תגית: אהבה כלפי הילדים

קשר תלותי

קשר תלותי (חבל קשור על גזע עץ)

רבים מבני ובנות הנוער יוצרים במהלך תקופת התיכון או גם אחריה ולפניה קשרים תלותיים עם חברים, מדריכים או אפילו מורים. קשר תלותי אינו בריא ולעיתים אף יכול להזיק ולפגוע בנער או בנערה. במאמר זה ננסה לזהות את הסיבות להיווצרות הקשר התלותי וכיצד אנו יכולים לסייע לילדנו ולצמצם את האפשרות לקשר כזה.

כפתיחה נאמר כי כמו בכל דבר גם בקשר תלוּתי יש רמות.

ישנה רמה בריאה וחיובית של קשר בין אנשים. קשר שמתבטא ברצון להיות ביחד, לדבר, להיפגש, לשמח אחד את השני וכדומה. חברוּת טובה היא וודאי דבר מצוין ומבורך שמעניק הרבה כוח ושמחה בחיים גם לנו וגם לילדינו.

כשאנו מדברים על קשר תלותי אנו מדברים על מצבים קיצוניים יותר (שגם בהם כמובן ישנם תתי רמות) המאופיינים למשל בתחושות של חוסר משמעות בלעדי אותו אדם, תחושה של איבוד העצמי בשביל מישהו אחר, או גם רצון קיצוני להיות ביחד וקושי גדול לראות את החבר מסתובב או מדבר עם אדם אחר.

בחברות בריאה יש כמובן רצון להיות ביחד, לדבר ולבלות יחד אך יש גם יכולת לראות את עצמי, וכמו כן לראות את החבר כמשהו נפרד ממני, מבלי להיבהל מכך.

כיצד נוצר הקשר התלותי?

באופן כללי, הסיבה העיקרית שיוצרת את התלות או מביאה לכך שהנער או הנערה יוצרים קשרים תלותיים הינה: צרכים פנימיים רגשיים לא ממומשים וחסרים.

ובאופן נקודתי יותר-

לכולנו למשל, יש צורך להרגיש שאנו בעלי ערך וחשיבות בעולם. כל אחד רוצה לחוש שהעולם זקוק לו, שיש לו משהו לתת לעולם, משהו שיש אותו רק לו. גם מבוגרים וגם צעירים, כולנו זקוקים לתחושה זו.

כשהצורך הזה לא מתמלא בדרך חיובית, כשהנער לא מרגיש זאת בתוכו, לא מאמין בכך שהוא מיוחד וייחודי באמת, לא מרגיש שיש לו מקום מיוחד בעולם, בביתו, זה יכול להוביל לכך שיחפש את התחושה הזו במקום אחר, אצל אדם אחר, או על ידי התנהגות חיצונית מסוימת ועוד.

הקשר התלותי בתחילת דרכו נותן לילד פעמים רבות את ההרגשה שהוא מיוחד. שיש מישהו בעולם שהוא עבורו "מספר אחד" באמת. הקשר הכל כך קרוב שהוא יוצר עם מישהו מחזק את תחושת המיוחדות והחשיבות שלו.  זה ממלא את הצורך להרגיש חשובים לעולם.

לכן גם כאשר הקשר מסתיים (וסופם של קשרים לא מאוזנים אלו להסתיים) הנער או הנערה עלולים ליפול עוד יותר. להרגיש בודדים, לא אהובים, דחויים. וזה לא קל.

הם עלולים לחוש (אפילו באופן לא מודע) כי "ללא היחס שלו אני לא שווה. בלעדיו אני כלום, סימן שאני כבר לא חשוב, או אולי משהו בי לא בסדר"…  מחשבות אלו מחזקות לרוב את אותה התלותיות. מתחזק הצורך להיות קרוב לאותו אדם, לדבר איתו, להיפגש איתו, לשמוע אותו ורק להיות איתו בכדי להרגיש בעל ערך. הנער זקוק לקשר עם החבר בכדי להרגיש "שווה" וטוב, ולכן זה כל כך תלותי ומכאיב.

סיבה נוספת ועיקרית גם היא להיווצרות הקשר התלותי זה הצורך להרגיש אהובים.

כולנו רוצים וזקוקים לאהבה. תינוקות, ילדים, מבוגרים וזקנים. הצורך הבסיסי הזה חוצה כל מגזר, גיל או מין.

הצורך הכי בסיסי של כולנו זה הצורך באהבה. כאשר צורך זה אינו מתממש, כשהנער או הנערה מרגישים  שהם אינם אהובים, הם עלולים לחפש את אותה אהבה גם בדרכים שאינן מועילות להן.

אחת הדרכים היא הקשר התלותי. קשר קרוב שייתן את התחושה שהם אהובים. מישהו שיהיה צמוד צמוד וייתן את התחושה שהם הכי אהובים ורצויים אצלו. הרצון הזה לאהבה מאותו חבר עלול להביא לאחר זמן לכאבים גדולים. הנער או הנערה עלולים להזדקק לאהבה שלו ולעיתים אף להיות נואשים אליה. וזה כואב. כואב להרגיש את הנואשות לאהבה.

יש נערים ונערות שלעיתים מוותרים על עקרונות, חפצים, רצונות אישיים בשביל אותו אדם, העיקר להרגיש אהובים אצלו.

סיבה נוספת שיכולה להוביל לקשר תלותי זה הצורך בביטחון. כולנו רוצים להרגיש שיש לנו מקום בטוח בעולם. מקום מוגן שבו אנו אהובים ורצויים. קשר תלותי נוצר לעיתים מתוך הצורך הגדול לתחושה של בטחון, של מקום שמור ובטוח בעולם. מקום עבורי.

אז מה עושים? כיצד אנו כהורים יכולים לסייע לילדנו ולחסוך מהם את היווצרות הקשרים התלותיים הללו?

מילוי הצרכים בבית

כפי שאמרנו קשר תלותי נובע מצרכים בסיסים, פנימיים לא ממומשים וחסרים. לכן, כפעולת מניעה לקשרים הללו ננסה להיות במודעות גדולה יותר לצורך של הילדים לחוש את עצמם מיוחדים, טובים, אהובים ומוגנים.

חשוב עד מאוד להקדיש לכל ילד זמן ייחודי, רק לו. זה אפילו יכול להיות חמש דקות, אך חמש דקות שהן רק שלו.  לדבר איתו סתם, בפשטות.

להתעניין. להתעניין מה עובר עליו, בפשטות. בלי "לחקור". לתת לו את ההרגשה שמעניין אותנו לדעת מה עובר עליו, על מה הוא חושב ואיך הוא מרגיש. ההתעניינות הזו יכולה לסייע רבות לחיזוק התחושה הטובה של הילד.

אהבה. מילים טובות. כולנו זקוקים לכך, ולכן גם חשוב להזכיר לעצמנו, שזה לא סיסמא, זה אמת אמיתית ועיקרית. הילדים שלנו זקוקים לתחושה שהם אהובים. לשמוע זאת במילים, להרגיש זאת על יד מעשים. ואם זה קשה לנו? אז צריך להתאמן. להשקיע בכך. להתפלל שנזכה להעניק להם את האהבה.  לחזק אותם על ההתגברויות השונות שלהם, על הכוחות שלהם, העזרה בבית, ההשקעה בלימודים או בכל דבר אחר.

ילד שמרגיש אהוב בבית, אהוב באמת וללא תנאי, יפתח פחות קשרים תלותיים באחרים. ילד כזה יהיה הרבה יותר שמח ורגוע.

בטחון. גיל ההתבגרות הוא גיל שמביא להרבה התנהגויות "לא רצויות", "קיצוניות", שקשה לעיתים להכיל אותן. עם זאת, התפקיד שלנו הוא לתת לילדים את תחושת הביטחון, בכל מצב. זה מתחיל אפילו במישור הפיזי – "הבית הזה, הוא גם הבית שלך. יש אמנם כללים בבית, אבל זה הבית שלך ואנו רוצים אותך פה, איתנו". התחושה הזו, שיש לי מקום, אפילו פיזי, היא מרגיעה את הנפש. אך כמובן שזה לא מספיק.

חשוב לחזק לנער את תחושת הביטחון הנפשי, הפנימי. שההורים הם מקור לביטחון, לאהבה, בכל מצב. מקום שאפשר להיות בו כשקשה וגם כשטוב ושמח. מקום בטוח אמיתי. בטחון כולל בתוכו גם גבולות, שמירה, הגנה, אך גם, כפי שכתבנו אהבה שלמה, חיבור אמיתי.

 ניתן עוד להרחיב ולפתח את כל אחת מהנקודות הללו, אך העיקר הוא לחדד ולהבין כי כאשר הצרכים הנפשיים של הנער מקבלים את המילוי שלהם בדרך החיובית – בבית, הם פחות ופחות יזדקקו למלא אותם מבחוץ. כאשר נהיה מודעים לכך ונשקיע בכך, נוכל לסייע לילדנו ולצמצם את האפשרות שהם יקלעו לקשר תלותי, קיצוני ולא בריא.

לסיום, חשוב להדגיש, כי גם אם נדמה לנו שנער נמצא בתוך קשר תלותי, צריך להיזהר מאוד בדרך שבה ננסה לעזור לו, על מנת שלא חלילה נקלקל. ועל כך בעז"ה נרחיב במאמר הבא.

בתפילה לאהבה ולשמחה לכולנו.

אודליה.

אודליה מימון (MA), יועצת זוגית ואישית, מנחת קבוצות ומרצה בנושאים שונים, מחברת הספר "אוצרות פנימיים". ליצור קשר – מייל:  , טל': 0545219871.   אתר:  http://www.otsarpnimi.co.il

 

עוד מאמרים בלב אבות מאת אודליה מימון:

גיל ההתבגרות – זה גם לא קל להם… . מה קורה אצל הנער/ה בגיל ההתבגרות? כיצד זה משפיע על התנהגותם? האם נדע להקשיב להם? 

עידוד – לחזק עוד ועוד!  למה חשוב לעודד וכיצד מעודדים?

דימוי עצמי בגיל ההתבגרות – ומה תפקיד ההורים? כיצד מעודדים מתבגרים? כיצד נענים לצרכים שלהם?

לוקרים כתומים, חלקם פתוחים - סיפור מרגש על אימון בילדים

מי היה מאמין

הלוקרים בכיתה - סיפור מרגש על אימון בילדים

אף מורֶה לא רצה להיכנס לכיתה הזו. "כיתת המופרעים" קראו לה. הסיוט האמיתי של כל מי שמתיימר לקרוא לעצמו בשם 'מחנך'. רק בחודש האחרון הוחלפו שם שישה כאלו, כשהאחרון לא החזיק מעמד אפילו שיעור אחד. המנהל כבר כמעט הרים ידיים, ובלית ברירה שלח לשם מורָה חדשה, מחליפת מקום, כשהוא כבר יודע שזה רק עניין של זמן עד שגם היא תימלט בוכייה לחדרו ותספר כמה נורא היה שם ושהיא לא מסוגלת יותר… אלא שכאן התרחש הנס. הזמן עובר ושום ציוץ לא נשמע. שבוע שלם מסתיים, ועוד אחד, ושום קולות נפץ, חפצים מעופפים וצעקות לא בוקעים מהחדר הידוע לשמצה. המורה נכנסת ויוצאת ומגיעה והולכת, והכיתה… לומדת. מדהים! המנהל המופתע לא מתאפק ומזמן לחדרו בדחיפות את הקוסמת שהצליחה לאלף את מי שכולם כבר התייאשו מהם. "איך עשית את זה?!" שאל כשעיניו בורקות, ופליאה והערצה שזורים בקולו. המורה הצעירה חייכה בצניעות ואמרה: "תראה, האמת היא שכשנכנסתי אליהם בפעם הראשונה הם לא עשו רושם כל כך חיובי. אבל אז מצאתי במגירת השולחן שלי בכיתה את רשימת שמות התלמידים ולידם את ציוני האיי-קיו שלהם. ומה אני אגיד לך, אדוני המנהל, פשוט התרשמתי. מספרים ממש גבוהים! 125, 126, 127, 130… אמרתי לעצמי 'כנראה הילדים האלו נורא מוכשרים. צריך רק לעזור להם לממש את הפוטנציאל שלהם'. המנהל הסתכל עליה במבט מוזר. על מה היא מדברת, לכל הרוחות? אני מכיר את התלמידים האלו כבר שנים. זה הרי לא יכול להיות. אין מצב. "איפה הרשימה?!", תבע לדעת, "אני רוצה לראות אותה". המורה פתחה את תיקה ושלפה מתוכה דף מלא בשמות ומספרים. למנהל הספיק מבט חטוף כדי לקלוט במה מדובר. "זו לא רשימת ציוני האיי-קיו שלהם", אמר באיטיות כשמבע פניו מהורהר ומחשבות חדשות רצות במוחו, "אלו מספרי הלוֹקֶרִים שלהם…".

במי אלוקים מאמין?

המשפט הראשון שיהודי אומר כשהוא פוקח את עיניו בבוקר מקפל בתוכו בשורה חשובה מאין כמותה. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". למרבה הצער, בגלל שהמילים האלו נאמרות לא פעם בשעת בוקר מוקדמת, בעוד שקורי השינה טרם הוסרו והמחשבה איננה צלולה, לא שמים לב לדבר המדהים שיצא הרגע מפינו. 'רבה אמונתך'. של מי? של הקב"ה. ובמי רבה אמונתו? בי. העובדה שקיבלתי את מתנת החיים לעוד יום חדש, שהוענקו לי כוחות וכישרונות כדי לפעול ולעשות, מעידים שריבונו של עולם מאמין בי וסומך עלי. זוהי נקודת הפתיחה שממנה יוצא יהודי אל היום שלו. בלי זה, אי-אפשר לזוז מילימטר קדימה. עם זה, אפשר להפוך את העולם.

המנוע המרכזי

אם הדבר הזה נכון לגבי מבוגרים, הוא משמעותי שבעתיים כשמדובר בילדים. כדי לצאת אל החיים ולהתמודד, כדי למצוא את המקום שלך בחברה ולהעז לפעול ולעשות (ולהיכשל…), ילד חייב מקור של כוח. המקור החשוב ביותר הוא האמון שלו בעצמו. ההכרה ביכולתו וכישרונותיו. הידיעה עד כמה הוא שווה ואהוב. המתנה הגדולה ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם היא ללמד אותם להאמין בעצמם. הדבר הזה הולך ונבנה כבר מהרגע שהילד בא לאוויר העולם ומתקבל באהבה, מסירות וחום על ידי הסובבים אותו, אך בפרט מזמן שהוא מתחיל לקלוט, להבין ולדבר. צריך לנצל כל הזדמנות להעצמה, להדגשה של הנקודות הטובות, ולהתמקדות בצדדים החיוביים. זה לא סותר אמירת ביקורת בעת הצורך, אך גם היא צריכה להיאמר בחכמה, בעיתוי הנכון ובצורה המתאימה, ובעיקר – כשהיא עטופה בהרבה מאוד אמון ואהבה. יש לכל זה חשיבות מיוחדת בעולם מוחצן ופייסבוקי, שמודד אדם בקריטריונים חיצוניים ורדודים, שמוּנַע מהישגיות ואינטרסים ושדורס מבלי להניד עפעף את מי שעומד בדרכו. כדי להיות אדם בעל עוצמה ערכית, מוסרית ויהודית, שחי ופועל בהצלחה בעולם כזה, חייבים לטפח אצל הילד עמוד שידרה יציב ולבנות בתוכו את נקודת האמון העצמי.

מרחב המחיה

אחת החיות המעניינות שחיות בים ליד יפן הוא דג ממשפחת הקרפיונים הנקראים ביפנית "קו". מה שמיוחד בו הוא שאם מגדלים אותו באקווריום הוא גדל לגודל של 5-8 ס"מ. אם מניחים אותו לגדול בבריכה הוא יגיע לאורך של 25- 30 ס"מ. אבל אם שמים אותו לגדול באגם גדול הוא יכול להתפתח ולהגיע עד לגודל של מטר שלם! מרחב המחיה הוא זה שקובע את גודלו של הדג. האם ייתכן שֶמַה שתקף לגבי דגים מסוימים, יהיה נכון גם עבור בני אדם?

הרב יוני לביא, רב אולפנת אמי"ת להבה בקדומים ואולפנית ישורון בפ"ת, מנהל מוקד חברים מקשיבים לנוער והאתר למחנכים מילה טובה, וחבר ותיק בצוות לב אבות.

פנים של ילד מיואש מתחת לערמת ספרי לימוד

תשובה עוברת, מכה נשארת

ילד מתחת לערמת ספרים - אין ביטחון עצמי בבית הספר

ואז אני פותח את הקלמר, רוצה להתחיל בשיעור ומגלה שנשארתי בלי עט בכלל:
שאלתי את הכיתה: "למי יש עט?"
עיניים בורקות נדלקו לרווחה. ידיים הותזו לאוויר. קפיציים אנושיים נדרכו. בתוך כמה שניות החלו התלמידים לרוץ לעברי בהתלהבות, מגישים לי עטים.
תלמיד אחד הקדים בשנייה את חברו והניח את העט על השולחן שלי עם חיוך של מנצחים.
הסתכלתי על המפסיד. בבת אחת חיוכו נמחק, עיניו נכבו וכל כולו תסכול כעס ועצבים.
בשביל מה הוא בכלל השקיע? הביא את כולו? נתן את הספרינט של החיים שלו?
בכדי לראות את חברו דורך לו על הרגליים וקוטף את התהילה?
נזכרתי בגמרא המפורסמת והמצמררת מיומא, כב ב:
"תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו"
אם רק מישהו היה יכול להרגיע את הכהן שדחף ולהגיד לו:
אחי, מה אתה ממהר? מה הלחץ? בנחת. בסוף יישאר גם לך.
כי מאיפה בעצם מתחיל כל הדם הקנאה והרעל לזרום בין אנשים אם לא מהתחושה שמישהו דורך לנו על האצבעות ובעצם לוקח את החלק שהובטח לנו?
לקחתי גם את העט של התלמיד השני.
הוא נראה כמו גנרטור שחזר לחיים. כפתור ההפעלה שלו הודלק שוב. הוא חזר למקום בהליכת ניצחון ובחיוך.
*
בהפסקה חשבתי על כל התלמידים שהתאמצו, הצביעו בכיתה והתשובה שלהם, אחרי כל המסע שעשתה עד אליי נתקלה ב'אל תתקשרי אליי, אני כבר אתקשר אלייך'.
מגיע תלמיד לבית הספר, מתאמץ, מכוון, רוצה, משקיע, טורח, בונה ועוטף את התשובה שלו בדם יזע ודמעות. לפעמים גם באלו של הוריו שעזרו לו במיוחד ובסוף זוכה ממני למקלחת קרה וצוננת של 'לא נכון!'. בום. פטיש חמש קילו על הראש שמונחת לו ישר על הביטחון העצמי החבול שלו. כאילו שבית הספר אמור להיות מקבילית המוחות או בית חרושת לציונים ולא מקום שגם יכין את התלמידים בהענקת כלים רגשיים וחווייתיים כמו גם באיך שהם תופסים את העולם ואת המקום שהם אמורים למלא בו.
ובשיעור הבא הוא שוב פעם נתקל במורה שחייב להספיק את החומר לקראת בחינת המיצב ושוב, בום! חמש קילו על הראש. כי מה כבר יש לו לעולם במרחב הבית ספרי מלבד רצון ומאמץ שלא באמת נחשבים אם אין לך רגל מסיימת כמו של מסי ומוח של ילד מחונן?
כמה קל לתלמידים השקופים והמתקשים לקבל אפס תגמולים ביחס להשקעה שלהם במערכת חינוך שמונעת מציונים ומתודלקת בשורות תחתונות ובמבחני תוצאה?
אני לא מדבר על יצירת מבחנים מזויפים ונתינת אשליה של הצלחה שאין בינה לבין המציאות בחוץ ולא כלום אלא לגילוי אמתי של הכישרונות והכוחות הטמונים בתלמידים השקופים והתממשות שלהם דרך מדדים נוספים דוגמת אינטליגנציה רגשית, חברותית, מרחבית וכו. (הווארד גרדנר הרחיב בזה בתאוריית שבעת האינטליגנציות שלו).
ובעוד אני מלין על מערכת החינוך כמה פעמים תפסתי את עצמי מיירט תשובות של תלמידים בגלל שחדרו לי למרחב האווירי והמקודש של הזמן וההספק?
כי מה היא בעצם תשובה של תלמיד אם לא הצגת יחיד של יכולתיו וכשרונותיו ב'כוכב נולד' של השיעור?
כל הכיתה מסתכלת. שומעת. בוחנת. וברגע משיגור התשובה ועד לתגובה שלי, הוא בעצם במצב פגיע וחשוף שישפיע לגמרי על ההשתתפות הבאה שלו.
תשובה היא הרבה מעבר לתעבורה של אינפורמציה :
תשובה היא קודם כל הצמדת מחירון לתפיסת התלמיד בעיני הכיתה ובעיקר בעיני עצמו.
ועל כל היחס הלא מכבד מספיק וסבלני שהבאתי לתשובות, על כל אלו אני מבקש וצריך לעשות בפניכם תלמידים יקרים בעבר ובהווה.
תשובה.

 

אבינועם הרש, מחנך, וסמנכ"ל חברים מקשיבים

לתגובות ניתן לפנות למייל הבא

אוסף של תמונות של זמרי רוק וגם תמונה של הרב קוק - על קיר בחדר של נער מתבגר

חדרו של נער בן 16

קיר בחדר של נער מתבגר

השלט על הדלת לא בישר קבלת פנים חמה: "אזהרה! שטח סגור. אין כניסה ללא רשות. שימוש בכוח קטלני מותר!"

הוזמנתי להיכנס. האחים הצעירים יותר של המשפחה ניסו להכין אותי לפני שנכנסתי, מתוך מחשבה שתדהמה תתקוף אותי למראה טעמו של האח בעיצוב חדרו.

זה היה חדר קטן. קירותיו נצבעו בצבע רקיע ים-תיכוני ביום קיץ בהיר. מובן שרק פסים צרים של הצבע הכחול עדיין בצבצו בין הפוסטרים האימתניים של מיטב כוכבי הרוק המודרניים.

על המדף שעל אחד הקירות ניצבה מערכת סטריאו מרשימה ומעמד דיסקים שהכיל מגוון רחב של דיסקים; מוסיקה יהודית עכשווית, מוסיקה חסידית, בלוז, ג'ז ורוק. גיטרה נשענה על השולחן. קל היה לדמיין שאתה מאזין למוזיקה ב'פול ווליום' עם הגיטרה ביד, חש עצמך כחלק מהרכב הקבוצה, בעלי השיער הקוצני שהביטו מהפוסטרים שעל הקיר.

על שני מדפים בקיר ממול היו סדורים ספרים על כדורגל וכמה גביעים שזכה בהם בליגת הילדים. לפתע נזכרתי שבבר-מצווה שלו הנער הזה דיבר על לקחי המוסר שאפשר ללמוד מכללי משחק הכדורגל.

פוסטר גדול של אלברט אינשטיין היה תלוי בין הפוסטרים של להקות הרוק. לצד דמותו של אינשטיין הופיעו ציטוטים מדבריו על החיים והיקום.

כוננית ספרים גבוהה ניצבה ליד הדלת. היו בה חמשה חומשי תורה, סידור לשבת, ומחזורים מיוחדים לחגים. "מילה אחת, אמן", "תלחש לי סוד ההוויה", וספרים אחרים על מחשבת ישראל היו גם כן חלק מספרייה זו.

אילו יכולתי לשנות את השלט שעל דלתו של החדר, הייתי כותבת, "ההתבגרות בהתפתחותה. הדייר מצוי בתהליך החיוני של אינטגרציה. אנא כנסו בהוקרה וכבוד."

כשילד מגיע לגיל ההתבגרות, וההתפתחות מתגלה כפי שהיא עשויה להיות, דברים רבים מתרחשים בתוך בתוכו כשהוא חוצה את הגשר שבין ילדות לבגרות. רבים הדברים שהמתבגר יכול להרהר בהם. כשהוא לבד בחדרו, הוא צריך להיות מסוגל למלא את החלל בדברים שמעניינים אותו, לבטא את רגשותיו במוזיקה משלו, ולהגות במשמעות של תפילותיו. באופן טבעי הוא ישווה את המלים של הרב קוק לאלה של לד זפלין ואלברט אינשטיין. אט-אט הוא יצליח למזג קולאז' זה של רעיונות על-מנת להבין את עולמו וליצור לו משמעות.

כאשר ההורים מבינים ומכבדים תהליך זה, הם מפנים בכך מקום לילדם לצמוח לבשלות בוגרת. או-אז יוכל ילדם לגלות את רצונו-הוא ולהגדיר את האמונות, ההתעניינויות, ההעדפות והערכים של עצמו. הורים מספקים בכך לילדיהם את הביטחון הדרוש כדי שיהיו בטוחים בעצמם ובמה שהם, ולחוש באותה עת תחושת אכפתיות והתחשבות באחרים. כך מגיעים הילדים לביטוי מלוא הפוטנציאל שלהם ומגשימים את עצמם.

'פינוי מקום' זה לילדים מתרחש כאשר קיים הֶקְשר של יחסי היקשרות. ההורים מספקים מנות נדיבות של קירבה כשילדיהם צעירים. נשיאת התינוק במנשא צמוד לגוף חזרה לתרבותנו וההורים מודעים יותר לחשיבות של סיפוק קרבה ונחמה לילדים קטנים. הדבר שאנו פחות מודעים לו הוא שתוך כדי התבגרותם, הילדים ממשיכים להיות זקוקים לקרבה ולנחמה. למרות שלא נוכל להחזיק בזרועותינו ולחבק בן-עשרה באותה דרך שעשינו זאת כשהיה זאטוט, בני ה-10 ובני ה-15 עדיין משתוקקים להיות קרובים אלינו, מיוחדים, מנוחמים ונאהבים. הם עדיין תרים אחר מישהו שעימו הם יכולים לחלוק את סיפוריהם וסודותיהם. כשבני-עשרה מחוברים היטב להוריהם בדרך זו, הדבר מעניק להם 'בסיס יציאה' בטוח שממנו הם יכולים להרהר במחשבות וברגשות הסותרים שמאפיינים תקופת התפתחות זו, ולמצוא הרמוניה שעה שהם ממזגים אלמנטים דיסוננטיים אלה.

תפקידנו כהורים הוא להרחיק ראות מעבר לשלט ה"אין כניסה", מתוך ידיעה שהוא זמני. עתה הזמן ליצור זמנים קבועים של קירבה, לבטא עניין בנושאים שילדך מתעניין בהם, ולנצור שפיטה כשאתה אוחז בדעה שונה משלו. אף על פי שזה יכול להיות מאתגר לבטא אהבה לילד בגיל העשרה שאורך שיערו עובר את זה של אחותו, או להפגין אושר אמיתי על שהותך במחיצת המתבגר שלך כשקולות של מוזיקת רוק ממלאים את החדר, זה תפקידך. זה הדבר שהוא צריך לקבל ממך כדי לעבור את גשר ההתבגרות ולהגיע לבגרות בשלה. ההגעה לבגרות היא גורלו. אם נספק את ההיקשרות הדרושה, אנו יכולים להיות בטוחים שהתהליך הזה יוכתר בהצלחה כפי שהתכוון הטבע.

שושנה הימן, מנכ"ל 'לייף סנטר'-המרכז להורות מקושרת, מרצה במכון לנדר, מרכז אקדמי ירושלים, ומתמחה בסגל של מכון ניופלד, קנדה. 

למידע על הרצאות, סדנאות וספרים נא להתקשר ל1599-550-777 או 0528-405568.

דימוי עצמי בגיל ההתבגרות – ומה תפקיד ההורים?

חיכוכים בין המתבגרת לבין אמה - בונים או מקלקלים דימוי עצמי בגיל ההתבגרות?

המשך למאמר "גיל ההתבגרות – זה גם לא קל להם… "

"יש לי הורים מדהימים וטובים, אבל כל פעם שאני קצת עצבנית ממשהו, וזה קורה די הרבה… אני מוציאה את העצבים שלי עליהם. לא מקשיבה, מתחצפת, טורקת את הדלת, ואחר כך אני אוכלת את הלב של עצמי. כל פעם זה קורה לי, ואני רוצה לשנות את זה ולא מצליחה…". תיארה נערה בת 14 כשהיא מאוכזבת מעצמה.

****

גיל ההתבגרות, או שלב ההתבגרות, מאופיין בסערות רגשיות ובשינויים במצב הרוח (אמנם לא אצל כולם…). מילים שמעולם לא נשמעו בבית יוצאות לפתע מהפה הקטן שלהם, הסתגרויות, ויכוחים, ולעיתים ניסיונות חוזרים (ומתישים…) לעשות בדיוק הפוך ממה שמצופה. כל אלו (ובוודאי שכל הורה יוכל להוסיף דוגמאות משלו) הם ביטוי לאותם שינויים המתרחשים בנפשו ובגופו של הילד או הילדה המתבגרת.

יתרה מכך, גיל ההתבגרות הוא השלב שבו מתקבע אצל הילד הדימוי העצמי שלו. מה אני שווה? כמה אני שווה? מהם הכוחות שלי? עד כמה אני אהוב? האם אני נורמלי? האם אני אדם חיובי או שלילי? וכדומה. בשלב זה בכלל, ובעיצוב הדימוי העצמי בפרט תופסת החברה מקום עיקרי עד מאוד. הבת או הבן שלנו מבלים שעות ארוכות עם חבריהם, אשר אלו, לא פעם מהווים עבורם מעין מראה – למי שהם, ולמה, האם וכמה הם שווים…

וודאי, ברור ופשוט לכל אחד, שמראה זו אינה מדויקת כלל. חברה יכולה להיות מאוד אוהדת, אך גם מאוד אכזרית ומשפילה. החברה אינה מדד מדויק ליכולת, לערך ולטוב האמתי שיש בילד שלנו. ודווקא מתוך ההבנה הזו, חשוב כי אנו כהורים, אחים ומשפחה, נהווה עבורם עוגן בטוח, יציב, חזק ומלא אמון.

שהילד או הילדה שלנו יחושו באופן יומיומי, כי לא משנה מה החברים אומרים (או כותבים…) עליהם, אנחנו יודעים עד כמה הם מיוחדים, יקרים, אהובים וטובים, בכל מצב.

עיצוב הדימוי העצמי בגיל זה, מחזק את הצורך של הילד לבטא את ייחודי ועצמאותו. צורך זה מוביל לא פעם להתנהגויות קיצוניות שדרכם מנסה הילד לתת ביטוי לאישיותו הייחודית, ולעובדת היותו גדול. התנהגויות אלו, אולי תתפלאו לשמוע, קשות ולעיתים גם מאכזבות את הילד בעצמו. גם הוא היה רוצה לנהוג אחרת, להרגיש אחרת.

לכן, על מנת לחזק אצל ילדנו את הדימוי העצמי, לסייע להם לבנות את הביטחון הפנימי, להשריש את תחושת המסוגלות והערך העצמי – יש לנו ההורים תפקידים עיקרי וחשוב.

לדחוף ולעודד לעצמאות

הילד שלנו הגיע לשלב נוסף בהיפרדות שלו מקן ההורים. הוא מחפש עצמאות וייחודיות. עלינו מוטלת האחריות לאפשר לו לחוש את העצמאות הזו בדרך חיובית ובונה, אשר באופן טבעי תצמצם את הצורך לבטא את העצמאות שלהם, בדרכים שליליות אחרות.

אחת האפשרויות המרכזיות להעניק את תחושת העצמאות הינה בנתינת תפקידים מאתגרים. למשל, ללכת לקניות לבד, למלא דלק, להחליף פנצ'ר, לבחור מחשב חדש לבית, להכין עוגה, ללכת עם הקטנים לקנות בגדים, להרכיב את השולחן החדש… גם במחיר שאולי הם לא יצליחו. עצם העובדה שאנו נותנים לנם תפקידים מאתגרים וחדשים, משדרת להם: 'אתה גדול. את גדולה! אתה יכול. אני מאמין בך!'. התפקידים החדשים הללו, תפקידים שדורשים מהם אחריות ובגרות, מחזקים בתוכם את תחושת העצמאות והבגרות אותה הם מחפשים.

דבר נוסף המעניק לילד חוויה של בגרות הינה המוכנות שלנו לשתף ולהתייעץ עימם בדברים של "גדולים". למשל: באיזה צבע לדעתך כדאי לצבוע הסלון? האם כדאי לדעתך שנצא לחתונה בצפון? איזה עציצים יתאימו לכניסה? והאם כדאי לנו להחליף רכב?

המוכנות שלנו להתייעץ עימם, לשתף, ולדון יחד מעניקים ומחזקים אצלם את תחושת הערך העצמי. תחושה של מסוגלות. של אחריות ויותר מכך של אמון בהם ובאישיות הבוגרת שלהם.

ואם כבר עסקנו באמון… אחת הנקודות המרכזיות, והלא תמיד קלות הינה נתינת אמון.

הנערים והנערות שלנו, על אף שלעיתים נדמה שהם אינם זקוקים לנו, הם בהחלט זקוקים, אבל באופן אחר ממה שהיה עד כה. הם זקוקים לקבל מאתנו את ההרגשה שאנחנו מאמינים בטוב שלהם. שאנחנו אוהבים אותם באמת, לא מתייאשים חלילים, מחוברים לטוב שלהם, ולרגע לא מוותרים עליהם. האמון והאהבה שאנו משדרים בסופו של דבר יתנו להם את הכוח לעבור את השלב הזה מתוך כוחות גדולים הרבה יותר, ומתוך בטחון פנימי אמיתי.

ולסיום והכי חשוב – תפילה ואמונה. הילדים היקרים שלנו, הינם קודם כל ילדיו של בורא עולם. תפקידנו הינו להשתדל, להתפלל, להתאמץ, להתייעץ וללמוד – אך התוצאות בידי שמיים. רק בורא עולם הוא האחראי עליהם באמת. והוא מכוונם לטובה ולברכה.

אז בואו נאגור כוחות, נחזק ונמלא את עצמנו באמון ואהבה, ונזכור שגם תקופה זו לבסוף – מסתיימת…:)

שתראו ברכה רבה ונחת!

אודליה מימון (MA), יועצת זוגית ואישית, מנחת קבוצות ומרצה בנושאים שונים, מחברת הספר "אוצרות פנימיים". ליצור קשר – מייל:  , טל': 0545219871.   אתר:  http://www.otsarpnimi.co.il

 

עוד מאמרים בלב אבות מאת אודליה מימון:

גיל ההתבגרות – זה גם לא קל להם… . מה קורה אצל הנער/ה בגיל ההתבגרות? כיצד זה משפיע על התנהגותם? האם נדע להקשיב להם? 

עידוד – לחזק עוד ועוד!  למה חשוב לעודד וכיצד מעודדים?

קשר תלותימתבגרים רבים יוצרים במהלך תקופת התיכון קשרים תלותיים עם חברים. מהו קשר תלותי וכיצד מזהים אותו? מה עלינו לעשות כהורים?

משמעת מתוך אהבה

כשם שאי אפשר לכפות על ילד ללמוד, והלימוד חייב לבוא מתוך תשוקה פנימית של הילד עצמו, כך גם משמעת אמתית נובעת מתוך רצון ללכת בדרך המחנך. כמו שכותב הגר"א, "כי הלימוד אינו נקבע באדם, כי אם ביישוב ובנחת".

הרב יצחק הוטנר זצ"ל מעיר, שבדיוק כפי שהאוזניים שומעות על ידי אבחנה בין גלי הקול והעיניים רואות בתגובה לגלי האור, כך גם למוח אמצעי משלו: הנאה. המוח לומד את מה שהוא רוצה ללמוד. את מה שגורם לו הנאה. לכן, אומרים לנו חכמינו שילמד אדם נושאים הגורמים לו הנאה. "אין אדם לומד אלא ממקום שליבו חפץ". מסיבה זו, כוללת ברכת התורה את הבקשה "והערב נא את דברי תורתך בפינו…". עיקרון זה נכון לגבי חינוך ומשמעת כמו לגבי הלימוד.

משמעת המבוססת על איומים תתנדף ברגע שהתלמיד ישוחרר או ישחרר את עצמו מפחדיו. אז יופיעו לעיתים מצד התלמיד זלזול, ואף עוינות והתקוממות, אפילו כנגד הדרישה הפשוטה וההגיונית ביותר.

בניגוד לדרך של איום, אנו לומדים ברש"י שכאשר אומרת התורה "לקחת" אדם, מתכוונת התורה לשכנעו "בדברים נאים"!

יתר על כן, ה"סבא מקלם", ר' שמחה זיסל זצ"ל, כתב:

"כי המתלמד (התלמיד) צריך לדעת אודות מלמדו שני דברים, אשר המה יתנו לו עוז לקבל הלימודיות ממלמדו בשמחה ובחפץ לב. והם: אחד – כי מלמדו חכם ממנו ויודע מה טוב לפניו יותר ממנו. השני – כי מלמדו דורש טובתו מאד, לא טובת עצמו או כוונה אחרת.."

ביחס להורים, מוסיף הסבא, יש ילד שלא יאהב את אביו בשלמות "כי בדעתו אין אביו יודע מה טובתו (של הילד)".

לעיתים תוביל תחושה זו ליותר מאשר תחושת חוסר אהבה. כיום נפוצה מחלה הידועה כ"פער הדורות". ילדים חשים ניכור כלפי הוריהם. לפעמים נדחפים הילדים לבחור בקריירה יוקרתית מכיוון שההורים עצמם משתוקקים למוניטין… כאשר מרגיש הילד שציפיותיו של הוריו, עצותיהם וכיוון מחשבתם משקפים את טובתם הם, יותר מאשר את טובתו שלו, הרי שהתקשורת ביניהם לוקה קשות, ולא רק המשמעת נפגמת, אלא הרבה מעבר לזה.

מאידך, אם ההורים משדרים לילדיהם שרק טובת הילד היא העומדת לנגד עיניהם, אזי אהבה וכבוד מצד הילד יגברו ככל שיתבגר…

לסיכום,

יסוד המשמעת החיובית הינו שאיפתו של ילד ללכת בדרך הוריו שכן הוא יודע שהם אוהבים אותו, רוצים את הטוב ביותר עבורו, וניחנו בשיקול הדעת כדי להובילו להצלחה. הנחת הבסיס ליחסים כאלה, איתור המכשולים וההתמודדות עם הגורמים להם, הם המפתח לבניית משמעת חיובית.

 

מאת הרב נח אורלוויק, מתוך "משמעת מתוך אהבה – בין הורים לילדיהם" עמ' 27-29

Jpeg

בניית הערך העצמי בגיל ההתבגרות

הפסיכולגית נחמה קירשנבאום אבינר מדברת בכנס 'מתבגרים באהבה' של לב אבות בשיתוף המתנ"ס – תרבות תורנית, קצרין

.לשמיעת/הורדת האודיו בלבד:

 

– ערך עצמי: למה, איך והאם? האם דימוי עצמי הוא כלי או האם הוא מטרה? בניית ערך עצמי הוא נושא חשוב ופופולארי – יש תחושת בטן שהיא נצרכת כמפתח להצלחה. אבל האם אפשר לתת ארגז כלים לבניית הערך העצמי?
– על כוח האמון של ההורה ביכולות של הילד
– על הדימוי העצמי של הילד כתוצאה ישירה של מה שאומרים עליהם המבוגרים שמשפיעים בחייהם: הפנמת הקול של המבוגר לילד לתוך הקול הפנימי של הילד.
– האם אפשר לגדל בלי ביקורת?
– על הערכת הילד בציון שהוא מספר
– האם חשיבות מידת הענווה והרצון לא להיות 'גאוותן' מתנגש עם היכולת להכיר בערך העצמי?
– על הכרת הערך העצמי במידה הנעימה לזולת

קטע קצר מתוך ההרצאה: העיניים הבורקות של אמא

"הילד מסתכל בעיניים של ההורה, ורואה את ההשתקפות שלו.
מה שמשתקף מהעיניים של ההורה, זה מה שהילד ירגיש על עצמו.
ילד שמרגיש שהוא עול, ילד שמרגיש שהוא מפריע,
ילד שמרגיש שהוא פשוט לא מותאם נכון….
זה מה שהוא יראה דרך העיניים הבורקות של אמא שלו.
שם הכל מתחיל ושמה הכל נעוץ.
הילד מסתכל עליכם, הוא לא רואה אתכם. הוא רואה בחזרה את עצמו.
ולכן האחריות שלנו בתור הורים היא עצומה…"

נחמה קירשנבאום אבינרנחמה קירשנבאום אבינר, פסיכולוגית קלינית

עוד עם נחמה קירשנבאום אבינר בלב אבות:

אודיו: "הורות והתבגרות": קשר בין אחים 

אודיו: הורות והתבגרות: פורים וחינוך לשמחה – איך מונעים נזק משתיית אלכוהול ב פורים אצל מתבגרים? יש דברים שיש לאסור לחלוטין? איך מחנכים לשמחה נכונה? על ערך עצמי, על אקלים בבית, ועל השקפה אופטימית לחיים. עם הרב אלישע אבינר, הרב יונה גודמן ונחמה קירשנבאום אבינר

הורות לנצח – הורים כשדכנים – איך הורים אמורים להתמודד עם בת/בן רווקים?  שיחה עם נחמה קירשנבאום אבינר

התפיסה היהודית – החינוך החיובי

 

הרב יונה גודמן, מנהל חינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וראש תחום חינוך אמוני, מכללת אורות ישראל

 

להקלטת התוכנית המלאה: הורות והתבגרות: חינוך חיובי

הבנים והאבות

דורנו דור השאלה והתשובה, דור התהייה והתחייה, ניכר במיוחד בנתק שחל בין האבות והבנים. בנים שנתקו מוסרות של מסורת, והתנערו לקומם תבנית של עם צעיר תוסס ועז ברוחו. לעומת אבות שאחזו במסורתם בקנאות אמיתית, אבל לא הבינו ללב בנים, לא הרגישו בתסיסתם ולא הבינו מה מקום יש לרעיונות מחודשים כאלה של ארץ, מדינה, צבא ושפה.

על היחס הנכון לקירוב לב הבנים לאבותם, ולהיפך, לב אבות אל בנים, לכל סוגיהם ומפלגותיהם, דיבר רבות מרן הראי"ה קוק זצ"ל, כיצד למשכם חזרה בדברי ריצוי מתאימים, לצור מחצבם, כך לאלה שהתרחקו ממקורם, ומאידך, איך לדבר בשפה בהירה וקולעת לסול מסילות נכונות ללבב בני-שלומי-אמוני-ישראל, להלן חלק מדבריו הנפלאים:

"אנחנו צריכים להרכין את הרגשותינו הקדושות הרבה כדי לספר עם הבנים בלשון שהם נזקקים, ועם זה להאמין באמונה שלמה, שאור ה' שורה על כל יחיד ויחיד מישראל, ושכל הנסיגות לאחור אינן כי אם שגגות גדולות"… (אגרות הראי"ה א, עמ' קמד).

"ברחמים רבים עלינו להביט על הבנים המבולבלים ברעיון ובמעשה בדורנו, ולתמכם בכל אשר תשיג ידינו, לקרבם להתורה והיהדות בכל דרכי נועם שבעולם. ודעתי היא, שצריך שיהיה יקר בעינינו קורטוב אחד של טוב שנרוויח מהם, אפילו אם לא יעלה הרבה בידינו" (אגרות הראי"ה ב, עמ' קמב).

ובהדרכה לאבות שבניהם התרחקו, ופנו לשאול עצה כתב:

"ע"כ אשרי אדם שומע לעצתי בזה, שבזה יציל את בניו מרדת ויקרבם באהבה לאט לאט לדרכי ישראל, וסוף סוף כשיבואו בשנים יטיבו מעשיהם, ובניהם אשר יולדו יוכלו להיות טובים מאבותיהם". (שם א, עמ' נט) – ובמקום אחר שוב כותב: "עצתי היא, שבכוח האופנים לא יפקיר את בניו ויקרבם כפי היכולת, וסופם בוודאי לתשובה, ואם הם רק יתחילו להתעורר לטובה, ישלימו בניהם אחריהם את פועלם לטובה" (שם א, עמ' קמד).

ומתוך יחס והערכה, לדור הצעיר כמו לדור האבות, בא מרן הרב זצ"ל ומציב את השאיפה העתידית:

"וזה אי-אפשר כי אם ע"י קיפול כל הטוב הנמצא בחיי האבות והבנים גם יחד, באופן שלא די שלא יהיו הצדדים הטובים שיש בשני דרכי החיים סותרים זה את זה, כי אם מחזקים ומרוממים זה את זה, זהו יסוד השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (שם א, עמ' צג).

"באבות מתגבר אור התורה, בבנים – אור הטבע הישראלי הקדוש, וזה יוצץ באחרית הימים בחיבורם, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". (אורות עמ' מד)

 

מאת הרב יצחק דדון, מתוך "אילת השחר – הגדה של פסח" (לקט דברי הלכה, מחשבה ומוסר, עובדות הנהגות וסיפורים מגדולי רבותינו, מרן הראי"ה קוק זצ"ל וגדולי תלמידיו ראשי ישיבת "מרכז" הרב ורבניה.), עם' ע-ע"א

 

Jpeg