאתם משוחחים עם הבן על נושאים שבקדושה אתם מכינים אותו לחיי ההווה מתוך המבט על התפקיד הגדול – אותו יממש בעזרת ה' בעוד שנים ספורות.
לגבי החשש לפגיעה בתמימותו של הבן, כמעט ולא ייתכן שבנכם אינו חשוף לעניינים ולמושגים הללו. הרי תורתנו הקדושה מלאה בתיאורים אלו ובמיוחד בספר בראשית ואין לך מסכת בתלמוד שאין בה אזכור מענייני האישות משום שגם חיי האישות  ובמיוחד הם חייבים להיות מתוך תורה.
בנכם, כמתבגר בריא בנפשו ובגופו, נחשף כבר לבגרותו המינית ולשוני שבין בנים לבנות בשלב הבגרות, ובאופן טבעי הוא ודאי שואל את עצמו שאלות, מתחבט ומחפש תשובות לשאלותיו. אלו שאלות קיומיות עבור המתבגרים ולא דבר צדדי בחייהם. האם תרצו שיחפש תשובות אלו במקומות ובאתרים לא ראויים?
נכון שגם לאחר ההדרכה שלנו אין כל ביטוח שהבן לא יחפש משהו אחר, אך אנו עשינו את שלנו. נתנו לו הדרכה ממקורה של תורה, ובמיוחד אם היינו פתוחים איתו והראנו לו כמה טבעי לשוחח בקדושה על נושאים אלו.
דווקא השתיקה בעניינים אלו עשויה לפגוע בתמימותו של הבן שזקוק כל כך לתשובות ובאין מענה ראוי וכשר אולי יתפתה לחפש בבורות נשברים.
נכון שיש קושי אובייקטיבי לשוחח בעניינים אלו, אך לפני ה"איך" יש להיות בטוחים ב"מה". כלומר, מה חובתנו כהורים וכהורים בדור הזה. לאחר שהבנו שהדרכה הורית כזו היא ממש מצוה והצלה עבור הבן שלנו, בהווה ובעתיד, ניתן לחשוב על אפשרויות שונות כיצד להעלות את הנושא.
ספרים נפלאים נכתבו בעניין זה ובהם עצות מעשיות להורים כיצד לפתוח את הנושא עם הבן. ברצוני להמליץ מאד על ספריו של ידידי ורעי הרב אלי שיינפלד "היצר הלב והאדם" ו"הבן שלי מתבגר". שני הספרים הללו מספקים ידע בסיסי ויותר מכך אודות ההתבגרות גם מזווית עיניהם של המתבגרים, ומובילים את ההורים צעד אחר צעד לשיחות מעין אלו עם הבנים, והכל בגובה העיניים ובשפה קולחת.
מאחל לכם שתרוו נחת מכל צאצאיכם ותובילו אותם לחופה בקדושה ובטהרה.

נייד: 052-6070954
אתר: www.more-lanoar.co.il

 

נעמה מוזס, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת:

חשוב מאד לשוחח על כך הבן וליצור עימו ערוץ הידברות בתחום זה. החיבור לגוף אינו "שד", והכנה מתאימה, הכוללת גם את הצד הבריא שבכך, עשויה להרגיע ולהעניק תחושה שיש למי לפנות.

שלום וברכה, ההתלבטות שהבאתם מעידה על רצונכם ללוות את ילדכם המתבגר בתקופה משמעותית בחייו, לצד החשש לפתוח או להעלות סוגיות טרם זמנן. אולם עצם האמירה, שמא יהיה הדבר בבחינת "לעורר את השד מרבצו"  מעוררת בי אי-נוחות מסוימת.

החיבור לגוף והמיניות הבריאה אינם "שד". מדובר בדחף טבעי ונורמלי שחשוב ללמוד אודותיו, ולווסתו. כמו בכל נושא, ובפרט בתחומים אלו, לא די לצאת מנקודת הנחה ש"הילדים יודעים" או "שזה לא מעסיק אותם" או ש"עם הזמן החיים כבר יכינו אותם". שיח על מיניות וההתפתחות הפיזיולוגית חשוב ומשמעותי במהלך כל שלבי ההתפתחות השונים ובמיוחד בתקופת ההתבגרות.

במשפחות רבות נושא המיניות אינו מדובר באופן פתוח מתוך החינוך לצניעות ושמירת הפרטיות, אולם חשוב שנאפשר ערוץ הידברות גם בתחום זה עם ילדינו כבר מגיל צעיר באופן המותאם לשלבי ההתפתחות השונים ולאישיותו של הילד. יש להתגבר על המבוכה והקושי, מכיוון שהחלופה לחינוך מיני עלולה להיות האינטרנט או מקורות מידע שאינם מותאמים להם.

עיקר הסוד הוא ביצירת תקשורת פתוחה ומכבדת – בפרט בתחום האינטימי. עלינו לזכור שהילדים קולטים מסרים מיניים באופן מודע ולא מודע כבר מינקות: האופן שבו הם לומדים להתייחס לאיברי הגוף, לניקיון, ליופי ואסתטיקה, לתגובות הסביבה לשאלות שהם מציגים ולסקרנותם בנושא, וכמובן במודל הזוגי של ההורים – בהבעת רגשות אהבה מחד גיסא ובשמירה על צניעות מאידך גיסא.

שיחה על מיניות אינה רק הנחיות של מה אסור וממה יש להיזהר (כמו הטרדה מינית או חשיפה לתכנים פורנוגרפיים), חשוב לדבר על הצד הבריא של המיניות, ועל כך שהיא חלק בלתי נפרד מיחסים המבחינים את בני הזוג מאחרים ומייצרים אינטימיות וקרבה. לפי היהדות יש בחיי אישות ממד של התחברות פנימית עמוקה הנעטפת בקדושה ובצניעות, ובספרי הקבלה הם מכונים חיבור. יחסי אישות הם קודם כול יחסים, ולכן הם כוללים את היכולת להקשיב לעצמי, להתחבר לאחר, להיות רגיש לצרכיי ולצרכי הזולת, לתקשר, להביע רגשות ולשתף בתחושות. עם זאת, עלינו לגלות רגישות לפרטיותם של ילדינו ולהקשיב ליכולת שלהם להכיל את המידע.

פתיחות-יתר שאינה מותאמת מצד ההורה, ומאידך סגירות וקושי רב להתייחס תחום זה עלולים להסב נזק. לכן יש לברר בעדינות מה הילד יודע ומה הוא מעוניין לשאול, לשים לב לתגובותיו ובהתאם לכך לנווט את המשך השיחה. לעיתים ניתן להשתמש ב"טריגר" כלשהו כמו אירוע חדשותי, משפט, שאלה וכד' .

היות ומדובר במתבגר – יתכן ושיח כזה יתאפשר ביתר פתיחות מול האב. אולם זה לא מחייב. הדבר תלוי במידה רבה באישיות ובנכונות של ההורה. בכל מקרה, חשוב שלא נשאיר את הדיבור על כך רק בידי "גורמי חוץ חיצוניים" – חינוכיים או רפואיים, או חלילה למידע לא מבוקר ולא מותאם אשר הילדים עשויים להגיע אליו בכוחות עצמם או באמצעות חבריהם.

הידיעה שבנכם יכול לפנות אליכם לשתף, לברר ולשאול הינה בעלת חשיבות רבה, ומומלץ לייצר זאת כבר מגיל צעיר בהזדמנויות שונות ולא לחכות לשיחה של "לקראת גיל ההתבגרות" או "ליל הכלולות".

לסיכום, איני חושבת שעצם השיחה על כך עלולה לייצר "התעניינות מיותרת". להיפך. שיחה רגישה המותאמת לילדכם עשויה להרגיע, לתת מידע, לנרמל, לתת תחושת תמיכה וידיעה שיש למי לפנות גם בנושאים אישיים, שמישהו מקשיב לי ומכיל אותי. הסתרה/הכחשה  ואי דיבור הם אלו המשאירים אותנו לבד ומייצרים קושי בהתמודדות. ולכן השאלה שכדאי שתישאל אינה האם לדבר אלא כיצד?

נעמה מוזס – מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, יועצת למיניות, CBT, מרצה ומנחת סדנאות. 054-4798064

 

הרב יעקב אידלס, לשעבר ראש הישיבה התיכונית חיצים, איתמר:

גם נערים צדיקים מתמודדים עם יצרם בכל יום. הכרחי לפנות אליהם ולשוחח עימם בעדינות על הנושא משום שלנערים מתבגרים, ובייחוד לצדיקים שבהם, יש תחושה של בדידות גדולה עם תחושותיהם סביב ההתפתחות המינית. בזכות שיחה מעין זו שקיימתי עם נער צדיק נמנע אסון ב"ה.

ההתלבטות שלכם מובנת, ואשריכם שיש לכם בן כזה וזוהי ההתלבטות. יהי רצון שתזכו להוסיף ולרוות ממנו נחת.

ראשית, על עצם הנושא וודאי שיש לשוחח, משום שגם הנער התמים ביותר והשמור ביותר חווה התבגרות פיזיולוגית המחייבת התייחסות ותמיכה. גם אם תשוחחו אתו על כך, לא אתם תהיו אלו שיזכירו לו את יצרו. אם הוא בריא, אזי יש לו יצר שמתפתח בשנים אלו, והוא מזכיר לו את עצמו מדי יום. מבחינה זו- אין חשש ל"עורר את השד מרבצו"- השד בתקופה זו של החיים ערני מתמיד אצל כולם, גם אצל הצדיקים, כך שגם מי שלא נחשף מעולם לתכנים מקולקלים – זקוק לתמיכה ולתחושה שיש לו כתובת אמינה אליה יוכל לפנות.

מעבר לכך, במציאות הטכנולוגית בה אנו חיים, יש חשש מאוד גבוה שגם נער צדיק נחשף לעיתם בעל כורחו לתכנים רעים שעלולים לגרום לשיבוש ובלבול רב.

השאלה היא כיצד לשוחח עמו, באילו נושאי משנה לגעת ובאילו לא.

לעניות דעתי כדאי לפתוח באופן מאוד עדין וכללי בשיחה על הנושא, כמובן שיש לעשות זאת בעיתוי ובאווירה המתאימים, ולאט לאט לתת לו להוביל את השיחה בצורה בה נוכל לראות מתגובותיו היכן הוא מונח ביחס לנושא ועד כמה היה רוצה לגעת בו.

לנערים מתבגרים, ובייחוד לצדיקים שבהם, יש תחושה של בדידות גדולה עם תחושותיהם סביב ההתפתחות המינית. הם זקוקים להבנה שהם לא היחידים שמתמודדים עם הקשיים, ולעיתים גם לעצה איך להימנע ממכשול, ולא פחות חשוב – איך להתמודד עם כישלון בתחום הזה, באופן שלא יפיל אותם בייאוש, בעצבות ובתחושת מיאוס כלפי עצמם.

לפני קיום השיחה יש להתייעץ איך מקיימים שיחה כזו. אין כאן המקום להאריך- יש חומר רב גם באתר "לב אבות" ובספרים מצוינים שיצאו לאחרונה ["הבן שלי מתבגר" ועוד].

 

אוסיף חוויה אישית. לפני מס' שנים, הייתי בהתלבטות דומה לגבי תלמיד אהוב מאוד, צדיק ותמים, ירא שמים לחלוטין, מעורב בדעת עם הבריות, ובסופו של דבר החלטתי לפעול כפי שכתבתי לעיל – לפתוח אתו בשיחה על הנושא ולראות לאן זה יתגלגל, האם הוא ימצא בכך פתח לדבר על דברים שלא הייתה לו האפשרות לדבר עליהם באופן אחר.

התגובה הייתה מדהימה. הוא סיפר לי שהוא נכשל פעם-פעמיים, והשיחה שלי הייתה לו כגלגל הצלה. הוא לא ידע עם מי לדבר על כך, ועצם העובדה שהוא הבין מהשיחה שהוא אינו היחידי בעולם שמתמודד עם הבעיה, וגם לאדם שחטא יש מוצא ודרך, מאוד הקלה עליו. בסיום השיחה אמר לי משהו שמאז לא נותן לי מנוח: "תודה שדיברת אתי, חשבתי להתאבד".. כמה צדיקים מסתובבים עם תחושה כזו? גם אם ב"ה בסוף הם לא מתאבדים, הרי הם מסתובבים עם תחושה נוראה שאין להם עם מי לחלוק אותה.

לסיום – לפני שכתבתי את הדברים האחרונים, התקשרתי לאותו תלמיד שהיום הוא תלמיד מיוחד במינו בישיבה גבוהה, וביקשתי את רשותו לפרסם את הסיפור, כמובן בעילום שם. הוא אמר לי שזה חשוב מאוד ואחר כך הוסיף בס.מ.ס: "אתה זוכר שדיברתי אתך בעניין הזה לפני כמה חודשים? הרגשתי בנוח לפנות אליך רק בעקבות השיחה ההיא. חד משמעית".

בהצלחה!

הרב יעקב אידלס, הר ברכה 0525665702


 

טל-לי אביב כהן, פסיכולוגית חינוכית וקלינית:

אין להתעלם מהתפתחות נורמטיבית. יש לפתוח בשיחה עם הנער בעדינות ובזהירות, אולם ללא מבוכה וללא נתינת תחושה שעיסוק בנושא הוא בעייתי.
זוהי שאלה חשובה ביותר, כיון שהדים לה אנו מוצאים בגיל מבוגר יותר כאשר עניני בינו ובינה נעשים רלוונטים יותר.

ולתשובתי, האם ניתן להתעלם מהתפתחות נורמטיבית, אשר באין מענה לשאלות המתעוררות עולה חרדה רבה, רגשות אשם, ניסיון לשלוט וכו'?

נער בגיל 16 כבר מזמן חווה את התפתחות גופו ואם הוא נער שאינו חשוף למידע אקדמי הוא נחשף לבטח לידע מצד העולם-חברים.  לצערנו מסתובב בעולם ידע פעמים מדויק יותר ופעמים פחות. פעמים רבות משולבים בידע זה רגשות, פחדים, סקרנות מעבר לנדרש וכו'.

ע"כ, אין ספק שפתיחה עדינה וזהירה על מנת לבדוק היכן ילדיכם עומד עם הנושא הינה חשובה ביותר.

תנו לנער לשאול ומתוך כך השיבו לו בצורה ברורה, ללא מבוכה וללא נתינת תחושה שעיסוק בנושא הוא בעייתי.

השיבו עפ"י מה שנשאל. 

חשוב ששיחה כזו תעשה ע"י מי שאינו חווה מבוכה וקושי לדבר עם עצמו על הנושא.

בהצלחה

 

הרב אלי שינפלד, מחבר הספרים 'היצר, הלב והאדם' ו'הבן שלי מתבגר', ר"מ בישיבת חורב ורב קהילת "נווה הגבעה" בגבעת זאב:

נערים תורניים הם גם על פי רוב יותר מצפוניים והרגישות הרוחנית שלהם עלולה להוביל אותם לתסכולים גדולים ולעיתים אף לייאוש וחידלון. חשוב לשוחח עם הנער באופן מסודר, בעדינות ובבטחה, ועל ידי כך יתחזק בע"ה הקשר ביניכם ובנכם יתחמש בכלים טובים להתנהלות עם עולם החומר ויצריו.

זה נכון שלעיתים לשיח אודות ההתבגרות יש 'מחיר' מסוים.

אבל לשתיקה יש גם מחיר ומחיר השתיקה על פי רוב כבד יותר. תקצר היריעה מלפרט את המקרים בהם השתיקה וחוסר השיח הביאו למצבים מאוד לא נעימים.

ניתן לומר כי על פי רוב נער מתבגר בגיל שש עשרה נחשף ונפגש עם כוחות היצר וגם הוא מתמודד עם אתגריו, על אף שהוא נמצא בתנועת נוער נפרדת ואינו צופה בסרטים בעיתיים. (מה גם שלעיתים לא תמיד אנחנו ההורים יודעים במדויק עם מה הוא מתמודד, למה הוא נחשף ומה המענה אותו הוא מקבל).

גם אם נצא מנקודת מוצא שהוא חי בעולם די נקי מבחינתו, עדיין יש לשוחח עימו שיחה נעימה נינוחה בה נפרט עקרונות משמעותיים על אודות התבגרותו.

בשיחה הוא יכיר ובעיקר יוכל לתת פשר לשינויים הפיזיולוגים שעוברים עליו וגם להוסיף ולברר את הקומה הערכית-מוסרית לגבי התנהלות נכונה של עולם היצרים.

יש מי שחושב שעם נערים תורניים לא צריך לשוחח שהרי יש להם עוגנים רוחניים משמעותיים כלימוד תורה ותפילה וכן על זה הדרך, אבל צריך לדעת שאותם נערים תורניים הם גם על פי רוב יותר מצפוניים ולעיתים הרגישות הרוחנית שלהם מובילה אותם לתסכולים גדולים ולעיתים אף לייאוש וחידלון.

לכן ברור לי שיש לדבר עימם בצורה נכונה ולו תהיה השיחה בבחינת לחזק את המחוזקים, והיה זה שכרנו…

זאת ועוד. מטרת השיחה היא לא לפתור בעיות ואין מגמתה להיות תרופה למכה. אדרבה, השיחה נועדה לחמש את המתבגר בכלים להתנהלות נכונה עם עולם החומר ועם יצריו, וברוך ה' לכל אדם, מעצם היותו אדם, יש התמודדויות ואתגרים בתחום.

מניסיוני הדל אני רואה ששיחה נכונה ומסודרת (ולא נוכל במסגרת תשובה זאת לפרט את תכני השיחה, צורת השיחה וכו') עם נערים מתבגרים תורניים יותר ותורניים פחות עושה הרבה טוב. מחזקת את הקשר. מקרינה שיש כתובת לשיח, מנרמלת את ההתמודדות, מחזקת ועושה הרבה סדר בלב ובמוח של המתבגרים.

הרבה הורים מובכים ולא תמיד יודעים כיצד לגשת לשיח שכזה, וכגודל המניעות כך גם גודל ההזדמנות והתועלת.

נסכם ונאמר שיש לדבר עם הילד שיחה על אודות התבגרותו, בלי קשר לרמתו הרוחנית ולרמת החשיפה שלו לתכנים בעיתיים. כמובן שיש להתאים את השיחה לבן הספציפי ולגעת בנקודות הנכונות בעדינות ובבטחה.

בהצלחה רבה


 

ד"ר חנה קטן, רופאת נשים ופריון מומחית:

אנו נמצאים בעולם בו ידע הוא נחלת הכלל, כך שתפקידנו הוא בעיקר לכוון את הילד – לתעל ולנתב את המידע שיגיע לפתחו למחוזות של קדושה. השיח הוא חיוני ומקטין את הצורך לחפש תשובות בשדות זרים.

שאלתכם מעסיקה הורים רבים שמגדלים בני נעורים. ברור לי שילד בגיל 16 עסוק ברמה זו או אחרת בבניית זהותו המינית, בשינויים הפיזיולוגיים שנוכחים בגופו, מצב שקורא לשיחה פתוחה על הכול. בל נשכח שאנו נמצאים בעולם בו ידע הוא נחלת הכלל, כך שתפקידנו הוא בעיקר לכוון את הילד – לתעל ולנתב את המידע שיגיע לפתחו – למחוזות של קדושה. הדיבור, הדברור, השיח- הם חיוניים. בכך שנפתח בשיחה, הילד יבין שיש דלת פתוחה, דרכה יוכל להיכנס ולקבל תשובות מהורים מביני עניין ואוהבים. הדיבור החופשי מצמצם את הסקרנות הטבעית שיש לכל  נער נורמטיבי לגבי נושאים שבצנעה, כך שיקטן הצורך לחפש תשובות בשדות זרים.

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

פרשת בהר

1. "וקראתם דרור בארץ" (ויקרא כה, י)

 

שאלה לדיון: עבדות מול חופש

רבים מאתנו, בייחוד נערים ונערות בגיל ההתבגרות, שואפים לעצמאות ולחיי דרור. מהם חיי הדרור הרצויים בעיניכם? אילו סוגי עבדות אתם מכירים?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הראי"ה קוק, עולת ראיה ב, רמה:

אדם צריך לשאוף לחירות פנימית, בה הוא נאמן לעצמיות שלו, לצלם האלוקים שבו, ולא נשלט בידי רצונותיהם ומחשבותיהם של אחרים.

ההבדל שבין העבד לבן החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלוקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אפ במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית – במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב.

  • אביתר בנאי, קרוב אליך, גיליון 25:

עבדות יכולה להתבטא בתלות בכבוד, בפרסום, בכמה האחרים מפרגנים לי ואוהבים אותי. יש אנשים שבונים את ערכם העצמי על פי מידת הפופולריות שלהם. לעתים הדמיונות להיות מפורסמים ואהודים על כולם הופכים למוחשיים ביותר, וכשמתבררת האמת והכבוד נגוז קשה להם מאד להתמודד.

בניקיונות לפסח מצאתי יומן ישן מגיל שמונה עשרה. אני מעתיק מתוכו קטע:

"אתם לא תאמינו איך עבדו עליי.

יש בחצר של ההורים שלי מחסן.

יש שם את התופים שלי ואת הפסנתר והגיטרה.

על הקירות ריססתי בגרפיטי מלא שמות של זמרים.

מאנגליה בעיקר, קצת מאמריקה. באנגליה המוזיקה טובה יותר.

לילה אחד, באמצע שאני מנגן שירים של החברים של נטאשה,

אני שומע מבחוץ קהל גדול מוחא לי כפיים.

מיד יצאתי החוצה, אבל לא היה שם אף אחד.

למחרת בלילה שוב, מחיאות כפיים. יצאתי,

אין אף אחד. בלילה השלישי שוב. יצאתי.

הפעם עמדו שם אלף איש ומחאו לי כפיים סוערות.

שאלתי אותם למה הם באו ומה הם רוצים,

הם אמרו לי שהם אוהבים אותי מאד.

יצאנו כמה פעמים עד שהם הציעו להתחתן אתי.

שכרנו בית בתל אביב.

על דלת הכניסה תלינו "כאן אוהבים את אביתר".

יום אחד, חבר שלי סיפר לי שראו אותם עם מישהו אחר.

הקנאה בערה בי.

הרגשתי מיותם, עזוב, תלוי באהבה של אלף איש.

הערך העצמי שלי תלוי באהבה של אלף איש.

זה הרבה אנשים לארגן כל פעם.

עבד.

עבודת פרך.

מצרים".

בשנה הבאה בני חורין.

 

  • הרב יהושע שפירא, האינטרנט ובני הנוער

אחד הסוגים של עבדות הדור שלנו הוא התמכרות לאינטרנט. הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת גן יוזם הקמת אינטרנט רימון, מדבר על השפעת האינטרנט על הנוער, על תופעות לוואי ועל הסכנות. הרב מציע להורים עצות ופתרונות. לסרטון

 

 

2. "או דודו או בן דודו יגאלנו, או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו" (ויקרא כה, מט)

 

שאלה לדיון: משפחה

איזו חשיבות יש למשפחה (ביחס לאדם הפרטי ולחברה בכלל)? כמה צריך להשקיע במשפחה הגרעינית ובמשפחה המורחבת? מה עושים כשיש התנגשות בין משפחה לקריירה?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הראי"ה קוק, עין איה שבת, פרק ב, קפב:

כאשר משפחה מתנהלת בטוב ובקדושה, יש לכך השפעה גם על מעגלים רחבים יותר. החברה, האומה, וכל האנושות מתברכים בסופו של דבר מחיי משפחה שלמים וקדושים.

השלמת הבית באורחות צדק היא ההתחלה להצלחת החברה בכללה, וחיי החברה בהיותם מתרוממים למצב טוב, תוסד מזה ברבות הימים הצלחת האומה. על כן הקדושה הביתית היא ראשית להצלחה הכללית שבכללות האומה, וכערך משפחה אחת אל כללות האומה, כן הוא ערך עם ה' אל כלל המין האנושי… ולשם כך נראו ישראל ראשית, מפני שכך העניין של ההשלמה הכוללת הולך וכובש לו מקום בעולם קמעא קמעא, והראשית הם ישראל.

 

  • הרב יעקב אריאל, צוהר לנישואין עמ' 218, 219:

החברה הדתית אינה מספיק ברורה במסרים שלה לגבי משפחה וקריירה. לא ייתכן שיעודדו נשים לקריירה תובענית ואחר כך ידרשו מרבנים להתיר את דחייתה של הקמת המשפחה.

אני מאשים את החברה הדתית על מערכותיה השונות, שמסריה מגומגמים: מצד אחד היא מעלה על נס נשים צעירות מצליחניות ומדרבנת אותן לקריירה בגיל צעיר, ומאידך לא נעשה במקביל שום דבר, שיעודד נשים להצליח גם בדבר הגדול והחשוב ביותר: להקים משפחה ולגדלה. ייאמר ברורות: אין בדבריי שמץ של ביקורת על הצלחתן של נשים בתחומי המדע, הכלכלה והחברה. באתי רק לטעון, שאין לעשות חצי מלאכה ולהציג רק צד אחד בלי המקבילה שלו. דומה הדבר למתיחת רגל אחת מול קיצורה של האחרת. התוצאה הבלתי נמנעת היא צליעה קשה. ומכיוון שיש צליעה, על מי מטילים את האחריות לריפויה? על הרבנים! דורשים מהם שיתירו בניית זוגיות ללא משפחתיות, ושיאפשרו את דחיית הרחבתו של התא המשפחתי מפני הזוגיות. זה לא הוגן. "תבן אין ניתן לעבדיך, ולבנים אומרים לנו עשו". אל יטילו את מחדליה של החברה על רבניה.

אני מציע לרבנים לא ליפול למלכודת זו, אלא להטיל בחזרה את מלוא כובד האחריות על החברה הדתית, המגמגמת והפוסחת על שתי הסעיפים.

לא באתי להרתיע את הרבנים מפסיקה נקודתית במקרים חריגים ובעייתיים, אף שגם הם במקרים רבים קורבן של מדיניות כללית. אולם כאמירה תורנית עקרונית עליהם להשמיע קול ברור, צלול וחד משמעי נגד התרבות המורטורית, ההדוניסטית, האנרכיסטית הכלל עולמית, ההורסת את המסגרת המשפחתית, המשחיתה את נפש האדם והממיטה חורבן על הקיום האנושי התקין.

 

  • אוהל יעקב ולאה, עמ' 156, 169

האווירה המשפחתית בה גדל הילד משפיעה עמוקות על רגשות האמונה שלו. ככל שחוויות של אמונה יקיפו את הילד, וילווהו באופן תמידי – כן תגדל אישיותו הרוחנית.

 

רגשות האמונה מתחילים ביחס להורים ומשם הם מתרחבים אל הבורא ית'… אמונה אינה הוכחה חד פעמית, אלא התנסות רגשית המתחילה משנות הינקות. ומכאן שהחוויות המתחילות בילדות, קובעות את עוצמת והיקף יכולת האדם להכיר את המציאות האלוקית המתגלה בחייו. ככל שחוויות של אמונה יקיפו את הילד, וילווהו באופן תמידי – כן תגדל אישיותו הרוחנית.

 

שאלה פותחת: פירות

"ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע" (ויקרא כה, יט)

לעתים אנו עמלים על משהו וזוכים לראות פירות, ולעיתים אנו עמלים ומישהו אחר קוצר את הפירות.

נסו להיזכר במקרה בו עמלתם על משהו וזכיתם לראות פירות. מה הרגשתם?

האם קרה לכם שמישהו אחר קצר את הפירות בעניין שאתם עבדתם עליו? כיצד התמודדתם?

 

 

פ"ש חינוך לפרשת בחוקותי 

מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת בהר

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת בהר

 

 

מדורת לג בעומר עם צלליות של בני נוער שעומדים לפניה

מה בין רשב"י ל"אבסולוט"

מדורת לג בעומר עם צלליות של נוער

אווירת מסתורין של לילה אפוף להבות מרצדות. רחשי עצים מתנפצים בלהב האש החורך אותם. דמויות כהות נעות מסביב. נשמעים קולות צחוק והוראות המארגנים לבל ישליכו עוד עצים. יהיו אירועים כאלה שעיקר העניין יעסוק בארגון הטכני של הערב וביצירת אווירה מחשמלת: מנגל, בשרים, מוזיקה וגחלים לוחשות. ויהיו גם כאלה שיעסקו בחידונים, דברי תורה וסיפורי אגדה הקשורים לדמותו של הצדיק רבי שמעון בר יוחאי והחבריא קדישא.

כל גיל וענינו, אך ככל שנצפין בגרף הגיל המתבגר, הנאיביוּת הלוחשת סביב הלהבות תצריך מאתנו המבוגרים שימת לב מיוחדת, על מנת לחוש ולהקשיב מבין שורות הגחלים הלוחשות. ואם חשבתם שהכוונה לגילאי כיתה ז' או ח', הרי שבימינו אפשר כבר לרדת בחתך הגיל.

לפתע נמצא, שישנו חיבור מדהים בין אורות "הזוהר הקדוש" לבין "האורות" הבוקעים מבקבוק הוודקה וה"רדבול". ואיך שלא, הרי כדי להשיג את עומק אורו של רשב"י זקוקה החברה לייצר אווירה חופשית ומשחררת. חומרי השחרור הטובים ביותר לחיבור המינים הלא הם משקאות הפלא לסוגיהם השונים.

בלחץ חברתי מתון ובפיתוי דברים זה קורה מהר מאד, והראשונה הנועזת פורצת את הדרך, ואז, אחת ועוד אחת הן תבואנה אחריה אל התיבה המשכרת. וכשהן שותות, בין "שוט" (לגימה קטנה) אחד לשני, הן כבר "מגלגלות עיניים" לשמיים, במקרה הטוב, ובמקרה הרע אל בתי החולים.

"אך אל דאגה אבא-אמא, הכול "בסבבה ובצחוקים". למה יש חברים? הם כבר "יטפלו בי" מבלי שאתם תרגישו, באישון ליל ללא הפרעת מנוחתכם, יְפנו אותי ברכב או ברגל אל מקלט ביתי. אני מבטיחה שנתחשב, באמת שנתחשב… ונחוס על יום עמלכם הבא. האם לא לשם כך נועדה דלת "הבייסמנט" בכניסה האחורית של הבית?"

והבנים? אצלם האלכוהול מקפיץ את רף האלימות ומעשי הוונדליזם באופן טבעי, כך שנזקים להם ולסובבים כמעט צפויים מראש, מסתם מילה שנאמרה שלא במקום.

ואתם… ואנחנו… נקפל את עצמנו אל המיטה הרכה עד ליום המחר, בו צפוי שנהיה עייפים ומרוצים מתחושת החג האפוף מסתורין של גחלים לוחשות, נקניקיות מתהפכות, להבות מרצדות, והילת קדושת הצדיק הפורס את חסותו על ילדי הירח שלנו בצל הלהבות.

יתכן שזה קצת מלחיץ אך זו לא הכוונה, אמנם מניסיון הל"ג בעומר שעבר, והתעצמות השימוש באלכוהול, עלולה הילולת החג להיהפך לקול יללה וענות חלושה. ובמידה, וכהורים ומבוגרים, נהיה מודעים אל הנאמר בין השורות המלחשות, נדע למזער נזקים וטעויות של ילדינו "מבקשי האורות".

טיפים להורים

 

  • שאל את בנך/בתך על שמות משתתפי המדורה הנערכת בתנועה, חבורה, כיתה וכו'.
  • שאל על מיקום מדויק של המדורה, גם אם נקבע מקומה מחוץ ליישוב, ושדר ביקור אפשרי אצל החוגגים.
  • אסוף מספרי טלפונים ניידים של חברים נוספים לצורך יצירת קשר להמשך הערב.
  • דאג לברר האם כללי החגיגה ברורים לגבי התעסקות עם אש וחומרים דליקים תרתי משמע: בנזין וכו' מחד, וחומרי אלכוהול מאידך. שאל מפורשות האם יש בכוונת מי מהמשתתפים לשתות אלכוהול או "מקדמי עישון וריגוש אחרים"?
  • בדוק האם ישנם מבוגרים או מדריכים במדורות. אם כן בדוק עד מתי הם יהיו נוכחים שם.
  • ערוך סיור נימוסי בין המדורות ובעיקר במדורת בנך/בתך בשעות המועדות (23:00 – 4:00) ללא הודעה מראש. תאם עם הורי החברים סבב ביקורים נוספים.

אבי רומנו, מנהל היחידה לקידום נוער, מועצה מקומית אפרת

.

עוד על ל"ג בעומר:

"משחקים באש"-השטח בוער! על מדורות ילדינו ועלינו… – ל"ג בעומר מתקרב. מה עושים בנינו ובנותינו במדורות? הרב ליאור זיו סייר בהן ומדווח מהשטח.

חינוך לעצמאות – ברוך שפטרני מעונשו של זה

לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:


 

 

 

הרב דעואל (דולי) בסוק, מנהל מחוז מרכז בישיבות בנ"ע ולשעבר ראש אולפנת צביה ירושלים

סרטונים נוספים של הרב בסוק:
מצוות החינוך, חינוך ע"י צפייה והזדהות עם ההורה
חינוך לאמת – הבסיס לתקשורת
חינוך של חוויה או חינוך של מאמץ?
התמודדות עם החופש הגדול
סמכות וצמיחה אישית

2 משחקי מגנטים מתפרדים תוך כדי תעופת יונה

"הורות והתבגרות": המשכיות ונפרדות בגיל ההתבגרות

2 משחקי מגנטים מתפרדים תוך כדי תעופת יונה

להאזנה להקלטת התוכנית:



 

הרב הפסיכולוג בני להמן,

פסיכולוג, ר"מ בישיבת הר עציון

הנושא:

 המשכיות ונפרדות בגיל ההתבגרות

 

 

 

 

 

עצמאות בגיל ההתבגרות

הכמיהה לעצמאות

שאלה: הבת שלי – בת 16 –  רוצה לעשות טיול לטבריה לבד עם עוד 4 חברות, לישון על החוף וכו'. לא נראה לי בכלל העסק, וכשלא הסכמתי – התפוצצו היחסים בינינו. בכלל היא טוענת שאני חונקת מדי ולא נותנת לה מספיק עצמאות. א. האם נהגתי נכון כשאסרתי על הטיול ואיך מתמודדים עם התגובה שלה? ב. מה באמת מידת העצמאות הנכונה לתת לילדים בגיל זה?

תשובה: ההורות לילדינו המתבגרים היא אתגר לא פשוט, ולפעמים הוא תופס אותנו לא מוכנים לשינויים המהירים שחלו בבננו או בבתנו, שעד זמן כה קצר היו ילדים צעירים, ממושמעים, ומחפשים את קרבתנו כהורים. מטבעו, גיל ההתבגרות הוא גיל שבו המתבגר או המתבגרת צריכים לגבש את זהותם, להפוך בהדרגה להיות יותר עצמאיים ויותר נשענים על עצמם. חלק מתהליך זה מלווה בהתרחקות שלהם מההורים, ביותר עמידה על שלהם, ובהישענות רבה יותר על חברים בני גילם. מוקד הענין שלהם, המודלים שלהם לחיקוי, והאנשים שנהיים יותר משמעותיים בגיל זה הם הרבה פעמים לא ההורים ולא בני משפחה אחרים, אלא חברות או חברים מהכיתה, מהשבט או ממסגרות חברתיות אחרות.

בעידן הפוסט-מודרני, שבו הצעירים חשופים לאפשרויות ונתיבים רבים להתפתחות, שלב גיבוש הזהות נהיה מורכב ומסובך יותר, ומתמשך זמן רב יותר. אחת ההשלכות מכך היא גם התחלה מוקדמת יותר של התבגרות ורצון בעצמאות. כך נוצר מצב שבו ילדים בני 12 הם כבר מצד אחד מתבגרים, ומצד שני כמעט ואינם מצוידים בבשלות רגשית כדי להיות עצמאיים ולקבל החלטות משמעותיות בכוחות עצמם.

בהקשר לשאלה "מהי מידת העצמאות הנכונה לתת לילדים בגיל זה?", קשה לתת תשובה מוחלטת שתתאים לכל המשפחות ולכל המתבגרים. משפחות שונות נבדלות ביניהן בסגנונן, וגם בין ילדים שונים במשפחה אחת יש הבדלים בין-אישיים, שנובעים מאופים ואישיותם. ההמלצה שלי בענין זה היא להקפיד על כמה כללי מסגרת:

ראשית, יש להגדיר, ועדיף מראש, מהם הגבולות הנראים להורים מתאימים מבחינת המשפחה (שעות יציאה וחזרה מבילוי עם חברים, שינה מחוץ לבית וכו'), תוך כדי בדיקה בהקשר הרחב יותר של המסגרת החברתית שבה נמצאת הבת. בישוב קטן או במסגרת שבה כל החברות אכן מורשות לצאת יחד לבילוי, ישנם מצבים שבהם איסורים בכל התחומים עשויים לבודד את הבת (או את הבן המתבגר) חברתית. לכן, קביעת הגבולות (ושיחה עליהם עם המתבגרת מראש) היא חשובה, ובו בזמן ההורים צריכים להגדיר מה כן מותר, ומהם התחומים שבהם הם מגדילים את טווח החופש והעצמאות של המתבגר.

הכלל השני הוא שהחינוך צריך להרגיל את הילד לעצמאות בהדרגה, ולהגדיל טיפין טיפין גם את תחומי האחריות, וגם את תחומי העצמאות, באופן שבו המתבגר לא ימצא עצמו בגיל 18 מבלי שום התנסויות המאפשרות לו לתפקד בכוחות עצמו, להסתדר במקומות חדשים, ובסביבות לא מוכרות.

לאם ששואלת, אני מציעה לבחון באילו תחומים היא אכן מאפשרת לביתה, שבגיל 16 אכן צריכה לקבל עצמאות בתחומים מסוימים, את אותן התנסויות המקדמות עצמאות. ככל שהבירור הזה יכול להיעשות בשיתוף פעולה ובדיאלוג עם הבת, כך יפחתו בדך כלל העימותים, וניתן יהיה לעבור יותר בקלות את גיל החתחתים הנקרא גיל ההתבגרות. 

ד"ר רבקה תובל-משיח, פסיכולוגית קלינית, וראש המחלקה הקלינית, אוניברסיטת בר-אילן