כל הפוסטים מאת levavot

פותחים שולחן

אחת ההזדמנויות המשמעותיות לחנך את ילדינו, להעצים את התקשורת איתם ולהשפיע עליהם, הוא שולחן השבת. הסיטואציה המשפחתית המיוחדת הזו פותחת בפנינו חלון הזדמנויות שחשוב להיערך אליו נכון, כדי שנפיק ממנו את המקסימום. במהלך השבוע כולם עסוקים במרוץ החיים הקבוע – עבודה, לימודים, סידורים. גם כשנפגשים לארוחה, לא תמיד כולם נוכחים. גם כשכן, הארוחה קצרה והאינטראקציה בין בני המשפחה עלולה להיקטע על ידי כל מיני הפרעות המאפיינות את ימי החול (טלפונים, טלוויזיה וכדו'). שולחן השבת הוא הזדמנות מיוחדת במינה למפגש בלתי אמצעי איכותי של כל בני המשפחה. כהורים, כדאי לנו מאוד למנף אותו בתחום החינוכי. כל כך הרבה אנחנו משקיעים בהכנות החומריות לארוחה. לערוך שולחן בטוב טעם, לבשל מגוון מנות. וכמה זמן אנחנו משקיעים במחשבה איזה תוכן ליצוק לתוך המפגש הזה? זמירות שבת הן חלק חשוב, אך בוודאי שיש צורך ביותר מזה. אלו דברי תורה אנחנו בוחרים לומר? האם אנחנו לוקחים בחשבון את המנעד הרחב של הגילאים שישבו סביב לשולחן ולכל אחד מתאימים דברים ברמה שלו? האם יש לנו איזה דיון בעל ערך חינוכי, התייחסות מנקודת מבט מאמינה לאירועים אקטואליים מהחדשות? האם אנחנו מנצלים את הבמה הזו כדי לאפשר לילדים לשתף בחוויות השבוע, על הטוב והרע שבהן, וכמשפחה לתת להם יחס נכון ובונה. הקדשת זמן לא ארוך לתכנון לפני שבת, עשויה לשדרג את הארוחה המשפחתית ולהפוך אותה למשהו שיהיה הרבה מעבר לאירוע גסטרונומי.

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

לסדרת 'פותחים שולחן' של הרב יוני לביא

לסדרת 'פ-ש חינוך' של לב אבות

האם לקנות לבן סמארטפון?

השאלה:

בננו לומד בישיבה תיכונית פנימייתית בכיתה ט'. כשיצא ללמוד בישיבה ציידנו אותו במכשיר פלאפון הכי מיושן שקיים בשוק. בלי אינטרנט, בלי וואטסאפ, רק אס אם אס, שירים ומשחקים. בהתחלה העניין עבר בסדר, בלי טענות מיוחדות. אולם מאז חג הסוכות, הוא אינו מפסיק לנדנד לנו שנקנה לו סמארטפון. לטענתו, הוא היחיד בכיתה שמסתובב עם פלאפון מיושן כזה. אנו בהתלבטות קשה מאד. מצד אחד, איננו רוצים לשדר לו חוסר אמון, ומצד שני, רבים וטובים נפלו בעניין הזה. חבל לנו על התמימות והצניעות הטבעית שלו. כמו כן, איננו יודעים אם נכון ללכת איתו "ראש בקיר" ולקלקל את היחסים הטובים בינינו. מה לעשות?

תשובות:

 

שושנה היימן, יועצת ומנהלת לייף סנטר ומכון ניופלד:

נסו לדייק עם בנכם מדוע באמת הוא זקוק לסמארטפון, כמו"כ דייקו לעצמכם את הסיבה להתנגדות שלכם. אתם חוששים להחלשת מערכת היחסים ביניכם? יש כמה עקרונות שכדאי לדעת בעניין הזה.

אתם מעלים כמה נקודות חשובות. אין תשובה חד משמעית לשאלתכם אם לקנות או לא לקנות את הסמארטפון, ולכן אתן לכם חומר למחשבה שיעזור לכם למקד את שיקוליכם ולהגיע לתשובה שהיא נכונה עבורכם.

רק בגלל ש"לכולם יש" זה לא סיבה לקנות סמארטפון או כל דבר אחר.  (לא באמת ברור שבנכם הוא היחיד בכיתה עם פלאפון מיושן, מכיוון שכאשר אחוז מסוים של הילדים מסתובבים עם מכשיר מסוים, קל להגיד שיש לכולם). אם משהו מתנגש בערכיכם, הלחץ החברתי לא צריך להיות הגורם המחליט לקבל דבר.  דווקא ילד בוגר לא מושפע ממה שאחרים עושים, כי יש לו את הזהות, הערכים, והגבולות שלו, כך שהוא חושב באופן עצמאי.  לכן, אפשר לשאול למה הוא באמת רוצה את הסמארטפון?  מה זה ייתן לו?  כיצד זה יעזור לו?  האם הוא רק רוצה אותו כי לכולם יש?

כתבתם שאינכם רוצים לשדר חוסר אמון בבנכם, שלא בטוח אם אפשר לסמוך עליו בשימוש הסמארטפון, ואולי הוא ייכנע לפיתוי של מה הוא יכול לראות במכשיר.  אם הייתם בטוחים במאה אחוז שבנכם לא ישתמש בו לדברים לא צנועים, האם הייתם קונים לו את המכשיר?  או האם בכל זאת אתם חושבים שיש חוסר ערך לסמארטפון, כי הוא לא משרת שום צורך?הרי הטלפון הישן מספק את הצורך לשמור על הקשר עם הבית והמשפחה, והיכולת לקבל שיחות והודעות. אפשר לקחת בחשבון שבכל מקרה, בנכם יכול לראות דברים לא צנועים במכשירים של החברים שלו. זה ידוע שאם הילדים רוצים, הם יכולים להתכנס יחד, ולהסתכל במה שהם רוצים.

הזכרתם בשאלתכם שאינכם רוצים לקלקל את היחסים הטובים עם בנכם. מכיוון שאינני מכירה את טבע מערכת היחסים ביניכם, אזכיר כאן כמה עקרונות כלליים הנוגעים בנקודה הזו.  כאשר מערכת היחסים חזקה, בטוחה ועמוקה, ההורים דווקא יכולים לקחת החלטה שנוגדת לרצונו של הילד מבלי לדאוג שזה יפגע במערכת היחסים. הילד יכול להתאכזב אבל הוא יקבל את ההחלטה, ומערכת היחסים תמשיך כרגיל. יכול להיות מצב, שההורה לא מתנגד לסמארטפון באופן כללי, אבל הוא לא מסכים בשלב הזה כי הוא מכיר את ילדו מספיק כדי לדעת שבנו עוד לא מספיק בשל להשתמש בסמארטפון באחריות. אולי בהמשך כשהוא רואה עוד בשלות בילדו, הוא כן יסכים לקנות את המכשיר.  מערכת יחסים עמוקה מאופיינת על ידי החיפוש לקרבה פסיכולוגית ורגשית, הילד מוכוון להוריו, מקבל את הנחיותיו, ורואה את הוריו כנקודת המצפן שלו בחיים. ההורה יכול לראות אם הוא יכול לסמוך על ילדו;  השאלה היא, האם לילד יש אמון בהוריו כך שהוא סומך עליהם כשהם מחליטים לטובתו.

נקודה אחרונה:  אפשר לחסום את הדברים הלא רצויים בסמארטפון. אם ההורה מחליט שהוא כן רוצה לקנות לילדו את הטלפון הזה, אפשר להשתמש בחסימה הזאת.  זה יכול להיות הזדמנות לשוחח עם הילד על הטבע האנושי והצורך לשמור על נפשנו – לשמור על מה שאנחנו רואים ושומעים – בכל גיל כי קל מאוד ליפול בכל שלב בחיים, לא רק בילדות או בגיל ההתבגרות.  אין ספק שהעולם המודרני מלא אתגרים חדשים להורים, וחשוב שהורים ימשיכו להשפיע ולהדריך את ילדיהם ומתבגריהם.  מערכת היחסים עמוקה היא המפתח לשמירת הכוח של ההורה.

בברכה,

שושנה הימן,
לייף סנטר, המרכז להורות מקושרת ומכון ניופלד ישראל
www.lifecenter.org.il
www.neufeldinstitute.co.il

 

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD:

יש לדעת כי בקרב הנוער מכשיר סלולרי הוא לא רק אמצעי תקשורת אלא סטטוס חברתי וחפץ אישי ביותר. צריך לגשת אל הסוגיה הן באופן מהותי והן באופן טכני.

​את תשובתי אחלק לשניים: החלק הטכני שיעסוק במכשיר והחלק החינוכי שיעסוק ביחסים ביניכם ובגישה אל דרישת הבן.

בחלק הטכני, שהוא הפשוט יותר מבחינת הביצוע, ניתן להשיג היום מכשיר טלפון חכם עם הגבלות "מולדות" במכשיר, ובכל מקרה ניתן לשים חסימה חיצונית שלא תאפשר הורדת יישומים שאינם לרוחכם גם לא מרשת אלחוטית. בנוסף, תמיד ניתן לקבוע כלל ביניכם, שאין היתר להורדת סרטים למכשיר. ​

​בחלק החינוכי, ישנה משוואה גלויה וסמויה בדבריכם, שאם תגידו את דברכם ותעמדו על שלכם – הדבר יקלקל את היחסים הטובים אתו. האם אלו יחסים טובים?!

יחסים טובים הם כאלה שמאפשרים לדבר גם על מה שכואב ולא מסכימים, ובכל זאת נשארים יחד. יש לכם הזדמנות נהדרת להעמיק את הקשר ביניכם מתוך הסברת הקו החינוכי של הבית! כשהיחסים תקינים אין לחשוש מקלקולם אפילו לא בגלל המכשיר החכם שכה חשוב לבנכם. אני בטוח ששיח מכבד ורגוע סביב הסלולרי לא יציב מסך ביניכם…

באמת שבקרב הנוער מכשיר סלולרי הוא לא רק אמצעי תקשורת אלא סטטוס חברתי וחפץ אישי ביותר. אפשר להתווכח אם זה טוב או רע אך זו העובדה. בית המשפט פסק לאחרונה בפסיקה תקדימית שחיפוש ללא רשות במכשיר טלפון של אדם מהווה עבירה פלילית של חדירה לפרטיותו. המכשיר כיום הוא חפץ ממש פרטי ולפעמים פרטי מידי ומזה אתם חוששים, אך כאמור, ישנם פתרונות.

​לאחר שהחלטתם מה מדיניות הבית, עליכם לקחת בחשבון את העובדה שכיום, ברוב הישיבות התיכוניות, ישנם טלפונים חכמים לרוב התלמידים. היישומים החשובים ביותר עבור המתבגרים הינם היישומים של הרשתות החברתיות, בדרך כלל וואטסאפ ופייסבוק. עיקר התקשורת ביניהם נעשית בוואטסאפ, ויש לציין שבני הנוער עצמם מעידים ברבבותיהם שהיא שטחית וגוזלת זמן יקר, ובכל זאת הם שם…בשביל חלק גדול מהנוער, להיות עם טלפון בלי וואטסאפ זה בערך כמו לצאת לרחוב עם בגדים מלפני שלושים שנה.

​כשאתה בכיתה ובשכבה שכולם או אפילו רובם מקושרים בוואטסאפ ואתה לא איתם – אז אתה לא איתם! בנכם מבקש להיות חלק מהעניין החברתי בכיתתו ובשכבתו והטלפון הוא מרכיב חשוב בזה. יחד עם זה כדאי לדבר בבית על תקשורת נקייה, הוגנת ומכבדת ו​על החובה של כולנו להיות מנהלים ולא מנוהלים על ידי מכשיר או יישומון כל שהוא.

צביקה מור, מאמן בכיר MCIL. מאמן הורים ילדים ונוער. מומחה באימון ADHD
נייד: 052-6070954

אתר: www.more-lanoar.co.il

 

 

ד"ר חנה קטן, מומחית ברפואת נשים ופריון:

כאן נבחנת מסירות ההורים לקדושה. עליהם לגונן על הילד מבחינה רוחנית כשם ששומרים עליו מבחינה גופנית.

ההתחבטות שלך מאד מובנת – את רוצה לשמר את עולמו הרוחני הטהור של הילד היקר שלך. מה חשוב מכך? השימוש בסמרטפון הוא אכן בעייתי, ואין אפוטרופוס…, כידוע..גם למבוגרים, אגב. פה נבחנת המסירות שלך לקדושה. אם הילד יבין שזה מאד חשוב לך לשמור אותו מנזק רוחני, בדיוק כמו שאת מגוננת עליו מנזק גופני, הוא יפנים זאת כערך עליון. הלחץ החברתי לא יכול להיות שיקול, ולהיפך- בעמידה איתנה על ערכיו- הוא יצא מחוזק ומחושל.

אתר: http://www.katanchana.co.il
מרפאת רפאל      רחוב אהרונוביץ 17, בני ברק   טל'- 03-5605001, 
מרכז רפואי 'רְפָא נָא', בית הדפוס 12ג, גבעת שאול. 02-6526552, פקס 02-6510896  

 

 

עמליה טברסקי, יועצת חינוכית:

הבקשה להידמות לחברים אופיינית לגיל ההתבגרות. יחד עם זאת, הצבת גבולות חשובה מאד עבור המתבגר, ומעניקה לו תחושת יציבות. יש ליצור שיח והקשבה, ולא לחשוש להביע עמדה ברורה.

אנחנו מאד מבינים את הצורך של הילד להדמות לקבוצת השווים.

הוא ירגיש שווה רק אם ישתלב בחברה. בגיל ההתבגרות החברה תופסת משקל מאד רציני בחיי הילד. החברה היא במקום ראשון וההורים הם במקום האחרון. הילד רוצה לחקות את חבריו. היום זה הבגד. מחר זה התסרוקת. אח"כ הסמארטפון וכן הלאה.

ומאידך, מה עם ההורים? אסור להם להביע עמדה? איפה הגבולות שלהם?

גם הילד רוצה גבולות. הוא זקוק לידיעה שההורים לא נבהלים ממנו ונשמעים לכל גחמה. הילד זקוק לגב חזק ויציב. זה נותן לו תחושה שהוא יכול למרוד בלי בהלה מהסביבה. כלומר, לעבור את התקופה בצורה בריאה. אריקסון טוען שהתקופה הזאת, של חיפוש הזהות, היא שלב בהתפתחות הילד, ואל לנו ההורים להיבהל.

בשיח פתוח וחברי אפשר לשמוע את בקשת הילד ולהביע את דעתכם בנושא. השיח הפתוח יאפשר לילד לנמק את בקשתו ולכם לנמק את דעתכם. הילד ירגיש ששמעו אותו ולא החליטו מיד אם כן או לא. הוא ירגיש שיש כבוד למקום ולבקשה שלו. אפשרי לבקש מהילד שיהרהר בנושא, ולאחר שבוע לפתוח שוב את הנושא. אם תחליטו שזה לא מתאים לכם, תגידו לילד בצורה ברורה ותהיו שלמים עם זה. בצד זה, תוסיפו כי אתם בהחלט שומעים את בקשתו אבל אינכם מסכימים איתה.

בקיצור, שיח עם הילד נותן תחושה לילד שהקשבתם לו, אבל יחד עם זאת, יש לכם את האני מאמין שלכם. הוא יכבד אתכם כשירגיש שכיבדו אותו. בהצלחה.

 

יפעת גלבוע, עו"ס קלינית ופסיכוטרפיסטית, מטפלת בנוער ובמבוגרים, מנהלת מרכז הורים ילדים בגיל הרך:

חשוב ללבן את הדברים יחד, אך לפני כן יש לעשות שיעורי בית…

שאלתכם היא דוגמה טובה ללחץ חברתי עמו מתמודד בנכם באופן ישיר ואתם באופן עקיף. לצערנו הרב ישנם הורים המתמודדים עם סוגיית הסמארטפון בשלבים מוקדמים אף יותר…עוד בביה"ס היסודי….

לדעתי חשוב ללבן יחד עם בנכם את הסוגיה הנ"ל באופן מסודר, אך לפני הכול עליכם לעשות כמה דברים חשובים:

1- לבדוק עם מחנך הכיתה מה עמדתו ועמדת הנהלת הישיבה בנוגע לאחזקת פלאפון חכם, יתכן ותגלו שהישיבה אוסרת גלישה אינטרנטית או בכלל אחזקת מכשירים מסוג זה.

2- שוחחו עם הורים נוספים שילדיהם לומדים עם בנכם, יתכן שתגלו כי יש הורים נוספים העומדים במצב כשלכם ו " לא כצעקתה …"….גיבוש עמדה משותפת בין ההורים תיתן לכם הרבה כח.

3- יש מכשירים המאפשרים שיחות בוואטסאפ, שהיום תופס נתח נכבד מאוד בתקשורת הבין אישית והקבוצתית , ולא מאפשרים גלישה באינטרנט.

4- נסו לשער מה תהיה מידת "קלקול היחסים" עם בנכם במידה ותבחרו שלא לאפשר לו את רצונו, לא תמיד יש מקום לוויתור. לעיתים עליכם יהיה לעמוד על דעתכם, אלא אם כן נראה כי אין ברירה ומערכת היחסים הטובה עלולה לעמוד בסכנה של ממש.

5- שיקלו אופציה של פשרה – לא הכול בחיים הוא שחור לבן,

6-גבשו ביניכם עמדה אחידה כלפי הנושא , הגיעו מוכנים לשיחה.

7- היו פתוחים לשמוע רעיונות או דעות שונות מצד בנכם והבטיחו לו לשקול את דבריו והצעותיו. אפשרי לדון על העניין גם פעם נוספת ולשנות עמדות.

 

חשוב לנהל שיחה מכבדת ומכובדת, אל תכנסו ל "פינות " ואל תנהלו "חשבונות ". היו קשובים וענייניים. בהצלחה.

טלפון 0508266258
אתר : samimlev.co.il

 

מאמרים נוספים בנושא בלב אבות:

הילד רוצה סמארטפון? האם רצון הילדים להיות כמו 'כולם' צריך להשפיע עלינו כהורים לאפשר שימוש בסמארטפון, גם אם הרעיון לא מוצא חן בעיננו?
בני קנה אייפוד ללא אישור על אייפוד, אמון וחינוך לעצמאות

 

עצלות וחוסר מוטיבציה בקרב בני נוער

מבחן / ראיון קבלה(המאמר נכתב בד"כ בלשון זכר אך הכוונה היא כמובן לשני המינים)

אחת התופעות שהכי מדאיגה הורים (ובצדק…) הינה תופעת העצלנות והבטלה בקרב בני נוער. לא אחת קורה שהתלונה המרכזית, המביאה הורים לפנות לאיש מקצוע היא זו: "הנער לא עושה כלום"; "הנער מסרב ללמוד"; "הנער אינו מתפקד" וכיו"ב. ואכן, למרבה הצער, לעתים קרובות, תופעה זו אינה אלא קצה-קרחון של מצוקה עמוקה וחמורה בהרבה, ועל כך  ננסה לעמוד בקצרה במאמר זה.

לתופעת העצלנות ייתכנו גורמים שונים, כפי שננסה להבהיר:

א. של מי התלות הזאת?

במקרים מסויימים, מדובר במצב בו הנער התרגל לכך שהוריו עושים עבורו הכל, לעתים מתוך כוונות טובות. כגון, במקרה של נער דיסלקטי, שהעזרה הלימודית לה הוא באמת זקוק, הפכה להיות טוטאלית ומחליפה את מאמציו-שלו. במקרה כזה, נחצה הגבול החמקמק שבין סיוע מטעם ההורה לבין השתלטותו, למרות שבבסיס, מטרת ההורה היתה חיובית.

במקרים אחרים, ייתכן שכוונות ההורה פחות ברורות. כגון, במקרה של אם 'חולת' נקיון שאינה מאפשרת למי מבני ביתה להשתתף במטלות הבית, משום שאינם מצליחים לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שלה. נער הגדל בסביבה כזו, עלול למצוא את עצמו מתרגל לא לנקוף אצבע בבית, בגלל שהאופן שבו הוא מדיח  כלים/ שוטף רצפה/ מקפל כביסה וכו' אף פעם אינו לשביעות רצון ההורה.

לחלופין, יתכן וההורה 'מרחם' על הנער העסוק, ומעדיף לשחרר אותו לעיסוקיו מאשר לדרוש ממנו להירתם לעזרה בבית. הרבה פעמים מדובר בהורה שעבר בעצמו ילדות קשה והוא מנסה לפצות את עצמו בכך שמפנק פינוק יתר את ילדיו. בבחינת "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן…" לא עלינו! בשל כך, כמו הדיסלקט מהדוגמא הקודמת, גם נער במשפחה כזו עלול להתרגל לחיים נטולי מאמץ, שמאחוריהם מסתתרת תחושת אין-אונות וחוסר יכולת לפעול בעולם. מה הפלא שילד כזה יגדל להיות מתבגר חסר מוטיבציה ו'עצלן'? הרי הוא התחנך שלא לעבוד ויתירה מכך- שלא להאמין ביכולתו!

כשאנו מעניקים לילדינו שירותים, כגון עזרה לימודית, קיפול כביסה וכיו"ב, עלינו לשאול את עצמינו מה האינטרס שלנו בהענקת 'שירות' זה: האם זהו באמת האקט הנכון לטובת הילד? או שמא יש לנו כהורים אינטרס סמוי – כגון השגת שליטה על הנער; השגת תוצאות מעולות ע"מ להרשים את הסביבה וכו'? זוהי שאלת המפתח במקרים של עזרה עודפת לילד מצד הוריו.

ב. ביקורת 'בונה'??

כמו במקרה של האם 'חולת' הנקיון הנ"ל, פעמים רבות, הנער מרים ידיים מראש ומעדיף שלא לנסות בכלל, מחשש לביקורת המצפה לו על תוצאות בלתי מושלמות.  כוונתי איננה להורים שמראש לוקחים אליהם את המושכות ומונעים את ההתנסות מהילד (כמו במקרה של האם הנ"ל), אלא דוקא להורים שמאפשרים לילד את ההתנסות אך בסופה, לא יחסכו ממנו את להב ביקורתם.

ילדים להורים ביקורתיים יעדיפו במקרה הטוב להצניע את מעשיהם, ובמקרה הרע לא יתאמצו ולא יעשו כלל, מחשש ל'קטילה'. על מנת שילד יעז לפעול בעולם, הוא חייב להרגיש חופשי לעשות טעויות. חירות אמיתית כוללת בתוכה גם את החירות להיכשל. על מנת שנער ירצה להתאמץ, עליו לדעת שמותר לו להיכשל מידי פעם ויתירה מכך: שאהבת הוריו או הדימוי העצמי שלהם אינו תלוי בתוצאות מעשיו.

כי זאת יש לדעת: ביקורת מכל סוג שהוא היא הרסנית! אם ברצוננו לבנות את נפשו של הנער ולא להרוס אותה, עליו לחוש אהבה וקבלה בכל תנאי ולשמוע פירגון על מאמציו, גם כשאינם מניבים את התוצאות הרצויות. לא כתוב ש'צדיק אף פעם אינו נופל' אלא "שבע ייפול צדיק וקם". נער שגדל באוירה שמותר לו לא להצליח בכל, כל הזמן, אינו מתייאש. מותר (לו) להיכשל. אסור (לנו) לקטול!

ג. פרפקציוניזם

כתוצרים של תרבות המערב, התחנכנו לאידאל ההלני של "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" ולסטנדרטים של הצלחה כמותית שבדרך כלל אינם ניתנים להשגה, והדוגמאות לכך סובבות אותנו בכל  התחומים. אנו חיים בחברה המקדשת את ההישג, את 'מבחן התוצאה', ולמרבה הצער נוטים לשכוח שזוהי תרבות זרה לנו. כי ביהדות "לא המעשה עיקר, כי אם הכוונה" ו"כוונה טובה – הקב"ה מצרפה למעשה". היהדות מייקרת את המאמץ ולא את התוצאה, ולכן כל התעקשות על מושלמות – בטעות יסודה, בבחינת "לא עליך המלאכה לגמור"…  דרישות מופרזות הן של ההורים מהנער והן של הנער מעצמו – עלולות לגרום לו להרים ידיים מראש ולהיתפס לייאוש וחידלון.

במקרה הראשון, על ההורים לשאול את עצמם מה עומד מאחורי דרישתם לשלמות מצד הילד? האם הקושי לקבל חלקים פגומים בתוך עצמם, שלכולנו יש, אגב…

במקרה השני, יש לחשוב מה גורם לנער להרגיש כ"כ חסר בטחון עד כי כל תוצאה פחות ממושלמת אינה מקובלת עליו ולכן הוא נמנע מראש.

ד. זעקה אילמת

הגורם האחרון שאותו נזכיר הינו החמור מכל: לעתים קרובות חוסר המעש של המתבגר אינו אלא זעקה אילמת שלו להצלה. פעמים רבות, חוסר המעש בא לאחר שנים של תסכול, שבהן הנער ניסה להתמודד עם טראומה כלשהי בכוחות עצמו, עד כי בגיל ההתבגרות אמר נואש, בעקבות התעצמות הרגשות המאפיינת את גיל הנעורים.

חוסר מעש הינו אחד הסימפטומים של דכאון קליני, שיכול לנבוע משילוב של כל הגורמים שמנינו: תחושת חוסר-אונים ואפסות; סביבה ביקורתית; ייאוש בעקבות דרישה לפרפקציוניזם ובעיקר – טראומה, כגון: תקיפה מינית, גם אם בילדות המוקדמת; שכול ואובדן; גירושי ההורים ועוד.

לאור כל זאת, עצלנות וחוסר מעש של מתבגר, הינו סימפטום רציני ביותר, שאסור לעבור עליו לסדר היום. נראה כי מתבגרים מגיעים למצב כזה, רק כשכלו כל הקיצין מבחינתם וזוהי הדרך היחידה שנותרה להם לזעוק את מצוקתם.

אם המתבגר הפרטי שלך אינו מתפקד – רוצו לטיפול! ויפה שעה אחת קודם!!

רניה סמואל ,M.A תרפיה באמנות

הורות והתבגרות: לקראת לג בעומר – בין הכמיהה לנסתר להשקעה בעשייה בחיים

להאזנה להקלטת התוכנית:

.
 
 קטעים עם כתוביות מתוך ההקלטה:

 

 

.
הרב דב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים, מייסד מערך להכשרת מורים "לפני ולפנים" ומייסד בית המדרש להתחדשות
.
עוד עם הרב דב זינגר בלב אבות:

"הורות והתבגרות": ממשמעת דתית למשמעות דתית – האם למתבגרים שגדלו בבתים דתיים יש עומק דתי או האם קיום המצוות אצלהם הוא רק עניין של הרגל? האם/איך ניתן לחלץ אותם מן ההרגל ומן ה"מובן מאליו"?

חינוך לדתיות – כיצד מעצימים את עולמו הדתי של הבן/הבת? משפת המעשים לשפת הנפש

חינוך עקיף – כמה פעמים מרגישים שמה שאנחנו אומרים לילד נכנס לאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה? על חינוך שעוקף את הדיבורים..

עוד על לג בעומר בלב אבות:

"משחקים באש"-השטח בוער! על מדורות ילדינו ועלינו… – ל"ג בעומר מתקרב. מה עושים בנינו ובנותינו במדורות? הרב ליאור זיו סייר בהן ומדווח מהשטח.

מה בין רשב"י ל"אבסולוט" – ל"ג בעומר מתקרב. מה עושים בנינו ובנותינו במדורות? הרב ליאור זיו סייר בהן ומדווח מהשטח.

 

"אני אוהב אותי" – על הערכה עצמית בקרב מתבגרים ותפקיד ההורים

נערה מחייכת - על הערכה עצמית של מתבגרים

 

הערכה עצמית הינה חווייה סובייקטיבית שלנו כלפי עצמנו. ילדים נוטים לשפוט את עצמם על בסיס השוואתי לאחר שהפנימו מסרים חברתיים נורמטיביים לגבי מה "נכון" ו"מה לא נכון", מה "שווה" ומה "לא שווה". הפגנת הערכה ומתן חיזוקים חיוביים הן חלק מהדרכים שמציג מאמר זה עבור ההורים בהסתמך על מחקרים אשר הוכיחו כי הערכה עצמית גבוהה בקרב ילדים חיונית להתמודדותם המוצלחת עם אתגרי החיים.

 

כל אחד מאיתנו יודע במה מדובר. כהורים, מורים וחברים אנו יודעים לזהות אנשים, ילדים או מתבגרים בעלי הערכה עצמית גבוהה לעומת מבוגרים או ילדים חסרי בטחון ובעלי הערכה עצמית נמוכה. רובנו יודעים על עצמנו שישנם כישורים, מיומנויות, או דברים שאנו אוהבים, מעריכים בעצמנו וטובים בהם, לעומת מקומות בהם אנו חווים את עצמנו כלא טובים ומרגישים חסרי ביטחון לגביהם. דוגמה טובה לכך הנו דימוי הגוף שיש לנו. יש הגאים בגופם ומרגישים איתו טוב ונוח ויש מי שמתביישים בו ומרגישים לא טוב עם חלקים בגופם. חלקנו גאים ביכולות החברתיות שלנו וביכולתנו ליצור קשרים בין אישיים לעומת אחרים החווים חוסר ביטחון ביצירת קשר.

מכאן שהערכה עצמית הינה חוויה אישית, סובייקטיבית שיש לכל אחד מאיתנו לגבי עצמו. הקשר בינה ובין המציאות יכול להיות מקרי לחלוטין. הערכה עצמית יכולה להיות לגבי תחום מסוים: לדוגמה – "אני לא טוב בדברים טכניים" המאפיין הערכה עצמית בהקשר נתון. לעומת תחושת ערך כללית לגבי עצמי המאופיינת במשפטים כגון: " אני אוהב את עצמי על מי שאני" או: "אני כשלון".

מיהו ה"עצמי" וכיצד הוא נראה?

העצמי כולל את סך התפיסות שלנו על עצמנו וכולל את המשמעויות שאנו מייחסים להיבטים שונים בחיינו. בין היתר העצמי כולל תפיסות בנושאים כגון: מין, גזע, מעמד סוציו אקונומי, מבנה גוף, מגדר, העדפות ונטייה מינית, משפחה, מקום מגורים, יכולות, מגבלות, ערכים, אידיאולוגיה, דעות ועוד. בקיצור העצמי הוא כל מי שאנו.

מתברר שאנו נוטים לשפוט את עצמנו כמעט על כל דבר שיש או אין לנו. "אני לא אוהבת את המראה שלי", "הייתי רוצה להיות כמו אחי שמצליח בלימודים"," אם הייתי יפה כמו חברה שלי היו מתייחסים אלי אחרת" – אלו רק מעט מהמשפטים המראים לנו כיצד ילדים, כבר בגיל צעיר, שופטים את עצמם על בסיס השוואתי. הם שופטים את עצמם בשל העובדה שהם הפנימו מסרים לגבי מה שווה או לא שווה, מה טוב ומה רע ובוחנים את עצמם על פי אותם קריטריונים חיצוניים. אצל רובנו מתפתח דימוי עצמי אידאלי על בסיס שיפוטים אלו. אותו עצמי שאנו רוצים להיות שלצער רבים מאיתנו כנראה ישאר בגדר שאיפה בלבד.

מראה, מסוגלויות פיזיות ונפשיות ויחסים בין אישיים – כל אלו משתנים לאורך מעגל החיים. הגוף משתנה, היכולות משתנות והלמידה מחזקת דפוסים או משנה אותם. עם זאת, למרות העצמי המשתנה, הדימוי העצמי לרוב ממשיך להיאחז באותה תפיסה ולכן, קיימת חשיבות גדולה להערכה עצמית חיובית יציבה למרות העצמי המשתנה.

[על אף שפעמים רבות מתייחסים לדימוי עצמי והערכה עצמית כאל מונחים זהים, קיים ביניהם הבדל משמעותי: דימוי עצמי ניתן לראות כמכלול התכונות והאפיונים שהאדם מייחס לעצמו, בעוד שהערכה עצמית מתייחסת לערך שמקנה האדם למאפיינים אלו. כלומר, דימויו העצמי של אדם עשוי לכלול את היותו עקשן אך תכונה זו עשויה להיתפס על ידו כחיובית או שלילית]

 

מדוע הערכה עצמית חיובית ויציבה חשובה?

להערכה עצמית יש השפעה כללית על הרווחה האישית שלנו, על האמונה לגבי היכולות שלנו וכתוצאה מכך על הרגשות שלנו כלפי עצמינו. לאור ההערכה העצמית אנחנו אוהבים את עצמנו, שונאים, מתביישים בעצמנו ועוד. הערכה עצמית חיובית מייצגת את היכולת להרגיש אהוב, נחוץ, בעל ערך, בעל יכולות ובעיקר כמסוגל להתמודד עם אתגרי החיים.

על פי מחקרים נמצא שמתבגרים בעלי הערכה עצמית חיובית חווים יותר שליטה בחייהם מאשר מתבגרים בעלי הערכה עצמית שלילית. הם נוטים לבטא עצמם בחופשיות נטולת בושה, מצפוניים יותר ומאופיינים בפתיחות ומוכנות להתנסות בחוויות חדשות. בעלי הערכה עצמית גבוהה מצליחים להחזיק תחושות אלו באופן רציף גם כאשר הם חווים כשלון, אכזבה או דחייה, הם פחות הגנתיים ומתמודדים עם ביקורת ביתר יעילות שכן הם מאופיינים כבעלי יציבות רגשית.

כיצד ניתן לחזק, לתחזק ולשמר הערכה עצמית חיובית בקרב מתבגרים?

הערכה עצמית חיובית תחילתה בגיל הינקות כאשר התינוק מבין שיש "אני" ויש "אחר". תפקידו של האחר המשמעותי לספק את צרכיו הבסיסיים של הרך הנולד שבין היתר כוללים טיפוח וחיזוק בטחונו של התינוק בסובבים אותו וביכולותיו והפגנת גאווה במעשיו. היכולת של המבוגר המשמעותי: הורים, מטפלים ומחנכים, לחוש ולבטא גאווה כלפי הילד, תורמים באופן משמעותי לתחושת הביטחון ולהערכה עצמית חיובית. כהורים, תלינו על המקרר את התמונה שילדנו בן השלוש הביא מהגן (ליתר דיוק קשקוש) בגאווה גדולה. בכך, לא רק שאמרנו לו שהוא צייר מוכשר אלא גם השכלנו לתלות את התמונה במקום בולט וחלקנו אף שומרים את ציורי הילדות של ילדינו שנים רבות. כך בדיוק אנו מחזקים את תחושת הערך שלהם. הורים המתביישים בציור, משווים את הציורים לציורים של ילדים אחרים או מבטלים את כישרונו של "הצייר המחונן" בן השלוש, פוגעים בתחושת הערך של ילדם וקיים סיכוי שהוא יפסיק לצייר ויפתח התנהגות הימנעותית.

מתבגרים לעומת ילדים, נוטים להפחית מערכם של מסרים הוריים. קבוצת השווים הופכת להיות משמעותית יותר ויותר והדרך בה החברים תופסים את המתבגר הופכת למשמעותית לתחושת הערך שלו. בגיל זה קיים צורך ביצירת הגדרה מחודשת של העצמי ולעיתים השאלה "מי אני" תיבחן תוך דחייה של הדרך בה ההורים מנסים להגדיר אותי ואת הצרכים שלי. משפטים כגון: "אני אחליט על עצמי", "אל תגידו לי מה לעשות" ו"אני בחיים לא אתנהג כמו ההורים שלי", הנם שכיחים בגיל זה. עם זאת, הצורך בתחושת עצמאות וריחוק מההורים מחזק את תחושת הבלבול של המתבגרים לגבי מי הם או ליתר דיוק מה ה"עצמי" שלהם מכיל. זאת גם הסיבה שלוואקום הנפשי חודרים ביתר שאת מסרים תרבותיים ומסרים של קבוצת השווים. אנו ההורים נבהלים ולעיתים נפגעים מהצורך של ילדינו לבטל אותנו ולעיתים אף להתבייש בנו. הדבר עלול להוביל לקונפליקטים המאופיינים ברצף שבין צעקות לשתיקה רועמת.

חיזוק הערכה עצמית בקרב מתבגרים

המשימה הראשונה שלנו כהורים למתבגרים הינה, להבין ולנסות לקבל את העובדה שאופי היחסים שלנו עם ילדינו המתבגרים משתנה. כעס ושיפוטיות או ניסיונות אחיזה נואשים בדפוסי הקשר שהיו כאשר הם היו ילדים, אינו תורם לתחושת הערך העצמי של ילדינו. בכך, אנו שופטים אותם ומתקשים לקבל אותם על מי שהם.

לאחר שהשכלנו לקבל את השלב ההתפתחותי של ילדינו המתבגרים, להלן מספר רעיונות כיצד ניתן לעזור לילדינו לתחזק הערכה עצמית חיובית (לתחזק מכיוון שתפקידינו בביסוס ערך עצמי חיובי החל הרבה לפני גיל הנעורים)

יצירת אווירה מקבלת ואוהבת.

הערכה עצמית חיובית מתפתחת על בסיס הידיעה שאני שווה על מי שאני. חשוב שהנער/ה יחוו עצמם נאהבים על ידי האחרים המשמעותיים להם על מי שהם. עלינו לתחזק את התחושה הפנימית של ילדינו שהם שווים בדיוק כפי שהם ולעזור להם להאמין בעצמם וביכולותיהם על אף הסערות המאפיינות את הגיל.

לאפשר התנסויות חדשות:

סביבה שיפוטית מקשה על ילדים ומתבגרים להתנסות בחוויות חדשות. עודדו את ילדיכם להתנסות גם אם הסיכוי להצליח במשימה נמוך. המסר הוא: "ככל שננסה יותר נצליח יותר". כאשר מנסים יותר חווים יותר הצלחות ברמה המספרית ובכך תחושת המסוגלות מתגברת. הדגישו בפני ילדיכם את אמונתכם בהם ובכך שהם יכולים להתגבר על מכשולים ושתפו אותם בקשיים עמם אתם התמודדתם בהצלחה למרות שחשבתם שלא תצליחו לעמוד בהם.

התמקדות ב"יש" במקום ב"אין":

בשל הנטייה האנושית לביקורת והשוואתיות, אנו נוטים לעיתים לראות את מה שילדינו אינם: "היית יכולה לקבל יותר", "אין סיבה שאחיך יצליח בחמש יחידות מתמטיקה ואת לא". יש מקום לעודד את ילדינו לשפר הישגים אך חשוב גם שהישגיהם לא יגדירו אותם ואת ערכם. חפשו בהם את אותן תכונות חיוביות המאפיינות אותם ואת תחומי החוזק העיקריים שלהם, הדגישו והעצימו אותם.

לאפשר לילדינו לטעות וללמוד מכישלונות:

כשלון זו רק תחנה בדרך להצלחה. כשלון מהווה כלי מצוין ללמידה ולא לשיפוטיות. חלקנו חוטאים בכך שאנו מפגינים אכזבה וכעס על כשלון ילדינו אולם הם אינם זקוקים לכעס שלנו ולחוסר האמון שלנו בהם. הם זקוקים לעידוד שלנו, לכלים ללמידה מהחוויה ולציפייה.

לחזק ניסיון ומאמץ ולא תוצאות:

אנו חיים בעולם תוצאתי שבו הציון בבגרות בהיסטוריה חשוב יותר מתהליך הלמידה או הדרך להשגת הציון. תוצאות לא יחזקו את הערך העצמי אלא אם כן מתלווה לתוצאה תהליך משמעותי. חשוב לחזק את הילדים על המאמץ, ההתמדה והעקביות ועל האופן שבו הם פעלו בדרך להשגת המטרה. הדגישו את הדרך והלמידה שעשה הילד ולא את התוצאה שקיבל.

מתן חיזוקים ומחמאות:

החמיאו לילדיכם על מי שהם וחזקו אותם על היכולת שלהם. חיזוקים ומחמאות הם כוח מצמיח ומעודד.

ריצ'ארד לאבוי, בהרצאתו "כשהאסימונים נגמרים", מתאר את ההערכה העצמית של הילד כערימה של אסימונים איתם נכנס שחקן פוקר למשחק. במידה ולילד אסימונים רבים הוא ייכנס למשחק ויתנסה גם כשאינו בטוח שיצליח. ככל שההערכה העצמית נמוכה יותר (כלומר יש בידיו מעט אסימונים) הוא ימעט לנסות ולהתנסות בשל החשש להפסיד עוד אסימונים, מה שיקטין את הסיכוי שלו לצבור הצלחות וחיזוקים שישמשו עבורו לאסימונים נוספים, או שישחק משחק פזיז וחסר אחריות מתוך התחושה שכבר אין לו מה להפסיד. בהרצאתו, מדגיש לאבוי כי אחריותנו כאנשי חינוך לדאוג שילדינו ילכו לישון בכל ערב עם יותר אסימונים ממה שהיה בידם כשחזרו הביתה. במילים אחרות, יש מספיק אנשים בחוץ שיערערו את ההערכה העצמית של ילדינו, תפקידנו למלא עבורם את מצברי האסימונים ולעזור להם להרגיש טוב לגבי עצמם.

לצמצם דרוג והשוואה:

השתדלו להשוות את ילדיכם ביחס לעצמם ולא ביחס לאחרים. בסופו של דבר הם לעולם לא יהיו אחרים, הם יכולים להיות רק הם עצמם. השוואתיות מפחיתה ערך כיוון שגם כאשר אני טוב מהאחר תמיד יהיה מי שטוב ממני. עודדו את הילדים לאהוב את מי שהם גם אם הם לא כמו….

חיזוק גאווה ואהבה עצמית:

היו גאים בילדיכם גם כשהם מכעיסים, מביישים או מביכים אתכם. חוש הומור בהחלט יכול לעזור להתגבר על רגשות קשים שמתעוררים ביחסים שלנו עם ילדינו ובמיוחד בגיל הנעורים.

לסיום, קבלו את עצמכם כהורים. נכון, גם אתם לא מושלמים, אתם לא בני עשרים וכנראה שגם לא תהיו. חזקו את עצמכם על מי שאתם, היו גאים בעצמכם ובעיקר תאהבו את עצמכם על מי שאתם. יש מספיק אנשים שם בחוץ שיעזרו לכם להרגיש לא טוב לגבי משקל הגוף שלכם או לגבי דברים שיש או אין לכם. אל תשתפו פעולה עם מסרים אלו. החזיקו וטפחו עמדה חיובית לגבי עצמכם. הדבר בהחלט יכול לעזור לילדיכם לתחזק את התחושה הבסיסית שהם שווים ובעלי ערך.

התפרסם ב"אתר יסודות". http://www.yesodot3.co.il

איילה לויטה, עובדת סוציאלית במכון יסודות יוזמות חברתיות, ויאיר אפטר, מנהל מכון יסודות יוזמות חברתיות

עוד עם יאיר אפטר בלב אבות:

תרבות הבילוי ושתייה של משקאות אלכוהוליים בקרב בני נוער ובקרה הורית  סקירה מקיפה של סיבות לשתיית אלכוהול ועצות מעשיות להתמודדות עם התופעה

 

פרשת קדושים

1. "ואת שבתותי תשמורו" (ויקרא יט, ג)

 

שאלה לדיון: מה עושים בשבת?

בשבת עלינו להימנע ממלאכות רבות. אם כן, מה עושים בשבת? מה לדעתכם צריך להיות התוכן העיקרי של השבת? (מנוחה, אכילה, קריאת ספרים עיתונים, לימוד תורה, השקעה במשפחה, מפגש עם חברים)

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הרבנית אורה רבקה וינגורט, אור הלבנה עמ' 115-116

אהבת ה' והתענגות על ה' הם התוכן העיקרי של השבת. ניתן להגיע אליהם דרך התפילות המיוחדות של שבת ואף דרך אכילת המטעמים של שבת.

השבת היא יום של אהבה, יום של דביקות. החל מקבלת שבת, בה אנו מזמינים "בואי כלה, בואי כלה…", אנו מבינים כי בשבת יש חיבור גדול – חתונה.

למעשה, ישנה חתונה כפולה. לשבת נאמר "כנסת ישראל היא בן זוגך", ומבחינה זו, השבת היא הכלה ובה אנו נדבקים. מצד שני, כנסת ישראל היא "כלה קרואה בנעימה", כלה הנדבקת בדודה – הקב"ה – ביום השבת. היינו היכן שהיינו משך ששה ימים, ביום השבת אנו שבים ונפגשים. לפי זה מובן מנהג ישראל לקרוא מגילת "שיר השירים" בערב שבת לפני מנחה (ולאלו מאתנו שאינן מספיקות, מובא בספרים שניתן לומר שיר השירים במהלך השבת, מתי שמתאפשר…).

חתונת השבת מתרחשת, כבכל חתונה, בשלבים. במהלך השלבים הללו הדביקות הולכת ומתחזקת. ליל שבת הוא בבחינת אירוסין-קידושין, וכנוסח תפילת ערבית "אתה קידשת". ביום השבת, החתונה עצמה. בתפילת שחרית אומרים "ישמח משה במתנת חלקו", ומרמזים למתנות שנותן החתן לכלה בחתונה. לקראת ערב אנו מגיעים לשיא – לייחוד, וזו כמובן שעת סעודה שלישית. נוסח התפילה במנחה הוא "אתה אחד", המרמז לייחוד. בכך ניתן להבין מדוע זוהי התפילה הקצרה, משום שברגעים האינטימיים ביותר אין צורך בהרבה מילים….

מה אם איננו מרגישות ממש 'מאוהבות' במהלך השבת? גם על זה אפשר להתפלל. לפני שבת, ובעיצומה. ב"ליקוטי תפילות" לרבי נתן מברסלב מופיעות תפילות נפלאות גם בעניין זה.

במהלך השבת אפשר להתפלל גם בדרך המיוחדת לשבת – בזמר. זמירות שבת מבטאות רחשי לב עדינים וכמוסים, ומהנפלאים שבהם הוא פיוטו של רבי אהרן מקרלין: "י-ה אכסוף נועם שבת, המתאמת ומתאחדת בסגולתך. משוך נועם יראתך לעם מבקשי רצונך. קדשם בקדושת השבת המתאחדת בתורתך. פתח להם נועם ורצון לפתוח שערי רצונך…".

אפשר להפוך את הרצון לתפילה, ואפשר גם להתפלל לרצות יותר…

 

עונג שבת

 

עונג? להתענג? האם זהו ערך יהודי?! ועוד איך. הרמח"ל בפתח "מסילת ישרים" כותב: "והנה, מה שהורונו החכמים זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא". וממשיך בעל ה"מסילת ישרים": "ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא וכו' אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם וכו' והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה הם המצוות וכו' ומקום עשיית המצוות הוא רק בעולם הזה…".

כל עבודתנו בעולם הזה, היא השגת העונג האמיתי והשלם בעולם הבא. אמנם, גם בזה העולם יכולות אנו לטעום טעם גן עדן, "מעין עולם הבא, יום שבת מנוחה". ואכן, העונג הוא מעיקריה של השבת, כלשון הכתוב "וקראת לשבת עונג". להלכה, מתפרש הכתוב כאכילת משמנים, "איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת".

סוגיית האכילה, וה'תענוג' שהיא גורמת לנו היא מן ההסתבכויות הרציניות שלנו. 'תסביך' זה איננו מקרי, והוא נעוץ בנו עמוק מאז חטאם של אדם וחווה…

מכל מקום, בשבת אין תסביכים. בשבת מתענגים על אכילת משמנים ושתיית ממתקים, "והיינו שבימות החול לא כל אחד מסוגל לרומם את העניינים הגשמיים כולם שיהיו בבחינת קודש, אבל ביום שבת קודש הכל קודש … ומכוח קדושה זו מסוגל כל איש יהודי לרומם בשבת קודש את כל ענייני 'לכם' שיהיו קודש".

 

  • הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה שבת, פרק ה' ופרק כב:

מצווה להרבות בלימוד תורה ביום השבת, ואמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג) לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה". עוד אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ.) …

אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבת, חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתיה ושינה (פסחים סח, ב). אמנם יש סוברים, שרק ביום טוב החלוקה שווה, אבל בשבת שנועדה לתורה, צריך להקדיש יותר ממחצית הזמן ללימוד התורה (ב"ח ע"פ הרמב"ם) אולם לרוב הפוסקים, כוונת חכמים שגם בשבת יש לחלוק את הזמן, חציו לתורה וחציו לעונג גשמי. יוצא לכאורה לפי זה, שחובה להקדיש כשתים עשרה שעות וחצי לתורה, שכן משך השבת עם תוספת שבת הוא כעשרים וחמש שעות. אולם למעשה נראה שאפשר להקל, שאותן שבע שעות שאדם צריך לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות, ומתוכן יש להקדיש כתשע שעות לתורה, וכתשע שעות לעונג שבת של אכילה, שתיה ותוספת שינה של תענוג. ואף שעיקר העניין הרוחני של השבת נועד ללימוד תורה, נראה מדעת כמה פוסקים שאפשר להקל ולכלול בתשע השעות של תורה גם את שעות התפילה, ובתנאי שלא יאריכו מדי בתפילה. לפי זה יוצא שבפועל צריכים להקדיש לכל הפחות שש שעות בשבת לתורה, שיחד עם שלוש השעות המוקדשות לתפילה יהיו תשע שעות.

על גבי החלוקה הכללית, מחצה לעונג רוחני ומחצה לעונג גשמי, ישנה הדרכה נוספת, שתלמידי חכמים שרגילים לסגף עצמם במשך ימות השבוע בשקידת התורה, יוסיפו מעט בעונג גשמי, ואילו אנשי מעשה שאינם מספיקים ללמוד תורה כראוי בימות החול, ירבו יותר בלימוד התורה    (ירושלמי שבת טו, ג, פס"ר סו"פ כג, ב"י רפח, א). וכן כתב הרמ"א (רצ, ב:) בעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מתלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימי השבוע. ותלמידי החכמים ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתיה קצת, דהרי הם מתענגים בלימודם כל ימי השבוע".

הטעם לכך, שהשבת נועדה להשלים את האדם שלימות גמורה, ברוחניות וגשמיות. ואנשי מעשה שעסוקים כל השבוע בעבודתם, זקוקים יותר להשלמה בלימוד התורה, ותלמידי חכמים שמתישים את גופם בשקידת התורה, זקוקים יותר להשלמה בעונג גשמי. מכל מקום אלו ואלו צריכים לתת מקום נכבד לעונג שבת רוחני ולעונג שבת גשמי, שעל ידי חיבורם יחד הם מפרים זה את זה, והאדם מגיע לשלמותו, וזוכה לעונג שבת עמוק ואמיתי…

 

לדעת הרמב"ם, מותר לקרוא בשבת רק בדברי קודש, אבל בכל שאר דברי החולין אסור לקרוא, ואפילו ללמוד מדעים אסור, כדי שלא ינהג בשבת כמנהג חול ויבוא מתוך כך לידי כתיבה. אבל למעשה נוהגים כדעת רוב הפוסקים (רש"י, ר"י, רא"ש), שסוברים שהאיסור הוא לקרוא בענייני חשבונות ועסקים, וכדי שלא יבואו לקרוא בהם, אסרו חכמים לקרוא גם בדברי חול שאין בהם ערך. אבל בדברי חול שיש בהם ערך מותר לקרוא, כדוגמת דברים שיש בהם צורך הגוף, כמו הדרכות על תזונה נכונה ומרכיבי המזון שמודפסים על האריזות. וכן מותר ללמוד חכמות ומדעים.

וסתם דברי חול וסיפורים שאין בהם ערך, אסור לקרוא, אבל מי שמתענג בקריאתם רשאי לקרוא בהם דרך ארעי, שלא גזרו על קריאה שיש בה עונג. אבל סיפורים מסקרנים שגורמים צער או דאגות אין לקרוא בשבת (מ"ב שו, לח; שז, ג). ונראה שסיפורים עצובים מתולדות ישראל ומחיי הצדיקים מותר לקרוא, הואיל ויש בהם ערך של לימוד תורה ומוסר, אלא שעדיף ללמוד בדברים משמחים המתאימים יותר לשבת.

מעיקר הדין מותר לקרוא בעיתונים דברי חכמה. ומי שמתענג מקריאת חדשות וסיפורים ופרשנויות – רשאי לקרוא בהם, אבל ידיעות שגורמות לעצב ודאגה אסור לקרוא. מותר לקרוא על כלכלה מאמרים כלליים שאינם עוסקים בהדרכה מעשית, אבל אסור לקרוא מאמרים שיש בהם הדרכה מעשית לעסקים והשקעות. וכן אסור לאדם לקרוא פרסומות למוצרים שאולי יקנה בעתיד.

ואף שמעיקר הדין מותר לקרוא חלקים מהעיתון, לדעת רבים ראוי להימנע מקריאת עיתונים בשבת, מפני שהם מלאים פרסומות מסחריות, ויש בהם הרבה ידיעות מצערות, וקשה להבחין בין המותר לאסור. בנוסף לכך, הקריאה בהם מבטלת את עיקרה של השבת שנועדה ללימוד תורה.

 

  • רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תניינא, יז:

בשבת עלינו להשתדל להיות כמה שיותר בשמחה, ולהתענג על ה' באכילה, שתיה ומלבושים.

צריך ליזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת, כי מעלות וקדושות שבת גדולה ויקרה מאד וכו'. ועיקר הכסילות הוא מחמת השעבוד שיש בחול, כי על ידי השעבוד אין הדעת שלם וכו'. אבל בשבת הוא חירות, וכשיש חירות ואין שעבוד וגלות, אזי הדעת שלם כנ"ל ועיקר החירות על ידי התענוג והשמחה של שבת, בחינת (ישעיה נח) "אז תתענג על ה'", הנאמר בשבת. ועל ידי זה נעשה חירות, בבחינת (שם נה) "כי בשמחה תצאו", שעל ידי שמחה יוצאין לחירות וכו'.

והכלל, שצריך לנהוג שמחה גדולה בשבת קודש, ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל, רק להתענג על ה' ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג, הן אכילה ושתיה, הן מלבושים כפי שיכול. כי אכילת שבת היא כולה רוחניות, כולו קודש, ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חול…

 

2. "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז)

 

שאלה לדיון: תוכחה, ביקורתיות

רבים מאתנו נוטים להתבונן בביקורתיות על תופעות או אנשים מסביבנו ואף למתוח עליהם ביקורת. מה דעתכם על תכונה זו? מהן השלכותיה על הסביבה ועל האדם עצמו? ממה נובעת תכונה זו?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  •  ספר יראים, סימן רכ"ג:

כאשר רואים חבר שאינו נוהג בדרך הגונה וטובה, מצווה להוכיח אותו ולהדריך אותו בדרך הטובה אף אם נראה כי אינו מקבל את התוכחה. אולם יש לעשות זאת בנעימות ובנחת ולהיזהר מאד שלא לבייש אותו.

ציווה בוראנו, הרואה דבר בחברו שאינו הגון, שיוכיחנו וידריכנו לטובה דכתיב בפרשת קדושים "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". ואמרינן בב"מ באלו מציאות (ל"א, א), הוכח תוכיח, אפילו 100 פעמים…

וצריך המוכיח להוכיח במקום שלא יתבייש חברו, כדתניא בערכין: יכול אתה מוכיחו אף על פי שפניו משתנות, תלמוד לומר "לא תישא עליו חטא"…

וכל מי שרואה בחברו דבר שאינו הגון ואינו מוכיחו, הקב"ה תובע מידו, דכתיב ביחזקאל "ואתה כי לא הזהרתו, רשע בעוונו ימות ודמו מידך אבקש"…

ועל המוכיח להוכיח בנעימות ובנחת כדי שיתקבלו דבריו, כדאמרינו בשבת (ל"ד, א), עשרתם ערבתם, הדליקו את הנר.

 

  • חפץ חיים, שמירת הלשון, שער התבונה יג-טז:

אדם ביקורתי מאד, אשר בכל עניין מוצא פגם ומתבונן על העולם בעין שלילית, לא יוכל להימלט מעוון לשון הרע עד שלא יתקן מידה זו.

ויש שסיבת הרגל עוונם בא להם מצד מידת נרגנות. והוא האיש אשר דרכו וחוקו להתאונן ולהתרעם, וימצא תואנות על חבירו תמיד על מעשיו ועל דבריו, ואף על פי שחבירו בתומו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר. וידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון, וחושד חבירו שבשנאתו אותו עשה הדבר הזה וכו'. והנה המנוגע במידה הרעה הזאת לא יימלט תמיד מעוון לשון הרע על ידי זה, כי בכל מה  שחברו עושה או מדבר יתראה לו שכיוון רק נגדו…

 

  • רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תניינא, י"ז:

דרכו של הקדוש ברוך הוא להתבונן רק על הטוב שאנו עושים, ואף אם יש בנו משהו לא טוב, אינו מסתכל על זה. זוהי משמעות הפסוק "לא הביט און ביעקב". אם כך נוהג הקב"ה, ודאי שגם אנו, בני האדם, צריכים להתבונן רק בטוב שיש בחברינו ולא לחפש אחר הפגמים.

דרך השם יתברך להביט על הטובות שעושין, ואף שנמצא בהם גם כן מה שאינו טוב, אינו מסתכל על זה. כמו שכתוב (במדבר כג): "לא הביט און ביעקב". מכל שכן שהאדם אסור לו להביט על חברו לרעה, למצוא בו דווקא מה שאינו טוב ולחפש ולמצוא פגמים בעבודת חברו, רק אדרבא, מחויב להביט רק על הטוב.

 

  • הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, שכו, קפה:

היכולת להסיר את הביקורתיות מן הלב ולהתבונן על כולם (כולל הרשעים) בעין יפה, דורשת עבודה ומאמץ גדול. כשמצליחים למצוא את נקודת הטוב גם ברשעים, כוח הרע הולך ומתמעט.

עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכול בעין יפה, בחמלה של חסד, שאין לה גבול, להידמות לעין העליונה גם על מה שעושים הרשעים, גם על הרעים היותר מוחלטים ברשעות, לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצוא את הצד הטוב שבהם… וכשמוצאים אותה הנקודה מסלקים בזה את כוח הארסי שבהסתה עצמה, וכוח המהרס שבה הולך ומתמעט…

אשרי האדם המעמיק בטוב העליון הזורח בכל הטובות והרעות. הוא ימצא את הצדק בכל רשע, האמת שבכל שקר, הטוהר שבכל טומאה, הנועם שבכל מר.

 

שאלה פותחת: שריטה בנפש

"ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא יט, כח)

ישנם אירועים בחיים המשאירים רושם בנפשנו גם שנים רבות לאחר מכן (אירועים חיוביים ושליליים).

נסו להיזכר באירוע שנחרט בנפשכם. כיצד משפיע אירוע זה על חייכם כ יום?

אילו תובנות עלו בכם במהלך הזמן בעקבות אותו אירוע?

 

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת קדושים

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת אחרי-מות – קדושים

 

עננים בשמים

ההשפעה של אובדן על המתבגר

אובדן זה אובדן. לא משנה באיזה גיל. כאשר אנו מאבדים מישהו קרוב אנחנו חשים תחושת החמצה, עצב, כעס לפעמים, ובסופו של דבר געגועים. עם זאת, האובדן מורגש בצורה שונה בגילאים שונים והשפעתו מוצאת לעצמה ביטוי בדרכים שונות בהתחשב בגיל של הילד, בבגרותו הנפשית, בצרכים הפיסיים והנפשיים שלו, במשימות ההתפתחותיות העומדות בפניו וביכולת של הסביבה שלו להעניק לו את התמיכה הנדרשת.

על מנת להבין את ההשפעה של אובדן על מתבגרים, יש לחזור ולבחון את המשימות ההתפתחותיות של גיל ההתבגרות ואת המאפיינים של מתבגרים.

באופן כללי, תקופת גיל ההתבגרות מהווה תקופת מעבר בין הילדות לבגרות. בזמן הזה מתבגרים אמורים לעבור תהליך של הִפרדוּת פסיכולוגית ופיסית מסוימת מהוריהם, אשר מאפשר להם להתחיל בבניית הזהות שלהם, זהות אשר בסופו של דבר, תהיה מבוססת על זו של ההורים, אבל יחד עם זה תהיה עצמאית וייחודית למתבגר. מדובר בתהליך הדרגתי ובתהליך בו הדמויות ההוריות תמיד נמצאות כאשר המתבגר זקוק להן.

אצל חלק מהמתבגרים, תהליך ההפרדה ויצירת הזהות העצמית מלווה בהתנגדות, התמרדות ואף כעסים. כל אלו אמנם, בדרך כלל, זמניים אבל באותו רגע, לפחות, הם נחווים – הן על ידי המתבגרים והן על ידי ההורים – בתור עולם ומלואו. חלק מסיום בריא של תהליך גיל ההתבגרות היא השלמה בין הורים לילדים והבנה כי אותן מריבות – קשות ככל שהיו – לא היו אלא דבר חולף.

מתבגר המתמודד עם אובדן של הורה נדרש בראש ובראשונה להתמודד עם תחושת אובדן. האובדן הוא בשני מישורים: א. מישור מעשי יומיומי – טיפול יומיומי, פרנסה, הסעות, עזרה עם שיעורי בית וכו'. ב. מישור רגשי ומהותי יותר – אובדן של מערכת יחסים, פחות תמיכה נפשית והיעדרות עתידית של ההורה בפרקים משמעותיים בחיי המתבגר.

אבל מעבר לאִפיונים הרגילים של אובדן, מתבגר החווה מוות של הורה נדרש, לפחות לתקופה מסוימת, לעצור את התהליך שלו של התרחקות מהמשפחה. בלית ברירה הוא נשאב פנימה. אם הוא אחד מהילדים הגדולים יותר במשפחה, יכולים ליפול עליו תפקידים הקשורים לילדים הקטנים והוא יכול למצוא את עצמו במצב בו הוא נדרש לתת כתף רגשית להורה שנותר. בתקופה בחיים שבה חשוב לא רק להיות עם החברים אלא גם כמו החברים, הוא עלול – ולוּ פרק זמן מסוים – להרגיש את עצמו שונה הן בשל האובדן והן בשל הצורך להיות יותר בבית בכדי לסייע.

מותו של הורה של מתבגר יכול גם לעורר רגשות אשמה על המתבגר. כמו שצוין לעיל, גיל ההתבגרות, לעיתים מתאפיין במאבקים עם ההורים, מאבקים שעם הזמן אמנם מסתדרים. עם זאת, כאשר הורה נפטר באמצע התקופה הזאת, יתכן ואותו מתבגר יישאר עם רגשות אשם על כך שלא פתר את המריבות עם ההורה.

סוגיה חשובה נוספת קשורה לנישואין שניים. הורים רבים מבקשים להינשא בשנית לאחר מותו של בן זוג. קיימת חשיבות מיוחדת לכך כאשר ישנם ילדים קטנים אשר מאוד זקוקים לשתי דמויות הוריות. לעומתם, לעיתים קשה למתבגרים להתחבר לבן הזוג החדש. הנישואין עלולים להיתפס על ידי המתבגר כבגידה בזיכרון ההורה שנפטר, ובן הזוג החדש נתפס בתור זה אשר מנסה בכוח לקחת את מקומו של ההורה שנפטר.

זאת ועוד, גם במצב הטוב, מתבגרים לא אוהבים שינויים גדולים בחיים שלהם, ופתאום הם יכולים למצוא את עצמם עם הצורך להתמודד לא רק עם אובדן של הורה אלא עם כניסת אדם חדש – לא רצוי –  לחיים שלהם.

אבל כמו כל אובדן, גם אובדן בגיל ההתבגרות מחייב התמודדות וניסיון להתגבר. תהליך האבל חשוב ונכון, אבל גם אותו יש להגביל בזמן. מתבגרים אמורים, עם הזמן, להתגבר על האבל, לבנות את חייהם מחדש ולחזור למשימות ההתפתחותיות הנורמטיביות. כאשר מתבגרים לא מצליחים לעשות זאת, ייתכן וזה סימן כי נדרשת התערבות מקצועית.

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, מנהל קליני של מכון שינוי, הרצליה.

 

עוד בנושא בלב אבות:

תפקיד ההורים בעזרה לילדיהם בהתמודדות עם אובדן אדם אהוב/מוכר / הפסיכולוגית דורית שילוח. ההתמודדות עם אובדן של אדם אהוב במשפחה שואבת אנרגיות רבות. ההורים שקועים באבלם. והילדים… כיצד נוכל לעזור להתמודד עם הקושי?

אודיו: הורות והתבגרות: התמודדות מתבגרים עם שכול במשפחתם / הרב אלישע אבינר, הרב יונה גודמן ונעמי עיני. התמודדות מתבגרים עם שכול – ההיבטים החינוכיים והנפשיים. המלחמות בישראל ופעילות האיבה הביאו איתם למעלה מ23,000 חללים, ובעקבותם משפחות שמתמודדות עם השכול. מה משמעות השכול? מה היא חווית השכול? על 5 שלבי התמודדות עם השכול. ומה במיוחד קשה בשכול אצל מתבגרים?

מגישים יד תומכת

תפקיד ההורים בעזרה לילדיהם בהתמודדות עם אובדן אדם אהוב/מוכר

מוות במשפחה מביא איתו התמודדות עם רגשות עוצמתיים הן של הילד והן של הוריו. הילד קולט בחושיו שקרה אירוע "נורא" גם אם לא אומרים לו ישירות. כאשר אין לו מידע, הוא נוטה להשלים בדמיונו ובדרך כלל מקצין את עוצמת התיאור והחשש הנלווה אליו. לכן, ישנה חשיבות רבה בשיחה עם הילד ובהכרת העקרונות.

להלן חלק מהעקרונות היכולים לסייע להתמודדות נפשית טובה ובריאה של הילד ומשפחתו עם הצער והאובדן.

  1. נִרמול

באירוע משברי, גם הילד וגם המבוגר חווים שינויים בצד הגופני, החשיבתי, הרגשי והחברתי. לעיתים ילד "נצמד" להורה, או מתנהג כצעיר מגילו, או עייף, או חסר תיאבון או מתלונן על כאב, והמבוגר דואג שמא יש כאן בעיה חדשה נוספת. צריך לזכור כי גם תגובות אלו הן תגובתיות לכאב ולשינוי, הן טבעיות. לכן, לרוב אינן צריכות התערבות חיצונית והן יעברו מאליהן. טבעי הדבר שבתחילה העוצמות הן חזקות ואחר כך נחלשות. רק אם עם הזמן אין בכלל שיפור או שישנה החרפה אז יש מקום לפנות לעזרה מקצועית.

 

  1. תמיכה

התרופה היעילה ביותר היא תמיכת הסביבה הקרובה והמוכרת (במשפחה ומחוצה לה). המחקרים מצביעים על כך כי גורמי התמיכה – הרגשת אכפתיות, יחד, והזדהות וכדו' – הם שנותנים את הכוח להתמודד יותר מאשר השונוּת הבינאישית ופרטי האירוע. טבעי שהורה השרוי באבל או צער, פחות פנוי לילדו. זוהי מציאות נורמלית. מאחר והילד כן זקוק למבוגר, יש לחשוב על מבוגר אחר שיכול להיות פנוי עבורו בימים אלו לפחות חלק מהזמן, או להציע להורה מה יעזור לו להיות קצת פנוי גם לילד.

 

  1. חשיבות השיח עם הילד ועקרונות ההידברות

הילד זקוק למבוגר כמקור ידע ותמיכה. הורה שרוצה להיות כתובת אמינה עבור ילדו עליו ליזום שיחה עם הילד. מודל ה אאא יעזור לזכר את העקרונות

 אינפורמציה. לתת מידע אמין ותואם גיל. כגון: הוא מת, היה חולה, אירעה תאונה… לדאוג להבהרת מושג המוות לפי הגיל (לא זז, לא כואב לו, לא יחזור… הצד האמוני למי שחשוב לו – הגוף באדמה והנשמה בשמים, הוא רואה אותנו אבל אנחנו לא רואים אותו). כולנו  עצובים/כואבים/מתגעגעים. לאפשר לילד לשאול שאלות ולא להיבהל. (גם אני/את/אנחנו נמות? לא להסס לא להיבהל אלא להרחיק: לא עכשיו אלא כשנהיה זקנים….). צריך לזכור שהילד לפעמים רוצה מידע כדי להרגיש בטוח, לדעת שלמבוגר יש תשובה ולהרגיש שהמבוגר זמין עבורו. התשובה לא חייבת להיות נכונה מדעית ב100%, אלא משדרת אמת על פי רוב. זה עוזר לילד לסדר את מחשבותיו ועולמו.

אוורור רגשי. ילדים שונים מביעים את רגשותיהם וכאבם בדרכים שונות (ראה סגנונות התמודדות: גש"ר מאח"ד – ר"ת של גופני, שכלי, רגשי, מערכת אמונות, חברתי ודמיוני – של פרופ' מולי להד). חשוב לאפשר לילד להביע את כאבו בסגנון שלו, המוכר להורה בדרך כלל. במילים בעשיה או בכל סגנון אחר. אין לחשוש שאם הילד לא ידבר תקרה קטסטרופה בהמשך… חשוב להסתכל על התנהגות הילד יחסית לעצמו, להרגליו ולסגנונו (דברן/שתקן, אקטיבי/פסיבי וכדו') ולא בהשוואה לאמירות חיצוניות!! אמנם קשה לפעמים להכיל צער/כאב, אך חובת ההורה לאפשר לילד לחוות את רגשותיו, ולזכור שזה חלק מהחיים. עצם האפשור והביחד מעצים תחושת יכולת להתגבר ויעזור בהמשך להחליש את עוצמת הכאב.

ארגון מחודש דרך עשיה חיובית. חשוב לבנות לילד שגרה גם בתוך השינוי. לאפשר לו בחירה, שמחזקת תחושת שליטה, מגבירה את הביטחון ומחזירה לתפקוד טוב יותר. עם זאת על ההורה לבחור באלו נושאים הוא מחליט לבדו, ואלו עומדים לבחירה. לגיטימי שהורה יחליט ויכוון את הילד לבצע, אך כשהוא מציע לילד לבחור עליו לכבד כל החלטה. ברגע ששאלת את בנך – כללי המשחק הם שמותר לו לומר "לא".

דורית שילוח, פסיכולוגית חינוכית בכירה, בית אל.

052-8332306

פרשת אמור

1. "וספרתם לכם ממחרת השבת" (ויקרא כג, טו)

 

שאלה לדיון: תכלית ימי הספירה

חז"ל אמרו על ספירת העומר (מנחות ס"ה, ב): "שתהא ספירה לכל אחד ואחד". מהי לדעתכם המטרה או התכלית של ספירת העומר? מהי העבודה הפנימית שעלינו לעשות בימים אלו?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • מעיין הנדלר, מועדים לחסידות (סמסטר שני, עמ' 34) ע"פ דברי רבי מרדכי ליינר מאיזביצה, 'מי השילוח' ח"ב אמור, ד"ה "וספרתם":

תכלית ימי הספירה היא הפנמת האירוע הגדול שהתרחש ביציאת מצרים. אנו יוצאים למסע בו עלינו לעשות סדר באור המופלא שקיבלנו בליל הסדר. לא ביום אחר, אלא במשך חמישים יום.

הדברים הגדולים בחיים נוחתים עלינו בבום. אירועים חד-פעמיים וממוקדים שהופכים לנו בדקה אחת את החיים. לידה, חתונה ומוות, מתרחשים בנקודה אחת ומציבים אותנו במקום אחר לגמרי. גם אם התכוננו אליהם ודמיינו אותם שוב ושוב, הם תמיד יהיו פיצץ באמצע החיים. ככה זה קורה , וככה זה מוכרח לקרות. השינויים האלו כל כך גדולים עד שאי אפשר לבצע אותם בתהליך, הם מוכרחים ליפול עלינו. בלי זה, פשוט לא היינו נותנים להם לקרות.

אבל, השינוי האדיר הוא רק תחילת הסיפור. אם לא נפנים את מה שקרה בו, נאבד את תוכנו במקרה הגרוע, או גרוע מכך: נתפרק לגורמים. כשוך הסערה, יתחיל תהליך אמתי, הכרחי ואיטי. רק אז נתחיל לקלוט מה בעצם קרה לנו ומהו המקום החדש שאליו 'נקלענו'. בסיומו של תהליך נוכל לחיות עם השינוי ולהפיק ממנו את המרב.

היציאה ממצרים קרתה ב'בום'. ה' שלף את בני ישראל ממ"ט שערי טומאה ו'העיף' אותם לשמי שמים. בני ישראל היו מוכרחים לצאת בלי לשאול שאלות. עוד טיפהל'ה התעכבות, והם היו נתקעים שם לתמיד. זה היה מאורע ניסי ומופלא שהפך את העולם, אבל הוא היה כל כך מופלא עד שהיה עלול להתאדות כמו חלום. מהנקודה הזו בני ישראל היו מוכרחים להתפכח ולהבין מה בעצם קורה פה. מה זה אומר להיות בני חורין ומה רוצים מהם.

הצעד הראשון, במסע ספירת העומר שלנו, הוא לעשות סדר באור המופלא שקיבלנו בליל הסדר. לא ביום אחר, אלא במשך חמישים יום אנחנו צריכים לעכל אותו. בספרי החסידות מובא שה"ספירה" בספירת העומר היא מלשון "ספיר" – אבן יקרה ומאירה. העבודה של ספירת העומר היא לקחת את האור הגדול של ליל הסדר ולהאיר על ידו את עצמנו ואת כל חלקי האישיות שלנו.

 

 

  • ספר החינוך, מצות ספירת העומר, פרשת אמור:

כמו תלמיד השואף לצאת לחופש הגדול וסופר את "ספירת הגומר", כך גם אנו סופרים את הימים לקראת מתן תורה. הספירה לקראת מתן התורה גורמת לנו להפנים את תכלית קיומנו כעם ישראל ואת עיקר הסיבה בגללה נגאלנו ממצרים – קבלת התורה וקיום התורה.

משורשי המצווה. על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה…

ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל, ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף לליבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.

 

 

  • שפת אמת, פרשת אמור, תרמ"ד:

בימים אלו מתעוררת כל שנה מחדש התשוקה לקב"ה אשר הייתה לבני ישראל ביציאת מצרים. וכשם שאז הייתה תשוקה זו הכנה לקבלת התורה, כך כגודל התשוקה אל הקב"ה בימי הספירה נזכה לקבל הארה חדשה בחג מתן תורה.

במצוות ספירת העומר כבר כתבתי במקום אחר שעל אלה הימים נאמר יודע ה' ימי תמימים, דרשו חז"ל: כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. וכמו שכתוב במדרש אימתי הם תמימים, כשעושין רצונו של מקום. כי התמימות הוא הדביקות בשורש, שזה עיקר מצוות ספירת העומר לתת הראשית לקב"ה, ונמשך ברכה ודבקות לשורש על ידי הפרשת הראשית עד סופו. וכמו כן, בזמן הזה, שהוא עיקר גידול התבואות ואילנות, לכן צריכין להידבק בה' יתברך בימים אלו והם הכנה על כל השנה. וכמו כן בדורות. בימים אלו אחר יציאת מצרים, שנמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר כמו שכתוב "זכרתי לך חסד נעורייך". ובוודאי מזה נשאר זכירה בשמים לדורות, ממילא יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו יתברך בימים אלו. לכן כתוב "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר עתה לכך. ולאשר דור המדבר היו באמת תמימים, שהרי נמשכו אחריו כבהמה כמו שכתוב במדרש בפסוק "משכני אחריך נרוצה". לכן זה הזכות עומד לפניו…. שנשאר התעוררות הימים האלה בכל שנה ושנה. וכמו שהיה אז מעשה זה הכנה לקבלת התורה, כמו שכתוב אחרי זה "הביאני המלך חדריו", כמו כן, כפי הבירור וחיפוש התשוקה אליו יתברך בימי הספירה וכו' כך זוכין אחר כך בשבועות לקבל הארה חדשה מקבלת התורה.

 

2. "ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח)

 

שאלה לדיון: צער בעלי חיים

מה לדעתכם צריך להיות היחס שלנו לעולם החי? מה עושים כאשר ישנה התנגשות בין צער בעלי חיים לצרכיו של האדם (שחיטה ואכילת בשר, ניסויים בבעלי חיים לצורך רפואה, לבישת בגדי עור, פיטום אווזים)?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

 

  • הרב אליעזר מלמד, אתר ישיבה, הלכות צומח ובעלי חיים:

ישנו איסור מהתורה לצער בעלי חיים, ואף מצווה לטרוח על מנת להסיר מהם צער. לפי ההלכה מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם, אולם ראוי להצטער מעט על שאנו נאלצים להורגם.

יש להתייחס אל בעלי החיים ברחמנות ובהגינות, וישנו איסור מהתורה לצער בעלי חיים. ולא רק לצער אותם אסור, אלא אף מצווה לטרוח כדי להסיר מהם צער, כפי שלמדנו ממצוות פריקת החמור, שאדם הרואה חמור רובץ תחת משאו, מצווה שיפרוק המשא מעליו, כדי למנוע ממנו צער. ומכאן למדנו שבכל עת שאדם רואה חיה סובלת, וביכולתו לעזור לה, מצווה עליו לנסות להצילה ממצוקתה.

לכאורה קשה, שאם כן, איך אנחנו שוחטים בהמות, חיות ועופות, ואוכלים מבשרם, הלא אין לך אכזריות גדולה מזו? אלא שהכלל הוא, שכאשר ישנה התנגשות בין צורכי האדם לבעלי חיים, אזי תורכי האדם קודמים… אבל שלא לצורך חיוני לאדם , אסור לצער בעלי חיים ומאחר והבשר נחוץ מאד למזונו של האדם, התירה לנו התורה לשחוט בהמות וחיות כדי לאוכלם. בנוסף לכך, ישנו ספק מהי מידת הסבל שהשחיטה גורמת לבהמה, שיתכן ורגע השחיטה קצר כל כך עד שכמעט אינה מרגישה סבל…

אף שלפי ההלכה מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם… מכל מקום ראוי להצטער מעט על כך שהננו נאלצים להורגם. כי באמת במצב האידיאלי של העולם, בני האדם היו יכולים להסתפק במזון מן הצומח, ורק לאחר שהעולם כולו ירד ממעלתו בעקבות חטא אדם הראשון וחטא המבול, גבר חוק הטבע, ובני אדם אוכלים בעלי חיים. אבל מצד האמת האידיאלית ראוי שנצטער מעט בעת שאנחנו רואים את סבלם של בעלי החיים.

 

 

  • ד"ר אברהם שטינברג, ספר אסיה א', עמ' 263-269

על פי חזון הצמחונות של הרב קוק, האידיאל אליו שואף העולם הוא לחזור לצמחונות כפי שהייתה בראשית האנושות. אמנם הבשר הותר באכילה, אולם המצוות בתורה המגבילות את אכילת הבשר באופנים שונים מובילות אותנו אט אט אל עבר המטרה העליונה הזו, בה נחזור אל המוסר הגבוה כלפי בעלי החיים.

מרן הרב קוק זצ"ל הקדיש מקום נכבד לעניין בעלי-חיים בתפיסת ההלכה ומחשבת ההלכה… בפרקים מתוך הספר "חזון הצמחונות והשלום" שליקט הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"), קובע הרב זצ"ל, שבראשית היווסדות האנושות נוצר המוסר הגבוה של זכויות בעלי-חיים, ואכן לאדם הראשון לא הותר בשר באכילה. "אולם כשירדה האנושות, עם השתכללותה, ולא יכלה לשאת את זוהר האור הגדול ונשברו כליה" – היה צורך להתיר בשר לאכילה, מימי נח ואילך. ברם, לעתיד לבוא, כשהאנושות תשתכלל ותגיע למדרגה גבוהה "תצא השאיפה הצפונה למשפטי בעלי חיים מנרתיקה בבוא העת". ואולם עד אז, "באו המצוות בסדר אכילת הבשר, בצעדים המובילים למטרה העליונה" והרב זצ"ל הולך ומונה את כל המצוות והמגבלות באכילת בשר עם הסבריו העמוקים והיסודיים: כיסוי דם חיה ועוף, מצוות השחיטה, אותו ואת בנו, שילוח האם מעל הבנים ועוד.

בתוך מסגרת כללית זו של יחס התורה לבעלי חיים, עומד צער בעלי חיים במקום בולט.

 

  • הרב יחיאל האופט, אתר ישיבה, הלכה ומנהג, צומח ובעלי חיים:

באופן כללי כאשר ישנה התנגשות בין צורכי האדם לצער בעלי חיים מתחשבים בצורכי האדם (ולכן מותר ללבוש בגדים העשויים מעור). במיוחד מותר לצער בעלי חיים אם הדבר נוגע לכלל (כמו בעניינים רפואיים), ואין להחמיר בכך אפילו ממידת חסידות (אלא אם כן ניתן להגיע לאותן תוצאות בדרכים אחרות). אולם ראוי להשתדל להימנע מצער בעלי חיים כאשר הצורך אינו גדול (כמו אכילת כבד אווז).

בגדים העשויים מעור:

הנודע ביהודה כבר חידש שאין בעניין זה צער בעלי חיים, כיוון שבעלי החיים מתים מיד. ויתרה מכך, במקרה זה, גם אם יהיה צער, כיוון שזה לצורך האדם – אין איסור. הנודע ביהודה אוסר רק את הציד לשם ההנאה והספורט.

שימוש בבעלי חיים לצורך רפואה:

"שרידי אש" מביא את שאלת התוספות בעבודה זרה כיצד ניתן לסרס בשביל מלכים, והלוא יש בכך צער בעלי חיים? ומתרץ תוספות שכבוד מלך הוא כבוד לכל ישראל, ובא כבוד רבים ודוחה צער בעלי חיים. ומסיק מכאן שעולה מכך שכל דבר הנוגע לכלל ישראל אין להחמיר בו ואפילו מדין מידת חסידות. על כן מותר לרופאים לבצע ניסויים רפואיים בבעלי חיים, שהרי זה לצורך כלל ישראל. מובן שאם ניתן להגיע לאותן תוצאות ללא ניסויים על בעלי חיים – אין לעשות זאת. וכן, אם יש אכזריות בניסוי, וניתן להגיע לתוצאות דומות בדרכים אחרות, יש לבחור בדרכים אחרות.

פיטום אווזים:

כיום השתכללה השיטה: מכניסים לאווז כעין קשית קטנה לתוך הפה ומחדירים לו באמצעותה דייסת אורז גרוס מהולה במים. בתהליך זה נמנעת פציעת הוושט. התופעה היחידה שנותרת היא גדילת הכבד פי שמונה, וקיימת אותה תחושת מחנק.

מעיקר הדין, צער בעלי חיים הותר לצורך האדם כפי שהבאנו לעיל. כאו יש צורך כלכלי גדול, גם אכזריות אין בעצם התהליך מאחר שלא דוחפים לגרונם דבר, אלא הם מקבלים אוכל בקשית פלסטיק. על כן מעיקר הדין זה מותר. אלא שיש מקום להעיר שהרגשת המחנק עדיין קיימת והאווזים סובלים מאד מכך. מכל האמור עולה כי מי שמחמיר על עצמו ואינו צורך כבד אווז, תבוא עליו ברכה… ועל כל אדם לחשוב לעצמו אם סבלם של ברווזים ואווזים אלו מוצדק, כדי שאני אקבל כבד אווז בכמה שקלים פחות.

 

 

שאלה פותחת:

"אלה הם מועדיי" (ויקרא כג, ב)

בפרשתנו מפרטת התורה מהם המועדים הנקראים "מועדי ה'".

מהו המועד "שלכם"?

איזה חג או יום בשנה אהוב עליכם במיוחד? מדוע?

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת אמור

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת אמור

 

 

ארנק של כסף בצבע כחול ולבן

עצמאות כלכלית או תלות בהורים

ארנק של כסף בצבע כחול ולבן

שאלה:

 

האם לתמוך כלכלית בבת או בן בוגרים (בן בוגר צבא) בתקופת לימודיהם האקדמאיים?

א. עצמאות כלכלית

– מוסכם על כל העוסקים בתורת הנפש, שאחד הביטויים המרכזיים של הבגרוּת הוא הפסקת התלוּת הכלכלית בהורים, כלומר: פיתוח היכולת להשיג עצמאות כלכלית. רמז לדבר בהגדרת חז"ל לבן "קטן" ולבן "גדול" (על פי ההלכה, בן "קטן" המוצא מציאה – מציאתו לאביו. בן "גדול" המוצא מציאה – מציאתו לעצמו): "גדול וסמוך על שולחן אביו – זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שולחן אביו – זהו גדול" (ב"מ יב ב). כלומר, הגיל איננו קובע אלא הסמיכוּת לשולחן ההורים. כל עוד הבן סמוך על שולחן הוריו ונתמך על ידם מבחינה כלכלית, הוא עדיין מוגדר "קטן", למרות שהוא גדול בגיל.

בעבר הרחוק, בני מצווה (מגיל 13 ואילך) כבר עבדו למחייתם. תמורות תרבותיות, חברתיות וכלכליות, חוללו שינויים בתחום זה והעניקו לילדים מספר שנים נוספות (בדרך כלל עד גילאי 16/18) של חופש מעבודה לטובת לימודים וקניית יידע. בדור האחרון, בזכות השפע והעושר הכלכלי של החברות המתועשות, נתווספו עוד שנים אחדות של חופש מעמל ועבודה. יש הסבורים, שזה פינוק מיותר ומזיק, המשחית את הנפש. פינוק זה מאפשר לבני הנוער לשקוע בבטלה, ואף "להקדיש" שנה/שנתיים מחייהם למסעות ברחבי העולם. אין שום דבר שדוחק בהם לעמוד על רגליהם מבחינה כלכלית. התוצאה היא: התארכות גיל ההתבגרות.

ב. טווח קצר וטווח ארוך

– לאור הנ"ל, האם נכון שלא לתמוך כלכלית בבן בוגר צבא? האם מומלץ לעודד אותו לעבוד ולהתפרנס לבד, כדי לקדם את בגרותו? – מסקנה זו איננה הכרחית. לעיתים, דווקא השיקול לטובת פיתוח עצמאותו הכלכלית של הבן מוביל למסקנה הפוכה: לעוד את הבן להמשיך להישען כלכלית על ההוריו, באופן זמני, עד שזה יהפוך למיותר. הכיצד? על מנת לעמוד על רגליו מבחינה כלכלית חייבים הילדים לרכוש מקצוע. שמירה, ניקוי חדרי מדרגות וחלוקת עיתונים ומיצים בבתים, הם מקור הכנסה מצויין במשך תקופת הלימודים, אבל אינם מבטיחים "פרנסה" לטווח הרחוק. "פרנסה" אפילו מינימאלית תלוייה בלימודים אקדמאיים או בהכשרה מקצועית. לכן, חשוב שהבן ישקיע בלימודיו ויפיק מהם את המיטב. אם הלימודים אינטנסיביים ותובעניים מאוד ואינם מאפשרים להפנות משאבי זמן לטובת עבודות זמניות, מוצדק לדחות את "עידן" העצמאות הכלכלית לכמה שנים. אם ההשתכרות של הבן מעבודה פוגעת בהישגיו הלימודיים, נכון לוותר על אידיאל העצמאות הכלכלית עד לסיום לימודיו. עתה, עליו להתמסר להכשרתו המקצועית.

הדרישה לעצמאות כלכלית, לפעמים איננה באה מההורים אלא דווקא מהבן, המבקש להרגיש עצמאי. הוא מסרב לקבל את התמיכה הכלכלית הנדיבה שמציעים לו הוריו, ובוחר מרצון ללכת לעבוד. היצר הרע של "כאן ועכשיו" דוחק אותו להשיג מיד עצמאות כלכלית, למרות שהיא פוגעת בלימודיו. חשוב להבהיר לו שהשיקול האמיתי איננו ה"כאן" וה"עכשיו" אלא הטווח הארוך. אחד מסימני הבגרוּת הוא היכולת לחשוב לטווח רחוק. ילדים קטנים חושבים רק על התועלת המיידית ומתקשים לערוך תכנון ארוך טווח. אדם בוגר יודע להרים את עיניו ולהביט מרחוק.

ג. בנייה רוחנית מול עצמאות כלכלית

– העצמאות הכלכלית איננה הביטוי היחיד של הבגרות, היא מרכיב אחד בלבד בתוכה. אחד המרכיבים המרכזיים בבגרות הוא גיבוש הזהות ועיצוב האישיות. "קטן" הוא סמוך על שולחן הוריו לא רק מההיבט הכלכלי אלא גם מההיבט הרוחני (האידיאולוגי) והנפשי. בוגר הוא מי שעבר את שלב גיבוש הזהות. זה כולל גם את גיבוש הזהות האמונית (= זהות דתית).

בוגר צבא המרגיש שהוא טרם בנה את התשתית התורנית של אישיותו ומשום כך בוחר ללמוד בישיבה שנה אחת או שנים אחדות אחרי שירותו הצבאי, אף הוא מעצים את בגרותו ומקדם אותה. קידום הבגרות ב"רוח" קודם לקידומה ב"חומר". כלומר: העיצוב הרוחני של האישיות קודם להשגת עצמאות כלכלית. לכן, אם קיימת התנגשות ביניהם – כגון: העבודה משבשת את הלימודים הסדירים בישיבה – הבנייה התורנית של האישיות מכריעה, והשגת העצמאות הכלכלית תידחה.

ד. "סעודה שאיננה מספקת את בעליה"

– סעיף זה נכתב עבור הבנים הבוגרים שמתלבטים האם להיתמך כלכלית על ידי הוריהם. חז"ל (חולין ז ב) מספרים על רבי פנחס בן יאיר שרק לעיתים נדירות אכל אצל אחרים. לא מפני שהוא חשש שיאכילו אותו מאכלים אסורים אלא מפני שחשש שהמארח הוא מאלו ש"רוצה – ואין לו". ברוח דומה פסק הרמב"ם: "חמישה דברים, העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא; ואלו הן: (א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה – שזה אבק גזל, והוא מדמה שלא חטא ויאמר 'כלום אכלתי אלא ברשותן?!'" (הל' תשובה ד א). למדנו מכאן שאין לקבל מהזולת אלא אך ורק כאשר איננו מכבידים עליו. אם האירוח מכביד על בעל הבית, למרות שהוא נותן לנו מחפץ לב, עלינו לדחות את טוב לבו. בדומה לזה, אם ההורים אינם אמידים, ההישענות הכלכלית עליהם הוא כעין השתתפות בסעודה שאינה מספקת את בעליה.

אמנם, יש הורים המעניקים סכומי כסף לילדיהם ביד נדיבה גם אם זה דורש מהם להדק את החגורה ולצמצם את הוצאותיהם האישיות. הם אינם רואים בכך ויתור לטובת הזולת אלא ויתור לטובת עצמם. ילדיהם הם הם בשר מבשרם. אבל, כשם שאין פרצופיהם של ההורים שווים, כך אין דעתם בסוגיה זו שווה. יש הורים ששמחים לתמוך בילדיהם הבוגרים, ויש שסבורים שזה איננו חינוכי. יש הורים שהידוק החגורה קל להם ויש שהוא קשה להם. לכן, על הבוגר לבדוק היטב לפני שהוא מקבל תמיכה כלכלית מהוריו. והעיקר: אל יקפיד הבן על הוריו אם אינם תומכים בו, ואל ידון אותם עד שיגיע למקומם.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה