כל הפוסטים מאת levavot

מגש אפייה עם עוגיות לפסח בצורת פירמידות, יחד עם 4 עצי דקל עומדים ביניהן - איפה נהיה בליל הסדר?

איפה נהיה בליל הסדר?

שיתוף ילדים בהחלטות

האם נכון לשתף את הילדים בהתלבטויות ובהחלטות היכן לערוך את החג? 

עוגיות לפסח בצורת פירמידות - איפה נהיה בליל הסדר?

שאלה: אנו נשואים כשמונה שנים וכמידי שנה אנו סביב הסוגיה: אצל מי נהיה בליל הסדר – אצל ההורים שלי או אצל הורי אשתי? אנחנו נהנים פחות או יותר במידה שווה אצל שני הצדדים וגם נמצאים איתם בקשר טוב, אבל בכל זאת: צריך להכריע בסוגיה. הילדים מאוד אוהבים את המשפחה הגדולה שלי אבל אנחנו פחות מצליחים "להגיע" לילדים ולשתף אותם בסיפור ההגדה. אצל הורי אשתי אנחנו מקבלים יותר תשומת לב, המשפחה קטנה יותר, אבל הילדים טוענים שזה משעמם מדי. מצד ההורים – יש לחץ, כל צד כמובן מאוד רוצה שהשנה נהיה אצלו. מה עושים? איך מחליטים היכן להיות בלי להעליב אף אחד מהצדדים ובלי לתת לילדים תחושת החמצה?

תשובה: בדבריך הזכרת רבות את השיקול של דעת הילדים והנאת הילדים. זה יפה מאוד, מצד אחד, שחשוב לכם שהילדים יהיו שותפים בהחלטות ומרוצים מההחלטות שלכם. שיתוף הילדים בהחלטות יוצר שיתוף פעולה בינכם לבינם ותחושה של הבנה הדדית שבין הורה לילד. מצד שני, אינני מכירה אותך כדי לדעת מה התנהלותך בחיי היומיום אבל אני יכולה להעריך שהגבולות אצלכם בבית מעט משוחררים, והולכים לקראת הילדים, לפעמים יותר מדי.

נכון, בחג הפסח אנו מצווים "והגדת לבנך", והילדים הם במרכז, אבל מי שמוביל את הילדים אלו ההורים. נכון לשתף את הילדים בהחלטות שונות בבית, אבל יש החלטות משמעותיות עם תוצאות לטווח הרחוק (כמו למשל, סכסוך עם משפחת אחד הצדדים) שבהם ההורים אלו המחליטים הבלעדיים. כאשר ההורים מובילים, הילדים יודעים ומרגישים שאפשר לסמוך עליהם, שיש להם שיקול דעת ואחריות, וכל אלו יוצרים בילדים תחושת יציבות, בטחון עצמי ואמונה בעצמם – שהם מסוגלים לעמוד בציפיות ההורים, ובכלל זה גם לעמוד בגבולות שההורים מציבים.

לכן, ננטרל כרגע את השאלה מה יגרום אכזבה לילדים ונתמקד בכם – ההורים, בני הזוג. זה נחמד מאוד שיש קשר טוב עם שני הצדדים, ב"ה. לעיתים, עם כל הקשר הטוב יש מעין תחרות סמויה בין ההורים- מי מהצדדים יותר קרוב לבני הזוג, את מי נוסעים לבקר יותר וכדו'. חלק מהתחרות הזו באה לידי ביטוי בארוח לחג- מי יזכה לארח אתכם? למי אתם מרגישים קרובים יותר? אצל מי אתם מרגישים בנוח יותר?

אני מניחה שאתם מבינים שעליכם מוטל לתת לשני הצדדים תחושה טובה ולנטרל את הצורך בתחרות הזו ולצמצם את המלחמה על אינטנסיביות הקשר איתכם. הדרך שתעזור לכם להגיע לכך כוללת:

בחיי השגרה – להחמיא להוריכם, לומר להם שטוב לכם אצלם (למשל כשמתארחים בשבת), שהביקור היה מוצלח: נהנינו מאוד ואנו כבר מחכים לביקור הבא. המחמאה תהיה משמעותית יותר אם תגיע מצד הכלה לחמותה ומצד החתן לחמיו.

בחגים ובהזמנויות מיוחדות, כאשר ההשוואה בין הצדדים מתעצמת: השיטה הטובה והפשוטה ביותר היא לקבוע תור. שנה אחת אצל הורי האישה, שנה אח"כ אצל הורי הבעל. כך כולם יודעים מראש ומחשבים מתי תגיעו אליהם. אף צד לא מרגיש מוזנח, ויודע שאם לא הגעתם השנה, תגיעו בשנה הבאה. התור מוריד את המתח גם מההורים שנמצאים בחוסר ידיעה (לפעמים עד הרגע האחרון ממש..) – למי תואילו בטובכם לגמול חסד בכך שתעשו את החג איתם השנה. זה גם יוריד בצורה משמעותית את המתח שבדרך כלל שורר בין בני הזוג, כאשר כל אחד בדרך-כלל "מושך" לצד שלו, והאמת והשלום אהבו. חג שמח!!

שרית יורב – מנחת נישואין, מרכז י.נ.ר-יועצי נישואין רבניים 

המאמר התפרסם בערוץ 7: http://www.inn.co.il

עוד מאמרים מאת שרית יורב:

"שלא יתערבו לי בחינוך…" – כיצד מתמודדים עם ביקורת בענייני חינוך שמגיעה מן ההורים (הסבא והסבתא)?
היא לא מספיק יפה… – רווקות מאוחרת
היא לא מספיק יפה – המשך… –  איך מחנכים להעריך חיצוניות לעומת פנימיות?
הוא לא אשם שהוא רווק… – רווקות מאוחרת

בקבוק יין מפואר עם ארבע כוסות יין. ברקע פסל מצרי (ספינקס)

הורות והתבגרות: ליל הסדר – ענין של חינוך

ארבע כוסות יין לליל הסדר

להאזנה להקלטת התוכנית:

 

.
 

.
הרב יוני לביא
הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.
 

עוד עם הרב יוני בנושא ליל הסדר:

המדריך המזורז לסדר פגז –  טיפים שיעשו לכם סדר בפסח הזה וישדרגו אותו לאירוע שלא תשכחו הרבה זמן / שאלות לדיון ושיח משפחתי / רעיונות למשחקים והפעלות לשולחן הסדר

וכאן הבן שואל – עידוד שאלות בשולחן החג כבסיס לפתיחות לחינוך ולימוד.

עושים סדר – טיפים להעשרת ליל הסדר ועידוד השתתפות פעילה של כל הנמצאים

פותחים שולחן – לקראת פסח – רעיונות חינוכיים לנושאים לדיון עם הילדים בליל הסדר

"כנגד ארבע בנות דיברה התורה…" – לא רק ארבעה בנים יש בפסח, גם בנות. וכל אחת מהן מתכוננת לחג בדרך שלה. קבלו הצצה קטנה אל ארבעת המופלאות וגם כמה נקודות למחשבה לקראת פסח המתקרב…

הבחור בן 18 ויש לנו חשש שהוא שותה…

התמכרות לאלכוהול בקרב בני נוער

שאלה:
אנחנו הורים לבחור בן 18 שבימים אלה החל את לימודיו במכינה תורנית קדם-צבאית. בננו בחור ערכי עם הרבה חברים ומידות טובות עם מגוון רחב של תחומים ותחביבים כמו ספורט, קריאה וטיולים. לאחרונה אירעו מספר דברים שהעלו אצלנו את החשד כי מפעם לפעם בננו נוהג לשתות אלכוהול (בירה ומשקאות חריפים). נמצאו רמזים לכך גם בבית וגם ברכב המשפחתי שאותו הוא לוקח מפעם לפעם כדי לצאת עם חברים. מצד שני לא הבחנו אצלו בשום סימן קוגניטיבי או התנהגותי חריג שיכול לאשר בפועל את חששותינו. אנו מתלבטים מאוד כיצד לנהוג ולוּ משום שמדובר בילד שבעבר מעולם לא היו איתו בעיות. אנו חוששים לו אך לא פחות מכך חוששים לפגוע בו שלא בצדק. כיצד כדאי לנהוג?

תשובה:
התלבטויות מהסוג שלכם נפוצות אצל משפחות אשר הולכות על הקו הדק בין מתן כבוד ועצמאות למתבגרים לבין שמירה על מסגרת ומשמעת.  אכן ככל שאנו משחררים את הרסן ומאפשרים לילדינו יותר עצמאות ויותר חשיפה ל"עולם הגדול" כך פוחתת ה"שליטה" שלנו עליהם וכך צריך לגדול האמון אשר אנחנו נותנים בהם. אכן חשוב שהמתבגרים יבינו כי העצמאות המיוחלת שלהם בא במחיר של אחריות, גם אם עסקת החבילה הזאת לא בדיוק מקובלת עליהם.

תופעת שתיית אלכוהול רווחת כיום בתרבות הכללית, בקרב מתבגרים ובמידה מסוימת גם בקרב הנוער הדתי. על אף ששיעור האלכהולוזים אצל יהודים הינו נמוך בהרבה לעומת בני לאומים אחרים, התופעה אכן קיימת ואף אולי נמצאת במגמה מדאיגה של עליה בארץ. יתרה מזו, אנו חיים כיום בחברה אשר מאמצת ומעצימה מסרים על פעולות פנאי השאולים מתרבויות אחרות. שתיית אלכוהול מוצגת כיום בתוכניות טלוויזיה, בסרטים ובשלטי חוצות כסוג של בילוי ומהווה סמן חיצוני אבל פוטנטי של בגרות. מתבגרים עושים לעצמם משוואה פשוטה: מבוגרים שותים אלכוהול. אם גם אני שותה אלכוהול, סימן שאני מבוגר.

הדילמה שאתם מציגים מעלה מספר מחשבות.

טוב שאתם ערניים לגבי הנעשה עם הילד שלכם. הורים רבים, אם מתוך עצלנות ואם מתוך תפיסה מעוותת של מתן אחריות למתבגרים, אינם משגיחים כיאות על ילדיהם ומתעלמים מכל הנורות האדומות. לא כל נורה אדומה מצביעה בהכרח על בעיה, אולם אין בעיות בלי נורות אדומות. כך שכל פעם שנדלקת נורה חדשה, יש לבדוק את הדברים.

 חשוב להבחין האם מדובר בנער אשר מידי פעם שותה בירה עם החברה' על מנת לשחק אותו גדול. ישנם גם "ילדים טובים" העושים זאת. אמנם צריכים להיזהר במצבים שכאלו ששתיית אלכוהול בשביל ה"פוזה" לא תתדרדר לשימוש קבוע אשר יפגע בתפקוד של הילד. גם כאשר נודע לנו כי הבן (או הבת) שותים אלכוהול, עלינו לבדוק את כלל תיפקודו של הילד לפני שמגיעים למסקנה כי קיימת בעיה חמורה. חשוב מכל, עלינו לבדוק אם אין הילד במצוקה נפשית אותה הוא מנסה "לפתור" על ידי בריחה לאלכוהול.

עוד לפני הגיעם של ילדים לגיל 18 יש לנהל בבית דיון פתוח על נושאים הקשורים לעישון, סמים ואלכוהול. יש לאתגר את הילדים לדבר בעד ונגד שימוש בדברים אלו על מנת שהם יוכלו לפתח את החשיבה ואת החיסון שלהם כלפי נושאים אלו. כמובן, שעלינו לבדוק את הרגלי צריכת האלכוהול שלנו ולבדוק היטב אלו מסרים אנו משדרים לילדינו.

כאשר עולה חשד של שימוש באלכוהול בעת הנהיגה במכונית המשפחתית, יש לנהוג ביתר זהירות וקפדנות בשל הסכנות המיוחדות הקשורות בנהיגה תחת השפעת אלכוהול. הורה שמאפשר לבן או לבת שלו לקחת את המכונית המשפחתית הינו שותף מוסרי לאחריות על הנעשה עם המכונית ובתוכה. הורה אשר אינו מרוצה מהשימוש של ילדיו במכוניתו יכול פשוט לסרב לאפשר להם את השימוש בה.

ייתכן והחומרים המחשידים במכונית הם "רק" של החברים של הילד. לדעתי, טיעון כזה, אם הוא קיים, הינו חלש ובסופו של דבר מתחמק מהאחריות האמיתית אותה עלינו לדרוש מילדים הנוהגים במכונית שלנו.

עם כל האי-נעימות שבעניין, כאשר עולות חשדות בנושא כל כך חשוב, אין מנוס מפתחיה בשיחה כנה עם הילד. כאשר ישנה מערכת יחסים טובה בין הורים לילדים, ניתן להעלות כל נושא בשיחה – אפילו חשדות אשר בסופו של דבר יוכחו כעורבא פרח. אם מערכת היחסים בין ההורים לילדים איננה מאפשרת העלאת נושאים קשים, יש לחשוב פעמיים – או אפילו שלוש – אם יש לתת לילד לנהוג במכונית המשפחתית.

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי, מנהל קליני של מכון שינוי, הרצליה.

פרשת תרומה

1. מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה, ב)

 

שאלה לדיון: נדיבות

מה לדעתכם חשוב יותר, נדיבות הלב או נדיבות מעשית? האם יש ערך לנדיבות מעשית כאשר איננה באה מהלב? האם יש ערך למידת הנדיבות כאשר היא איננה באה לידי ביטוי באופן מעשי?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, שיג:

נדיבות הלב חשובה ונשגבה יותר מן ההטבה המעשית בפועל. מי שזוכה להיות "גאון החסד" – נדיב לב באופן מיוחד, וגם לבטא את נדיבותו בפן המעשי, הרי זה נפלא. אולם, כשמודדים דברים על פי ערכם האמתי, ולא רק על פי הדברים שמתגלים כלפי חוץ, מצליחים לזהות את יופייה של נדיבות הלב, גם כאשר היא איננה יכולה להתבטא באופן מעשי.

בגאונות החסד של נדיב גדול, שהחסד וההטבה הם משאת נפשו ונזר חייו, מכירה ההסתכלות הפנימית את זיו החסד מצד עצמו, שהוא דבר יותר יקר ומרומם, יותר נשגב ונעלה, מכל הפעולות של החסדים וההטבות המתגשמות במעשה ובפועל.

מאושרים אנו כולנו אם אור של חסד זורח בקרבנו. מאושר הוא העולם, מאושרת היא האנושיות, ומאושרת היא האומה, כשחזיון של נדיבות גאונית מתגלה באחד מבניה…

וגאונות החסד הזאת מתגלה לפעמים אצל עניי ארץ, רק שהוד הקודש של חיי החסד שוכן תמיד בלבם פנימה, ולפעמים יוצא אל הפועל בנדיבות מעשית, כשייפגש הכישרון הנדיבותי את היכולת לזה, בהתגלמו בפועל, יפליא רוח זה יותר. אבל מעריכי החיים בערכם האמתי, הוגי הדעות וחושבי המחשבות בטהרתן, יכירו את הדר החסד, גם בהיותו מעולף בצעיפים רבים של חסרון יכולת להתגלות.

 

  • מדרש תנחומא (משפטים א) על הפסוק "כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו… עזוב תעזוב עמו" (שמות כג, ה):

התורה מצווה להתנדב באופן מעשי ולסייע לשונא בפריקת החמור אף על פי שזה לא "בא מהלב". כתוצאה מכך, יתכן והשנאה תתפוגג והלבבות ישובו להתחבר זה לזה.

אמר ר' אלכסנדרי: שני חמרים היו מהלכין בדרך והיו שונאין זה את זה. רבץ לו חמורו של אחד מהם, ראה אותו חברו ועבר, משעבר אמר: כתיב בתורה כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו, מיד חזר וטען עמו. התחיל לשיח בלבו, אמר: כך היה פלוני אוהבו ולא הייתי יודע, נכנסו להם לפונדק ואכלו ושתו. מי גרם להם שעשו שלום, על ידי שהביט בתורה וכו'.

 

  • הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו חלק א, קונטרס החסד עמ' 36-37:

רגילים אנו לחשוב כי נתינה לזולת באה כתוצאה מאהבה ומרצון להיטיב לאדם האהוב. אולם ניתן לומר את ההיפך. הנתינה לזולת היא זו שמולידה את האהבה בליבנו אליו. כאשר אדם נותן מעצמו לזולת, העצמי שלו מתרחב ומתפשט, ועל ידי כך מתרחש חיבור בין הנותן והמקבל ונוצרת אהבה.

האם הנתינה היא תולדת האהבה, או להיפך, האהבה באה מן הנתינה?

הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם ייטיב לו. אבל הסברה השנייה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא – אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה – הנה הוא דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם. וכן הראוני מקור בדברי רבותינו ז"ל כסברה זאת השנייה, כי כך שנינו במס' דרך ארץ זוטא (פ"ב) "אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו"…

כללו של דבר, זה אשר ייתן האדם לזולתו, לא יאבד ממנו, אלא זו היא התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר גם חלק לו בחברו זה אשר נתן לו. זו היא הדבקות שבין אדם לזולתו, אשר נקרא לה בשם "אהבה".

 

2. כפתור ופרח (שמות כה, לג)

שאלה לדיון: פרפקציוניזם

כפתור ופרח הוא ביטוי למשהו מושלם. עד כמה צריך האדם לשאוף להיות מושלם? האם צריך לחתור לקבל 100 בכל מבחן ולהגיש עבודות מושלמות? ומה לגבי שלמות בעבודת ה'? האם מותר לנו לסלוח לעצמנו על טעויות וכישלונות?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

  • צבי איל ואלי טייב, מי שטעם יין הונגרי, עמ' 54, 58-59, 110-111:

חשוב שנלמד לצחוק על עצמנו ועל כישלונותינו, ולא ניקח את עצמנו יותר מדיי ברצינות. האפשרות לטעות היא חלק מזה שאנו בני אדם ולא מלאכים.

חשיבות ההומור והצחוק לחיים מוכחת על ידי המדע כעניין התורם לבריאות התקינה היומיומית…

למדו לצחוק על הקשיים, לצחוק באופטימיות שבטוחה שאין בכל הקשיים ממש, שאסור להתייחס אליהם ברצינות יתרה.

גם את עצמכם עליכם להפסיק לקחת ברצינות תהומית.

מה יש? צחקו קצת גם על עצמכם.

אם הדימוי העצמי שלכם אינו גבוה, מן הסתם אתם נוטים לצחוק על עצמכם צחוק של זלזול. זהו צחוק הרסני.

לצחוק על עצמכם צחוק של חיבה הוא ההפך הגמור,

זוהי משימה קשה לאין ערוך.

לעג של חיבה הוא לעג אוהב, זהו לעג לחסרונות ולחולשות,

שמלא אמון באישיות הטובה שמסתתרת מאחוריהם….

כששוברים את הכוס צועקים "מזל טוב". מה עושים כשטועים בחיי הנישואין? אנחנו רק בני אדם…

אם אשתך עושה טעות, מה תעשה? אתה צריך לצעוק "מזל טוב". ריבונו של עולם, איך אוכל להודות לך, שנתת לי אישה כל כך טובה ונפלאה,

לא רק שהיא טובה, היא גם עושה טעויות, וואו, איזו זכות."

אם היא לא הייתה עושה טעויות,

היא לא הייתה מהעולם הזה. (ר' שלמה קרליבך)

 

  • הרב חיים סבתו, אני לדודי עמ' 34-35:

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם עם אפשרות של ירידה וקלקול, ולכן, מכוח מידת האמת של הבורא, נתנה לנו את האפשרות לחזור בתשובה ולתקן את מה שקלקלנו. הטעויות והכישלונות הם חלק בלתי נפרד מעולמנו, אך ההתמקדות של האדם צריכה להיות בתיקון.

התשובה היא מן החסדים הגדולים של הבורא…

ואף על פי כן נראה, שגם חסד גמור זה יש בו ממידת האמת. מפני שכאשר ברא הבורא את עולמו, בהכרח נמצא בו היסוד של אפשרות הירידה והקלקול, ולכן מוכרח שיימצא בו גם יסוד התיקון… ולכן החסד של התשובה, יושר יש בו ואמת יש בו. אמיתתו של הבורא הביאה לכך שתשובה נבראה עוד קודם לעולם. אופן התיקון נברא עוד קודם לשאר הבריאה מפני שבבריאה עצמה מונחת אפשרות העיוות שלה, והרי עיקר עולמנו הוא התיקון…

לפיכך, רשאים אנו בתפילותינו ובתחינותינו לבקש סליחה, לא ממידת החסד והרחמים בלבד, אלא אף ממידת האמת. "כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו" (תהילים ק"ג, יד).

 

  • פרו' חיים גינות, בין הורים למורים, עמ' 124-126 (מופיע גם במדור "כותבים חינוך"):

הפרפקציוניזם והלחץ של התלמיד להצליח מבלי להיכשל עלולים לפגוע בלמידה. המכשול העיקרי בלימודים הוא הפחד מכישלון ומביקורת. המסלק את הפחד מעורר רצון לנסות. המקבל בהבנה טעויות מעודד ללמוד.

לעתים קרובות שואלים מורים בעצת פסיכולוג כיצד להמריץ ילדים ללמוד. התשובה לכך היא: תנו בהם את ההרגשה, שכישלון אינו אסון. המכשול העיקרי בלימודים הוא הפחד מכישלון ומביקורת, הפחד להיראות חסר שכל. מורה יעיל מאפשר לכל ילד לשגות בלא שיהיה צפוי לעונש. המסלק את הפחד – מעורר רצון לנסות. המקבל בהבנה טעויות – מעודד ללמוד.

כדי להניע את תלמידיו ללמוד יזם מורה אחד ויכוח על משמעות הכישלון בחייהם. הילדים דיברו על החשש מכישלון ועל הכאב שבהשפלה. כתוצאה מוויכוח זה חיברו התלמידים יחד עם המורה כמה סיסמאות ממריצות. הרשימה נתלתה במקום בולט.

  1. בכיתה הזאת מותר לטעות.
  2. רק מי שאיננו עושה איננו טועה.
  3. משגיאות אפשר ללמוד.
  4. מותר לך לשגות אך אַל תדבק בשגיאה ואַל תתרץ אותה.
  5. הטעות נועדה לתיקון.
  6. עסוֹק בתיקון ולא בטעות.
  7. מכל שגיאותיי השכלתי.
  8. הכישלון איננו אסון.
  9. הכישלון מעשיר את הניסיון.

בראשית השנה שלח המורה מכתבים בנוסח אחיד לכל תלמיד ותלמיד: "יש לי בעיה ואני זקוק לעזרתך. אני רוצה לעודד את כל הילדים להצביע ולענות על שאלות. אך לדאבוני יש ילדים שאינם משתתפים בשיעורים. הם חוששים 'שיצחקו עליהם'. אני זקוק לשיתוף פעולה מצדך כדי להבטיח ששום ילד לא יהיה ללעג בגלל תשובה לא נכונה. מלים או טעויוֹת – שפירושן למעשה, אפילו ברמז, ש'אתה טיפש' – אסורות בהחלט. הן פוגעות ברגשות ומונעות התקדמות. במקום שתעליב ילד אחר מוּטב שתגיד: 'לי יש תשובה אחרת'."

המכתב נועד לילדים בלבד, אך גם הוריהם קראו אותו. הוא שיקף את גישת המורה והדגים להורים כיצד ראוי שינהגו אף הם. בכל פעם שילד הפר כלל זה או אחר – קיבל תזכורת: העתק המכתב.

מורה אחת, שרצתה לשחרר את תלמידיה מפחד שגיאות הכתיב, אמרה להם כך: האיוּת של מלים חדשות אינו פשוט. לכן, אם יש מלה שאינכם בטוחים מה הכתיב שלה (א' או ע', ת' או ט') – כתבו אותה וסמנו במקף את האות הבלתיברורה. אני כבר אבין למה אתם מתכוונים ואוסיף את האותיות החסרות. תשובת הילדים הייתה – שפע סיפורים, שירים ומבחנים.

 

שאלה פותחת:

"ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב)

לאיזה סוג של תרומה אתם מתחברים? (תרומה כספית, עזרה בבית, התנדבות עם זקנים/ילדים/חולים, קירוב לבבות ועוד)

באיזו תרומה קשה לכם יותר לעסוק? מדוע?

 

 

 מעוניינים ברעיונות נוספים לשולחן השבת?

פותחים שולחן – לפרשת תרומה

עלון 'סוגרים שבוע' להדפסה – לפרשת תרומה

 

אתגרים חינוכיים בחג החנוכה

חג החנוכה מזמן לילדינו ולנו מגוון אתגרים חינוכיים. אמנה להלן שמונה ועוד אחד, כמספר נרות החנוכייה ואיעזר במחלוקתם של בית הלל ושמאי כקריאת כוון חינוכית.

אתגרי החג:

אתגר ה"יחד" הגרעיני והמורחב, האתגר ההלכתי, אתגר החופש והגבולות, אתגר ניהול השעמום והזמן, אתגר הלחץ החברתי, אתגר התלות- עצמאות, אתגר התזונה, אתגר דמי הכיס. על כל אלה ועוד, מנצח כשָמַש, אתגר האתגרים – אתגר הנוכחות ההורית.

ישנם יופי ועוצמה בהתכנסות משפחתית ובלקיחת פסק זמן משותף לצורך מפגש עם בני המשפחה הגרעינית והמורחבת. ואולם האידיליה אינה תמיד כזו כשנפגשים, בפרט אם לאורך השנה נטווים בין בני המשפחה  חוטים מעטים מדי של קרבה, לכידות וערבות הדדית.  באשר להדלקת הנרות גופא, זו הופכת לעיתים ל"אירוע  נפיץ", כאשר אנו ההורים, מעמיסים עליה הידורים וציפייה לשותפות ולבקיאות של כל הצאצאים במזמורי התהילים  ובמילות ששת בתי "מעוז צור" ורואים בה אבן בוחן ליחסי המתבגר עם יוצרו.

שעות רבות נשארים ילדינו בבית במהלך החג (בהנחה שלא נסענו לאילת או לחו"ל) והופכים לילה ליום ולהיפך. החברותיים שבהם, יצאו להסתובב עם חברים ועלולים להגיע ולהיחשף לבילויים הרחוקים מרוח הבית.   "משעמם לי" הם יגידו כשנתקשר לשאול לשלומם או שיבחרו בדחיינות ועיסוק אינסופי בפלאפון או ישיבה מול הטלוויזיה.

באשר לאוכל – חג החנוכה מהווה אסון קולינרי. הררי סופגניות מוצעים לנו ולילדינו חינם אין כסף, בכל אירוע חברתי, וכל שנה מושקת במאפיות "קולקציה" חדשה ומפתה של המתוק השמן הזה.

ודמי חנוכה – האם ילדינו זקוקים לכסף או למתנה? לשם מה? ומי נותן וכמה? והאם מדובר כאן בהזדמנות לחינוך לניהול כלכלי?

רבים האתגרים החינוכיים שמציב לנו חג החנוכה והגדול מכולם,  נעוץ במידת היכולת שלנו להיות נוכחים עבור ילדינו.

נוכחות הורית משמעה נוכחות פיסית ונוכחות ערכית התנהגותית. על ילדינו לחוש שאנו בקרבתם (אם יזדקקו) וכי ערכי יסוד ברורים מלווים את התנהלותנו בעולם ומעצבים את תפישתנו החינוכית.

בהקשר זה, ילד/ נער החי תחת תודעת הנוכחות ההורית, מכיר את עמדות הוריו בסוגיות החינוכיות-ערכיות שהוצגו לעיל ומקיים שיח מתמשך, לאורך חייו, עם (או נאבק מול) הקול ה"הורי" הפנימי שהטמיע בתוכו.

כהורים נוכחים, נפעל לספק לילדנו מראה מעצימה, "כותל" ומודל להתמודדות עם אתגרי החיים והנפש. במצבי כאב ומצוקה בפרט, נִדרֵש לאיפוק ואומץ לב על מנת להימנע מלתקן עבור הבן/הבת את המקולקל והפגום ולעמוד (מבחינה נפשית) בסירוב ובריחוק, אותם  יתבעו מאתנו, כחלק משלב גיבוש עצמיותם.

שלושה שותפים באדם, נאמר במסכת קידושין (ל', ע"א) וחובתנו כהורים להתמודד עם האתגרים הנזכרים ועם רבים אחרים ובמקביל – להתפלל לבורא העולמים.

לעניין הדלקת נרות החג, בית שמאי גורסים –פוחת והולך (התחלה ממציאות/ חנוכיה שלמה ומאירה) ובית הלל – מוסיף והולך.   אציע, בצניעות,  לשלב בין שתי התפישות: מחד- לגבש ולהעניק לילדינו "משנה חינוכית" וערכית שלמה וסדורה ומאידך –  להשתכלל ולהוסיף וללמוד על בסיס יום יומי, פרקי סבלנות, אמון, דוגמא אישית, בטחון (בקב"ה ובילדינו) ואהבה.

לתגובות:  במייל:  

נעמי עיני, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית, מתנדבת בארגון "לב אבות"

"הורות והתבגרות": מפגש בני הנוער עם התרבות המערבית

DSC01082

להאזנה להקלטת התוכנית:


 

 

 

 

 

 

 

בימי החנוכה אנו זוכרים את ההתמודדות והמאבק של החשמונאים מול השפעת תרבות יוון. ובזמנינו, הראשונים לקנות השפעות חיצוניות הם בני הנוער. בני נוער הם גמישים, עדיין פתוחים לשינויים, מחפשים את החדש ואת המתחדש. לכן הם מושפעים יותר מהמבוגרים מזרמי הרוח הנושבים בסביבה. יתרה מזאת, בני הנוער וצעירים הם סוכני המהפכות בחברה, לא רק מפני שהם גמישים יותר, אלא גם מפני שהפ מבקשים להיות שונים מהוריהם. לכן הדריכו אותנו רבותינו לשמר את בנינו ובנותינו לבל ייחשפו לתרבויות זרות בעוצמה כזאת המסכנת את ההמשכיות והנאמנות לדרך האבות. זאת אומרת שחשיפת יתר עשויה להביא אותם לאימוץ דרך שונה, דרך אחרת. גם בימי החשמונאים, בני הנוער הובילו את ההתבוללות בתוך התרבות היוונית. בספר המכבים ב' מסופר על צעירים, לבושים בתלבושת אופיינית יוונית, שהתאמנו ב'אפביון' – סוג של חינוך גופני אינטנסיבי וצבאי. גם כשחלק מהנוער הצטרפו למרד החשמונאים, הם עדיין החזיקו מתחת בגדיהם חפצי עבודה זרה. אז גם בימים הם, אלה שתרמו באופן משמעותי לחדירת ההתיוונות בתוך ארץ ישראל, במדינת יהודה, היו הצעירים. כיצד נחנך אנו את בנינו בהתמודדות עם השפעת תרבות המערב?

עם הרב דוד סתיו, מראשי ארגון רבני צהר ורבה של שוהם, והרב עמיחי גורדין, ר"מ בישיבת הר עציון

הרב דוד סתיו והרב עמיחי גורדין

לשיחת המשך על ערכים בתרבות הפנאי המערבית

לפינת הרב גודמן – קושי באידיאולוגיה? התרבות המערבית

מטבעות

דמי חנוכה – למשמעותו של מנהג

מנהג ישראל לחלק לילדים "דמי חנוכה" במהלך חג החנוכה. יש המכינים מעטפה מיוחדת עם "דמי חנוכה" עבור כל אחד מילדי המשפחה, ומעניקים לו את המעטפה בטכס מיוחד ורב רושם. ויש קהילות (בבל, אלג'יר ובוכרה) שבהן נהגו להכין עוגות דבש ולהסתיר בתוכן מטבעות כסף וזהב, כל אחד קיבל פרוסת עוגה ובתוכה הפתעה. יש שחילקו רק לבנים רווקים, ויש שחילקו לכל הצאצאים ואף לחתנים. יש שחילקו דמי חנוכה בכל ימי חנוכה, ויש שהקפידו על ערב מסויים (מובא המנהג של חלוקה ביום החמישי של חנוכה. הנימוק הוא הלכתי: היום החמישי של חנוכה לעולם לא נופל בשבת).

מה הטעם למנהג "דמי חנוכה"? יש המשיבים, שאין צורך בסיבה מיוחדת להענקת מתנה לילדים, כל הזדמנות – ובכלל זה חג החנוכה – היא טובה. אבל, נדמה שאי אפשר להסתפק בתשובה פשוטה זו, מפני שיש מגדולי ישראל (רבנים ואדמורי"ם) שמאוד הקפידו לחלק דמי חנוכה לכל צאצאיהם והורו לתלמידיהם וחסידיהם לנהוג כך.

מספר טעמים הוזכרו למנהג "דמי חנוכה":

א. חג החנוכה הוא חג החינוך, ולכן נתנו לילדים מטבעות אחדות לחלק לצדקה. ומדוע דווקא בחנוכה מצאו לנכון להרגיל את הילדים למצוות צדקה? מפני שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב בהדלקת נרות חנוכה, לכן עליו למכור את כסותו או לשאול על הפתחים על מנת להשיג כסף לקנות שמן (שו"ע או"ח תרעא א). מובן מזה שיש ענין מיוחד לחלק צדקה בחנוכה. מסתבר שזה יסוד המנהג שהמג"א מדווח עליו: "נוהגין הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים" (מג"א סי' תע"ר). לכן, חילקו לילדים מעות כדי שיוכלו למסור אותן לנערים העניים שסבבו על הפתחים.

ב. יש שהוסיפו, שחילקו דמי חנוכה לכל הילדים על מנת שלא לבייש את הנערים שסבבו על הפתחים. כדי שלא לבייש את מי שאין לו חילקו גם למי שיש לו.

ג. אחרים אמרו, שמנהג דמי חנוכה קשור לגזירת היוונים שלא ללמוד תורה. כאשר ניצחו החשמונאים את היוונים ובטלה הגזירה, ביקשו למשוך בחזרה את הילדים לתורה, לכן נתנו להם מטבעות כדי לחבב עליהם את לימוד התורה. כפי שכותב הרמב"ם, שילדים קטנים מפתים אותם במיני מתנות שילמדו תורה. ומתוך ש"לא לשמה" יבואו ל"לשמה" כשיגדלו.

ד. ויש אומרים, שזה כנגד גזירת היוונים ש"פשטו ידם בממון" של ישראל (רמב"ם). כלומר, היוונים החרימו את רכושם של היהודים ורוששו אותם. כשניצחו ישראל את היוונים, חזר אליהם ממונם ושלטו בו שוב כרצונם. לכן, הנהיגו לחלק דמי חנוכה לילדים, כדי להזכיר את הנס, שממוננו בידינו לעשות בו כרצוננו. 

למדנו ארבעה טעמים שונים למנהג דמי חנוכה: אחינוך למצוות צדקה. ב. עידוד ללימוד תורה. גשלא לבייש את מי שאין לו. ד. זכר לניצחון על היוונים שביקשו לשדוד את ממונם של ישראל.

אין אחידוּת בטעמים, כל אחד מהם מתייחס למישור שונה לגמרי. אבל יש להם מכנה משותף: ההנחה שלא סתם נותנים כסף לילדים. "דמי חנוכה" הם לא "דמי כיס" לבזבוז במכולת או בקיוסק הסמוך. כל אחד ממנהגי ישראל יש לו טעם ושורש רוחני או חינוכי. לכן, אם קיים מנהג ישראל לחלק כסף לילדים, ניתן להניח שיש לו משמעות חינוכית וצריך לגלותה.

כל הטעמים הנ"ל הם יסודות חינוכיים חשובים על היחס הנכון לכסף. הטעם הראשון מדגיש שמי שזוכה בכסף לא צריך לשמור אותו רק לעצמו אלא חייב לחלק ממנו לצדקה. השלישי – מדגיש שהצדקה לא תינתן בדרך ביזיון. העוני הוא לא רק קושי חומרי אלא גם פסיכולוגי. חלוקת כספי הצדקה לנזקקים עלולה להנציח את הפערים הסוציו-אקונומיים ולהכאיב פסיכולוגית על הנזקקים. בחנוכה, כל הנערים מקבלים דמי חנוכה על מנת שלא לבייש את מי שאין לו. השני – הכסף משמש כתמריץ וכפיתוי לעידוד לימוד תורה. יש עיקר בחיים ויש טפל בחיים. הטפל צריך לשמש כאמצעי להשגת העיקר – בניין הרוח. הרביעי – ביטוי לניצחון על היוונים שפשטו ידם בממוננו. שמחה על ממון וכסף?! כן! איננו בזים לממון. כלל ישראל איננו מזלזל בממון. אומה זקוקה לממון לשם מִחיתה וכלכלתה. עצמאות כלכלית היא תנאי לעצמאות ישראל. לכן, למרות שעיקרו של חנוכה הוא הודיה על העצמאות הרוחנית והלאומית, יש בו גם רמז קל על חשיבות העצמאות הכלכלית.

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

פרשת חיי שרה

  1. "אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אישה לבני ליצחק" (בראשית כד, ד)

שאלה לדיון:

הכתוב מספר לנו על שליחותו של אליעזר עבד אברהם. האם אדם יכול לדעת מהי שליחותו בעולם? אם כן, כיצד?

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. שפת אמת, פרשת חיי שרה, תרל"ט, ד"ה "ובמדרש עבד משכיל":

תקציר: חז"ל מייחסים לעבד אברהם את השבח "עבד משכיל" – שאמר מוטב לי להשתעבד בבית זה ולא בבית אחר. עומק העניין הוא שאדם יכול למצוא את תיקונו במקום בו הוא נמצא, ואל לו לחפש את תיקונו במקום אחר.

…שלא עלה דעתו לבקש דרך לצאת מן העבדות, רק למצוא תיקונו בהעבדות עצמו. כמו שנאמר איזהו חכם המכיר את מקומו. ולכן מיד אמר עבד אברהם אנכי. שכל שמחתו הייתה במה שהוא עבד לאברהם ולא להיות חופשי מן העבדות… ודבר זה נוהג בכל אדם, למצוא תיקונו במקומו ושלא לחפש מדרגות אחרות כנ"ל.

 

ב. הרב אלימלך בר-שאול, ריח מים עמ' 64:

תקציר: לעיתים מנסה אדם לעבור ממקומו למקום אחר ("מקום" במובן של שליחות, תפקיד). אם מרגיש הוא חסימות ועיכובים רבים בניסיון לעבור למקום השני, סימן הוא כי אל לו לעבור. במקום בו הוא נמצא, שם נמצאת שליחותו.

"ויפגע במקום" (בראשית כח, יא) – ביקש לעבור, נעשה העולם כולו כמין כותל לפניו (בראשית רבה, שם)

"במקומך יושיבוך". לכל אדם – מקומו המיועד לו. והיה אם ינסה האדם לשנות מקומו, ומן השמים לא יסכימו, לא יוכל לעשות זאת. לא יעלה רצונו בידו, על אף כל מאמציו. על אף כל חשבונותיו ביחס למקום החדש אשר יכסוף אליו ויחתור לקראתו. לכאורה פתוחה הדרך ופנוי המעבר, אבל צרורות קטנים יתייצבו מולו כטורי הרים. כל סיבה קטנה ודלה תיהפך למחיצה גבוהה.

והיה אם יתמה ויזעף – יעלה לנגד עיניו זכר דברי חז"ל: "נעשה העולם כולו כמין כותל לפניו". ואין לעבור בו בשום פנים. וסימן הוא: אם אין לעבור מזה והלאה, הרי שהמקום שהוא עומד בו – הוא מקומו. הוא – ולא אחר. כאן עמידתו וכאן שליחותו.

 

ג. הרבנית אורה רבקה וינגורט, אור הלבנה, עמ' 238-240:

תקציר: בעומק הלב, יודעים אנחנו מהי שליחותנו בעולם והתקשרות לצדיק או לחכם יכולה לסייע בידנו לברר זאת. אולם התהליך צריך להתחיל בבירור פנימי. עלינו לשאול את עצמנו כמה שאלות: מהם הכוחות שלי, מה "בוער" בעצמותיי, מהם חלומותיי, ועל פי ר' צדוק – היכן נקודת הקושי שלי. במקום בו הכי קשה לי, שם דווקא נמצאת השליחות.

לכל אחד מאתנו חלק ייחודי בתורה ותיקון מיוחד בעולם, ועלינו לגלות אותו, אך שאלת השאלות היא – איך עושים את זה?

נקודת המוצא צריכה להיות, שאי שם עמוק בפנים, אנו יודעות את התשובה לשאלה: לשם מה באנו לעולם. את התיאור של חז"ל על העובר שבמעי אמו – נר דלוק על ראשו, והוא צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, והמלאך מלמד אותו שם את התורה כולה, מסביר רבי נחמן מברסלב כך: "קודם שיצא האדם לאויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם…".

אמנם, לפני שיצאנו לאויר העולם המלאך סתר לנו על פינו, ושכחנו את כל מה שהוא לימד אותנו, אך קל יותר להיזכר בידע שהיה בידינו פעם, מאשר ללמוד משהו חדש… על כן מכנה רבי נחמן את החיפוש אחר ייחודינו כ"השבת אבידה".

אמנם, יש היום סוגי גמ"חים לרוב, ואפילו ראיתי מודעות בדבר משפחות המקיימות מצוות השבת 'ילדים שאבדו', אך על גמ"ח להשבת האבדה הנ"ל עוד לא שמעתי. לא שמעתי, עד שקראתי את המשך דבריו של ר' נחמן. לדבריו, הצדיק הוא זה ש"משיב את האבדות הנ"ל". כלומר, הדרך לגלות את העצמיות שלנו, היא על ידי התקשרות לאדם צדיק או חכם שיכול להנחות אותנו.

נשמע פשוט, נכון? אלא שישנו עוד פרט 'שולי'. כשם שבהשבת אבדה אין מחזירים אותה לאדם עד שיודעים כי הוא נתן בה את הסימנים בכנות, כך "הצדיק אינו משיב לו האבדה, עד שידרשנו אם אינו רמאי או שקרן…". כלומר, לאלו שחשבו שהגענו לנוסחת פלא – אין מנוס. התהליך מתחיל בעבודת בירור פנימית, שתוכנה בעיקר הוא כנות ואמיתיות עם עצמנו. שמעתי מהרב גינזבורג, שגם הרבי מליובאוויטש אמר שאפשר לקבל עצה ממנו רק לאחר שהאדם עשה התבוננות נוקבת בעצמו…

ולכן, השלב הראשון ב'חיפוש אחר עצמנו' היא בשאלת השאלות הנכונות, כגון: מהם העקרונות שבוערים בעצמותי? מהם החלומות שלי? מהם הכוחות והכשרונות שלי? אלו 'מתנות' אני נותנת לעולם?

רבי צדוק הכהן מלובלין הולך בכיוון אחר של בירור. "כל אחד ידע, שבמה שיצרו תוקפו ביותר הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר, להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב…". כלומר, הבירור צריך להתמקד בנקודות התורפה, במקומות בהם אני רואה שאני נכשלת בהם שוב ושוב.

אך האמת היא, שייתכן ונגלה כי המעלות והחסרונות שלנו הם בעצם שני צדדים של אותה המטבע…

 

 

  1. "ואומר אל אדוני, אלי לא תלך האישה אחרי" (בראשית כד, לט)

ופירש רש"י: "אלי" כתיב (ולא "אולי"). בת הייתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו.

שאלה לדיון: "דיבור נגוע"

על פי רש"י, הייתה "נגיעה אישית" בדיבורו של אליעזר. אמנם הוא הלך בשליחותו של אברהם לחפש אישה ליצחק, אך בליבו ביקש שיצחק יישא את הבת שלו לאישה. ב"סלנג" מכונה דיבור מסוג זה "דיבור נגוע". האם לדעתכם כל "דיבור נגוע" הינו שלילי? לדוגמה, מה צריך מנהל בית ספר לעשות במקרה שאימא לוחצת עליו לשלב את בנה הסובל מבעיות התנהגות חמורות בכיתה רגילה, וטוענת כי השילוב יתרום מאד לתלמידי הכיתה?

ובאותו עניין, עד איזה גבול צריך להישמר מ"דיבור נגוע"? לדוגמה, בגיבושים ליחידות מסוימות בצבא. בחור רוצה להתקבל ליחידה כלשהי בה מספר המקומות מוגבל, ושואלים אותו מה דעתו על מועמד אחר. לא קל להמליץ על מישהו אחר באופן אובייקטיבי כאשר בעקבות המלצתך אתה עצמך עלול להישאר בחוץ… האם על בחור כזה להימנע ממתן חוות דעת על המועמד השני בשל "הנגיעה" שלו?

 

 

הצעות למקורות המתייחסים לשאלה:

א. שפת אמת, חיי שרה, תרל"ח:

תקציר: לפעמים חשוב לומר במפורש "יש לי אינטרס אישי בעניין" או כפי שנהוג לומר "גילוי נאות…", על מנת להיות ישרים ונקיים. אליעזר היה מודע ל"נגיעה" שיש לו, וחשש כי הדבר עלול לפגום בשליחותו ולעכב אותה. לכן סיפר ללבן ובתואל על "נגיעתו" ועל ביטול רצונו, ובכך "ניקה" את עצמו.

ברש"י אלי כתיב וכו'. כי בודאי אליעזר עשה השליחות בכוונה רצויה, שהרי הצליח בשליחותו. אף על פי שהיה נוגע במה שרצה להשיאו לבתו. אף על פי כן ביטל עצמו בעבור רצון הצדיק. ויש לומר שזה עצמו סיפר להם, שלא יעכבו הדבר באשר שגם הוא נוגע בדבר, ואף על פי כן מבטל רצונו כנ"ל.

 

ב. רמח"ל, מסילת ישרים, בפרטי מידת הנקיות:

תקציר: צריך לתת עצה לטובת המתייעץ, ואין לערב בכך נגיעות אישיות. אם הדבר יכול לגרום נזק לנותן העצה, עדיף שיימנע ממתן עצה.

אך זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתייעץ בו, ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתייעץ, לא לשום תכלית אחר קרוב או רחוק שיהיה. ואם יארע שיראה הוא הזק לעצמו בעצה ההיא, אם יכול להוכיח אותה על פניו של המתייעץ – יוכיחהו, ואם לאו – יסתלק מן הדבר ולא ייעצהו. אך על כל פנים, אל ייעצהו עצה שתכליתה דבר זולת טובתו של המתייעץ, אם לא שכוונת המתייעץ לרעה, שאז ודאי שמצווה לרמותו. וכבר נאמר (תהילים יח, כז): "ועם עיקש תתפתל", וחושי הארכי יוכיח!

 

 

שאלה פותחת

"ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד, א):

מהן תחושותיכם ביחס לאנשים זקנים? כיצד אתם מרגישים בביקור ב"בית אבות" או במחלקה גריאטרית בבית חולים (רחמנות, כבוד, סקרנות, רתיעה)? האם ישנו זקן או זקנה (במשפחה או בכלל) שהייתם רוצים לשבת עימו, להאזין לקורות חייו, ואולי אף להעלות אותם על הכתב?

 

גיל ההתבגרות – זה גם לא קל להם…

לא קל להם - התמודדות עם שינויים בגיל ההתבגרות

התמודדויות רבות ומגוונות פוגשות אותנו בשלב בו הילדים שלנו הופכים לאנשים קטנים. הבוקר קיבלתי טלפון מאמא המספרת בכאב על השינוי שחל בבנה היקר. "הוא כבר לא קם לתפילה, מסתגר הרבה בחדר, כל מילה שניה שלו זה 'עזבו אותי' או 'תפסיקו לחפור…', אני לא מבינה לאן נעלם הילד המתוק שלי"? היא שאלה בכאב אמיתי.

הילד המתוק שלה (ושלנו..), מסתבר, לא נעלם לשום מקום. הוא פה. אלא שהוא מתמודד עכשיו מול חזיתות רבות של שינויים, וגם הוא מחפש ורוצה למצוא את עצמו ואת אישיותו מחדש.

ננסה להגדיר את גיל הנעורים דרך שלושה מאפיינים עיקרים:

1. כניסה לעולם המבוגרים.

הילד שלנו מתחיל לעבור תהליך פנימי של יציאה מעולם הילדים. הוא כבר רוצה לשייך את עצמו לעולם המבוגרים. רוצה להביע את דעתו, רוצה שוויון זכויות, רוצה מעמד, מחפשת דעה ייחודית, ובעיקר רוצה להרגיש שווה ערך לגדולים.

2. בניית האישיות הייחודית.

הילד או הילדה שלנו שהולכים וגדלים, מתחילים לפתח את האישיות הפנימית שלהם. הם בונים את האמונות שלהם, את התפיסה העצמית שלהם – 'מי אני?, מה אני? מה חשוב לי, במה אני מאמין?' וכמו כן הם מגלים לראשונה, כי בתוכם קיים עולם רגשי פנימי, ייחודי, עוצמתי, שונה ולעיתים גם סוער במיוחד. לא פעם חוויה זו הינה מפחידה ומאיימת עליהם. "האם אני בסדר? האם זה נורמלי? אולי משהו אצלי לא כל כך בכיוון?…".

3. שינויים הורמונליים.

בואו לא נשכח, שבתוך כל אלו, הילד שלנו חווה שינויים פיזיולוגים חדים בגופם ובנפשם. כאימהות אנו יכולות להיזכר בשלב הזה בחיינו, איך הרגשנו? מה עבר עלינו? ננסה להיזכר בהריונות שלנו, או במצבים שונים של שינויים הורמונליים, אשר אלו בוודאי משפיעים גם על ההרגשה הפנימית. האבות שבינינו, יכולים להיזכר בתקופת הבגרות שלהם, או לחשוב על האישה שלהם, מה קורה לה כשהיא בתקופות של שינויים הורמונליים? כיצד זה משפיע על מצב הרוח?  כעת נחזור לילדים שלנו, אשר כל השינויים הללו הם חדשים ועוצמתיים עד מאוד בעבורם.

מתוך כל אלו חשוב להפנים ולזכור – זה לא קל לנו, אבל זה גם לא קל עבורם! תחושות של בדידות לעיתים, הפחד שאולי אני משוגע או לא נורמלי, הרצון למצוא חן בעיני החברה, להרגיש אדם ייחודי, עומס של רגשות חדשים, שינויים הורמונליים רבים, וגם לחץ לימודי שגובר, כל אלו (ועוד..) לא עושים את התקופה הזו לקלה או פשוטה בעבורם.

אם כך, מה ניתן לעשות, כיצד אנו כהורים יכולים להקל עליהם ואיך אפשר להתמודד עם הקשיים בצורה טובה ומקדמת עבור כולם?

להקשיב – באמת

זה נשמע אולי כסיסמא בנאלית שלא מולידה תוצאות, אך למרות זאת, אני מציעה לפתוח את הלב ואת העיניים ולקרוא בעיון.

ראשית, כשאנו מדברים על הקשבה, אנו קודם כל מתכוונים להתעניינות כנה. לא לחיטוט ולא לשאלות של סקרנות. כשאנו פונים אל ילדינו, מתוך רצון אמיתי לדעת ולשמוע מה עבר עליהם, איך הם מרגישים או מה הם חושבים, זה כבר נתפס אחרת בעיני הילד או הילדה. מעבר לכך, חשוב לתת את התחושה שאיננו יודעים מה הם חושבים או מרגישים, שיש להם עולם פנימי ייחודי, אשר אנו נשמח עד מאוד להכירו.

יתרה מכך, צריך שהתעניינות זו תעשה בגובה העיניים. מתוך שיחה ידידותית אמיתית, אך לא כמו אדם מבוגר המקשיב לילד קטן… זו בדיוק התחושה שהילד או הילדה שלנו, לא זקוקים לה כרגע.

נוסף על כך, נזכור שגם הם, כמו רובנו, זקוקים לפחות עצות, וליותר הבנה, השתתפות וכבוד אמיתי לתחושות. אפשר וכדאי לחשוב ולנתח יחד עמם את המצבים השונים או הדילמות שלהם, אך חשוב שנדגיש (קודם כל לעצמנו…) וניתן להם את התחושה שהכוח להחליט ולדעת מה לעשות ואיך לפעול, נמצא בתוכם.

עניין נוסף הקשור להקשבה שלנו מתייחס לשיחות ודיונים בנושאים הנתונים למחלוקת. הילד שלנו, כזכור, הנער המתבגר או הנערה, זקוקים להרגיש שהם אנשים ייחודים, ושכך גם הדעה שלהם – ייחודית, מעניינת ושונה. לכן, גם אם הם מבטאים דעה קיצונית ומוזרה, לא כדאי לקפוץ ולפסול דעתם מיד. כמו כן לא כדאי לקחת את זה יותר מדי ללב, אלא לזכור שזהו שלב, חלק חשוב מתהליך ההתפתחות שלהם, וחלק מהרצון הבריא לבנות ולעצב את אישיותם.

עקרון נוסף בהקשר זה הוא השלווה שלנו, היכולת להישאר רגועים ולא להיבהל מהם כל כך מהר. ושוב, גם אם מדובר בדעה מוזרה או חריפה, בהתנהגות היסטרית ולא מאוזנת, לא כדאי להילחץ. חשוב, מאוד חשוב, לשדר בטחון, שאיננו נבהלים. שאנו יודעים שהם נורמליים, שהכל בסדר, שהם בסדר, ושאנחנו פה בשבילם. כשירצו.

כשהנערה או הנער רואים ומרגישים את הלחץ שלנו, זה עלול להלחיץ אותם גם כן. 'מה, אני עד כדי כך מפחיד? אני עד כדי כך קיצוני שאבא ואמא נבהלים כל כך?'. לכן, גם אם זה לא תמיד קל, חשוב לשדר רוגע, ואמון. בכך אנו מחזקים את הביטחון העצמי שלהם, ומעניקים להם תחושת הגנה.

כל אלו באים במטרה אחת והיא לאפשר להם לחוש את הייחודיות, העצמיות, הכבוד, והבגרות אשר הם זקוקים להרגיש. כשאנו כהורים נדע להעניק להם ולחזק בהם תחושות אלו באופן טבעי, הם פחות ופחות יצטרכו לדרוש או לחוש זאת, בדרכים לא דרכים…

(אי"ה נמשיך להרחיב בדרכי התמודדות נוספות, במאמר הבא).

המון הצלחה ונחת!

אודליה מימון (MA), יועצת זוגית ואישית, מנחת קבוצות ומרצה בנושאים שונים, מחברת הספר "אוצרות פנימיים". ליצור קשר – מייל:  , טל': 0545219871.   אתר:  http://www.otsarpnimi.co.il

עוד מאמרים על שינויים בגיל ההתבגרות והתמודדות, מאת אודליה מימון:

עידוד – לחזק עוד ועוד!  למה חשוב לעודד וכיצד מעודדים?

דימוי עצמי בגיל ההתבגרות – ומה תפקיד ההורים? כיצד מעודדים מתבגרים? כיצד נענים לצרכים שלהם?

קשר תלותימתבגרים רבים יוצרים במהלך תקופת התיכון קשרים תלותיים עם חברים. מהו קשר תלותי וכיצד מזהים אותו? מה עלינו לעשות כהורים?

תלמיד ישיבה תיכונית כותב במחברת

מכתב לבן שעולה לישיבה התיכונית

תמונה צביקה מור

בני היקר!

יש רגעים בחיים שאסור לפספס ובשבילי זה אחד מהם. בעוד רגע תדלג כמה שלבים בהתבגרות שלך ותהפוך בין רגע לעצמאי שצריך לדאוג לעצמו. כיתה ח' כבר הרבה מאחוריך, והפנימייה הולכת להוציא ממך הרבה כוחות של אחריות ועצמאות שאומנם נחשפו בך במשך השנים אך עכשיו אין לך ברירה. אתה תהיה בחזית, ואני מאמין בך שתוכל לצלוח את המסלול הזה בהצלחה עם כל מה שקיבלת מאתנו ומה שהשגת בעמלך.

האתגרים שיעמדו מולך עוד רגע רבים וגדולים. הם יחכו לך בלימודים, בבית המדרש, בחדר האוכל ועם החברים בפנימייה. אתה הולך לעבור את גיל ההתבגרות בישיבה התיכונית כשסביבך מתבגרים רבים שלא בדיוק סגורים על עצמם וזה בסדר, כך דרכו של עולם. אתה הולך ללמוד שעות רבות יותר ותכנים שדורשים מאמץ רב. אתה הולך לישון מעט בלילה ולעבוד קשה ביום.

אתה הולך לבנות את העולם האמוני שלך כשברקע חברים שמושכים לכל מיני כיוונים, והכי קל למשוך למטה. הגעת לשלב בחייך שהעשייה היא פרי הבחירה שלך. חשוב מאד שתשאל את עצמך מידי פעם מה אתה רוצה לעצמך, איך אתה רוצה לראות את חייך. זו תהיה כל הזמן הבחירה שלך באיזה צד להיות ואני אכבד כל בחירה שלך. תמיד תחשוב טוב על צעדך ותשקול היטב את כל האפשרויות וההשלכות. אני מאחל לך שתהיה בין אלה שמושכים תמיד למעלה.

הישיבה התיכונית היא כלי שעומד לשימושך. היא כלי שמוציא מתוכו מה שזורעים בו, והתוצאות מגוונות מאד. ראיתי שיוצאים ממנה בחורים אידיאליסטים שטובת הכלל מול עיניהם, וראיתי גם לא מעט טיפוסים רדודים שלא נמצאים בחזית העשייה של עם ישראל.

אנחנו מצדנו, מתפללים עליך עוד לפני שנולדת שתגדל להיות תלמיד חכם מאיר בישראל. זו דרכנו ואנו רואים בה חובה שהיא גם זכות גדולה והלוואי שתבחר לממש את הזכות הזו, ולתת את שלך למאמץ המלחמתי על צביונו של עם ישראל שנמשך מאז היותנו לעם. רק אתה תחליט מה יהיה החלק שלך במסע הארוך של עם ישראל.

עם כל המאמץ הזה אתה תבנה את עצמך ותגבש אישיות שתצטרך לעמוד בצומת הבאה בסוף השמינית ולהחליט כיצד ייראו חייך בעתיד. הישיבה התיכונית היא שלב חשוב בגיבוש הזהות העצמית שלך אז אל תפספס את השנים היפות הללו.

כן אני יודע זה נשמע מפחיד אבל כבר "הזהרתי" אותך קודם שאתה הולך להתבגר בבת אחת בעוד כמה רגעים.

יש לך הזדמנות נפלאה לפתוח דף חדש בחיים ולהשאיר מאחור דברים שרצית להיפטר מהם. שום דבר מהעבר שלך לא יקבע את העתיד שלך, ולא הנסיבות קובעות מה יהיה אתך אלא היחס שלך אליהן. בכוחך להצליח בלימודים בישיבה התיכונית גם אם לא הצלחת כל כך בשנים הקודמות. הכל באמת תלוי בך, וגם אם אינך יודע כיצד להשיג את ההצלחה, תמיד תוכל לבחור לרדוף אחריה בלי וויתורים עצמיים.

אחד מהאתגרים הגדולים ביותר שתפגוש בשנים האלה יהיה אתגר הקדושה. אין אדם בעולם שנמלט מההתמודדות הזו, והחדשות הטובות הן שגם כאן הגבורה נמצאת אצלך וממתינה שתממש אותה. בורא עולם נתן לך כוחות ומשימות וביכולתך לנצח. זו תהיה התמודדות יומיומית וגם אם נפלת אל תתייאש! המשך הלאה ונצח ככל יכולתך. כל יום יעמוד בפני עצמו, כל שעה תימדד בפני עצמה ואם הצלחת בה – יש לך 100% הצלחה.

אחת העצות הטובות שנתנו לנו חכמנו היא "שוב יום אחד לפני מיתתך" ואז נמצאו כל ימיך בתשובה. פשוט לחיות את ההווה עם הפנים לעתיד. פשוט לקבל על עצמך בכל יום ואפילו בכל שעה לחיות רק את היום הזה או רק את השעה הזו בקדושה. כשההחלטה והמאמצים מופנים כל פעם כלפי יחידת זמן קטנה קל יותר להשיג את הניצחון.

לסיום אני מאחל לך שההזדמנות הנפלאה הזו להתחלה חדשה בחיים תהיה בשבילך מקום של שאיפה ועשייה. אף פעם אל תפסיק לשאוף למעלה. שמעתי פעם ממישהו: "כוון לירח, גם אם פספסת אתה עדיין בין כוכבים".

אוהב מאד ומתפלל להצלחתך!

אבא

צביקה מור, מאמן הורים ונוער, התמחות באימון ADHD,

052-6070954 more-lanoar.co.il