תגית: אהבה כלפי הילדים

שילוט 'עצור' ברחוב - לדעת לאמר לא

לומר: לא!!

שילוט עצור - לדעת לאמר לא

לחבק אותו, להקשיב לו, להכיל, לקבל, לאהוב, לשוחח איתו, לפרגן לו, לתת בו אימון, להעריך אותו, להביט על הפן החיובי, להאמין בכוחותיו, להכיר בזכותו לעצמאות, לייחודיות – של מי? של המתבגר!! זהו הלכסיקון העדכני של חינוך מתבגרים, ויש בו הרבה מן האמת והצדק. הורים שחפצים בצמיחה הבריאה של בנם כך ראוי שינהגו. זה לא קל, רק לפני שנה/שנתיים, הוא היה כל כך צייתן. לא נדרשנו ליותר ממשפט אחד, והוא ציית לדרישותינו. ועכשיו… הכלה, קבלה, הערכה… שלא כילד קטן, שגם אם "מכופפים" אותו הוא מתכופף ושוב מתיישר, מתבגר אם מכופפים חזק הוא נשבר, ואם מכופפים אותו קלות הוא לא מרגיש. לכן, דרך החינוך היא שונה.

אבל יש גבול. וכאשר מגיעים אליו, אין הכלה ואין קבלה אלא אומרים: לא. מותר להגיד: לא. ולפעמים, אפילו חייבים לומר: לא.

סיפר לי ידיד שבנו דרש ממנו לקנות לו נייד עם מסך מגע. כמובן, המכשיר כולל גם אינטרנט, ועוד. הבן איננו מוכן להסתפק במכשיר פשוט מהסוג שאני מחזיק. ידיד יקר, מותר לך להגיד: לא!! לא למכשיר עם אינטרנט אלחוטי שאין עליו סינון, לא לגלישה בלתי מבוקרת, לא לגלישה בכל שעות היום והלילה. ולא למסך מגע שעלותו גבוהה ומיותרת, לא לתרבות הצריכה, לבזבזנות ולרדיפה אחרי מותגים. אוהבים, מפרגנים ומכילים, אבל גם יודעים לומר "לא!".

הרב אלישע אבינר, מייסד "לב אבות", ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

אף ילד (במשפחה!) לא נשאר מאחור!

בעידן הפרה-דיגיטלי בו צילמנו תמונות בפילם רגיל – נהגנו בשיטתיות לפתחן ולסדרן באלבומי תמונות. באותם ימים, שימשו האלבומים גם כתמונת ראי להתלהבות ההורית שלנו. כמות התמונות והאלבומים ירדו בטור הנדסי מילד לילד. לראשון מילאנו 'בוּק', כשאלבום אחר אלבום תיעדו למען הדורות הבאים כל חיוך או תנועה של הגאון הצעיר. ברם, מילד לילד הצטמצם השימוש בצמצם, וכמות התמונות והאלבומים שיצרנו הלכה ופחתה, כשמהצעיר ביותר בקושי נותרו כמה תמונות. לעתים נדמה כי האלבומים (וצמצומם) מהווים תמונת ראי למציאות כואבת נפוצה בה יורדת ההשקעה ההורית בעיקר בילדים הכי צעירים במשפחה. במשפחות מסויימות דווקא הילד הכי צעיר גדל עם חסך חינוכי חמור הנובע מתמהיל לא מוצלח של שחיקה ועייפות הורית, העלמת עין מגבולות ופינוק (שלו. וגם שלנו).

על דרך הדרש ניתן לומר כי אזהרת התורה מהעלול להתרחש באומה "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים – וְנוֹשַׁנְתֶּם" (דברים ד') נכונה גם ביחס להשקעה החינוכית במשפחה הפרטית ומחייבת אף בזירה זו ערנות והתמודדות שיטתית.

אפשר כמובן אחרת. יש משפחות בהן ההבנה שזה כנראה הילד האחרון מביאה להשקעה חינוכית מבורכת. במשפחות אלו מביאים ההורים לידי ביטוי את שלמדו מניסיון חייהם על חינוך ילדים, ומשקיעים בצורה נפלאה בחינוך בנם הקטן. איזה סוג משפחה אנו נהיה?

הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל

ואהבת לבנך כמוך

אין זה סוד שאיננו מושלמים. לצד נקודות האור שלנו, שעליהן כל גאוותנו, מסתרך צל: חולשותינו. עשרות תזכורות יש לנו על כך בכל יום: עייפות נפשית, שכחה, כעס, עצלנות וכדו' – כל אלו הם מנת חלקנו. עם השנים התרגלנו אליהן, אולי גם השלמנו איתן ואנו נוטים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו. ברגעי התעוררות מיוחדים, אנחנו עדיין מנסים להשתנות ולהשתפר, וב"ה גם זוכים להישגים נאים. אבל, גם אם לא הצלחנו להשתפר, אנחנו מקבלים את עצמנו – על האור והחושך.

גם מהסובבים אותנו אנחנו דורשים שיקבלו אותנו כפי שאנחנו ואל יבקרו אותנו. את הביקורת העצמית ישאירו לנו. אנחנו נבקר את עצמו, במינון ובתזמון נכון, איננו זקוקים לעזרה חיצונית. מהסובבים אותנו אנו מצפים לקבלה ללא סייג.

כשם שאנחנו מצפים מהזולת שיקבל אותנו כפי שאנחנו, כך עלינו לקבל אותו כפי שהוא, על האור והחושך שבו. זוהי מצוות "ואהבת לרעך כמוך": "תהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו בממונו ובגופו… וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו" (רמב"ם). אם כלל גדול זה נוהג כלפי זרים, על אחת כמה וכמה כלפי בנינו שהם כבשרינו ממש. "ואהבת לבנך כמוך". קבל אותו כפי שהוא. הוא לא שלם, אבל גם אתה לא שלם. אתה מצווה לחנך ולקדם אותו, להשפיע עליו לטובה. אבל, אם לא הצלחת – תקבל אותו כפי שהוא.

הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים, ורב קהילה

ילדים גדולים – אושר גדול

להביט בפליאה בילדים גם אחרי גיל 4

ב'שיר המכולת' של להקת כוורת, מנחמים ההורים למשפחת קימל את ילדם באמירה המפורסמת "תתעודד, המצב יכול להיות יותר גרוע". הוא אכן מתעודד והמצב אכן נהיה יותר גרוע. כמה פעמים אמרו לי, כשהיו ילדי קטנים והתלוננתי על חוסר שינה או על מחלות שלהם, שזו רק ההתחלה ו"ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות", כאילו לעזור לי להתמודד עם הצרות הגדולות העומדות לבוא. למזלי לא ציפיתי לצרות, והן אכן, ב"ה, לא הגיעו.

מי שמתכונן לצרות – יקבל אותן. מה שתגור ממנו – יבוא. חכמי ישראל מלמדים אותנו כי במתכון לחיים של אמונה יש שני רכיבים: בטחון ופליאה. בטחון בקב"ה שאם נשאף ונרצה טוב – יבוא טוב, ופליאה בכל יום מחדש על העולם הנפלא ועל המשפחה הנפלאה שזכינו לה. הבטחון מאפשר קבלת חסדו ודינו של הקב"ה בשלווה, והפליאה מאפשרת להפוך את האובייקט לסובייקט, לפלא.

מתי הייתה הפעם האחרונה שהבטנו בילדינו בפליאה ובמבט משתומם מאהבה? כשהיו בני שנה ולמדו ללכת? כשהתחילו כיתה א'? כשהיו בני ובנות מצווה? בגיוסם לצבא? מדוע לא כל יום – הרי הם פלא! "ילדים קטנים צרות קטנות" דווקא בגלל האהבה והפליאה למראיהם, ילדים גדולים צרות גדולות אולי משום שהפסקנו להשתומם למראה פלאם ונותרנו רק עם הדאגה ה"אובייקטיבית".

אמור מעתה: "ילדים קטנים וגדולים, אושר גדול". ואם המצב לא טוב, זכור "המצב יכול להשתפר". תחשוב טוב, יהיה טוב. פשוט.

ואתם הבנות והבנים זכרו כי גם אם איננו מפגינים תמיד אהבה, ואיננו מתמלאים הערצה למראכם כפי שהתמלאנו כשהייתם בני ארבע, עדיין אנו מתקשים להאמין כי פלאים שכאלו יצאו מחלצינו. ובאוזני חברינו, כשאינכם שומעים, אנו מתגאים כי בכל העולם אין כמותכם.

הרב שלמה וילק, רב קהילת "יעל" בשכונת בקעה בירושלים וראש התיכון התורני "דרך אבות" באפרת